ערפדים! זומבים!! צ’יקי!!!

לפני כשבועיים פרסם איתמר ב”הסיפור האמיתי והמזעזע של” ביקורת אמביוולנטית על “החלום הישראלי” של צ’יקי. במרכז הביקורת ניצבה הטענה, הצודקת לטעמי, שצ’יקי בחר לרדד את הדמויות שלו לכדי ייצוג, שטוח ופלקטי, של מעמדן החברתי. הפוליטיקאי הקטן, נניח, הוא כל מה שנגזר מהיותו עסקן מפלגתי זוטר עם יומרות עסקיות, ולא שום דבר מעבר לכך.

במסגרת התגובות לפוסט ההוא כתבה קרן

אוף. ניסיתי כבר איזה שלוש פעמים, אחת מהן השבוע, לכתוב את הפוסט ההוא על איך ולמה אין בספרות העברית דמויות שיש להן גם פסיכולוגיה וגם סוציולוגיה. ולא הצלחתי. גם כמובן כי זה לא נכון, כי כן יש פה ושם דמויות כאלה. וגם כי לא הצלחתי לנסח את לב הבעיה. ועכשיו כתבת אותו. אבל גם לא את לב הבעיה. אבל די הרבה מהאיברים שלה, לכל הפחות כבד, טחול, שתי כליות ואיזה ריאה וחצי.

תגובה שאכן התרחבה לכדי פוסט מרתק במסגרת פרויקט “פוסטים מוזמנים בין חברים לפני שהם מתפרסמים בתקשורת”.

בלי שום קשר ישיר יצא לי, פחות או יותר באותו זמן לשחרר בפייסבוק את הטענה הבאה:

הערה בנוגע לטרנד הערפדים: משל מדוייק אך מפחיד בהרבה למצב האנושי יבוא רק כשמישהו יעז לכתוב רומן או תסריט שגיבוריו הם זומבים.

כמה ימים מאוחר יותר יצא לי לפתח מעט את נושא הזומבים, לחדד את ההבדל שבינם לבין הערפדים, ואגב כך להבין משהו על הסיבה לכשלון של צ’יקי כפי שאיתמר מתאר אותו.

טרנד הערפדים הנוכחי, זה ששורשיו, ככל הנראה בספריה של אן רייס (או בעצם עם הסרט ראיון עם הערפד שהתבסס על אחד מהם) ושהתחיל בפועל עם באפי, הותיר על כנם את מרבית המרכיבים הבסיסיים של המיתולוגיה הערפדית: יתד עץ בלב, מים קדושים, מציצת דם והאפשרות לערפד את הקורבן, עלומי נצח. כל אלה הם סממנים חיצוניים, טכניים, שעזרו לטרנד הזה להיאחז במיתולוגיה קיימת כדי להפוך אותה על פיה (כמעט). כי הערפד החדש כבר אינו רוע מוחלט, במקרים רבים הוא כבר לא מייצג רוע בכלל. הערפד החדש הוא משל פסיכולוגי למצב האנושי.

image

במקרה הבסיסי ביותר הערפד החדש הוא משל להתמודדות עם דחפים בסיסיים או לרצון לעוצמה, במקרים מורכבים ומעניינים יותר הוא יכול להיות משל להתמודדות עם רוחות העבר, לתשוקה בלתי-מרוסנת, למתיחת הנעורים, להתמודדות עם מגבלות חברתיות. לא חשוב מה הנמשל המדוייק, המשל תמיד יהיה ערפד – ייחודי, מלא עוצמה, בעל היסטוריה פרטית, גם כבן אנוש וגם כערפד.

בקצה השני של משפחת האל-מתים, המנוגד, ניצבים הזומבים. גם הם, ראוי לזכור, נהנים מעדנה בשנים האחרונות (ראו למשל את המשחק צמחים נגד זומבים שהתייחסתי אליו בעבר ושיכול היה לצמוח רק על רקע העדנה המדוברת). בניגוד לערפדים החדשים, הזומבים נשארו ללא שינוי. לכן, בעוד הערפד החדש הוא קרקע פורייה למשלים פסיכולוגיים מגוונים, הזומבים, במקרה שהם משמשים למשהו שמעבר לאפקט האימה הבסיסי, הם לכל היותר משל סוציולוגי.

image

הם יכולים להיות משל מפחיד לפלישת הקומוניזם אל המערב בסרטי אימה ישנים, והם יכולים להיות, בימינו, משל לכניעה הגורפת של החברה שלנו לתרבות הצריכה. אבל הזומבים, בהיותם זומבים, תמיד ינועו כצבא מונוליטי של יצורים נטולי אישיות ותודעה. הזומבי לעולם לא יהיה דמות מרכזית בסיפור, ודאי שלא הגיבור שלו. הגיבור יהיה תמיד אדם יחיד שמנסה לעמוד מול כוחות חברתיים שלבשו מראה על-טבעי.

ההבחנה החדה הזו שבין ערפדים לבין זומבים, נדמה לי, היא שגויה.

הערפד החדש, על כל מורכבותו, הוא משל רעוע מאוד לקיום האנושי בימינו.

נסו לחשוב על עצמכם.

אולי אתם סטודנטים הממהרים למשמרת של מלצרות בתום הרצאה מייגעת, אולי אתם עיתונאים צעירים שנשחקים בידי מערכת משומנת של תכתיבים פוליטיים יחצניים, אולי אתם הורים שמתמרנים בין מחוייבות תעסוקתית לבין הרצון והמחוייבות הנגדית למשפחה. מנעד האפשרויות הוא מרשים ומצומצם במידות שוות. לא כל כך משנה מי אתם בדיוק, ובאיזה שלב של חייכם אתם נמצאים כרגע. אתם קרובים לזומבי הרבה יותר מאשר לערפד. אתם קרובים לזומבי הרבה יותר משהייתם רוצים להודות.

קל לנו יותר, נעים יותר, לדמות את עצמנו לערפד מיוסר שנקרע בין דחפים מיתיים, גדולים מהחיים, למימוש עצמי, להרס עצמי, להרס הסביבה, להצלחה חומרית, לעוצמה. הרבה פחות נוח לנו לדמיין את עצמנו כזומבים. אבל הגיע הזמן.

הגיע הזמן, במלים אחרות, להעניק למיתולוגיית הזומבים הבסיסית את אותו טיפול שהוענק למיתולוגיית הערפדים. דרוש כותב שירהיב עוז להציב, כדמות מרכזית, גם אם לא כגיבור עצמו, דמות של זומבי. זה יצריך לא מעט אקרובטיקה, מתיחה קלה של גבולות המיתולוגיה, אבל זה אפשרי, וזה הכרחי. כי זומבי משודרג, כזה שהוא בעל מאפיינים אישיותיים משל עצמו בנוסף להיותו משל פשוט לכוחות חברתיים, הוא הדימוי המוצלח ביותר לאופן שבו אנחנו מנהלים את חיינו.

במידה מסויימת, נדמה לי לפחות, צ’יקי עשה ב”החלום הישראלי” צעד בכיוון הנכון. רק שזה היה צעד אחד מתוך כמה שצריכים להיעשות, וכך קיבלנו, בסופו של דבר, אוסף של סיפורים קצרים (ונובלה אחת) שכל הדמויות בהם הן של זומבים (במגבלות העובדה שצ’יקי בחר, כמובן, להתרחק מכל סממן על-טבעי). למרבה הצער, אלה זומבים ישנים. כפי שאיתמר היטיב לאבחן, צ’יקי מציב במרכז הסיפורים שלו דמויות שטוחות ופלקטיות, כל אחת מהן, בין אם מדובר בשמאלני הנאור מועד ההורים ובין אם מדובר בעיתונאית הנשכנית שהתברגנה, אינו יותר מסכום ההגדרות הסוציולוגיות שלו.

image

יש ב”החלום הישראלי” לא מעט אבחנות חדות ומדוייקות להפליא ולהחריד (מצד שני, דווקא את אותה “עין לפרטים” שאיתמר אהב, אני מצאתי כלא יותר מניים-דרופינג קדחתני). אבל כל האבחנות האלה מאבדות את הפוטנציאל הגלום בהן כי הן מתחמקות מהיצירה של עימות אפשרי בין שיירי האישיות של הזומבי שהוא אנחנו לבין אותם כוחות חברתיים שמניעים אותו במסע ההכרחי והבלתי-נמנע אל המוח הבא שהוא רוצה לאכול.

מישהו מתנדב להרים את הכפפה? אולי אני אנסה.

29 תגובות ל“ערפדים! זומבים!! צ’יקי!!!”

  1. רעיון מעניין מאד.

    במידה מסויימת הסוף המקורי של I Am Legend (וכנראה גם הספר, שלא קראתי) משחקים באזור הזה.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. מה לגבי Fido? אחד מהגיבורים הראשיים (והספר אף קרוי על שמו).
    http://www.imdb.com/title/tt0457572/

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    ראשית תודה.
    היה צפוי למדי שחלק מהתגובות כאן יפנו אותי לסרטים\ספרים שכבר עשו את זה, אני כמובן לא חושב שהרעיון כל כך מקורי שאף אחד לא עשה את זה קודם ואשמח להיתקל בעוד המלצות.
    שנית, קראתי את פרטי העלילה של הסרט בויקיפדיה, הוא נראה כמו אחלה סרט, ודי קשה לשפוט על סמך התקציר, אבל נראה לי שהוא משתמש בזומבי (פידו) בצורה מעט מזו שאני חותר אליה. אם יש שם מסר הוא ככל הנראה על סובלנות וקבלת האחר (גם אם הוא הורג את השכנים), הוא אולי מנסה לומר שהזומבים ראויים ליחס הוגן, בדיוק כמו בני אדם, אבל מהמעט שקראתי לא נראה לי שיש התייחסות ממשית לפסיכולוגיה של פידו.

    [להגיב לתגובה זו]

    dawoun Reply:

    אני ראיתי את הסרט, ולקחתי ממנו דברים קצת שונים. וכמובן שקשה לדעת בדיוק מה הרעיון מהתקציר…
    בגדול, אני הבנתי שהרעיון הוא קצת קבלת השונה (הזומבי) וקצת ביקורת על גזענות (שוב הזומבי) וקצת Morality Tale (הרעים יבואו על עונשם). אבל ראיתי את הסרט די מזמן ואני לא לגמרי בטוח.
    בכל מקרה, אין שם טיפול בפסיכולוגיה של הזומבי בצורה שנראה שאתה מכוון אליה. רק ציינתי את הסרט כדוגמא לסרט שבו הזומבי הוא הגיבור.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. לא ראיתי את I Am Legend, אבל הסרט The Last Man on Earth שמבוסס על אותו ספר שעליו מבוסס I Am Legend באמת עובד ככה (ספוילר) הזומבים הקימו לעצמם ציווילזציה מתקדמת והומאנית והמדען האנושי שמנסה למצוא תרופה למחלת הזומביות ובמקביל מחסל זומבים להגנתו נתפס בעיניהם כמטורף ורוצח המונים.

    אני חושב שאלו לא הסרטים היחידים שמנסים לתאר את הזומבים כקהילה בעלת זכות קיום. אם אני לא טועה הסרט Land of the Dead אוחז גם הוא באותה תפיסה.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    קראתי עכשיו את התקציר של I am Legend ואני מצטער לומר שגם כאן הזומבים (ואגב, לפי התקציר הם מכונים ערפדים) הם יותר משל חברתי.
    הרעיון של שימוש במפלצות כדי לייצג חברה אחרת ולחשוף את האכזריות שלנו כלפיה הוא אכן מוצלח (חשבתי פעם לכתוב הרפתקאת D&D שתתבסס על לב המאפליה עם אורקים בתפקיד האוכלוסיה הילידית. נדמה לי שהיה לוקח לשחקנים די הרבה זמן לעלות על האנלוגיה ועל האכזריות), ועדיין, לפי התיאור לפחות, אני חושד שאין כאן התמודדות אמיתית עם דמויות הזומבים.

    [להגיב לתגובה זו]

    אייל Reply:

    שוב, לא ראיתי את I Am Legend, אבל The Last Man on Earth מומלץ בהקשר הזה. בינתיים נזכרתי ביצירה אחרת, מעניינת בעיקר בהקשרים אחרים- reality on the norm 

    אחת הדמויות המרכזיות במשחקים האלו הוא זומבי שבשלב מסויים מתמודד ואף הופך לראש העיר.

    ועוד משהו מעניין, ממש מהשנים האחרונות – הסדרה המצוירת Ugly Americans

    [להגיב לתגובה זו]

  4. מסקרן מאוד..
    שחר, תוכל לתאר בקווים כלליים מהי אותה תשתית פסיכולוגית זומבית?

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    זו חתיכת אתגר.
    אני עדיין לא בטוח מה, אם בכלל, הדרך הנכונה לתקוף אותו.
    אני בוחן כמה כיוונים אפשריים, ולא בכולם חייבים להופיע זומבים באמת.
    אם להישאר עם זומבים אמיתיים, המטרה שלי היא לקחת זומבי יחיד מתוך צבא ענק ולכאורה חסר מודעות שעולה על תל אביב, נניח, במטרה לאכול את מוחות תושביה. הוא לא חריג בשום אופן, הוא לא מנסה לעצור את האכזריות ולא מרחם על קורבנותיו, אבל הוא כן מנסה, באופן שנועד מראש לכשלון, להביא גם את הייחוד האישי שלו לידי ביטוי. הוא רואה דברים שמזכירים לו את חייו האנושיים שלפני, והוא מנסה לחשוב על איזו שלווה שיזכה לה אחרי שייאכל המוח האחרון בתל אביב, וגם זו, כמובן, מחשבה חסרת תוחלת.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. מה שמעניין הוא שזומבים מודרנים (יעני, זומבי-מגיפה של שנות ה-2000, לא זומבי-קללה של שנות ה-70) מוצגים באופן די גורף כחסרי מוח לחלוטין. כוח-טבע שרק בא לאכול בשר ומוחות, בלי שמץ של זכרון מאנושיותו. זומבי כזה, מאד קשה לשבץ בתור גיבור, פשוט בגלל שאין שום אלמנט שהקורא יכול להזדהות איתו, או שהכותב יכול לבטא. אין אישיות, רק רעב. יש לטוויסט הזה יתרונות, בעיקר ברמה הקולנועית: אם אין ישות תבונית, אין בעיות מוסריות עם לחסר מאות ואלפים מהם עם רובים, מסורים ופטישים. כמו במשחק המכוניות הותיק Carmageddon, בו קיבלת נקודות אקסטרה על דריסת הולכי רגל: במדינות מסוימות, הולכי הרגל הוחלפו בזומבים, וכל המתלוננים על האלימות שקטו.
    בשביל לעשות את מה שאתה רוצה, צריך ליצור זומבי חדש-ישן. כזה שעוד אפשר לדבר איתו, ולבנות דרכו חברה אלטרנטיבית המבוססת על, ובכן, אכילת מוחות. ולהמשיל אותה ל-rat-race המודרני.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אני מסכים שיש כאן אתגר רציני. אבל אני לא בטוח שהרעיון של סיפורי ערפדים כמו אלה של הטרנד הנוכחי לא היה נשמע מופרך בותה מידה לפני כמה עשורים.
    טוב, נו, צריך לעבוד על זה קצת יותר ברצינות.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. איזו מן הזמנה לכתיבה זו כשאתה נותן את כל הסאבטקסט, ומשאיר לכותב למלא את השורות בין "בין השורות"?

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    היי, אני ממש לא חושב שזה מה שעשיתי כאן. ובכל מקרה, אני לא באמת חושד שעשרות קוראים יחליט לרוץ ולנסות לכתוב משהו כזה עכשיו.
    לטעון שכבר קבעתי את הסאבטקסט זה כמו לטעון שברגע שאמרתי "בואו ניקח את הקיום הערפדי כמשל להתמודדות האנושית עם הקיום" קבעתי כבר את כל הסאבטקסט של אנג'ל, דם אמיתי ודמדומים במשפט אחד.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. בדיוק שלשום עלה בפעם השנייה המחזמר "זומבי.קון" במסגרת כנס פאן.קון, והוא צפוי לעלות שוב בפסטיבל אייקון. מחזמר ישראלי מקורי על זומבים.
    כפי שאפשר לראות מהקישור הראשון (שכולל תקציר), זה בדיוק מה שדיברתם על היעדרו – עלילה (כולל סיפור אהבה) שהגיבור שלה הוא זומבי.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. אז ככה: אני בהחלט שמח לגלות את בורותי (הידועה מראש) בתחום, וחלק מההפניות שקיבלתי כאן אכן נראות מרתקות להפליא.
    יחד עם זאת, חשוב לי לציין שהזומבים היו רק אילוסטרציה (גם אם הם תפסו מקום מרכזי בפוסט) למה שאני מרגיש בחסרונו: דמויות ספרותיות אמינות שקיומן הוא זומבי ושיחד עם זאת אינן הופכות לייצוג שטוח ופשטני של הכוחות החברתיים שמניעים אותן.
    נאחזתי בזומבים כי נראה לי שכשם שהערפדים איפשרו הרחבה של דיון פסיכולוגי כך הזומבים יכולים, בטיפול נכון, לאפשר את השילוב הראוי בין דיון פסיכולוגי לבין דיון סוציולוגי.

    [להגיב לתגובה זו]

    אבנר קשתן Reply:

    השאלה היא באמת מה הדיון הפסיכולוגי וסוציולוגי שהזומבים יכולים לפתוח לנו. אחד המשפטים שאני לוקח איתי מהתואר הראשון, ועוד מקורס על ספרות ויקטוריאנית, הוא "Unlike vampires, zombies have no sense of social cohesion". לא רק פסיכולוגיה קשה לפתח בזומבים, אלא גם סוציולוגיה. בזומבי.קון, ש-Boojie הזכירה למעלה, הזומבי מייצג את הזר בקרבנו, במקרה הזה החנון בתיכון, אבל לצורך העניין כל קבוצה שונה אשר מקבלים את קיומה לצידנו, אבל היא נתפסת כמגעילה, מסריחה וגועלית. מהבחינה הזו, אם אני אחזור לאותו קורס, ספרות זומבים יכולה לחזור חזרה לתימות של הספרות האורבנית הויקטוריאנית: ההתמודדות עם הזר והשונה.

    [להגיב לתגובה זו]

  9. אני בטח לא מחדש הרבה, אבל הזומבים, חוץ מחוסר המודעות הטוטאלי שלהם (שנדמה לי שהוא המאפיין המרכזי שלהם) יעילים\מפחידים\מאיימים רק כשהם בקבוצות גדולות, אולי ההפך הגמור מהאינדיבידואליות הקיצונית של הערפד*.

    הזומבי הבודד נוטה באמת להיות לכיוון של חיית שעשועים\מטרה לציד – "פידו" כדוגמא לראשון, מצעד הקטילות ב"זומבילנד" כדוגמא לשני.
     
    Shaun of the Dead (או "מת על המתים", אם מתעקשים) המצויין נפתח בהצגת הזומביפיקציה של החברה ומסתיים בזומבי שמשתמש בשביבי התודעה שנותרו לו כדי לשחק בפלייסטיישן בעוד אחיו עוסקים במגוון עבודות פיזיות ומונוטוניות.

    זומבי שמפתח מודעות למצבו ומנסה לשנות אותו אפשר למצוא ב"ארץ המתים" של ג'ורג' א. רומרו, שהצטיין בהענקת אנושיות לחיים-מתים, במיוחד ב"שחר המתים" המקורי מ 1978.

    אגב, הנטייה לgore\אכילת מוחות היא לא הייתה קיימת בתקופה הפרה-רומרואית, בה הזומבים שימשו בעיקר ככוח אדם הנתון למרותו של ברון רשע מסוג זה או אחר (דוגמא קיצונית אפשר למצוא ב The Plague of the Zombies של אולפני האמר מ 1966, בו האציל המקומי משתמש במתים שהקים מקברם בתור כורי פחם) כך שפניה לפסיכולוגיה של הזומבים דורשת חזרה למקורות הז'אנר ולא לשלב המתקדם\מדמם שלו.

    *אם הזומבים הם אכן מעמד הפועלים של המפלצות העל טבעיות, הרי שהערפדים הם בעלי ההון. בסרט האיטלקי מ 1971 They Have Changed Their Face שלצערי רק קראתי עליו קצת, הדמות הראשית היא תעשיין בשם ג'ובאני נוספרטו.

    [להגיב לתגובה זו]

  10. וכמובן, תמיד אפשר לסמוך על Savage Chickens שיעבדו בשבילנו.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    איזה קטע.
    קיבלתי הפניה לסטריפ הזה דרך הגוגל רידר של יובל. לא שמתי לב לתאריך והייתי בטוח שהוא נזכר בסטריפ ישן בנושא.

    [להגיב לתגובה זו]

  11. נושא ממש מעמיק ומעניין הזכרת פה, מעולם לא חשבתי על ההקבלה של בין הערפדים לבני האדם פסיכולוגית. באמת צריך לשים לב ל"אבולוציה" של הערפד;מימי דרקולה אשר היה השטן בהתגלמותו והיה מנותק מכל קשר אמיתי חיובי עם בני אנוש, עד לימינו, ימי הדמדומים שהערפדים שם יכולים להתחבר רגשית עם בני האדם.
    וכשהתכוונת ללהרים את הכפפה,התכוונת שנכתוב פרק בנושא? אם כן,אני יכול לנסות.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    היי, שמח שהצלחתי לעורר מחשבות. אני בהחלט חושב שזה נושא מרתק.
    זריקת הכפפה לא תוכננה להיות שום דבר ממשי, אם אם מישהו (אתה, אולי אני, אולי מישהו אחר) יחליט להרים אותה באמת, ולא חשוב באיזה אופן בדיוק, אשמח לשמוע על כך, ולפרסם את זה כאן (או קישור למקום אחר שבו תורם הכפפה כמובן).

    [להגיב לתגובה זו]

  12. […] האמת היא שבדיוק כמו ששחר כתב לא מזמן אם אנחנו כבר מחפשים בז'אנר האימה משל לקיום האנושי אז […]

  13. אני לא אגיב על הטענה המרכזית שלכם שאני מכבד כמובן, אבל תיקון עובדתי קטן. כמעט בכל סיפור בחלום הישראלי יש רגע על טבעי. לעתים רגע קטן – מכונת כביסה שמוציאה מים בלי שהיא מחוברת למכונת כביסה. ולעתים רגע גדול – אדם שהופך לאיבר מין ענק שמשפריץ זרע בכותל. והסיפור האחרון מתקרב לסיפור זומבים פוליטי. נשיקות מהים

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אתה צודק כמובן, והיו לי לא מעט הסתייגויות לפני שכתבתי את המשפט הקצרצר הזה. אם יש טעם בהתנצלות הרי שאני מתנצל עליו. בחלק מהסיפורים אהבתי מאוד את האופן שבו העל-טבעי מגיח פנימה ובאחרים הוא נראה לי צורם (ובעוד אחרים לא ממש הרגשתי בו). הכתיבה שלי כאן, כדאי להבהיר, יוצאת מדיון בז'אנר הערפדים כפי שהוא מתגבש היום. על הרקע הזה אני מרשה לעצמי להתייחס באופן שיכול להיתפש כמזלזל\מבטל לנגיעות הפנטסטיות שאכן קיימות במרבית הסיפורים (ועוד גילוי נאות: את הסיפור האחרון טרם הספיקותי).
    בכל מקרה, ואם אתה כבר כאן – אני חושב שגם "מחבקת" וגם "על המונוגמיה" הם באמת ובתמים מופלאים (כולל הטוויסט העל-טבעי בראשון ואיזו אווירה על-טבעית שמרחפת מעל לשני), וגם "כפר-סבאיות בתל אביב", אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.
    ועד אם אתה כבר כאן: יש משהו שבין מרגש לבין מכמיר לבין אנכרוניסטי בהקפדה שלך לכתוב בסוף כל סיפור היכן ומתי הוא נכתב. עוד לא גיבשתי אמירה של ממש בנושא, אבל אהבתי את החתימות האלה.

    [להגיב לתגובה זו]

  14. אני מתרגם עכשיו (כשאני לא בורח מזה להפיץ את מררתי ברחבי האינטרנטים, מן הסתם) ספר על ערפדים מתנזרים שעוברים לפרברים, ומנסים לגדל שם ילדים ולהיטמע בסביבה.

    האנלוגיה שעולה די בבירור מהטקסט הזה היא שערפדים הם הפרועים, המורדים, האוונגרד, אלה שקורעים את העולם ובולעים את החיים בלי לדפוק חשבון. אלה שאף פעם לא ירגישו בנוח במיינסטרים הבורגני.
    כמו שההיפסטרים היו רוצים לראות את עצמם, כנראה.
    זומבים, הם בכל מקום?

    [להגיב לתגובה זו]

    מרמיט Reply:

    נו, מי אמר היפסטרים כערפדים?
    (אה, אני)
    http://the-opt.com/artwork/OPT-010-cultural-vampirism.gif

    ראיתי את זה באינטרנט, אז זה בטח נכון.

    [להגיב לתגובה זו]

  15. […] הזה, באופן כזה או אחר, תקוע לי בראש כבר לא מעט זמן, שלוש שנים בקירוב. בשלבים מסויימים הוא אמור היה להיות אנפלאגד של Fashion Nugget […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting