שלוש שנים נתנו, בסוף דופקים אותנו?

כותרת הפוסט, ללא סימן השאלה, היא הסיסמא שגרמה לי לנטוש ב-98' את הפגנת הסטודנטים ברחבת מוזיאון תל אביב ולנתק את עצמי מפעילות המחאה.
הפוסט הזה ירגיז ככל הנראה חלק מקוראיו הקבועים והמעטים של הבלוג הזה, לפיכך אני מסייג מראש ומבהיר שהשקפת העולם שלי תומכת באופן מלא במערכת חינוך שיוויונית ופתוחה לכל, בחינם, מגיל שלושה חודשים ועד לקבלת תואר דוקטור למי שחפץ בכך. יחד עם זאת מצאתי את עצמי נטול יכולת להזדהות עם שביתת הסטודנטים הנוכחית ועם הנהגתה.

כיוון שעסקתי ביני לביני לא מעט בנושא הזה שמחתי מאוד לגלות בגליון הניו יורקר של השבוע שעבר טור קצר של לואיס מננד על ציבור הסטודנטים האמריקאי, ויותר מכך, על חווית הקולג' ועל תפקידה החברתי. מננד משווה את תקופת הקולג' לחווית השינה הראשונה מחוץ לבית, בביתו של חבר (Sleepover), לגילוי שכריך סלט הטונה שאמו מגישה לך לא דומה לכריך סלט הטונה שעליו גדלת ואותו אהבת, שהכריות במיטה שונות מאלה שבביתך, שנייר הטואלט הוא ורוד ולא לבן. בשתיים בלילה, הוא מסכם, אתה מתעורר ורץ להקיא. טלפון מהיר, ואמא מגיעה להחזיר אותך הביתה. מוזר, חשבתי תוך כדי קריאה, מה הקשר לימי האוניברסיטה?

מננד טוען שתקופת הלימודים בקולג' מספקת לצעיר האמריקאי חוויה דומה, בקנה מידה גדול יותר, חוויה שמתבטאת לא אחת במתח נפשי ובסימפטומים גופניים, לרבות הקאה (מננד בוחר להשמיט את הסיבה העיקרית שבגללה תלמידי קולג' מקיאים בדרך כלל, אבל היא באמת לא רלוונטית). כן, הוא אומר, בנאומי הסיום יטענו הסטודנטים המצטיינים שהתקופה הזו פתחה בפניהם אופקים חדשים ואפשרויות חדשות, אבל תפקיד חשוב לא פחות היה דווקא לתחושות הפוכות, להבנה של הצעיר האמריקאי שהוא אינו מרכז העולם, שתמו הימים בהם היה מוגן בעולם שיצרו עבורו הוריו. ארבע שנות הלימודים הקנו לו מיומנויות חשובות להתמודדות עם העתיד, אולי גם מקצוע, אבל הן מקנות לו גם, חשוב לא פחות, ענווה.

רק אז הבנתי למה המאמר נראה לי מנותק מחווית הלימודים שהכרתי, ובמקביל הבנתי גם מה מפריע לי במחאת הסטודנטים. עבור הסטודנט הישראלי הממוצע חווית האוניברסיטה היא כמעט קוטבית לזו שמתאר מננד. הסטודנט הישראלי מגיע לאוניברסיטה אחרי תקופה ארוכה ואינטנסיבית הרבה יותר של שינה מחוץ לבית, של מפגש עם אנשים אחרים ומציאות אחרת, של מערכת גדולה ואדישה אפילו יותר מאוניברסיטת תל אביב. עבור אותו סטודנט ממוצע תקופת האוניברסיטה דווקא משיבה על כנה חלק מתחושת הביטחון וההגנה של חייו הקודמים. עבור רבים בית ההורים חוזר להיות בסיס הפעילות, גם אם הם בוחרים לשכור דירה או לגור במעונות סטודנטים. תקופת הלימודים נתפסת על-ידי לא מעט סטודנטים כסוג של תגמול על שנים קשות יותר במערכת הצבאית, לא כשלב ביניים המרכך את המעבר מילדות לבגרות, אלא כאפשרות לשחזר, ולו באופן חלקי, את חווית הילדות אחרי תקופת בגרות כפויה. שנים מעטות מאוד תחלופנה לפני שאותם סטודנטים ישלמו בחודשיים או שלושה סכום העולה על שכר הלימוד השנתי למטפלת כדי שתשמור על התינוק שלהם בלי לחשוב פעמיים. אבל עכשיו, למשך כמה שנים קצרות, הם מנסים להדחיק את הבגרות הממשמשת ובאה.

עברתי לא מעט שנים במסגרת האקדמיה הישראלית, אם יש תכונה שציבור הסטודנטים הישראלי כמעט חף ממנה, זו ענווה.

פוסטים קשורים:

שכר הלימוד חונק אותנו (על הקצה השני של מערכת החינוך)

האיום המבחיל של ור"ה (דווקא תמיכה במאבק הסטודנטים לנוכח האיום המחליא והמגוחך ששלפו אנשי ור"ה)

6 תגובות ל“שלוש שנים נתנו, בסוף דופקים אותנו?”

  1. מעולה! מסכים עם כל מלה.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אני לא מצליח להבין מה הקשר בין חווית הקולג' המתוארת לענווה? ולמה זה מקשה עליך הזדהות עם מאבק הסטודנטים הנוכחי, שאתה מסכים, לדבריך, עם העקרונות שמאחוריו. (שים לב שלא דיברתי על הזדהות עם הנהגת המאבק)

    [להגיב לתגובה זו]

  3. אור: ראשית לא תארתי את חווית הקולג' אלא רק הבאתי מעט מהטור המקורי. עבור הסטודנט האמריקאי הקולג' הוא שלב ראשון בהתבגרות ובקבלת אחריות, עבור לא מעט סטודמטים ישראליים האוניברסיטה היא גם סוג של שחרור מאחריות. דוגמה מצויינת שאני יכול לשלוף היא חובות קריאה. מסיבות היסטוריות האוניברסיטאות בישראל הוקמו עם תקציב זעום וללא ספריות כך שתכנית הלימודים מושתתת על העברה מלאה של החומר בכתה. באוניברסיטאות אמריקאיות ואירופאיות מקובל לדרוש מסטודנטים להגיע להרצאה אחרי שלמדו פרקים ארוכים (עשרות ולעתים מאות עמודים ביום), כל זה לא באמת רלוונטי. אבל לפני שנים אחדות נתקלתי בזעקות שבר של סטודנטים ישראליים כשמרצה ניסה לדרוש מהם להגיע מוכנים לשיעור. זה, לדעתי, סימפטום לעובדה שחלק ניכר מהסטודנטים הישראליים רואים בתקופת הלימודים, בין השאר, גם סוג של המשך לחופשת השחרור.
    איך ולמה זה מפריע לי? דיברתי על הזדהות, לא על הסכמה, והזדהות היא בראש ובראשונה רגשית. כשאני קורא דיונים רצינייים בנושא השביתה וסטודנטים מנופפים בשכר הלימוד כסיבה לבריחת מוחות מישראל אני מאבד את יכולת ההזדהות שלי. סטודנט ישראלי שלומד בחו"ל, ולא משנה אם הלימודים הם בחינם, משמעותו הוצאה כבדה בהרבה למשפחה משכר הלימוד באוניברסיטה ישראלית.
    שתי אלה רק דוגמאות כמובן, והאמן לי שאני יכול למצוא עוד רבות.
    דווקא בנוגע להנהגה אין לי טענות קשות. כן, הם מעט מרגיזים לפעמים, אבל עייפתי מלשמוע את ההאשמה כאילו מדובר באנשים שרק מחפשים קרש קפיצה לפוליטיקה, אחרי הכל אני לא חושב שקריירה פוליטית היא בהכרח רעה, מה גם שמאז רמון והנגבי לא ממש זכורות לי דוגמאות לפעילי סטודנטים שבאמת זינקו אל הפוליטיקה הארצית בהצלחה.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. או קיי, הזדהות מלאה של בן אדם יחיד עם המאבק הכללי אין, לא תהייה ולא יכולה להיות, לדעתי. גם במאבקון של לפני שנתיים בו הייתי פעיל וגם במאבק ה בו הייתי קצת פחות פעיל היו לי בעיות עם חלק מהמסרים, מדרכי הפעולה וכו'. אך כל עוד המסר העיקרי מתאים תהייה לי מידת הזדהות מסוימת. נכון, בדוגמא שהבאת, אכן הטענה שגובה שכר הלימוד גורם לבריחת מוחות היא מופרכת. אם כבר בורחים כי הרמה האקדמית יורדת עקב חוסר תקציבים.

    בנוגע להנהגה, דעתי כדעתך – וזו הסיבה שתמכתי במאבק למרות חוסר הערכתי ליו"רי האגודה.

    הסכם הכניעה עליו הם חתמו רק אישש את דעתי. :?

    [להגיב לתגובה זו]

  5. כנכנסים למלחמה לא מוצדקת על נושא לא מגובש, עם הנהגה לא ראויה וללא כל אסטרטגית יציאה הסוף הוא בכניעה מבישה. במובן זה אין הבדל בין הסטודנטים למלחמת לבנון השניה.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. נדמה לי שלנטוש את מאבק הסטודנטים להורדת שכר הלימוד (שעוגן אגב בהמלצות ועדת וינוגרד הראשונה שמינה יוסי שריד בכהונתו כשר החינוך) עקב שימוש בסיסמא פופוליסטית זו טהרנות וחוסר קבלה של הריאל פוליטיק.

    יש הבדלים כ"כ גדולים בין חווית הלימודים של הסטודנט בארה"ב, באירופה וברוב העולם המערבי לבין חווית הלימודים של הסטודנט הישראלי שאין שום טעם לנסות להשוות בכלל.
    הסטודנט הישראלי עובד תוך כדי הלימודים, ברוב המוסדות האקדמיים אין שום חיי קמפוס או חיים סטודנטיאלים, אגודות הסטודנטים בארץ הן לרוב גופים נכים שעסוק בלצלם מקראות לסטודנטים ולארגן מסיבות ובחלק לא קטן מן המקרים הוא גר אצל ההורים.

    מעבר לכך בישראל ניתן לרכוש מקצוע (הנדסה, משפטים) בסיום תואר ראשון – בניגוד לארה"ב שם נדרש תואר שני על מנת לעסוק באחת המקצועות האלה.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting