תודעה כוזבת

החופשה, חייבים להודות, היתה ארוכה פחות ממה שאפשר לחשוב. שניים מתוך שלושת ימי חול המועד היו בעצם “עסקים כרגיל”. קייטנה לגדולה, גן לקטנה.

ואף על פי-כן, סוף שבוע של ארבעה ימים, הפוגה של יומיים, ואז סוף שבוע של חמישה ימים. זה לא מעט.

זמן שאול

אתמול בערב, כשהסוף כבר באוויר, טיילנו לאורך הים בנמל תל אביב, הגדולה נזכרה פתאום בארגז החול הגדול, ביקשה ללכת אליו.

כששתיהן בחול ארבע השנים שמפרידות ביניהן עוד יכולות להימחק, שתיהן מאושרות עד אין-קץ לחלוץ את הקרוקס שלהן, להשתמש בהם ככפות מאולתרות, לקבור בחול את רגליה של מי שלא פגשו מעולם קודם, שעוד רגע תיפרדנה ממנה, אבל עכשיו היא החברה הכי טובה שלהן.

זה זמן שאול. הגדולה כבר רואה הפיג’מות (נוט טו סלף: צריך לכתוב משהו על תחבולות וערטולן בהזדמנות), מתישהו בקרוב, היא כבר לא תוכל להיות מאושרת כך בארגז חול.

ביציאה מאייסברג וולקנו האופנתית והנוצצת עוד עומדת גלידה מונטנה, שוממת ומוזנחת, אפשר להניח שמי שמחזיק בה רק מחכה להצעה כלכלית מפתה. אני זוכר את ביקורי הילדות שלי, בלב העזובה התעשייתית של הנמל הנטוש, את הצעידה עם הגלידה אל מעקה אבן מט לנפול כדי להשקיף על הים הסוער בחושך.

כשל כריך

בבוקר הן מתקשות להתעורר. בעיקר הגדולה. בין נסיון אחד למשנהו אני מתפנה להכין את הכריך. זו כבר שנה שלישית של כריכים.

הייתי צריך להתרגל. בעצם כבר התרגלתי, אבל בימים כאלה זה עוד חוזר לצבוט. כשלון קטן וצורב. איפה החלום על בנייה מוקפדת של כריכים מושקעים, על הקניה של טעם קולינרי מפותח ואיפה ההשלכה החפוזה של שתי פרוסות מהמקפיא להפשרה קצרה במיקרו, ההנחה של חצי פרוסת גבינה צהובה. אם יש לי כוח לחתוך שלוש זיתים פנימה אני מתמלא בתחושת הישג קטן.

ממהרים. כתה א’, כבר אסור לאחר.

שוטף פלוס 120

אחר כך אני לבד עם הקטנה. ביום שישי התבשרנו על שביתת אזהרה של שעתיים במעונות נעמת. עוד 120 דקות של ארכה עד שיגיע “אחרי החגים” במלוא כוחו.

את השעה האחרונה אנחנו עושים בגינת משחקים קטנה, כמעט צמודה למעון. אנחנו צוחקים ביחד, עוברים ממתקן למתקן. כן, שעות העבודה שלי גמישות יחסית, אף אחד לא יכעס אם אגיע אחרי עשר, אז יש לי פריבילגיה שאין להרבה הורים אחרים. זה מקל עליי להזדהות עם מאבק העובדות. והשעתיים הנוספות האלה, גם בגלל שהן תחומות ומוגדרות כל כך, הן כמו מתנה קטנה, עוד משיכה קצרה, להרף עין, של סוף השבוע הארוך.

למרות הכל, שלוש דקת לפני עשר אנחנו כבר מחכים ליד השער הנעול.

בעשר בדיוק הוא נפתח. הבקבוק, המוצץ והנעליים נשלחים כל אחד למקומם. הפרידה עוברת חלק יחסית.

ברוכים הבאים למדבר של השגרתי.