יומן קריאה: פראנזן מסמן V

עוד לא גמרתי את Freedom של ג’ונתן פראנזן. למעשה אני אחרי 34% ממנו כרגע (זו דרכי העדינה לרמוז שאני קורא אותו על הקינדל החדש שלי). בהחלט יכול להיות שעוד אכתוב עליו משהו מקיף יותר בהמשך (סביר להניח שלא).

image

אחד הצירים המרכזיים של הרומן הוא המשולש הבעייתי שבין פטי לבין וולטר, בעלה, לבין ריצ’ארד, חברו הטוב ביותר עוד מימי הקולג’, מוזיקאי כושל במשך עשרים שנים שזוכה להצלחה מסחרית מפתיעה בגיל ארבעים וקצת.

פטי נמשכת לריצ’ארד, ריצ’ארד נמשך לפטי. אבל לריצ’ארד יש היסטוריה ארוכה של יחסים בעייתיים עם נשים, והמשיכה ההדדית הזו נותרת לא ממומשת. ריצ’ארד מעדיף לוותר על ההזדמנות שלו עם פטי לטובת וולטר, טוב הלב וההגון (כן, זה עוד מסתבך בהמשך, ברור).

חלק ניכר מהספר כתוב (או לפחות מתיימר להיות כתוב) כטקסט אוטוביוגרפי של פטי. זו החלטה מוזרה ובעייתית מאוד. קשה לקרוא את הקטע הזה כטקסט אוטוביוגרפי באמת, ואני עדיין מתקשה להבין מה גרם לפראנזן לקבל החלטה כזו. במסגרת הטקסט הזה מתוארת הפגישה הראשונה של פטי עם ריצ’ארד, ובמרחק של שתי הקשות Next Page (כבר הזכרתי שאני קורא אותו על הקינדל, נכון?) מתואר המפגש הראשון עם וולטר, בהופעה של להקת הפאנק הכושלת של ריצ’ארד.

כך מתואר המפגש עם ריצ’ארד:

Richard was wearing a black T-shirt and reading a paperback novel with a big V on the cover.

וכך מתואר, כמעט בצמוד, כזכור, המפגש הראשון עם וולטר:

He didn’t look nearly as nerdy as Eliza had led Patty to expect – he was wearing a V-necked sweater…

קצת מגושם, אולי אפילו גס, לטעמי, אבל עדיין עושה את העבודה. כל מה שצריך לדעת כדי להבין את הפער בין שניהם נמצא שם. ה-V אצל ריצ’ארד מרוח על הכריכה של ספר שכבר מזמן הוכתר כקלאסיקה של אינטלקטואליים מחתרתיים למחצה. אותו V, אצל וולטר, הוא הסוודר, הכל כך לא מתאים לנסיבות של הופעת פאנק.

אבל מעבר לגסות הבסיסית הזו פראנזן הצליח להרתיח אותי במידת מה עם שני המשפטים האלה.

באחת הביקורות על הספר מצאתי את הטענה שריצ’ארד הוא בן דמותו של פראנזן בספר. יש הרבה מאוד הגיון בטענה הזו. יש לא מעט קווים משיקים בקריירה האמנותית שלהם (ריצ’ארד נחרד כשאלבום הקאנטרי שלו מצליח מסחרית ומוכרז כמועמד לגראמי, פראנזן דחה את ההזמנה להיות “ספר החודש” במועדון הקריאה של אופרה ווינפרי. שניהם גרים בבתים של אחרים בתקופות של שבר כלכלי בתמורה לעבודות תחזוקה שוליות יחסית). כך שהקריאה של ריצ’ארד דווקא בספר ש-V גדולה מתנוססת של כריכתו היא בגדר הצהרת כוונות אמנותית, סימון של מטרה ספרותית-תרבותית שפראנזן חותר אליה.

לא שזה רע בהכרח.image

פראנזן גם יודע היטב שקהל היעד המדומיין שלו, זה שיגיע אל Freedom בזכות ערכו האמנותי ולא בזכות ההייפ התקשורתי ימהר לזהות את הרפרור, אז הוא לא מציין במפורש באיזה ספר מדובר. משאיר לקוראים כתב-חידה טריוויאלי, נוח מידי לפתרון, טופח להם ולעצמו על השכם, נותן להם להרגיש עליונים בזכות הפיצוח הזניח הזה.

כי בהמשך החלק האוטוביוגרפי לכאורה של פטי יש עוד הרבה מאוד רפרורים ספרותיים שכאלה, וכולם מפורשים מאוד. הם כוללים, למשל, התייחסות לסרט יווני ישן, בשחור לבן, משנות החמישים, שמוזכר בשמו המפורש, או לסרט ביוגרפי על חייו של דילן. קל לי לזכור את כל הרפרורים האלה, סימנתי אותם תוך כדי קריאה (זה ממש קל עם הקינדל החדש שלי, כבר הזכרתי אותו?).

פראנזן אם כן, יודע היטב את נפש בהמתו. הוא יודע כמה טוב ירגישו הקוראים “האמיתיים” שלו בזהותם רפרור תרבותי מהסוג הנכון, והוא קורץ אליהם בתחכום מעושה שמתנשא מעל ראשיהם של קוראים אחרים, פלבאיים שכמותם, או מעל דמותה של פטי, שלכאורה לפחות אמורה להיות חתומה על הטקסט הזה. אבל יש משהו פגום מן היסוד באפשרות הזו לפיה עשרים וחמש שנים (פחות או יותר, ניסיתי לחשב על בסיס כל מיני שברי משפטים שסימנתי עם הקינדל) אחרי האירוע, פטי יכולה לכתוב שעל הכריכה התנוססה V אבל לא מסוגלת לומר במפורש באיזה ספר מדובר, ואפילו לא טרחה לנסות ולברר.

ג’ונתן פראנזן, תעודת שליש (כאמור, אני בדיוק ב-34% מהספר):

אפיון דמויות באמצעות רפרור תרבותי: V

הקטנה של אחת הדמויות באמצעות המחשת בורותה מול הקוראים: V

חנופה לקהל באמצעות אותו רפרור בדיוק: V

משחק מתחכם לכאורה של שימוש כפול באותו מסמן: V

סימון עקיף של טריטוריה אמנותית: V

יושרה אינטלקטואלית: X

ומעל הכל, כמעט בלית ברירה, מתנוססת התהייה, כמה פעמים חטאתי אני בדיוק באותו אופן.

אגב, שמתם לב שיש לי קינדל חדש? איזה כיף!

8 תגובות ל“יומן קריאה: פראנזן מסמן V”

  1. אני עוד לא בטוח לגבי כל הנקודות שהעלית, אבל אני חושב שאני לא מסכים שהעובדה שהשם לא צוין נועדה להקטין את פטי. אני לאורך כל החלק הזה לא הצלחתי להאמין לזה שמדובר באוטוביוגרפיה שלה, ופראנזן לא שינה את סגנון הכתיבה שלו בכלל בקטע הזה. משום כך, לא ראיתי באי ציון השם של הספר משהו שבא לציין עובדה על פטי אלא סתם אמצעי אמנותי שבאמת נועד לקרוץ לקוראים שלו.

    אני חייב להגיד שהעובדה שריצ'ארד קורא את V עבדה עלי בדיוק כפי שהיא כנראה אמורה לעבוד עלי (סימנתי את זה בקו תחתי כפול בספר, בהתלהבות גדולה) – מבחינת חנופה וסימון טריטוריה תרבותית. אבל אולי זה בגלל הפטיש הספציפי שיש לי לספר הזה. אבל זה קצת מביך כשאני חושב על זה עכשיו.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    טוב, גם אני מאוד מבולבל לגבי הקטע האוטוביוגרפי. אחד החשדות שלי הוא שפראנזן לא הצליח לכתוב את הקטע של פטי באופן מספק עבורו, אז הוא החליט להתחמק ולא לקחת אחריות מלאה. משהו בסגנון: "כן, יש כאן אבחנות פשטניות וניסוחים לא ממש מבריקים כמו שהיינו מצפים מפראנזן, אבל היי, זאת הגאונות שלו, כי בעצם פטי כותבת".
    בכל מקרה, אולי קצת הגזמתי עם ה"הקטנה" של פטי. יותר משזו הקטנה, זה חיזוק האפיון שלה כמי שאינה שייכת לקהל היעד הפראנזני, אפיון שמופיע כמה פעמים בהמשך בעצם.
    לגבהי החלק השני: גם אני התלהבתי, ברור, אם לא הייתי מתלהב סביר להניח שלא הייתי תופס את עצמי ואז כועס על התרגיל שפראנזן עשה לי.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. "ומעל הכל, כמעט בלית ברירה, מתנוססת התהייה, כמה פעמים חטאתי אני בדיוק באותו אופן."
    זה מזכיר לי את הבדיחה על הנזירה שבאה לאם המנזר ואומרת לה שהיא חטאה.
    "במה חטאת?" שואלת אם המנזר.
    "הייתי עם גבר"
    "אז תאכלי לימון" אומרת האמא.
    "וזה יכפר לי על החטא?"
    "לא. אבל זה לפחות ימחק לך את החיוך מהפרצוף".

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אתה אכזרי, אבל גם מדוייק.

    [להגיב לתגובה זו]

    אורן Reply:

    טוב, it takes one to know one. (אני מתכוון לסוג החטא).
    ותתחדש על הקינדל.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. יובל ואני דנו בקצרה בעניין הכתיבה ה"אוטוביוגרפית" של החלק הזה בספר, אז אני ארשה לעצמי לחזור קצת על הדברים. בזמן הקריאה, או ליתר דיוק בשלב היותר מוקדם של הקריאה, זו הייתה בעיניי בחירה מתמיהה, מרגיזה ומעוררת אי-נוחות פיזית ממש. לא רק שהיומרה האוטוביוגרפית הייתה בלתי סבירה, סגנונית ופרקטית, אלא שהיא גם הפכה את הדמות כולה ללא קוהרנטית, כי היה (בעיניי) איזה פער בלתי נסבל בין הדמות כדמות לבין הדמות כמספרת, ולא היה אפשרי לחשוב שמדובר באותו אדם, ובעצם לא ידעתי לאיזו מהדמויות האלה אני אמור להתייחס כאל אדם אמיתי.

    אני לא רוצה לעשות ספוילרים ולכן לא אתייחס לעניינים עלילתיים ספציפיים שמחדדים את העיסוק בשאלת הכתיבה ה"אוטוביוגרפית" והופכים אותו למסובך יותר. אבל התחושה שלי הייתה שמעבר לאותם עניינים, בבחירה הדי מוזרה הזאת היה סוג של ניסיון התמודדות (לא מוצלח במיוחד) עם הפרובלמטיקה של כתיבה על דמויות שהן מספיק פגומות כדי לא לעורר אמפתיה בקרב חלק מהקוראים – עניין שחזר על עצמו כאחת הביקורות הרווחות (והביזאריות, בעיניי) על "התיקונים". נדמה לי שהכתיבה האוטוביוגרפית היא ניסיון ליצור קרבה גדולה יותר במטרה לעודד הזדהות או אמפתיה מתוך הקרבה הזאת. ונדמה לי שמהבחינה הזאת, לפחות, אם זו אכן המטרה, הרי שהמחיר לא מצדיק אותה, ובאיזשהו מקום דווקא בבחירה הזאת יש פזילה לקהל שאולי לא אמור לזהות את "וי" בגוף הטקסט. כי זו בדיוק האמביוולנטיות שמניעה את פראנזן ושבאה לידי ביטוי גם בטקסט וגם בהתנהלות החוץ-טקסטואלית: הרצון להיות גם גבוה וגם נמוך, הרצון להיות נאהב והפחד מיותר מדי פופולריות, הרצון להופיע אצל אופרה והחרדה מכך שהוא רוצה להופיע אצל אופרה. אז כן, זה יכול לעצבן, אבל כמו אצל הדמויות שלו, זה יכול בעיניי להיות גם מעורר אמפתיה: כי גם הוא אדם, וגם לו יש חולשות שמוכרות לנו.

    ואולי מהסיבה הזאת, ואולי מהשילוב שלה עם הרבה סיבות אחרות, אני חייב לומר שממרחק של זמן מסוים – קצר, אמנם, אבל בכל זאת כמה שבועות – מה שהפריע לי בזמן הקריאה מפריע לי הרבה פחות, וכמעט לא נותר דבר מתחושת האי-נוחות שהייתה אז. ובמידה מסוימת זה קרה כבר בזמן הקריאה, כשקיבלתי החלטה שהייתה לפחות שלושת-רבעי מכוונת להתעלם לגמרי מכך שזו אמורה להיות כתיבה אוטוביוגרפית, ופשוט להתייחס לחלקים האלה בדיוק כמו לשאר חלקי הספר. אני חושב שבאישהו מקום הרגשתי שיש בספר הזה מספיק דברים יפים ונוגעים ומסעירים כדי שיהיה עדיף לי לנסות להשעות את אי הנוחות מבחירה אסתטית אחת שלא עלתה יפה ולהרוויח את כל השאר. ובמידה רבה, לפחות, זה עבד.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. טוב, אני בעניין הקינדל, אם יורשה לי.
    תתחדש. ותגיד, אפשר לשים עליו epub בעברית? כאילו, אם אני קונה קינדל ושמה עליו קבצים של "עברית", זה יעבוד? כי אני בחורה פשוטה. לא קוראת להנאתי ספרים בשפה אחרת.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    תודה.
    נכון לעכשיו אין חידושים בכל הנוגע לפורמטים שהוא תומך בהם (סביר להניח שלו הייתי צריך לבחור הייתי הולך על הסוני רידר, מהסיבות האלה, אבל זו הייתה מתנה ואני מאוד מרוצה בסופו של דבר).
    אני מאמין שאמזון ייכנעו בסופו של דבר בעניין ה-epub, לגבי עברית אני פחות אופטימי בטווח הקצר.
    מה שכן, גיליתי היום בבוקר שכל הספרים בגוטנברג עברו גם המרה לפורמט קינדל שזו בהחלט שמחה גדולה (סוף סוף אצטרך למצוא סיבה יותר מקורית ללמה אני לא קורא את סמואל ג'ונסון).

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting