עוד משהו בעניין התרומוספירה

אז עידוק פרסם כתבה בהארץ, ואחר כך גירסה מעט מורחבת שלה בבלוג. אחר כך אלי התייחס לנושא ואז דובי כתב מעין מניפסט.

הנושא, למי שלגמרי לא בעניינים, הוא ההתפשטות של כפתורי תרומה (לרוב דרך פייפאל) בבלוגים ישראליים.

כמו אלי, אני לא חושב שיש משהו פגום מוסרית ברעיון הזה. אני גם מסכים, במידה מסויימת, עם ההקבלה שדובי עורך בין בלוגים מתרימים לבין מופעי רחוב מושקעים (להבדיל מקבצנים אוחזי גיטרה – הבחנה חשובה שדובי עורך). למרות ההסכמה הזו, נכון לעכשיו לפחות, החלטתי שלא אוסיף כפתור תרומות לבלוג הזה. יותר מזה, למרות ההסכמה הזו אני בכלל לא בטוח שאני מסכים.

image

לפני שבועות אחדים תרמתי סכום כלשהו, לא ממש גדול, לא ממש מבוטל, לבלוג “מדרון חלקלק”. מעולם לא עלה בדעתי לתרום לאחד הבלוגים האחרים שאני קורא ושיש בהם כפתור כזה. נסיון כן לנתח את הדינמיקה שהובילה אותי לשתי ההחלטות האלה הוא מרתק ומתסכל בו-זמנית.

“מדרון חלקלק” הוא מקרה חריג, חייבים להודות. נכון לעכשיו, ככל הידוע לי, עמוד מאחוריו אדם אחד ויחיד, איתמר שאלתיאל. יש לי היכרות אישית, גם אם שטחית מעט, עם איתמר. אני לא מסוגל לדמיין את עצמי פוגש את איתמר, שולף את הארנק, מפשפש בו, מוציא כמה עשרות שקלים ונותן לאיתמר תוך מלמול “לך תקנה לעצמך משהו נחמד”. אבל זה, הלכה למעשה מה שעשיתי בתיווכו של המדרון החלקלק.

אני מאמין ש”מדרון חלקלק” הוא פרויקט חשוב להפליא שמתעד ביסודיות ובעקשנות את הצעדים הקטנים (והגדולים) בהתרחקותה המפחידה של ישראל מהחזון (או אולי רק כסות החזון) הדמוקרטי שלה. האמונה הזו אפשרה לי, למשך פרק הזמן הקצר של ההתחברות לפייפאל, להתכחש לעובדה שאני בעצם נותן כסף לאיתמר.

אני לא יכול לעשות את אותו צעד עם הבלוג של דובי. אני מאמין שרוב מוחלט של הקוראים כאן לא יכולים לעשות את אותו צעד עם הבלוג הזה. גם אם מעולם לא פגשתי את דובי פנים אל פנים אני מתייחס אליו כאל סוג של חבר, ואני מתייחס ל”לא שומעים!” כאל חבר של “תודעה כוזבת”. האקט של שליפת הארנק הוא משהו מאוד לא מקובל, מאוד צורם, כשהוא נעשה בין חברים.

אלא שכאן עולה על פני השטח שאלה אחרת, מרתקת לא פחות לטעמי – שאלת “החומר האפל”. מה שכתבתי כאן נכתב מנקודת הראות שלי, של בלוגר, כזה שמקשר לבלוג של דובי ומקבל ממנו קישורים מעת לעת, כזה שמנהל דיונים מקוונים עם הבלוג של דובי. יש גם קוראים אחרים, אלה שאין להם בלוג משלהם, אבל מרבים להגיב ולהשתתף בדיונים, גם אלה, אני מאמין, נוטים לפתח מערכת יחסים אישית משהו עם הבלוגים (ובעקיפין עם הבלוגרים) החביבים עליהם. לכן אני יכול להבין את הרתיעה שלהם ממה שיכול להיתפש כפנייה פתאומית של חבר בשאלה “בא לכם לזרוק לי כמה שקלים?”. אבל גם אלה, כך מלמדות הסטטיסטיקות, הם עדיין מיעוט. רוב הקוראים יגיבו רק לעתים נדירות, אם בכלל. יכול להיות שקוראים כאלה אכן מתייחסים לבלוג יותר כאל מופע רחוב ופחות כאל חבר. יכול להיות שעבור האנשים האלה הבקשה לתרומה היא פחות צורמת.

אני חושב שמעניין מאוד לשמוע את מה שיש לאנשי “החומר האפל” להגיד בעניין. אבל הם, כאמור, לא נוטים להגיב.

הערה חשובה לסיום: במשך שנים ארוכות הייתי אני “חומר אפל” שכזה. גם היום אני “חומר אפל” בלא מעט מקומות שאני נוהג לקרוא, ואני בהחלט יכול להרגיש, אינטואיטיבית לפחות, באיזשהו הבדל באופן שבו אני מתייחס למקומות כאלה מול מקומות שבהם אני משתתף בדיון. בכל מקרה, השימוש בביטוי “חומר אפל” לא נועד להיות פוגע או מעליב באופן כלשהו.

29 תגובות ל“עוד משהו בעניין התרומוספירה”

  1. כן, לגמרי. בדיוק מה שאני מרגיש לגבי זה.

    ואולי בדוגמה של דובי המצב הוא של שני מופעי רחוב שמתקיימים אחד ליד השני – המופיעים עצמם ירגישו קצת מוזר לשים כסף זה בכובעו של זה.

    רק שדי נראה שבאינטרנט הישראלי כולם הם מופיעי רחוב. אז איפה הקהל שיתרום?

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אני לא מבין את הבעיה. ככל הידוע לי, דובי חבר שלך בזכות הבלוג ולא להיפך. אתה מכיר את דובי בגלל הכתיבה בבלוג ולא מחוייב לקרוא את הבלוג בגלל היכרות אישית עם דובי, ואני לא מוצא כל בעיה ברעיון לתגמל את דובי (או כל בלוגר אחר), על ההנאה, התמיכה, נקודות המחשבה והדיון שהם מעוררים אצלך במשך שנים.
    בכלל, לא צריך להפוך את הכסף לעניין מלוכלך שאסור לגעת בו כי הוא "מזהם את הקשר", "צורם", "לא ראוי" וכיו"ב, או שפשוט אסור לדבר עליו כאילו היה דבר קדוש שלא ראוי להיכנס לשיחות היומיום שלנו ולבלוגים שאנו כותבים.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אבל דווקא העובדה שדובי חבר שלי בזכות הבלוג היא הנימוק המרכזי שלי כאן (זה לא ממש נימוק, יותר מקור לתחושה, אין לי משהו עקרוני נגד הצבת כפתור תרומות או נגד מתן תרומות דרכו).
    יש לי גם חברים בחיים האמיתיים, חלקם חברים שלי כי אני חושב שיש להם דברים מעניינים להגיד, ושהם אומרים אותם באופן מעניין. אבל לא היה עולה בדעתי לתת להם כסף אחרי שהם היו מתיגים בפניי ניתוח מרשים של, נגיד, הפרק האחרון ב"מחוברים".

    [להגיב לתגובה זו]

  3. אתה מעלה משהו שבאמת הייתי צריך להתייחס אליו. ההנחה שלי הייתה שמי שיתרום יהיה אנשים שאני לא מכיר. כבר אמרתי פעם אחת בבלוג שאני מתייחס לקוראים שלי כאל חברים, וזה כולל את אלו שלא מגיבים ואין לי מושג מי הם, אבל גם לי נראה הגיוני יותר שמי שיתרום יהיה מי שאין לי שום מגע אחר איתו (תרומה כתחליף לתגובות?). גם לי מרגיש מוזר לתרום לאנשים שאני מכיר, על אחת כמה וכמה מי שאני מכיר ברמה האישית.
    אבל גם פה יש משהו מוזר – כשחבר שלי הוציא דיסק בהוצאה פרטית, לא נראה לי מוזר לשלם לו עבור הדיסק. אם חבר יכין עבורי, לבקשתי, תבנית לוורדפרס עבור האתר שלי, נראה לי סביר שאני אציע תשלום כלשהו – אולי פחות ממה שהייתי משלם לו אם לא הייתי מכיר אותו, אבל עדיין.
    אולי צריך להגדיר מחדש את הכפתור. לא "תרומות לבלוג" אלא "בא לך להזמין אותי לבירה?".

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    מעניין, תוך כדי כתיבה של הפוסט המשפט "בא לכם לזרוק לי כמה שקלים?" החליף את המשפט "בא לכם להזמין אותי לבירה?".
    בכל מקרה, וזה מתחבר לתשובה שלי ליונתן, שתי הסיטואציות שאתה מתאר (וורדפרס ודיסק) הן של מצב שבו אתה משתמש בשרותיו המקצועיים של חבר. בשני המקרים, אני מניח, לא השרות המקצועי הזה הוא שהגדיר את הקשר החברי שלכם מלכתחילה. כשאני מסתכל על בלוג אישי (וגם לא שומעים! הוא בלוג אישי בהגדרות שאני משתמש בהן כרגע) המצב הוא אחר.

    [להגיב לתגובה זו]

    דובי Reply:

    באיזה אופן שונה הדיסק שיצר חבר שלי (להנאתו האישית, והדפיס בהוצאה עצמית) מהבלוג שלי? אם אני אדפיס את הבלוג ואכרוך אותו, ואז אמכור אותו, זה יהיה שונה?

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אני מודה שההבדלים הם חמקמקים מאוד, במקרה הטוב. התחושה שלי היא שעבור רוב הקוראים שלך (ושלי כמובן) הקריאה בבלוג (וההשתתפות בדיונים נניח) היא חלק מרכזי בהגדרה של מערכת החברות הזו שבינינו לבינם.
    אבל אתה, וגם אלי, אכן מעלים כאן נקודות עקרוניות מאוד שכמובן גם משתלבות מצויין עם דברים שכבר עסקתי בהם בעבר ושמטרידים אותי מאוד בנוגע לאופן שבו השיפוט שלנו מתעוות כשהוא בא במגע עם כסף. לא תמיד לאותו כיוון אגב (במצב כזה זה היה די משעמם).

    דובי Reply:

    כדאי גם לשים לב שכמעט כל המתרימים מגדירים את התרומות כסיוע לתחזוקת הבלוג. כלומר, אתם לא משלמים לי עבור השירות שנתתי לכם, אלא מסייעים לי לתחזק את המקום הזה שבו אנחנו יכולים להנות ביחד. כמו לארגן מסיבה ולבקש מהבאים לתת כמה שקלים למימון הכיבוד.

    שחר Reply:

    אני לא בטוח שאתה צודק עובדתית.
    אצל יוסי יש את "קרן הטבק והאלכוהול", איתמר אמר שאם תתקבלנה תרומות סביר להניח שהוא יקנה בהן ספרים (ואז נרוויח ונקרא עליהם בהסיפור האמיתי והמזעזע של), ושלום בוגסלבסקי (שמנצח בקלות את קננגיסר בתחרות השם הבלתי ניתן לאיות) מדבר על "תחזוקת הבלוג והכותב" (ואצל עידוק בכתבה דיבר על האפשרות להתפרנס מזה).
    לא ממש משנה, כי אנחנו נכנסים כאן למלכוד בלתי-אפשרי. הרי על הכסף הזה לא כתוב מה מטרתו, הוא עוד כסף בחשבון הפייפאל של המתרים.
    כל עוד הבלוגים אינם הופכים לישות כלכלית נפרדת ממפעיליהם זה המצב.
    בין כך ובין כך אני חושב שמדובר בניסוי מעניין מאוד. אין לי התנגדות עקרונית או ערכית לרעיון עצמו, בסך הכל שטחתי את ההרגשה האישית שלי.

  4. […] עוד על נושא זה אצל דובי ואצל שחר. […]

  5. אני מבין את הבעיה בתחושה המוזרה הזאת לשלם כסף לחבר (גם כשמדובר "רק" בחבר וירטואלי) והסיטואציה הדמיונית שאתה מתאר כאן שבה אתה ניגש לאיתמר ברחוב, שולף כמה שטרות מהארנק ואומר לו "לך ותקנה משהו לעצמך" – היא בדיוק התחושה שאני מרגיש באופן אישי כלפי כל הסיפור הזה.

    אבל השאלה היא האם האנלוגיה הזאת באמת נכונה? הרי אם חבר טוב שלך היה מפרסם טור שבועי בעיתון לא הייתה לך מן הסתם שום בעיה לעשות מינוי לעיתון ובכך (בעקיפין אמנם) לשלם לו עבור מלאכתו, או אם למשל הוא היה כותב ספר גם כן לא הייתה לך מן הסתם שום בעיה לרכוש אותו במיטב כספך. רק כשזה מגיע לתרומות בבלוגים פתאום זה נתפס אצלנו כמו משהו לא תקין.

    מה שמעניין כאן, ואני מודה שאני בעצמי חוטא בחטא הזה בדיוק כמו כולם, הוא שלמרות שהאפשרות לתרום כסף לבלוגר היא בסופו של דבר נעלה יותר מאשר הדרישה המוחלטת לשלם עבור התוכן – היא נתפסת דווקא כנחותה יותר, כאילו מדובר בסוג של שנור או פשיטת יד (וגם הדימוי החיובי ביותר של אומן ששר ברחוב ומקבץ נדבות היא לא ממש מחמיאה…).

    [להגיב לתגובה זו]

  6. אני חושב שהיחס השונה ל-"מדרון חלקלק" לעומת, לדוגמה "הסיפור האמיתי והמזעזע של" הוא שאנחנו יודעים שאיתמר (היי!) לא נהנה לתחזק את "מדרון חלקלק". הוא מסתכל על זה בתור שירות חשוב לקהל קוראיו, ובתור משהו שחשוב שיתקיים, אבל הוא בהחלט לא שואב מזה הנאה. בניגוד לכך, כשהוא כותב פוסט ב-"הסיפור האמיתי והמזעזע של" הוא עושה זאת מתוך תשוקה שיש לו לעניין. זה לא אומר שאנשים לא צריכים לקבל כסף על מה שהם נהנים ממנו (אפילו ההפך), אבל זה כן נותן לשני הבלוגים הללו מסגרות שונות.

    כפי שאמרת – אחרי שיחה עם חבר אני לא אתן לו כסף כי נהניתי מהשיחה. אבל אם הוא עזר לי להעביר דירה אני אזמין אותו לבירה או פיצה כאות הכרת תודה.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. למרות כמה תגובות פה ושם, בכינויים שונים, אני רואה את עצמי חומר אפל. אני קורא את הבלוגים שלך, של דובי ושל איתמר (למשל) כבר שנים, אבל אני לא מרגיש איזו קרבה חברית אליכם. היחס ביננו חד כיווני — כמו מרצה אל סטודנט*. מה עוד, שגם אם חבר שלי היה כותב בלוג, בקשה לתרומה הייתה נתפשת לי יותר כהשתתפות בתשלום על הפיצות שהוא הביא איתו מאשר שאלה כ"בא לכם לזרוק לי כמה שקלים?".

    כך או כך, אני בעד תרומות לבלוגים, ואף בעל כוונות בנידון, אם כי לא עכשיו.

    * למדתי קורס אחד עם יובל דרור, אחרי (ובזכות) מנוי לבלוג שלו. הרגיש דומה.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    מעניין לשמוע (וגם מחמיא ומלחיץ קצת). כבלוגר פעיל כבר קרוב לארבע שנים אני מתקשה לדמיין איך כל זה נראה לעיניים של אנשי החומר האפל.
    לכן גם אין לראות בפוסט הזה התנגדות לעצם הקיום של כפתורי תרומה, אלא רק הסבר של ההרגשה האישית שלי מול כפתורים כאלה בבלוגים שאני קורא.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. משום מה, במקרה של כל הבלוגים בדוגמאות ממש לא הפריע לי שהם הוסיפו את הכפתור של התרומות. כנראה שזה שונה כאשר מישהו כותב במשך שנים חומר קריאה איכותי ואז אומר "אתם יודעים מה? אם ממש בא לכם לעזור לי עם ההוסטינג, אז הנה שמתי כפתור" לעומת זאת כאשר מישהו שאתמול פתח בלוג וקרא אצל ברוגן שזה לגמרי לגיטימי to monetize את הבלוג זה ממש מעצבן.
    האמת היא כשאשר זה מובן מאליו שאתה מתשר כל בריסטה וחופף, אני לא מבין את הבעיתייות בלתשר את מי שכותב לך פוסטים איכותיים במשך שנים
    בשבילי במקרים הנ"ל זה באמת השתתפות בהוסטינג וגם עזרה עם הפעם ההיא שהוא היה צריך עזרה מקצועית כאשר הבלוג נפל וכדומה. כאשר מישהו ממש מתפרנס מזה אז הסטנדרטים ישתנו (אםנזכיר את רון מייברג)

    .

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    כמו שכבר אמרתי כמה פעמים: הפוסט הזה הוא לא התנגדות לעצם הקיום של מודל תרומות שכזה.
    לכל היותר הוא מנסה לתהות עד כמה יש למודל כזה תוקף במציאות הצפופה והקהילתית של הבלוגוספירה הישראלית הקטנה.

    [להגיב לתגובה זו]

  9. התייחסו כאן כמה פעמים לטענה של הרבה בלוגרים שהתרומות נועדו לכיסוי עלות האיחסון של הבלוג. אני חייב להודות שהטענה הספציפית הזאת אף פעם לא שכנעה אותי.

    ראשית מדובר בתכל'ס בהוצאה כמעט אפסית. אני למשל משלם בערך שלושים ש"ח בחודש על ההוסטינג והדומיין. גם במצבי הכלכלי הרחוק מלהיות מזהיר זאת הוצאה שאני בהחלט מסוגל לעמוד בה ולא צריך שום תרומות שיעזרו לי בכך.

    שנית, מכיוון שיש כל כך הרבה אפשרויות לאחסן בלוג חינם אין כסף (וורדפרס.קום, בלוגר וכו') אחסון של בלוג עצמאי הוא סוג של מותרות. זכותו המלאה של מי שחפץ במותרות הזאת ללכת על הכיוון של בלוג עצמאי, אבל מי שלא מסוגל לעמוד בהוצאה (ובטרחה…) של אחזקת בלוג עצמאי יכול בקלות לבחור באחת האופציות החינמיות.

    אם כבר התרומה שלי לבלוג תהיה עבור המאמץ שהבלוגר משקיע בכתיבה שלו או בתור אות הערכה לפועלו, אבל ממש לא עבור ההוסטינג של הבלוג. זה פשוט לא נראה לי כמו מטרה ראויה.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    כן, גם לי הטענה הזו נראית קצת בעייתית.

    [להגיב לתגובה זו]

  10. ראשית, אני מבקש לציין בייאוש שהגבתי באריכות לפוסט על "Freedom", ומסתמן שהתגובה שלי לא נקלטה. אבוי.

    שנית, אני מודה שהדבר היחיד שמפריע לי בכל הדיון הזה הוא הדה-לגיטימציה המשתמעת (אולי לא במכוון? אולי זה רק בראש שלי? אבל בכל זאת, נדמה לי שיש איזה חוסר אמפתיה בסיסי כלפי מי ש"כופה" עלינו את המופע שלו, ועוד גורם לנו להרגיש לא נעים) של קבצני רחוב שאינם מעלים מופע מושקע. נדמה לי שההבחנה הרלוונטית באמת בין מעלה-מופע-להטוטים-מושקע לבין קבצן-עם-גיטרה (או קבצן-בלי-גיטרה, או קבצן-מנקה-שמשות) היא ברקע הסוציו-אקונומי וההכשרתי שלהם, ו/או במקומם הנוכחי בפירמידת המזון. בלוגר יכול, כמובן, להיות להטוטן מקצועי או סמי-מקצועי, אבל הוא יכול באותה מידה להיות גם קבצן, ובאופן אישי אינני רואה בזה פחיתות כבוד.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    טוב שאמרת. מסיבה כלשהי, חסרת כל הגיון, היא נחשדה כספאם. אבל עכשיו אושרה והיא מופיעה שם.
    אני מסכים איתך לגבי עניין ההבדל בין הקבצנים לבין מעלי מופעי רחוב. נעים לנו הרבה יותר לחזות בצעירים דומים לנו שמעלים מופע שכזה בעיר זרה כדי להמשיך לממן את הטיול שלהם (זה שאחריו הם גם ילמדו וירכשו מקצוע מכניס) ולא בקבצנים מן השורה.
    יחד עם זאת אני לא חושב שהיתה כאן דה-לגיטימציה. ההבחנה של דובי נועדה לציין את העובדה שאצל קבצנים מהסוג ש"כופה עליך את השרות" התרומה אינה על השרות.
    במלים אחרות: יש מן הסתם בלוגים שכל מטרתם לגייס כסף למימון של ניתוח עבור חולה. בבלוג כזה הדיון בתרומה הוא שונה לחלוטין מהדיון הנוכחי (ובמקרה הזה אני מאמין שרוב האנשים ירגישו שדווקא הקבצנות לגיטימית יותר מהבקשה לתרומות בסוף :מופע הרחוב" שלנו).

    [להגיב לתגובה זו]

  11. מאת חומראפלית:

    אהלן.

    מכיוון הקהל (הכיוון שלי), זה ככה: כמו מופעי רחוב, שהם כל כך מוצלחים שאתה תברר מראש איפה ומתי הם מופיעים (ואם צפית, ואם אתה מרוצה, ואם בסוף ההופעה עובר אחד המופיעים עם כובע לתרומות… מיד מצטלצל הקול המוכר: מה? מה יש, יא סנובית? קשה להגיד תודה?).

    (על אף הקיר הרביעי) ברור לי שאתם, כותבי הבלוגים, בני אדם. לא הייתי קוראת אם לא היה לי ברור. אבל באותה נשימה ברור לי שכבני אדם, יש לכם מלאי מאוד מסוים (ולא בלתי-נדלה) של משאבים. אז אני אתרום כי אני רוצה שתמשיכו לפרסם. מה גם שמדובר באנשים שאני נהנית מהכתיבה שלהם (עד כה בחינם). וזה נכון שבעתיים במקרים בהם ניכרת בבלוג השקעת הזמן, המאמץ וכו'. תרמתי פעם לאיזו עמותה שנראיתה לי חשובה, אגב, וגם אותה הפעילו אנשים.

    מלבד זאת, ישנו העניין האידיאולוגי. למרות הכל אנחנו מעצבים פה סוג של היסטוריה. ואני מעדיפה את הקהל שהתעניין כפטרון – ולא את הממשלה, ולא את בעל ההון התורן, וגם לא את ערוץ שתיים. במיוחד בבלוגים "עם ביצים".

    תכלס, בהנחה שתפעול בלוג עולה\שווה כסף (זמן הכתיבה לבדו בוודאי שווה משהו), מה החלופות? פופ-אפ\פופ-אנדר\פלאש מעצבן? או שהם יסגרו את הבלוג למי שלא משלם (אני לא אוכל להרשות לעצמי)? או שרק מיליונרים יוכלו לכתוב בלוגים? או להתמזג עם המדיה הגדולים (אנרג'י, ווינט, הארץ, אנאערף)? או שנתרום פעם ב-, ככה, כשיש בצד, כל-אחד-מתי-וכמה-שנוח-לו ש"ח?

    תעבירו, תעבירו ת'כובע. אני לא חברה שלכם ואני מבטיחה שלא אשלם אם לא ארצה.

    על החתום,
    אחת מן הקהל

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    שוב, מעניין ומשמח מאוד לשמוע.
    בנוגע לעניין האידאולוגי אני צריך לחשוב קצת. יש לי הסתייגות, או לפחות הרהורים לא חד-משמעיים בנוגע למודל שהייתי רוצה לראות באמת.

    [להגיב לתגובה זו]

  12. שני עניינים שהייתי רוצה להתייחס אליהם:
    הראשון הוא שכמי שהוא אינו חומר אפל, שלפתי את הארנק בשמחה ושילמתי כמה מעות לבלוגרים שאני מעריך ורוצה שימשיכו בפועלם- גם כאלה שפגשתי, ויותר מפעם אחת, בחיים האמיתיים. זה לא מרגיש לי מוזר ולא נעליים. הבלוגרים האלה משקיעים זמן רב, מאמץ, ומספקים לי גם חומר קריאה וגם חומר כתיבה, אני לקוח שלהם הרבה יותר מה-Dark matter.  ותרמתי, כשאני חושב על זה, עוד לפני שהיה אפשר לתרום: בזמנו הזמנתי את יוסי לבירה בתנאי שיכתוב על נושא מסוים. וואלה, מה אכפת לי להזמין אותו גם לכוס קפה.
    העניין השני הוא כל עניין מופעי-רחוב-מול-קבצנים. השיוך האוטומטי של האיש עם הגיטרה לקבצנות אינו במקומו. כמה מחבריי הטובים ביותר, שהם מוסיקאים מעולים, הם איש-עם-גיטרה ברחוב. במקום לשבת להתאמן בחדר, הם מתאמנים ברחוב, מנגנים מה בא להם, ועל הדרך הופכים כובע. הם לא קבצנים, הם לא יקנו עם זה אלכוהול, הם לא כופים עליך את נוכחותם, והם הרבה פחות אגרסיביים בבקשת הממון שלהם. בלע"ז קוראים לזה busking, ויש מדינות שבהן זה ספורט לאומי. בביקור האחרון שלי בלונדון אפילו הוצאתי רשיון (כן, צריך רישוי ותור) וניגנתי פעמיים בתחתית. לא יצא לי מזה כסף ענק, אבל גם לא גרושים – אספתי משהו כמו ארבעים פאונד בארבע שעות. חבר שמדי פעם יורד לנגן במדרחוב בירושלים סיפר לי שזה בערך מה שיוצא לו משבוע. עניין של תרבות, אני מניח, כי אני יודע שאני לא מוסיקאי מחונן ממנו.
    אני דווקא מעדיף את הגיטרה והכובע ההפוך. יש לזה כמה סיבות:
    1. מופע רחוב דורש אקסטרווגנזה, קריאות לאנשים שיצטרפו, מעגל אנשים שעומד ומריע. איש עם גיטרה הוא דיסקרטי בהרבה. הוא פשוט יושב ומנגן. כך גם הבלוג שלי, פשוט יושב שם.
    2. חלק התרומה במופע רחוב הוא צעקני, ומשתמש בכוחו של הלא-נעים. לכובע אתה יכול להשליך מטבע אם נהנית, לא להשליך מטבע אם נהנית, או לא ליהנות ולא להשליך מטבע, ואתה חופשי לעצמך לגמרי להחליט.
    בכל אופן, כל ההתעסקות הזו בכן-או-לא-תרומות מריחה לי מפוריטניות, חשש מכסף, וכיו"ב.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    בעניין ה-busking, אני מסכים שאיסוף הכסף במופעי רחוב הוא פחות נעים, ואולי דווקא בגלל זה ההקבלה לבלוגים ולתגובה של חלק מהקהל היא הולמת יותר.
    בכל מקרה, אף אחד לא דיבר בגנותם של אנשי ה-busking. מה שדובי ציין, ובצדק, זה שאנשים לא משלמים להם באמת על המופע המוזיקלי שהם מעלים, לכל היותר כהערכה על הכשרון שלהם, אבל אנשים לא עוצרים מולם כדי לשמוע שיר ועוד שיר ועוד אחד, ואז לעשות מנוי רסס.
    לגבי הדיון עצמו: אני מסכים שיש משהו מגעיל בתגובות הקיצוניות שעולות בכל דיון שמערב כסף ובלוגים.
    מצד שני, אני כן מרגיש מוזר לתרום כסף לבלוגים אישיים, אני יכול להבין שאתה לא, ואני משער שהגישה שלך בריאה יותר, אני עדיין שקוע ככל הנראה במנטליות שאת הבעייתיות שלה קל לי לראות אבל קשה לי מאוד ליפטר ממנה.

    [להגיב לתגובה זו]

  13. אמנם הגבתי כאן כבר כמה פעמים, ואפילו תחזקתי בלוג לכמה זמן, אבל אני חושב שאני יכול לדבר גם בשם הקהל שממנו ביקשת תגובה, ולומר – שים כפתור, מה אכפת לך. יצא לי כבר לתרום לבלוגים שאותם אני מחשיב כחשובים לי, ואני בטוח שכך המצב לעוד אנשים. כמובן, אני מדבר בשם מעמד כלכלי שיש לו כסף למותרות, מה שאני לא בטוח עד כמה נכון לכל הקוראים.

    מה גם, שעד כה לא ראיתי בכל הדיון הזה מישהו שממש נתן סיבה לא לשים כפתור כזה. כולם רק חושבים שאנשים אחרים חושבים שזה לא כדאי.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    כמו שכבר אמרתי כמה פעמים, אני לא מתנגד לכפתורים האלה.
    הסברתי למה אני, ככל הנראה, לא אתרום למרבית הבלוגים שאני אוהב גם אם יהיה בהם כפתור כזה (ולמה יש מקרים חריגים), והסברתי למה, נכון לעכשיו, נראה לי שאני לא אציב כפתור כזה כאן.

    [להגיב לתגובה זו]

  14. עוד לא תרמתי לבלוגים, אבל בלוגים אהובים ששמו פרסומות זכו להקלקות קבועות.

    גם אני בעד לשים כפתור ואני לא חושב שזה צריך לכסות רק את עלויות ההוסטינג. אין רע בקבלת שכר סופרים עבור טקסטים שעולים בהרבה על טקסטים שעליהם מקבלים שכר.

    [להגיב לתגובה זו]

  15. אולי הקשר בין בלוגרים הוא יותר כמו הקשר בין אמנים.
    ואז נהוג שאמנים חברים מעניקים מתנה לחבריהם לסצינת היצירה.
    בבלוגספירה זה בא לידי ביטוי בפוסטים אורחים וקישורים הדדיים.

    ההקבלה לקוראים כאן היא אספני האמנות, שמשלמים עבור היצירה שהם קונים בכסף, גם אם לעיתים במשך השנים האמן הופך להיות חבר שלהם.
    ואת הרעיונות האלה אני לוקח בעיקר מלואיס הייד Lewis Hyde שלדעתי צריך להכניס אתו (והוא עושה מאמצים גם להכניס את עצמו) לדיון על קוד פתוח וכל מה שעובר היום ביחסי אמנים אינטרנט (כלומר לא רק כתיבה אלא גם קולנוע, ואלבומי מוזיקה).

    [להגיב לתגובה זו]

  16. לא קראתי את כל התגובות כאן. אני עייפה ועצלנית וצריכה לעבוד.

    אם הבלוג שלך היה מסיבה, אנחנו, אנשי החומר האפל, כנראה היינו החנונים הנבוכים שעומדים ליד הקיר בפינה.

    אני נוטה שלא להשתתף בדיונים בבלוגים שאני קוראת בגלל שרוב הזמן אני מרגישה שאין לי מה להוסיף לדיון. כתוצאה מכך, לעיתים רחוקות אני מפתחת מערכת יחסים "חברית" עם בעל הבלוג, ומכאן שדילמת התשלום לחברים לא רלוונטית עבורי.

    בתור מתבוננת מהצד, תמיד נראה לי שהשתתפות בדיון היא דרך מאד מספקת להביע את העניין וההערכה שאתה חש כלפי הכתיבה של בעל הבלוג, אבל קשה לי איתה. עם זאת, אני עדיין מעוניינת להראות שאני כאן ושאני קוראת את הדברים ושחשוב לי שהבלוג יהיה שם גם מחר, ושליפת כרטיס האשראי שלי היא פשוט דרך נוחה לעשות זאת.

    אז אם אני אחזור לדימוי המסיבה שלך, הצבת כפתור תרומה בבלוג שקולה בעיני לפניה מחוייכת לחבורה הנבוכה בפינה. אנחנו אולי לא נפרוץ בריקוד ברייקדאנס סוער במרכז הרחבה כדי להביע את קורת רוחנו מהמוזיקה שבחרת, אבל לפחות תתן לנו את ההזדמנות לספר לך שמגניב כאן.

    וזה עוד לפני שאני מדברת על בלוגים שנראה לי שחשוב לשמור בחיים, מדרון חלקלק הוא אחד מהם.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting