תודעה כוזבת

קערת הפלסטיק עומדת ריקה במרכז השולחן, שלוש טבעות בייגלה קטנות צפות על תלולית של מלח ופירורי במבה בתחתיתה. אף אחד לא שולח יד לשלות אותן משם. בקבוק הקולה מרוקן אף הוא, והשליח של הפיצה מתעקש להתעכב בדרך.

אבל הם לא עוצרים את המשחק.

ממקומו בראש השולחן הוא מחייך, עיניו נודדות בין צרור הדפים המשובצים, מכוסים בכתב-יד צפוף לבין השחקנים שתולים בו מבט דרוך. “זה יהיה חתיכת אתגר” הוא ממלמל, ספק לעצמו ספק אליהם, מצביע על קוביית העשרים השחוקה.

האצבעות אוחזות בה, הן מכירות היטב את התחושה, מזהות את הפינות שנשתפשפו בשנים של גלגול, את הפאות שהמספרים החקוקים בהן כבר דהו, את הסדק הקטן בפינה של ה-17. היא מנתרת בחלל הקטן שבין כף היד לבין האצבעות, משוחררת אל משטח השולחן, מתגלגלת עליו, נחבטת בדופן של קערת הפלסטיק, ניתזת ממנה. לרגע קצר היא מסתובבת על אחד הקודקודים, משל היתה סביבון. עיני כולם נעוצות בה, מנסות להשפיע על מסלולה, מתאמצות לנחש את התוצאה מראש.

“חמש-עשרה” מכריז מישהו כשהיא עוצרת לבסוף.

הוא שוב נועץ עיניים בדפים שלו. “כל כך קרוב” הוא אומר להם, “אבל רק כמעט”. מחייך בקורת רוח.

*****

הרצועות הדקות של שקיות הנייר חותכות את כפות ידיו. הוא מקלל את עצמו, תוהה אם לא היה צריך לקנות הרבה פחות. זו רק הפעם הראשונה, חבל שהיה יומרני כל כך. הוא עוצר ליד ספסל רחוב, מניח עליו את השקיות, משפר את האחיזה. האשליה מתפוגגת אחרי לא יותר מעשרה צעדים. הכאב חוזר לכפות הידיים, זרימת הדם אל האצבעות נעצרת. דמעות עומדות בעיניו כשהוא בוחן שוב את הכיתוב על השקיות – פירות ויקרות אורגניים: מהשדה לעיר! כמה קצרה נראתה הדרך קודם, כשפסע מהדירה השכורה אל החנות, וכמה ארוכה היא עכשיו.

ריח השומן המבעבע על פלטת מתכת לוהטת עוצר אותו, הוא שואף באיטיות, מניח לעצמו לדמיין את טעמה של קציצת בשר מהבילה נתונה בין שני חצאי לחמניה, של הצ’יפס הפריך. הוא שוב עוצר, לכאורה כדי להיטיב אחיזה.

ואז הוא נכנע.

השקיות מונחות לצידו כשהוא מתיישב, כשהדם חוזר לזרום אל האצבעות, כשהוא מזמין לעצמו המבורגר גדול וצ’יפס. “תביאי הרבה קטשופ” הוא מספיק להגיד למלצרית המתרחקת לפני שעיניו נופלות שוב על שקיות הנייר.

בפינה מרוחקת הוא רואה זוג. הוא במדים, כומתה אפורה-כסופה בוהקת על כתפו, היא בג’ינס צמוד ובחולצה עמוקת-מחשוף.

******

די, נמאס לה! נמאס לה מהדיקטטורה שלו, נמאס לה מהמבט הביקורתי בכל פעם שנדמה לו שעלתה במשקל. היא לא תיכנע, לא הפעם. גם אם זו הפעם הראשונה שהוא בבית עם הכומתה החדשה המזויינת שלו.

הוא מזמין לעצמו המבורגר עם גבינת צ’דר וצ’יפס, לה סלט ירוק. היא מחייכת בהתגרות, עוצרת את המלצרית. “דווקא בא לי המבורגר עכשיו” היא אומרת בהתגרות, “כמו שלו” היא מדגישה.

היא מרגישה מוזר כשהיא שולחת אצבעות אל הצ’יפס, לא יודעת איך לאחוז בהם עם הציפורניים שכל כך רצה שתטפח. מתקשה עם הראשון, גם עם השני. אבל היא מתרגלת. מפקירה את עצמה לתענוג שכבר שכחה. מפעם לפעם היא מרשה לעצמה לגנוב מבט, לראות את התדהמה שבעיניו. אבל היא לא אומרת כלום, מניחה למעשים להצהיר בשמה.

הוא שותק.

הוא שותק גם כשהיא כורכת את אותן ציפורניים סביב הלחמניה התפוחה, מקרבת אותה אל פיה. גם כשהיא נועצת בה שיניים בתאווה.

אבל היא רואה את האשמה שלה משתקפת בו, מרגישה את שכבת השומן שמצטברת על חניכיה, את טעם הלוואי, את האכזבה שלו.

היא רוכנת מעל האסלה, צופה בפיסות עלי חסה שצפות על המים העכורים, בליל חום-צהבהב של בשר, לחמניה וחתיכות צ’יפס לא מעוכלות מפעפע בהם לנגד עיניה. בכיס המכנסיים היא מוצאת מסטיק שיעביר מעט את הטעם.

*****

כשהיא בשרותים הוא ממהר לקחת את חצי הלחמניה שהשאירה על הצלחת, לנעוץ בה שיניים. מרשה לעצמו לנעוץ מבט בירכיה של המלצרית שנשענת על הבר. מרשה למחשבותיו לנדוד לחיוכים שהחליף עם הפקידה הפלוגתית החדשה. עכשיו, כשיש לו כומתה, כבר מותר לו.

הוא עדיין גאה בעצמו, גאה על החניך המצטיין, גאה על שקבע איתה כאן ולא בבית. כשתחזור יסביר לה, יחתוך בחדות. עכשיו הוא כבר גבר. לא ילד. וגבר צריך אישה. לא ילדה.

מישהי כמו המלצרית הזו, כמו הפקידה הפלוגתית. מישהי שיודעת מה היא עושה, מה גבר צריך.

היא חוזרת לשולחן, רועדת מעט “בוא” היא אומרת לו “תשלם ונלך, ההורים שלי חוזרים הביתה עוד שעה”.

הוא חושב שוב, חושב על שבוע ארוך של חופשה לפני שיחזור לבסיס, חושב שחבל לוותר עליה בדיוק עכשיו.

בעוד שבוע זה יהיה הרבה יותר הגיוני. הרבה יותר פשוט.

******

שוב ננעצים בה המבטים האלה, המשפילים, הרעבתניים. היא מקללת את חצאית המיני שלה, מיואשת למחשבה על לקוחות שלוקחים הביתה את לוח השנה המחורבן, מקללת את ההוראות המבזות של הצלם שחזרו על עצמן שוב ושוב על שנכנעה, עד שהתרצה.

היא צריכה הפסקה. חייבת לברוח החוצה לרגע.

“יש לך סיגריה?” היא שואלת את הטבח בחשש.

“חשבתי שהפסקת” הוא מחייך כשהוא מושיט לה קופסה בין אצבעות שמנוניות.

“בגדול כן, אבל זה רק הפעם” היא מנסה לא לעוות פנים בסלידה כשהיא רואה את הירוק של הנובלס.

היא משתעלת בכבדות, מתקשה לשאוף, זה רק לטובה, ככה תוכל להאריך את ההפסקה שלה.