הרווקוּת כמקצוע

הפוסט הזה, או לפחות חלקו, יושב לי בראש מאז שידור הפרקים הראשונים של מחוברות. יש משהו קצת פאתטי בהחלטה לשלוף אותו עכשיו, אבל יש מסיבה בחוץ והחלטתי להצטרף אליה. אז הנה.

מה אתה?

לשאלה הזו, אם תישאל ללא הקשר מובהק, סביר מאוד להניח שאענה “פיזיקאי”. עד לפני שנים אחדות, ובמשך תקופה ארוכה מאוד, התשובה שלי היתה “סטודנט”, אולי במקרים מסויימים “דוקטורנט”. “סטודנט”, ראוי להודות, היא תשובה הגיונית מאוד לשאלה כזו, היא מספרת, במילה אחת, משהו על העיסוק היומיומי שלי, אבל גם על שגרת החיים, היא מוסרת את השלב בחיי שבו אני נמצא, וגם רומזת להמשך ההגיוני של הדרך הזו. נכון, יש לא מעט מרכיבים נוספים בהגדרה העצמית של אדם שתשובה כזו מפספסת, אבל אם צריך לתת תשובה של מילה אחת, סביר להניח שזו תהיה אחת המוצלחות שבהן. “פיזיקאי”, מנגד, היא תשובה די מחורבנת. לא רק שרוב האנשים לא יבינו מה בכלל מסתתר מאחוריה (או לחילופין שיכולים להסתתר מאחוריה דברים שונים זה מזה במידה קיצונית) אלא שהיא גם מרדדת את השאלה “מה אתה?” לעיסוק המקצועי בלבד, לא מספרת שום דבר על אורח החיים, ועל השלב בחיים שבו אדם נמצא או רואה את עצמו.

מה את?

לשאלה הזו, במשך שנים ארוכות, היתה לדנה ספקטור תשובה מצויינת: “רווקה”.

הרווקות, לפחות זו התל אביבית העכשווית, היא מקצוע של ממש. אדם יכול להיות עורך דין, עיתונאי או מוסכניק במשרה מלאה במשך היום ורווק במשרה מלאה החל מסיום יום העבודה שלו. אתמול בערב* נפגשנו, כמה חברים ישנים מהתיכון בבר בהרצליה שכולו גדוש ברווקים וברווקות מקצועיים שכאלה, מקצועות חופשיים ככל הנראה, שולחנות קבועים בסגנון סקס אנד דה סיטי או מיקום אסטרטגי ומשקה קבוע בישיבה על הבר.

“רווק” או “רווקה”, אם כן, הם תשובה מוצלחת לא פחות מ”סטודנט”, אולי אפילו יותר. אבל במקרה של דנה ספקטור זו היתה תשובה מושלמת, כי ספקטור היתה רווקה לא רק בערב, היא היתה רווקה גם בבוקר, ספקטור היתה רווקה לא רק במקום שבו אני “נשוי ואב לשתיים” היום, היא היתה רווקה גם במקום שבו אני “פיזיקאי”.

ואז קרתה תאונה: היא התחתנה!

image

רווקות אובדות

בערך במקביל למחוברות עלה גם אמהות אובדות של ריקי כהן לאוויר. בימיו הראשונים (מודה שמאז הפסקתי לעקוב אחריו באדיקות, מסתפק בהצצות חטופות) עמדו במרכז האתר מונולוגים של מה שאין מנוס מלכנות נשות קריירה, מונולוגים שפירטו את תלאות השגרה שלהן בהתמודדות בין גידול הילדים לבין המחוייבות לקריירה והרצון להמשיך ולהתפתח מקצועית.

דנה ספקטור, מהר מאוד, הוכתרה באופן רשמי למחצה לגיבורת התרבות של האתר.

זו היתה בחירה מתבקשת מצד אחד, אבל היא גם חשפה משהו מעניין, לטעמי לפחות. נשות הקריירה שכתבו אז באמהות אובדות היו, ברובן, כאלה ששנים אחדות קודם הרווקות היתה חלק משמעותי בחייהן, כאלה שהקריירה המקצועית שלהן נפתחה ופרחה במקביל לרווקות מקצועית מהסוג שספקטור התפרנסה מתיעודה. לא פחות משהן קוננו על המתח הקשה בין הקריירה לבין האמהות, אני חושד, הן קוננו על אובדן מה שהיה חלק משמעותי מההגדרה העצמית שלהן.

ספקטור היתה, אם כן, גיבורת תרבות מושלמת. כי אצל ספקטור השבר היה מוחלט.

עבור הכותבות של אמהות אובדות אז, הנישואין, וביתר שאת האמהות, ערערו את האיזון שהושג בין שתי הרגליים עליהן נעו החיים שלהן ושדרכן הגדירו את עצמן – הרגל המקצועית והרגל הרווקית. אצל ספקטור שתי הרגליים נגזלו ממנה באחת. במקום שבו האמהות האובדות ניסו למצוא מחדש את האיזון כשהרגל הרווקית הוחלפה ברגל אמהית ספקטור מצאה את עצמה מאבדת שיווי משקל על שתי רגליים שהוחלפו בו-זמנית.

בזמן שאחרים נאחזים בהמשכיות של חלק אחד מחייהם (הקריירה) כדי להצליח לעכל את השינוי הדרמטי בחלק אחר (המצב המשפחתי) לספקטור לא היתה שום המשכיות להיאחז בה.

את הסוף אפשר היה לנחש כבר אז.

אפולוגטיקה לפני סיום

כן, החברה הישראלית בכלל ושוק העבודה הישראלי בפרט מפלים נשים באופן בוטה. המאבק היומיומי שהכותבות באמהות אובדות התייחסו אליו הוא אמיתי וכואב וראוי לטיפול חברתי יסודי. אין לראות בפרשנות שהובאה לעיל ערעור על עובדה זו.

ובפינה השנייה

החוק הראשון של הפרשה אומר שלא מדברים על ספקטור בלי להזכיר גם את שריג.

הסיפור של רן שריג, נדמה לי, שונה מאוד מזה של ספקטור, למרות שגם הוא, באופן טבעי נמתח בין אותם קטבים.

נקודת המפתח בהבנה של שריג נמצאת איפשהו בתוך שלושת העמודים שהוא קיבל ביום שישי האחרון ב-7 לילות כדי להציג את “הצד שלו”. שריג תקף שם את הצופה המדומיין שאינו יכול להבין ולדעת מה עבר עליו באמת. הוא מנה שם לא מעט נקודות קשות בסיפור חייו ובדרך שהוליכה אותו אל זרועותיה של דנה. בין הנקודות בלטה השאלה (ציטוט לא מדוייק מהזכרון): “ומה הוא בכלל יכול לדעת על מי שכבר בגיל 27 הפך לאבא בעצמו?”

כן, שתיים עשרה שנים אחרי, ושריג עדיין חושב שהעובדה שהפך לאבא בגיל 27 הופכת אותו לחריג, חריג עד כדי כך שהצופה יתקשה בכלל להבין אותו. לא בגיל 17, בגיל 27.

שריג, כפי שמהדהדת האמירה הזו, כפי שמהדהד כל מונולוג שלו במחוברים וכפי שמהדהדת רמזור בפריים טיים של ערוץ 2 כבר הרבה זמן חי בתחושה של החמצה גדולה, הדחף שלו להימצא בזוגיות גזל ממנו את אותה רווקות בדיוק שהיתה בסיס ההגדרה של ספקטור. שריג מתרפק כל הזמן על אותה רווקות שמעולם לא זכה לה, סוגד לרווק המקצועי האולטימטיבי שיצר כפיצוי ברמזור.

גם כאן הסוף היה צפוי כמובן.

image

500 ש”ח לסיום

אם כבר עלו שריג ונירו לוי לדיון, הנה נקודה אורתוגונלית לכל הדיון הזה.

הפרק שבו שריג מגיע לחתונה של נירו הוקדש ברובו הגדול לשאלה עד כמה נירו גאון עקב העובדה שהצליח לתפוס “כוסית מרוקאית בת עשרים”.

בין לבין, כמעט בלי לשים לב, קרה משהו מדהים לטעמי. שריג הציג למצלמה את הצ’ק שהוא מתכונן לתת בחתונה (או שלא הציג, רק סיפר מה הסכום, לא זוכר), ואף סיפר שעידית דחקה בו להעלות את הסכום ל-500 ש”ח.

כן, התסריטאי של הקומדיה המצליחה ביותר בערוץ 2, שהפורמט שלה נמכר להפקה בארצות הברית, מגיע לחתונה של הכוכב הראשי (טוב, אחד הכוכבים הראשיים) בסדרה עם צ’ק על סך 500 ש”ח.

זה בלתי נתפס. האנשים האלה, התרגלתי לחשוב, אמורים לחיות במישור קיום אחר מאיתנו, האנשים האלה שמוכרים לנו פרסומות והבלים אמורים לחיות את החלום האמריקאי בישראל. הם לא אמורים להתלבט על צ’ק של 500 ש”ח לחתונה.

לקריאה נוספת

האינטרנט בעברית.

3 תגובות ל“הרווקוּת כמקצוע”

  1. ההפנייה לקריאה נוספת מעניינת מאוד. אני מודה שבינתיים רק רפרפתי קצת, אבל הוצאתי הארד-קופי שלה ואעיין עוד קצת באוטובוס בדרך הביתה.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. מה שיפה בפוסט הזה, כמו בעוד מקרים אחרים, זה שיש לי עניין בו למרות שאין לי ממש מושג מה הסיפור ומי הנפשות הפועלות. טוב, לא בדיוק, בכל זאת ראיתי מילה פה ושם ברשימת הרפרנסים המקוצרת שהוספת, אבל עדיין זה מפליא.

    וגם, מה שרועי אמר, למעט זה שאני לא מדפיס אינטרנטים, אני שומר על הסביבה.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. פוסט מעניין! תודה

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting