ג’מייקה וקובה, או קינה לחופש שאבד

נגעתי מעט בנושא הזה לא אחת, עברתי לידו בכמה פוסטים, החל בימיו הראשונים של הבלוג הזה, עוד אחזור אליו בהמשך, במידה רבה אני חושב שזה הנושא שסביבו התחלתי את הבלוג הזה, אבל צרוף הארועים של הימים האחרונים הוליד את הפוסט הזה שהוא סוג של נגיעה אישית בעצב חשוף, שלי, ולפחות לתחושתי של עוד רבים וטובים.

אתמול, אחרי חודשים של קפאון כפוי למחצה משהו התחיל לזוז במקום העבודה שלי, מישהו, כרגע עדיין כיועץ חיצוני בלבד, הגיע והתחיל להזיז דברים. יום אחד של עבודה משותפת והמעבדה הזנוחה מתחילה לקבל צורה של מקום שבקרוב יוכל לחזור לפעולה.

ואז, בעיתוי מושלם אני מגלה דרך שמה! את הפוסט של עידן באנקדוטות על היעלמו של הפנאי. עיתוי מושלם לא בגלל הפנא המדומה שאיפשר לי לטפח את הבלוג הזה ועומד להתפוגג (גם זה יקרה, והבלוג יעודכן הרבה פחות בקרוב, אני חושש ומקווה בו זמנית), אלא בגלל משהו אחר, אגבי כמעט, שאמר לי אותו איש. בעודנו סוחבים ציוד מפינה אחת לאחרת ומפנים מקום למשטח עבודה הוא שאל למתי אני מתכנן את חופשת הקיץ שלי. לא עניתי, לא ישירות לפחות, אבל מעין תשובה, או תחושה אינסטינקטיבית של תשובה עברה בי באותו רגע. הרגשתי פגוע מעט מהשאלה, שאלה שמניחה מראש כל כך הרבה עליי, מניחה שאני אכן אקח חופשה כזו, לשבוע או שבועיים, שזה יקרה דווקא בקיץ. רציתי לענות שאני לא כבול לשיטה הזו, שחופשה מבחינתי היא לעזוב הכל ולהיעלם לכמה חודשים, שאני יכול לנסוע מתי שאני רוצה, לאו דווקא בקיץ עם כל עם ישראל. רציתי להגיד שאני לא מרותק למקום העבודה שלי כמוהו, שאין לי סנטימנטים, שאם רק יבוא לי, אני יכול לארוז הכל ולעבור למקום אחר. אבל אז הבנתי כמה אני מגוחך. הבנתי שאני נאחז בדימוי עצמי שהיה נכון למשך שנה קצרה אחת לפני כעשור, וגם אז בצורה חלקית מאוד. הבנתי שאת החופשה, אם תהיה כזו, ניקח רק בצמוד לחופשת הקיץ של הילדה, שהיא תארך שבוע או שבועיים לכל היותר. הבנתי שאין לי אפשרות לעזוב הכל, שהעבודה הזו היא רצינית, באמת, כבר מזמן לא משרת סטודנט חסרת משמעות והשלכות. החופש המדומה לקום וללכת כבר לא קיים, ורק כדי להדחיק את העובדה הזו בחרתי להתייחס בביטול, בזלזול כמעט, ליותר מידי דברים בדרך, אבל לא עוד, הפעם זה אמיתי, אין יותר זמן למשחקי מחשב של שעות, ואין יותר טעם לדמיין את העזיבה הגדולה הזו. במשך שנים התייחסתי בביטול לדברים שהיו אמורים לגזול את מרב המשאבים והזמן שלי, סרבתי להקנות להם חשיבות, מחשש שזה יאלץ אותי להודות באמת, להכיר בעובדה שאני לא רחוק מהמסלול הבורגני הממוצע. שילמתי על הבחירה הזו, בפרישת תשלומים ארוכה ואכזרית, מחיר שרק עכשיו אני מתחיל להבין אותו.

בעוד חודש בדיוק תמלאנה עשר שנים לתחילתו של הטיול הגדול היחיד שלי, חודשיים בארצות הברית בסך הכל, עם שתי גיחות קצקצרות לג'מייקה (טרגדיה) ולקובה (פארסה), ביומן הנייר שניהלתי אז כתבתי לקראת שתי הגיחות האלה, אולי לקראת הטיול כולו שזו הזדמנות אחרונה, שההזדמנות הבאה, לכשתבוא, תהיה עם שיער צבוע, כרס, וחולצת פולו תחובה לתוך מכנסיים משובצים. מאז ועד היום ניסיתי לטשטש עבורי את כשלון הגיחות ההן, את ההחמצה של ההזדמנות האחרונה הזו. הפוסט הזה הוא נסיון להצהיר, בעיקר לעצמי, שהגיע הזמן להודות בכשלון ההוא, להכיר בזמן שחלף ולהתחיל להתמודד עם החיים האמיתיים. יום אחד, עם שיער צבוע, בתקווה בלי כרס, ובוודאי שלא עם חולצת פולו תחובה לתוך מכנסיים משובצים יהיה לנו זמן לחודשים חסרי דאגה על חוף קריבי שטוף שמש.

עכשיו צריך לעבוד.

עדכון חשוב להפליא וכואב להחריד: כאן למטה, בתגובות, דחליל שואל מה מרתיע כל כך במסלול הבורגני הממוצע, ואני עונה בקצרה ומבטיח הרחבה בפוסט עתידי. עד שזה יגיע, מיטל שרון עונה, טוב יותר משאי פעם אוכל, על השאלה הזו.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדרפור.

5 תגובות ל“ג’מייקה וקובה, או קינה לחופש שאבד”

  1. מתבקש שתביא פה את הדיווח הטרגי לגבי ג'מייקה. יש לי מחשבות לנסוע לשם בעתיד. אני מזדהה מאוד עם מה שכתבת, אבל בכל זאת התחלתי לבנות לי איזה טיול גדול על אמת (איזה שלושה חודשים או משהו).

    [להגיב לתגובה זו]

  2. כבר כשכתבתי את הפוסט הזה ידעתי, שבסתירה קלה לעצמו, הוא מוליד כמה פוסטי המשך והרחבה, הפוסט הג'מייקני בוא יבוא, אבל הטרגדיה היתה אישית שלי ובעיקר בזכות התקף טמטום ותמימות שנגמר רע מאוד.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. מה כל כך הרתיע ב"מסלול הבורגי הממוצע"?

    [להגיב לתגובה זו]

  4. דחליל,
    שאלת שאלה קשה, אולי השאלה החשובה ביותר שאני מתמודד איתה בתקופה האחרונה. תשובה מלאה תחכה בסבלנות לפוסט ארוך ומהורהר, אולי אפילו יותר, אולי היא תוכל להגיע רק בעוד תקופה ארוכה, כאצטייד בפרספקטיבה חדשה. בינתיים יש לי שתי תשובות קצרות, מעט מנוגדות.
    תשובה 1: הוא מסלול. הוא בורגני הוא ממוצע. כל אחת מהמלים האלה די בה כדי להרתיע ולדכא.
    תשובה 2: אין שום דבר רע במסלול הבורגני הממוצע, אבל יש משהו דפוק בחינוך שלנו, חינוך שגרם לנו לשאוף ליותר, למשהו מעבר, ושכח לספר לנו שרוב הסיכויים שהשאיפות האלה לא יתממשו.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. "במשך שנים התייחסתי בביטול לדברים שהיו אמורים לגזול את מרב המשאבים והזמן שלי, סרבתי להקנות להם חשיבות, מחשש שזה יאלץ אותי להודות באמת, להכיר בעובדה שאני לא רחוק מהמסלול הבורגני הממוצע. שילמתי על הבחירה הזו, בפרישת תשלומים ארוכה ואכזרית, מחיר שרק עכשיו אני מתחיל להבין אותו."

    אהבתי מאד את הפוסט בכללותו והפסקה הזאת בפרט, כאחד שמהלך על אותו חבל, וחש איך עם השנים הוא מתפוגג ואובד.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting