לימים תיזכר “סודו של יוסף זהבי” כיצירת המופת העיתונאית הגדולה של צ’יקי בהארץ, וגם ככתבה האחרונה שפרסם אי-פעם. את יוסף (ג’ו) זהבי פגשתי בפעם הראשונה בשנות התשעים, הייתי בדרך לפוסט קפה אחרי לילה ארוך במיוחד, מול מצודת זאב ראיתי אותו עומד, לבוש בחליפה מרופטת, מנהל שיחה רוגשת עם חבורה קדחתנית ונסערת של ליכודניקים צעירים (אחד […]
היינו בערב הפתיחה של התערוכה איראן. אני כבר לא זוכר את הפרטים המדוייקים. יכול להיות שלגמתי קצת בירה מכבי (בקטע אירוני ומודע לעצמו כמובן) בעודי משוטט בין המפלסים של החללית, יכול להיות שזה היה דווקא ערק (את זה אני שותה כבר עשרים שנים בלי שום קטע). אני כן זוכר שהיינו שם עם הילדות (בנות 8 […]
אני זוכר את הפעם הראשונה בה נתקלתי בשמו של יובל בן-עמי. זה היה בשלב שבו התחילו תסביכי ההזדקנות שלי. דשדשתי הרחק מסיום הדוקטורט בזמן שאחרים שלמדו איתי התחילו למצוא משרות באוניברסיטאות. צ’יינה מייוויל וזיידי סמית’ הפכו לשני הסופרים המשמעותיים הראשונים שקראתי ושהיו צעירים ממני. ואז הגיע המיתולוגיה הפינית. במובן מסויים היה משהו מפחיד יותר דווקא […]
לפני כשבועיים פרסם איתמר ב”הסיפור האמיתי והמזעזע של” ביקורת אמביוולנטית על “החלום הישראלי” של צ’יקי. במרכז הביקורת ניצבה הטענה, הצודקת לטעמי, שצ’יקי בחר לרדד את הדמויות שלו לכדי ייצוג, שטוח ופלקטי, של מעמדן החברתי. הפוליטיקאי הקטן, נניח, הוא כל מה שנגזר מהיותו עסקן מפלגתי זוטר עם יומרות עסקיות, ולא שום דבר מעבר לכך. במסגרת התגובות […]
תודעה כוזבת משתמש במנגנון
וורדפרס. ובתבנית LetoPrime שתירגמה אח"י דקר.
רסיסי פוסטים
and רסיסי תגובות.
This work is licensed under a Creative Commons Attribution-ShareAlike 3.0 Unported License.
16 באוג, 2015
