1. רגעים מעטים נחרטו בזיכרוני משנות לימודי הספרות באוניברסיטה [ישנם הרבה זיכרונות אך כמעט כולם מתרחשים איפשהו בין הדשא שמול מדעי הרוח לבין קבב אמונה בעיר העתיקה] . אחד הרגעים שדווקא כן זכורים לי היה בשיעור שהעבירה מיכל ארבל בקורס על סיפורת. מעטים הם המרצים שיש ביכולתם לשנות את דרך המחשבה של סטודנט או אפילו להתוות לו דרך מסוימת, מיכל היא מרצה שכזאת. כשדיברנו על הסיפורים הקצרים של עגנון היא עצרה  בדרמתיות האופיינית לה ואמרה: "שימו לב לתנועה במרחב במהלך הספור. תמיד תחשדו בתנועות במרחב, לרב הם מורות על תנועות בנפש " באותה תקופה בדיוק קראתי את הטרוטופיה של מישל פוקו ובאופן כללי התעסקתי המון בתפקוד של מרחבים בעולם ובספרות, המשפט הזה של מיכל היה בעבורי זרקור שהשפיע רבות על הקריאה שלי בספרות ובעולם.
2. כשהייתי ממש קטן (בערך בין ארבע או חמש) היה להורי מושג שנקרא "סיבוב קיטרוני". גרנו אז בפתח תקווה (עיר שהיסטוריונים רבים מתווכחים אם אי פעם התקיימה) והורי היו נוהגים ללכת  כל ערב ל"סיבוב קיטרוני", השם נבע מאחד משמות הרחובות בקרבת ביתנו, את העובדה הזאת גיליתי רק כשגדלתי לגיל שבו לרחובות יש שמות ולא ריח. הייתי נסחף בראשי בפנטזיות על עולמות קסומים כל פעם שחשבתי על סיבוב קיטרוני, ואף שהצטרפתי לאחדים מהסיבובים האלו הקסם סביבם לא התפוגג. כנראה שכבר אז נזרע החיבור אצלי בין התנועה במרחב לתנועה בנפש.
3. בתקופת התיכון בנתניה הבילוי המועדף עלי ועל מספר חברים היה לשוטט.  בעיר שמלבד ים יפהפה וסנדוויצ'ים טוניסאים מעולים אין בה יותר מדי מה להציע, אין לאן ללכת אז פשוט הולכים. וכך כמעט כל יום הייתי מקבל שיחת טלפון בערך בנוסח הבא 'אז מה… אתה בא לשוטט?' וכמובן שהתשובה כמעט תמיד הייתה חיובית. כך קרה שרגעים רבים בהתבגרות שלי קרו תוך כדי תנועה, הליכה ברחובות בכל שעות היום והלילה, כמעט תמיד תוך כדי שיחה. אחד הדברים שאני הכי אוהב בת"א הוא שהיא אחת הערים היחידות בארץ שעדיין מאפשרות לי לשוטט למשך שעות ללא דקה של שעמום, ושיטוט מבחינתי הוא תמיד גם תהליך של התבוננות.
4. מעניין שהכינוי האנגלי לחוויית האל-אס-די מעולם לא תורגם לעברית, אלא נשאר טריפ, אולי זה נראה לאנשים קצת מוזר לאכול מסעות, למרות שבעברית אכלו מגילות כבר לפני אלפי שנים (פרק ג' פס' ג). החוויה הנפשית המסעירה והעמוקה הזאת זכתה דווקא לכינוי שקשור לתנועה ולא לעולם הנפש. כל מי שחווה את החוויה הפסיכדלית נוכח בעצמו כמה מדויק הוא הכינוי טריפ. לחוויה הנפשית האינטנסיבית יש אלמנט של תנועה. מן דיאלקטיקה בין הפנים לחוץ, אני הולך פיזית בחוץ וככל שאני מתבונן החוצה בנוף המשתנה תדיר, כך אני צופה פנימה בנוף הנפשי המשתנה תדיר אף הוא.
5. ב2005 יצאתי למסע הקראות שירה ביחד עם ערן צלגוב ורוני הירש, שבמרוצת השנים הפכו להיות שותפיי לעריכת כתב העת 'דקה'. לפני שעלה הרעיון למסע ההקראות ערכנו ערב הקראות שירה בפיצוציה 'מתוק בלב' בשכונה ג' בבאר-שבע. לערב הגיע קהל מעורב של סטודנטים, שכנים מהשכונה, וסתם עוברי אורח. האווירה הייתה נפלאה. הערב היה חמים, הבירה הייתה קרה, השירים זרמו, והקהל התאסף. מלבד שירתנו הבאנו איתנו המון ספרי שירה אהובים והזמנו אנשים מהקהל לעלות להקריא שירים.
   שבוע אחרי הערב הזה ראיתי את הסרט 'מסע הבחירות של מאיר אריאל' בו הוא מסתובב עם להקתו ב'ואן' ברחבי הארץ ומופיע באינטנסיביות, וחשבתי לעצמי למה בעצם לא לעשות את מה שעשינו בגימל בכל הארץ? הצעתי את הרעיון לערן ורוני שהסכימו בנלהבות והתחלנו לתכנן ביחד את המסע. תכננו מסלול (שאז נראה הגיוני) בין קריית-שמונה לבאר-שבע. קבענו עם משוררים לאורך המסלול, וסמכנו על אנשים טובים בדרך שיהיו מוכנים לחבר את המגבר שלנו לחשמל מהחנות/דוכן/פיצוציה שלהם, לשמחתנו הדרך הייתה רצופה באנשים נחמדים ששמחו לתת לנו חשמל.
6. אני קורא הרבה שירה באופן כללי, אך מעולם לא קראתי שירה בצורה כל כך דחוסה כמו שקראתי במהלך שלושת ימי המסע. אוכל כמעט שלא היה בתפריט, חישובי הזמן (שהשתפרו במסע השני שערכנו לאחר שנתיים) היו לקויים ולא הותירו די זמן לעצירות ממושכות באמצע היום, היה לנו בדיוק זמן להגיע מעיר לעיר כשבדרך אנחנו מקריאים אחד לשני שירים, קוראים לעצמנו שירים,  ובוחרים שירים שנרצה להקריא ביעד הבא.  ביום השני הראש שלי כבר היה מוצף בציטוטים ושברי ציטוטים משירים של משוררים שונים. המסע הפיסי (והחום הכבד של הקיץ הציב גם קשיים פיסיים) הפך למסע נפשי, הרחובות הפכו לשירה, ההרים והערים שהתחלפו בחלון הרכב הפכו למשפטים מפורקים תחבירית. למזלנו חברים טובים הסכימו להתלוות אלינו לשלושת הימים ועזרו לנו לצלוח את הדרך מבחינה טכנית (נהיגה הייתה מעשה כמעט בלתי אפשרי במצב התודעתי שהיינו בו). 10-12 שעות ביום של שירה, תוך כדי תנועה מתמדת יכולות לגרום לשינוי תודעתי קיצוני. האנשים השונים שפגשנו על הדרך, הערים השונות עם הריחות השונים, כולם הפכו לחוויה רגשית חזקה ועמוקה, כבר בסיום המסע הראשון היה ברור שהדרך תקרא לנו לפקוד אותה גם בעתיד.
7. בקרוב אני נוסע להודו לתקופה ממושכת, ומשם בעצם לא ברור לאן. ההתרגשות מהנסיעה כבר מתחילה להשתלט עלי ואולי יותר מכל מרגשת אותי הידיעה שהתנועה המוגברת במרחב, תגרום לתנועה מוגברת בנפש, והנפש היא הנוף המרתק ביותר.

פעם בכמה זמן  יוצא לי  לנסוע במונית שירות בין נתניה לתל-אביב. אני חושב שמוניות שירות זה אחד הדברים המעניינים שקיימים (כשהנהגים לא מקללים אחד את השני בצרחות על מי 'גירזן' למי נוסעים ומתי יצא הג'מבו האחרון). סוף סוף מקום קטן וציבורי שלא משאיר מקום אלא למציצנות. בשבוע שעבר נסעתי בדרך לת"א כשעל המונית שני אנשים (זרים אחד לשני) שניהלו דיאלוג רועם, שלא הותיר ברירה אלא לעזוב את הספר שניסיתי לקרוא ולהתמסר לשיחה המרתקת שלהם. השיחה בינהם התחילה עוד לפני שהמונית התחילה את הנסיעה. הנה קטע קצר (פחות או יותר מדויק) מהתחלת השיחה:
א'– תאמין לי, אתה צריך להיות באח הגדול עם מנחם בן
ב'– אני? באח הגדול? מה אני שחקן קולנוע? מה פתאום זה לא אפשרי
א'– אה… אתה מתכוון שצריך להיות מפורסם? וי איי פי?
ב'– בטח שצריך, כולם שם מרקע… ואני, אני איזה רקע יש לי?
א'– אז אני מציע שכשיהיו בחירות עוד שנה וחצי תרוץ באיזו מפלגה, זה כבר מספיק וי איי פי
ב'– צריך להיות וי איי פי
א'– תקשיב לי [נאמר בקול מלודרמטי] האושר הפנימי זה הוי איי פי של הבן-אדם. בן אדם שיש לו עולם של רוח, שיש לו אושר פנימי כזה בן אדם הוא וי איי פי.

השיחה המשיכה והתגלגלה לדיון על חומר מול רוח, אבל אפשר להגיד שהמשפט האחרון שציטטתי היה סוג של שיא. עידו כתב על 'האח הגדול וי איי פי' כמשנה תודעה, אני לא מסכים עם חלק מהדברים שעידו טוען לגבי התוכנית (אני לא אכנס כרגע להסתייגויות שלי), אך אני בהחלט חושב שהאח הגדול היא תוכנית משנה תודעה. באח הגדול וי איי פי לא יצא לי לצפות (בעיקר כי אין לי טלוויזיה כרגע) אבל ראיתי חלקים מהאח הגדול הקודם. מהרגע שנושא 'האח הגדול' עלה בשיחה במונית השירות כל האינטראקציה בין שני האנשים השתנתה, הם התחילו לדבר כאילו שמצלמים אותם, כאילו יש בפניהם קהל (במידה מסוימת אני ושאר הנוסעים היינו באמת קהל, אבל הפניה שלהם חרגה מגבולות מונית השירות). אחד מהם למשל פתח במונולוג שפרש את כל משנתו בנושא החשיבות של רוחניות בימים של משבר כלכלי, כשהוא ממען את דבריו אל עבר הבחור השני, אך אומר את הדברים בנימה של שחקן מול מצלמה. בשיחה הזאת הייתה הפנמה של המדיום הטלוויזיוני, למשל הדרישה לספק עניין כל הזמן, להמשיך לייצר רעש אל מול המצלמה.
ואולי באמת הפכנו מעולם שכולו במה לעולם שכולו אולפן.

קאט!

כבר הזכרתי את זה שאני חי בלינקוק אינסופי… אז הנה תרומת הלינקים שלי לסופ"ש:

1. נדב אזולאי הוא כנראה הרוקר (החדש) הטוב ביותר שתשמעו השנה! אחרי שכבר הקליט את דיסק הבכורה שלו וגנז אותו, ואז הקליט מחדש, ואז טען במשך שנתיים הנה עוד רגע הדיסק גמור, סוף סוף השבוע הדיסק יוצא לחנויות. אז במקום שאני אספר לך כמה המוזיקה שלו טובה, ואיך הוא מן זווג של רדיוהד עם אביתר בנאי אבל באותו זמן גם ייחודי לחלוטין.  עד שיסתיים הסופ"ש ותוכלו לקנות את הדיסק שלו לכו לשמוע אותו במייספייס שלו, ופה  תוכלו לקרוא ראיון קצר על השיר "אוטובוס אחרון" ולשמוע אותו. האלבום יצא בחברת היס רקורדס שבכלל כדאי לשים לב למוזיקה שהיא מוציאה. (שניה לפני שהעלתי את הפוסט גיליתי שאפשר כרגע לשמוע את הדיסק במלואו ברשת, אז הנה הוא לפניכם)
   
2. פוטוסוניקס הם סוג של משקפיים שבתוכם נורות שמרצדות בתדרים מסויימים, בזמן שהמשתמש מחובר לאוזניות שמשדרות סאונד בתדרים שונים לפי בחירתו, כל זה נעשה בעיניים עצומות. המטרה של הטכנולוגיה הזאת היא לייצר שינוי תודעתי על ידי הצפת המח בתדרים מסויימים (או משהו כזה…). לא ניסיתי  את הגאדג'ט התודעתי הזה בעצמי אבל חבר צרפתי שניסה מדווח שיש לו אפקט חזק, אך עלול להיות מטריד לעתים, אני הייתי מנסה את זה, או כמו שבורוז אומר: Wouldn't you?
3. האינטרנט עדיין לא יכול לבשל בשבילנו, שזה בהחלט אחת המגרעות הגדולות בכל העניין המרושתת הזה, אבל אני בטוח שטובי המוחות עובדים על זה כרגע. עד שהם יגרמו ללפטופ שלי להכין לי פסטה, או לפחות חביתה, For The Love Of Cooking הוא בלוג אוכל שזה ז'אנר אהוב עלי. יש בו מתכונים לא מסובכים אבל טעימים, וכשמרגישים רעב מלווה בעצלנות אפשר פשוט להכנס ולשבוע מהתמונות.

זה לא באמת עובד העניין הזה של לשבוע מהתמונות, אבל אני לא מפסיק לנסות את זה

4. אם הייתי צריך לתרגם את השם של הסרט הזה במסורת התרגום הגרוע לשמות סרטים הייתי מתרגם אותו ל"ההר המדליק", או במקור: Fire On The Mountain: A Gathering of Shamans. זה סרט שמתעד מפגש מאוד מיוחד של שמאנים מכל העולם עם הדאלי למה. במהלך מספר ימים הם מציגים את האמונות שלהם, חלקים מהטקסים שלהם, ומנסים לפתח שיטת מחשבה לפעולה משותפת שתתנגד לנסיון של הדתות הגדולות למחוק את הטכניקות השמאניות.

5. Singing to the plants הוא הבלוג של סטיב בייר שכותב בעיקר בענייני שמאניזם, צמחי מרפא, ועל האמזונס. הבלוג נע בין פוסטים על תרבות האיואסקה ועד לפוסטים הזויים בסגנון: הוראות הישרדות למקרה שאחד החברים שכח מצ'טה זרוקה על תחתית הסירה וחבר אחר דרך עליה…

6. שחר מספר בבלוג שלו 'תודעה כוזבת' על משחק שבו מכינים עטיפות לדיסקים של להקות שמעולם לא היו, על הדרך הוא גם כותב פוסט מעולה על ג’יימס מקדראמנוד האגדי.

7. כמה לא מפתיע  שתוכניות לעיצוב ערים בצורה כל כך לא שגרתית מתחילות דווקא בסין… הפוסט הבא מומלץ בעיקר בגלל התמונות שבו, אבל גם הטקסט הקצר מעניין ומלא השראה, מעניין שרעיונות רבים שמוזכרים לגבי תכנון העיר הם רעיונות שעליהם מדברים ודיברו כמה מכוהני הפסיכדליה הגדולים. היש דבר כזה ארכיטקטורה פסיכדלית?

Is there an alternative future for our cities that lies in the current social condition, where new technologies leave the machine age behind, and where the city increasingly invades the natural space?

8. אם כבר נגעתי בארכיטקטורה, אז אני ממליץ לכם בחום להכנס לאתר של ארכיטקטורה נעלמת שמאחוריו עומד שרון רז. יש לי חיבה גדולה לבניינים נטושים, יש משהו קסום במבנים האלו שאינם שימושיים יותר, ונשארו במרחב כפסלים עזובים שבקירותיהם צרובים זכרונות של אנשים שמעולם לא פגשתי.

9. רב הסיכויים שכבר ראיתם את זה, אבל  אם עוד לא ראיתם את התמונה המטורפת הזאת מההשבעה של אובמה אז רוצו לראות (או שפשוט תקליקו ממש מהר שזאת בעצם מן ריצה וירטואלית). התמונה צולמה על ידי מצלמה רובוטית, והתוצאה מדהימה ומטרידה כאחד.

10. דרך פוסט שפירסם דרור בורשטיין הגעתי לאתר הרצאות הוידאו של הקורס: האתגר הבודהיסט: דרך הבודהה בלשון הווה, אני ממליץ לכל מי שיש לו שעה פנויה מדי פעם להכנס ולשמוע את ההרצאות המעניינות האלו.

שיהיה סופ"ש נעים לכולם. אתם מוזמנים להוסיף לינקים מעניינים שלכם לסופ"ש בתגובות.

בעקבות הפרסום על החולצות שעיצבו חיילים במתקפה על עזה, שמעודדות רצח של ילדים ונשים בהריון, ובעקבות הפוסט אצל טלילה, נזכרתי בשיר שלי שהתפרסם לפני שנתיים ב'דקה' והחלטתי להעלות אותו גם לבלוג (דרך אגב לכל אלו שב"שוק" מהתנהגות "חיילנו", כמעט בכל מבצע וגם בזמן שיגרה חיילי צה"ל מוציאים חולצות עם תכנים דומים).
 
הוראות לאם עברייה
דַּאֲגִי שֶׁיֹּאכַל
וַהֲכִי חָשׁוּב שֶׁיִּהְיֶה בָּרִיא
זֹאת אוֹמֶרֶת חָזָק
כְּלוֹמַר שֶׁיִּהְיֶה חֵלֶק מֵהַזַּן
הַנֶּאֱבָק
וְשֶׁיֵּדַע לְהִסְתַּכֵּל לָהֶם בָּעֵינַיִם
לֶאֱכֹל בְּפֶה סָגוּר,
וְלִזְכֹּר לְגַלּוֹת לוֹ מַזָּלוֹת
עַד גִּיל עֶשְׂרִים וְאַחַת תַּגִּיעַ לַיָּרֵחַ.
לֹא לְהַזְכִּיר
חָלָל שֶׁל מַטָּה
תָּמִיד לְהַבִּיט מַעְלָה
שֶׁיִּתְרוֹמַם
זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁיִּשְׁתַּבַּח
כְּלוֹמַר שֶׁיִּתְבָּרַךְ
 
 
* ובנימה יותר אופטימית ואפילו שמחה, אני רוצה להמליץ לכם לבקר באתר החדש של בסטרבות של אסנת סקובלינסקי.

אדוני ראש הממשלה, אני יכול לקרוא לך ביבי? סבבה.
רציתי לברך אותך, באמת שיחקת אותה, איך ניצחת בבחירות. טוב אני יודע לא ממש נתת לה בראש אבל ניצחת, יש גביע! איך אולמרט אומר? נתת עבודה במאני טיים. אז זה לא היה כמו שנותנים גול בדקה התשעים וכל החברה נכנסים למגרש ודני המשוגע זורק חזיז וכולם צוחקים , זה היה כמו לנצח בליגה בגלל הפרש שערים, אבל תאמין לי יא ביבי עוד חודש אף אחד לא זוכר וכולם חושבים שאתה מלך, מלך אני אומר לך.

עוד חודש אף אחד לא זוכר וכולם חושבים שאתה מלך, מלך אני אומר לך!

קצת לא נעים וזה, סך הכל אני בן אדם פשוט ואתה ראש ממשלה, אבל בכל זאת יש לי כמה בקשות. אתה יודע ככה משהו מהלב אתה יודע איך אנחנו עמחה, רק מהלב. אם לא קשה, באמת רק אם לא קשה, תוציא איזה חוק שיוציאו יותר משחקי קופסא, אתה יודע כמו פעם, טקטיקו (אבל לא טקטיקו 2 שהיה סתם מעפאן), ומונופול. פשוט אתה יודע עכשיו שאני והאישה עומדים להפוך למובטלים יהיה ימבה זמן ואין מה לעשות, ואתה יודע גם הילדה תהיה בבית כי יקצצו בתקציב של הגנים לחינוך מיוחד, אז ככה  כולנו בבית, אתה יודע ערכים של משפחתיות וזה,  אבל מה יא ביבי משעמם רצח, אז רק אם לא קשה שיוציאו עוד קצת משחקי קופסא.
משחקי קופסא זאת גם אחלה מתנה ועוד מעט לבליל מהעבודה יש יומהולדת, למרות שתאכלס לא יודע אם אני אראה אותו עד היומולדת, בזמן האחרון הוא לא מגיע לעבודה, נראה לי בגד באשתו, כי כל החברה במפעל אומרים שהוא לא נאמן. מסכן בטח אשתו נעלה אותו בבית, מקווה שתשחרר אותו עד היומהולדת, כי הוא מת על משחקי קופסא בעיקר מונופול כל הזמן הוא רוצה לקנות בית בצהלה, לבנות מלון ביפו, כנראה נופש זה אצלהם במשפחה למה כל פעם שהוא שם מלון ביפו הוא ממלמל משהו על זה שסבא אהב את הים, תאמין לי הערבים האלו רק נופש מבינים. אני אומר לך כבר שבועיים הבן אדם לא הגיע לעבודה. וביבי, עוד דבר, תעשה שהטלויזיה תהיה כמו פעם, למה כל פעם באים הסמאלנים האלו ומעצבנים בכל הערוצים, תחזיר את התקופה של ערוץ אחד. למה מה, לא היה מה לראות בערוץ אחד? תאמין לי אני זוכר איך היינו רואים את יאצק והוא כל פעם היה נופל, ואיך תמיד הייתי אומר לאח שלי יוסי, אין יוסי הפעם זה הסוף, היאצק הזה גמור הפעם הוא לא קם, הלך עליו וזה, ואיך יוסי היה מעיף לי כפה ואומר לי שזה לא ציוני לדבר ככה לבן אדם בכובע טמבל ואקורדיון, והוא צדק, צדק אח שלי יוסי כי יאצק תמיד היה קם, ואיך היינו נקרעים מצחוק ומוחאים כפיים. תאמין לי הגיע לך לזכות ביבי, נשבע לך רק לך האמנתי במלחמה עכשיו בעזה, איך אמרת שהמלחמה המעולה הזאת גרועה, וצדקת נשבע לך צדקת, איך עכשיו הדרום פורח אה? טוב לא פורח כי אין גשם אבל מה ביבי אתה לא אלוהים, מה אנחנו לא מפגרים אנחנו יודעים את זה. תאמין לי לא נפלנו לכל מה שהזאתי ניסתה להגיד לנו, למה הציפי הזאתי לא שמעתי עליה כלום בחיים שלי נשבע לך, מה עשתה? ושאני אצביע למי שלא שמעתי עליו? ועוד אישה? ואתה אותך אני זוכר טוב ששמעתי עליך, כבר לא זוכר מה אבל זוכר שהיית בעיתון המון, וגם כבר היית ראש ממשלה, ופעם אפילו אמא שלי שהיתה כבר בת תשעים (היתה חולה עליך ביבי) אמרה לי סתכל ת'ביבי הזה איך הוא יפה, איך הוא יודע אנגלית, אפילו עם הצלקת אהבה אותך. אז לא הצבעתי לזאתי נו, לא זוכר איך קוראים אותה, כי אתה יודע אצלנו כבר שלושים שנה רק מחל. שמע יש לי עוד בקשה אתה יודע אני בחיים שלי לא הייתי בחו"ל ועכשיו אומרים שיהיה לנו שר חוץ שלא יכול לסוע לחו"ל, ואני לא רוצה להגזים באמשלי בן אדם צנוע, אבל אתה יכול לארגן לי פעם את הכרטיס שלו לוושינגטון? אבל אם זה קשה גם טיסה בשמי הארץ הולך,
רק ביבי בחיאת ביבי, אל תשכח את המשחקי קופסא,
אוהבים אותך הרבה אוהבים אותך.

באתר לינמגזין כתבו על נוסח זכויות היוצרים של "דקה". לינמגזין הוא אתר העוסק בכל מה שקשור לקוד פתוח, וקהילות קוד פתוח.
כך נראה הנוסח שמופיע בפתח כל גיליון של "דקה":

הרעיון מאחורי ניסוח של זכויות יוצרים מהסוג הזה הוא שכיום לאסור שיכפול/סריקה/הקלטה של החומרים המפורסמים בכתב עת זה צעד אנכרוניסטי לחלוטין. הרב המוחלט (מלבד אולי משוררת אחת או שתיים שמצאו את דרכן למדפי ספרי המתנה) של המשוררים אינם צוברים הון מפרסום ספריהם. מה שקורה הוא שהוצאות הספרים מצדדות ב"שמירת" זכויות היוצרים ומצד שני הוצאות אלו לא עושות רבות כדי לקדם ספרים אלו, מה שאומר שספרי שירה רבים מבלים את רב חייהם במחסנים.

השכפול של מוזיקה היום הוא ברמה זהה למקור (לפחות לאוזן הממוצעת), בספרות המצב שונה לגמרי. היכולת להוריד ספר בחינם בצורת  הPDF איננה פוגעת במכירות הספר ואולי אף עוזרת לסופרים עלומי שם. אולי בעתיד כאשר גאדג'טים כמו הקינדל ישתפרו ויהיו נוחים יותר ומפתים יותר יהיה צריך לשקול מחדש את כל העניין, אך לעת עתה אני לא מכיר אנשים שנכנסים עם המחשב למיטה וקוראים ספר בפורמאט PDF לפני השינה…

הוצאת פרדס (שמוציאה בין היתר גם את 'דקה') מאפשרת  קריאה של הספרים אשר יוצאים בהוצאה בפורמאט של PDF. הדבר מאפשר לאנשים להתרשם מהספר לפני שהם מחליטים להזמין אותו ברשת. המדיה משתנה כל הזמן ועם המדיה משתנה גם התודעה. זכויות יוצרים שהיו רלבנטיות אי שם בבריטניה של המאה השמונה עשרה הן לא יותר ממגוכחות במאה העשרים ואחת. אין טעם ברטינה האין סופית על הורדות המוזיקה או בנסיון למנוע סריקה של ספרים והעלתם לרשת, זה לא יעזור. המדיה השתנתה וצריך לנסח זכויות יוצרים שמתאימות לתקופה.

אני מסכים עם המגיבים בלינמגזין שציינו ש"דקה" איננה תוכן חופשי. אכן השכפול מותר רק למטרות שאינן מסחריות. במידה ונעשה שימוש מסחרי כלשהו בחומרים של יוצרים אין שום סיבה בעולם שהם לא ירוויחו מכך.
 
 
דרך הפוסט על דקה בלינמגזין הגעתי ל"מעשי משפט- כתב עת למשפט ותיקון חברתי" ובו המאמר המעניין של עמית ברכה על פרקטיקה מעשית של צדק סביבתי [המאמר קצת ארוך אבל שווה להשקיע]. כתב העת יוצא תחת רשיון  Creative Commons (נפלאות הן דרכי הרשת). 
 

עוד על זכויות יוצרים: דן בורשטיין בליבריסטאן כותב על האבסורד שנוצר בעקבות חוקי זכויות היוצרים.

+

מה כל כך מרכזי בלכתוב במרכז? עם צאת דקה, ואף בפרויקט שקדם לה, נתקלתי לא אחת  בממסד שהתעקש להדגיש את העובדה כי הפרויקט צמח מחוץ לתל-אביב – כלומר בפריפריה. משעשעת ואפילו מעוררת קינאה היא  העובדה שכתבים שכל עיסוקם הוא סיקור של נושא כה איזוטרי ופריפריאלי כמו שירה התרגשו כל כך מהפריפריה.

+
השירה מתפקדת כפריפריה גם אם היא נכתבת בתל-אביב, באר-שבע, או ניו-יורק, שירה טובה לעולם לא נכתבת מהמרכז. המרכז הוא השיעמום, השחיקה, המובן מאילו.

+
השירה מתקיימת בפריפריה של השפה, היא נמצאת במאבק מתמיד עם העולם ועם המילה. הרחוב הראשי כבר מזמן הפך משמים, גם אם לא שומם. הרחוב הראשי מאפשר דיבור רק בשפה המרכזית, שפת הפירסום. אך הרחובות הצדדיים שוקקים חיים, מדממים, ואיתם מדממת השירה.

הקראת שירה במדרחוב בן-יהודה, בירושלים.

+
ברחובות הצדדיים אף אחד לא יתקן את שפתך, שם קיימת הבנה אחרת של השפה. השפה ככלי יצירתי לתקשורת שחוקיו אינם יכולים להיות נוקשים. השירה צריכה לשאוף אל הפריפריאלי שבשפה, אל אותו מקום המאפשר טעויות, כי רק מקום שמאפשר את הטעות יאפשר גם את הניסוי, ושירה ללא ניסויים היא שירה אפיגונית.

+
הפריפריה לא צריכה שיצילו אותה, מה שכן היא לא תתנגד ל120 שקל חדש. לרוב המשוררים שאני מכיר אין 120 שקל חדש, ואם הם חיים בפריפריה זה מפני ששם הבית שלהם.

+
להתעקש לדבר עדיין על "המרכז" זהו ניסיון נואש להחיות גופה. אין מרכז לספרות הישראלית, יש כלכלה לספרות הישראלית. לשירה אפילו כלכלה אין.

+
עבודת העריכה של רוב כתבי העת כיום נעשית ברשת. מרחק כפתור האנטר שלי מכפתור האנטר בניו-יורק זהה למרחק כפתור האנטר שלי ממרחק כפתור האנטר בתל-אביב.

+
הדיבור על השירה, על מצב השירה, ועל מצב המשוררים, כבר מזמן השכיח את הדבר עצמו – השירה. מעניין כמה מהכותבים על — קוראים את —.

+
נדמה כי לשיח אין צורך יותר בקריאה, הרפרור אשר לעתים מלווה בחברו הרפרוף הרגו מזמן את הקריאה לעומק.

+
משוררים בארץ נחשבים משוררים צעירים עד שעוטפים אותם בסדינים. אז הם ממתינים לתורם בוועדות הממשלתיות. בעצם משוררים הם כמו רוב גיבורי התרבות שלנו בארץ- אנחנו מעדיפים אותם מתים.

+
הגיל הממוצע של הקהל ברוב ארועי הספרות בארץ הוא סביב החמישים. הסיבות הן כלכליות וחברתיות כאחד. אם הדבר לא ישתנה, תהה התוצאה סוף לארועים מסוג זה תוך עשרים שנה.

+
כש"המרכז" כל כך מפורר ולא מספק, לשוליים יש הזדמנות לפרוח. הפריחה הזאת אכן מתרחשת מזה זמן מה  בישראל. אמנם מבקרים ספרותיים שמרנים ימשיכו להלעיז על הפעילות בשוליים, אך אין הם שמים לב שהסכר נפרץ, הקוראים פרצו אותו, ובעוד הראשונים מעדיפים להמשיך לצקצק ולהשאר יבשים האחרונים משכשכים במים בהנאה.

פורסם לראשונה בגיליון 003 של כתב העת "דקה"

ראש מלוכלך

חזרתי מעשרה ימי ויפאסנה לפני כמה ימים. בקורא הגוגל שלי חיכו לי 85 פריטים חדשים שהועלו בבלוגים ואתרים שונים שאני קורא ברשת (זה לאחר שביום לפני הויפאסה ניתקתי כמות אדירה של בלוגים ואתרים שהייתי רשום אליהם אבל לא ממש קראתי בזמן האחרון), בגי' מייל חיכו לי עשרות מיילים, כך גם במייל של האוניברסיטה. הסלולרי נפתח ומיד החל לצפצף ולרטוט כאחוז דיבוק, סמסים מכל מני אנשים שתוהים לאן נעלמת, או אם בא לך להפגש יותר מאוחר. העיתון סיפר שעוד אין ממשלה, בדרך הביתה נשים חצי ערומות מחייכות אלי (משלטי חוצות). כל הלכלוך הזה מציף את התודעה שלנו דקה אחרי דקה, יום אחרי יום. הגלישה הראשונה ברשת לאחר עשרה ימים של שקט מוחלט ותודעה מחודדת היתה חוויה קשה. לינק מוביל ללינק מוביל ללינק, רעש מוביל לרעש מוביל לרעש, וכך נראית המציאות שלנו. בכל מקום מנסים לדחוף לנו מידע (לא ידע חס וחלילה), ואנחנו כמו דגים באקווריום אצים להתפטם, עטים על היד המושיטה פירורים מסריחים מתוך קופסא צהובה. קוראים בספר וחושבים על ארוחת הצהריים שצריך לבשל, מבשלים וחושבים על תוכנית הטלויזיה שנראה, צופים בטלויזיה וחושבים על הקפה שנשתה עם החברים, התודעה משננת מנטרה: רק לא כאן ועכשיו! רק לא כאן ועכשיו!

יש מצב לתודעה אחרת

אני חושב שזה קרה בערב של היום השלישי בקורס. יצאתי לחצר הסתכלתי על העצים והבנתי שמשהו בסיסי מאוד השתנה- התודעה. ממש בדומה לתחילתה של החוויה הפסיכדלית גם כאן למרות ההכרות המוקדמת עם התודעה האחרת התגובה הראשונה היתה: "וואוו לא זכרתי שזה יכול להיות ככה". התודעה האחרת שונה בתכלית מהתודעה בה אנו שרויים במצב היומיומי אך השינוי איננו שינוי של היפוך אלא של חידוד. פתאום העץ נעשה הרבה יותר עצי, האבן אבנית, הנמלה נמלית, ובמקביל להתעצמות זאת מתעצמת התובנה כי עצם החלוקה לקטגוריות: עץ, אבן, נמלה, היא חלוקה מלאכותית. אלן וואטס מעלה בסרט "a conversation with my self"  את התובנה הבאה: ללא הפרח הדבורה לא יכלה להתקיים, וללא הדבורה הפרח לא יכל להתקיים, כך שלמעשה ניתן לחשוב על מציאות שמגדירה את הפרח ואת הדבורה כאורגניזם אחד. את הרעיון הזה אפשר להמשיך ולפתח עד שבסופו תתגלה המסקנה כי הכל אחד, ועצם ההפרדה היא מלאכותית. המעניין בתרגול הויפאסנה הוא שהתובנות הללו אינן מגיחות מתוך התפלפלות פילוסופית ומאמץ אינטקלקטואלי אלא שואבות את כחן מהתבוננות בתחושות השונות בגוף המודט.

אם מישהו היה נכנס ביום השישי או השביעי לאתר הקורס בזמן הפסקת התה בערב הוא היה משוכנע כי נקלע לבית משוגעים. כל אחד יושב בפינה אחרת ללא לדבר, בוהה בנקודה מסויימת לאורך זמן ממושך. לאחר התבוננות ממושכת באנשים הוא היה שם לב למשיכה שיש לכל המטופלים להתבוננות בעולם הצומח והחי. אחד גוחן מעל קן נמלים ולא זז משם למשך דקות ארוכות, אחר שוכב על הדשא כך שגופו מתחת לשיח פורח ומבטו מופנה אל עבר הפרחים והשמים. אחד הדברים המדהימים בחוויה הזאת היא שדרך מבט בפרח/נמלה/עשב/פח-זבל אתה מוצא את עצמך מביט דווקא על עצמך, עצמך כפי שלא חווית מזה זמן רב. לא במקרה כתבתי "מזה זמן רב" ולא "מעולם", שכן בתקופת הילדות, הדלת שדרכה הסובייקט חווה את עצמו כבלתי נפרד מהעולם עודנה פתוחה. ההתבוננות פנימה והפחתת הגירויים החיצוניים שמפריעים לתודעה להיות מרוכזת מאפשרים לפתוח חרך (חרך זעיר למדי למי שלא מתרגל זאת על בסיס יומי). הפסקת הדיבור עוזרת עזרה משמעותית לחוויה זאת.השפה הרי מרחיקה אותנו מהחוויה הראשונית שלנו עם העולם ובכך היא משמשת למעשה טשטוש של האמת ולא חידוד שלה. במסתו הנהדרת "גילוי וכיסוי בלשון" כותב ביאליק: "שעה שנדהם, למשל, אדם הראשון מקול הרעם – "קול ה' בכוח, קול ה' בהדר" – ובנפלו על פניו, מוכה תמהון ואחוז חרדת אלהים, פרצה אז מפיו מאליה – נאמר, בחיקוי לקול הטבע – מין הברה פראית, מעין שאגת חיה, קרובה לקול "רְרְ". ביאליק מציע לראות במקור הראשוני של המילה (בהברה) חיקוי לקול הטבע (לאמת כפי שנחוותה על ידי הסובייקט), החיקוי מתפקד כחוצץ בין הסובייקט לעולם. הצורך העז של בני האדם לתקשר גובר על תשוקתם לאמת (ואין צורך להתנסות בחקר עמוק של התודעה כדי ללמוד עובדה זאת, מספיקה התבוננות שטחית בעולם). בניגוד לשינוי התודעה הפסיכדלי השינוי שעובר מודט ויפאסנה הוא שינוי אל עבר חוויה שברירית בהרבה. אין פה קפיצה אל מן עולם מקביל בו תודעת האחדות היא מוחלטת ויציבה, אלא רק הצצה דרך חרך באפשרות תודעתית אחרת.

החוויה הפסיכדלית זורקת את התודעה של המשתמש [ללא התחשבות במקום בו הוא נמצא על הדרך] הישר אל לב ליבה של החוויה האחדותית, אל לב ליבו של השינוי התחבירי במציאות- השינוי הוא כל כך עצמתי וישיר עד שהוא דומה לחשיפה של פילם (אותו סליל שבעבר שימש צלמים) לעצמת אור חזקה מדי. בחזרה למציאות היומיומית מגלה האדם כי אותה תמונה חדה שראה אך לפני מספר שעות הפכה למספר כתמים שמהם זכרונו צריך להרכיב מחדש את התמונה. אין לזלזל בכתמים אלו אשר נשארו על הפילם, בשימוש נכון ונבון הם עשויים להפוך לאבני היסוד של היפים שבקולאז'ים. השינוי שעובר מודט הויפאסנה (וכאן אני מדבר על המודט המתחיל ועל זה שבאמצע הדרך) הוא שינוי עדין יותר. במקביל לתחושת השתנות התודעה שחוויתי החל מהיום השלישי חוויתי את התחושה ששינוי תודעתי זה הוא שברירי ועדין. מספיק שאפתח את פי ואנסה להסביר את השינוי וכבר השינוי התודעתי יתפוגג. השוני העיקרי בין שתי החוויות הוא שחווית הויפאסנה מציעה בראש ובראשונה טכניקה (לפני התאוריה והפילוסופיה) שבעזרתה ניתן יהיה לחזק את שינוי התודעה, לעומת זאת הפסיכדליה איננה מציעה טכניקה אלא טכנולוגיה. השינוי ההדרגתי שעובר המודט יהיה מותאם תמיד למיקומו על הדרך הארוכה אל עבר שינוי התודעה המוחלט, בעוד השינוי התודעתי שמציעה הפסיכדליה יהיה בעיקרו תלוי בטכנולוגיה בה משתמש האדם ולא במיקומו (למרות שגם כאן ישנה התחשבות במקומו של האדם על הדרך), ובכל זאת ישנה קירבה רבה בין שתי החוויות.

ניתן לחשוב על השינוי התודעתי כשינוי תחבירי שעוברת המציאות. אבני היסוד נשארות אותן אבני היסוד, העץ הוא עץ, הפרח פרח, והנמלה נמלה, אין פילים ורודים ודרקונים יורקי אש לא בחוויה הזאת ולא בחוויה הזאת, למרות הסיפורים שמתעקשים לספר לנו.  מה שמשתנה היא הדרך שבה אנו מרכיבים את המציאות/המשפט. בכל שפה ישנם חוקים לגבי הסדר שבה השפה מתפקדת האם פועל בא לפני שם העצם או אחריו והיכן יופיע שם התואר. תבניות אלו מקובעות במוחו של כל דובר גם אם לא חשב על הגדרות אלו מעולם. כל דובר עברית ידע להגיד שהמשפט "הלכתי בדרך הארוכה" הוא נכון ואילו "הלכתי הארוכה בדרך" איננו נכון. לא צריך מורות ללשון בשביל תובנה זו, זאת היא תובנה טבעית של דובר בשפה העברית. כך גם אין צורך להסביר דברים מסוימים לדובר הפסיכדלי/ויפאסנאי. השינוי התחבירי שעוברת התודעה איננו שינוי אסתטי בלבד שמאפשר למציאות/משפט להסתדר בדרכים חדשות שהיו חסומות בפני הסובייקט בתודעתו הקודמת, השינוי התחבירי גורם לשינוי עמוק בחוויה הרגשית של הסובייקט את העולם.

במהלך החוויות האלו אני מוצא את עצמי תוהה רבות על הקירבה שבין חוויה מסוג זה לבין שירה. השירה אף היא מאפשרת שינוי תחבירי עמוק של השפה על מנת לבנות אפשרות לחוויה אחרת של העולם. בניגוד לפרוזה שמשתמשת בשפה בצורה עודפת (הדיבור הוא גם צורה עודפת של השפה), השירה משתמשת בשפה בצורה מצומצמת יותר. הפרוזה בוחרת בדרך שמעצימה את התקשורת ומתרחקת מהאמת ואילו השירה פעמים רבות שומרת על חוט קשר דק עם התקשורת וקופצת ראש אל תוך בריכת האמת. בקריאה של שיר רב עצמה מתבצע שינוי תודעתי אצל הקורא. השירה נמצאת במקומות רבים, היא נמצאת בטבע, וברחובות הסואנים, היא נמצאת בכוס הקפה השחור, ובעשן הבורח מהפה, ורק לעתים היא נמצאת בתוך הגבול התחום אותו אנו מכנים שיר.

עכשיו הזמן לחזור ליומיום, לפתוח את הדלת ולתת למאגרי הלכלוך להשפך שוב אל תוך התודעה, ובכל זאת להלחם עליה שלא תתלכלך לגמרי. תירגול הויפאסנה הולך ונהיה קשה מיום ליום, הראש המלוכלך מתקשה לחזור לחדות שמצא בסטריליות של הקורס, ובכל זאת צריך להמשיך לעבוד, להמשיך ולמצוא את הפינות בחיים שמזכירות כי ישנה אפשרות תחבירית אחרת לתודעה, כי אנחנו מגרדים את קצה היכולת של החוויה שלנו עם העולם. להמשיך להזכיר לעצמך שגם אם זה קשה, בדירת היחיד בתוך ראשך מישהו צריך להוריד את הזבל, והמישהו הזה הוא אתה.

אפשר לפתוח בלוג דווקא בציטוט של אדם אחר, אולי בקטע משיר, תמונה מתוך סרט, ואפשר פשוט להגיד- מתחילים: את ההמשך גם אני איני יודע.

בין כותב לקוראים נרקמים אט אט חוזים. הקריאה המהנה ביותר מתחילה במקומות בהם הכותב מפר את החוזים אותם הוא עצמו עיצב. אני מקווה לרקום חוזים כאלו איתכם, ועוד יותר מקווה להפר אותם.

גם אם הייתי מתכנן עתיד לבלוג הזה ודאי הייתי מגלה במהרה שתוכניות אלו אינן קשורות למציאות. בין הזמן שבו כתבתי את הפוסטים הראשונים לבלוג ועד לזמן שהוא עלה קרו כל כך הרבה דברים שהפוסטים ההם נדחקו למעמקי ההארד דיסק וימתינו להוולד מחדש. אולי בכל זאת הייתי צריך לפתוח בהצהרות: להפיל את הממשלה! לייצר שירה אחרת! לחקור את התודעה!  שניצל וצ'יפס יותר טעים משניצל ופירה!

דקה  קיימת כבר שנתיים. היא מעסיקה אותי רבות, הייתי רוצה לחשוב שאני מייצר אותה, אבל בצורה מוזרה  דקה מייצרת אותי לא פחות משאני אותה.

הם יָדְעוּ אֶת זֶה כְּשֶׁהֵם נִכְנְסוּ לְשָׁם
הֵם יֵדְעוּ אֶת זֶה כְּשֶׁהֵם יֵצְאוּ מִשָּׁם
כְּלוֹמַר חֶלְקָם
חֶלְקָם יָדְעוּ אֶת זֶה מִשָּׁם
חֶלְקָם יָצְאוּ מִשָּׁם
חֶלְקָם
כֻּלָּם אָמְרוּ אֶת זֶה לִפְנֵי שֶׁנִּכְנְסוּ לְשָׁם
כֻּלָּם אָמְרוּ אֶת זֶה שָׁם
כֻּלָּם
כְּלוֹמַר חֶלְקָם
עוֹד יָגִידוּ אֶת זֶה
כָּאן
וְהַבּוּשָׁה עוֹד מִסְתַּתֶּרֶת
אֵי שָׁם                             פורסם ב"לצאת!" 
 
ו– זאת האות המיותרת שאנשים מתעקשים להוסיף לשמי. בועז היה עמוד בבית המקדש, בעז היה אדם. לפעמים אני יותר עמוד מאדם אבל לרוב אני יותר אדם מעמוד.

זיכרון הוא לא הצד החזק שלי. אני יכול לפגוש אנשים שלוש פעמים לפני שאני זוכר את שמם, ובכלל היכולת שלי לחבר בין שם לפנים רעועה ביותר. זה יוצר המון מצבים לא נעימים, וגרם לי לפתח יכולות מוזרות שאולי מתישהו ארחיב עליהן. אולי דווקא בגלל הסיבות הללו זיכרון הוא אחד הדברים שמעניינים אותי. אני מקווה שבעזרת הבלוג אוכל להזכר בדברים אחדים, לשכוח אני בטוח שאצליח גם ללא הבלוג.

חיפוש הוא לא פחות חשוב ממציאה. פעם חשבתי שאדע מה אני ארצה להיות כשאהיה גדול, היום אני כבר יודע, כשאהיה גדול ארצה להמשיך לחפש מה אני רוצה להיות.

טבריה היתה המקום החם ביותר שהקראתי בו שירה אי פעם. זה היה במסע הקראות הראשון שקבוצת "דקה" עשתה. מסתבר שלקבוע הקראת שירה בטבריה בשיא הצהריים, באמצע הקיץ ,זאת טעות. מצד שני, בטבריה יש ברד בכל צבע וטעם אפשרי שזה מעולה כשמזיעים.

יש לי שתי פרות אחת מתכננת  להכנס לויפאסנה בקרוב, לנסוע להודו, ולהוריד במינון הפאקינג אינטרנט הזה, השניה פתחה בלוג.  

כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי,
סִפַּרְתִּי לַמְּיַלֶּדֶת אֶת הַכֹּל,
אַךְ הִיא שָׁכְחָה
מֵאָז אֲנִי נֶאֱלַץ לְשַׁחְזֵר
אֶת  אוֹתָהּ הַשִּׂיחָה.        
 
לינקים, לינקים, ועוד לינקים, ההייפר טקסט עיכל את רב הזמן הפנוי שלי, וגם כמה חלקים שלא היו פנויים.

מסעות בעולם,ובעולמות מקבילים מעסיקים אותי מאוד.  אני משתדל להשאר טרמפיסט ולא בעל רכב, אישית אני לא חושב שמגבת היא דבר הכרחי לטרמפיסט.

נסים קורים. הם קורים סביבנו כל הזמן , הם פשוט לא מלווים בעשן או זיקוקים, ולרב הם לא ברורים. אבל כשמתחילים להביט (פנימה והחוצה) מגלים אותם בכל מקום ובכל זמן.

סקס- "הרבה יחסי ציבור, מעט סחורה" (חנוך לוין מתוך יאקיש ופופצ'ה). ככל הנראה סקס לא יהיה נושא מרכזי בבלוג הזה, יש לו מספיק יחסי ציבור במקומות אחרים. אולי מדי פעם אעלה פוסט עם הכותרת "נשים ערומות"  או "סקס חופשי" ככה בשביל הכניסות מגוגל, במחשבה שניה אולי לא.

עננים הם סמני דרך, אם רק לומדים לקרוא אותם. לכל תקופה לכל רגש וכל אדם יש ענן שמחכה לרגע שבו הוא יופיע.

פחחח היא תחושה שאפשר להרגיש רק כשקוראים משהו ברשת. אני מכיר תחושות שדמו לפחח עוד לפני עידן הרשת אבל הן לא עוצמתיות כמו איזה פחחח טוב שמרצד יחד עם הקפה של הבוקר.

צריך לצעוק נגד עוולות שמתרחשות סביבנו כל יום. צריך לצעוק גם כשנדמה שהצעקה אינה נשמעת, ואולי צריך לצעוק דוקא כשנדמה שקולך אינו נשמע. צריך לצעוק כי אני לא מכיר ברירה אחרת.

קודם כל רבנכר ורק אחר כך אם בכלל רבמכר" (דוד אבידן).

ריקוד זאת דרך בדוקה לשחרור. אני מציע לאנשים באופן כללי לרקוד יותר, בבית, במשרד, ברחוב, לבד, עם חברים, עם זרים. פשוט תרקדו- זה בריא.

שכנים הם אלמנט חשוב מבחינתי בבחירת מקום מגורים. כשעברתי לשכונה ג' בבאר-שבע לא ידעתי איזה שכנים אני אמצא, בסופו של דבר גיליתי את השכנים הכי מקסימים שאדם יכול לבקש. לרשימות אני מגיע כשאני כבר מכיר ואוהב רבים מהשכנים. אני מקווה שאמצא את מקומי בשכונה הזאת, ובכל מקרה אם חסר לכם חלב אתם מוזמנים להכנס לקפה.

תגובות אוהדות יותר או פחות יתקבלו בשמחה. תגובות  שמטרתן גסות או השתלחות אישית ימחקו. אתם בבית שלי וכמו כל אורח בבית שלי אני מזמין אתכם להרגיש חופשיים לפתוח את המקרר, ואפילו להשאר לישון, אבל אם אתם מרגישים שקצת לוחץ לכם בבטן השירותים בקצה המסדרון, בבקשה לא לחרבן בסלון.