חבר טוב ששמע שאני נוסע לדרום ספרד אמר לי: "אם תתחיל מהפיכה איפשהו באירופה, היא תתחיל בספרד. ריכוז הצעירים המובטלים, והזרוקים מכל אירופה הוא מהגדולים שתראה". הוא לא טעה. האבטלה מורגשת ברחובות גרנדה, צעירים רבים מתגודדים באמצע היום, בקבוקי בירה בידם, משוטטים ממקום למקום, לעתים מנגנים פלמנקו ומלקטים כסף לבירה הבאה. הכבישים מלאים בואנים של היפים מכל אירופה, שבאים בעקבות מזג האוויר החמים, החופים, ועלות המחיה הזולה. כשמנסים לתפוס טרמפים ברחבי אנדלוסיה אפשר לטעות לרגע ולחשוב ששנות השישים מעולם לא תמו, שילדי הפרחים הצליחו לשים קץ למלחמה בויאטנם ומעולם לא הפכו לדור המחשבים הקפיטליסטי שלא מכבר עלה על שרטון. כל רכב עשירי בערך הוא ואן שנוהג בו ארוך שיער ממדינה זו או אחרת באירופה. כמובן שבחינה מעמיקה של הטיילים ההיפים תגלה שהם אינם אותם היפים נאיבים של שנות השישים עם הפרחים בשיער והגיטרה ביד, הם היפים דיגיטליים, היפים שנולדו לעולם פוסט מהפיכתי.

אחרי ששהינו מספר שבועות בבנפיסיו, קהילה היפית שחיה באנדלוסיה, פגשנו זוג גרמני שמטייל עם ואן והתכונן לנסוע לפורטוגל. פורטוגל לא הייתה בתוכניות הראשוניות שלנו (אם ניתן לומר שהיו כאלו), אבל טרמפ בואן אדום לכיוון החופים בפורטוגל זה לא משהו שאפשר לסרב לו. אחרי שסיכמנו להיפגש כעבור יומיים בגרנדה, ארזנו את האוהל והתיקים, ויצאנו לתפוס טרמפים לכיוון גרנדה. אלי הטרמפים חייכו אלינו באותו היום. לא עברו חמש דקות וכבר עצרה לנו בחורה בריטית חביבה בשם שרה שהייתה בדרכה לגרנדה. השיחה התגלגלה , מוזיקה, הודו, טיולים, עבודה (קבועה?), זוגיות, ותוך כדי כך הוזמנו לישון על הספות בדירה של שרה שממוקמת בלבו של ה"אלבזין", מה שבעבר היה האיזור המוסלמי של גרנדה, וכיום מהוה את אחד ממוקדי התיירות המרכזיים של העיר. וכשאלי הטרמפים והספות מחייכים אליך, אתה לא יכול שלא לחייך בחזרה.

כשאלי הטרמפים והספות מחייכים

כיאה לאירוח בריטי התוכנית לערב כללה ארבעה ברים שונים, ובחינה קפדנית של יכולת השתייה שלנו. מחוז גרנדה גאה להכריז על עצמו כמחוז האחרון שבו הטפאס תמיד מגיעה בחינם כאשר מזמינים בירה. התחלנו את הערב בטפאס-בר סיני, רעיון שנשמע לנו כמוזר אך הסתבר כבחירה מעולה. אחרי שתי בירות, קלמרי מטוגן, ואטריות מוקפצות בסגנון סיני (כל זה בפחות מארבעה יורו) היינו מוכנים להמשך הערב, כך התגלגלנו בין טפאס לבירה, עד שהשעה הייתה מאוחרת דיה לדעתה של שרה ללכת לבר הפלמנקו המקומי. חיי הלילה בגרנדה מתחילים מאוחר יחסית לשאר אירופה, כלומר הם מתחילים בערך באותן השעות שחיי הלילה בתל אביב מתחילים. בערך ברבע לאחת בלילה האווירה בפאב מתחילה להתחמם, אנשים מתחילים ללוות בשירה ובמחיאות כפיים את מוזיקת הפלמנקו שבוקעת מהמערכת. לקראת אחת וחצי בחור מתולתל שראינו באותו יום מנגן פלמנקו ברחובות ניגש לפסנתר שממוקם בפינת הבאר, והאווירה מתחילה לנסוק. בחור אחר תופס תוף ומלווה את המתולתל על הפסנתר בתיפוף ושירת פלמנקו. כמעט כל יושבי הפאב מלווים את שניהם בקריאות ובמחיאות כפיים קצובות, הבירות נשפכות מהכוסות, החיוכים מרוחים על הפנים, יכולת השתייה שלנו מגיעה לקיצה, אנחנו גוררים את עצמנו במעלה הגבעה, חזרה אל האלבזין שם מחכות לנו הספות וההאנג אובר של הבוקר.

אחרי ארוחת בוקר אופיינית לאיזור גרנדה, שכוללת קפה חזק, וטוסט עם עגבניות מרוסקות שעליו שופכים כמות נכבדת של שמן זית עם שום, ליל אמש מתחיל לדעוך בראש, אנחנו מוכנים ליום חדש. מהאלבזין אנחנו פונים לאיזור סקרמונטה, מה שהיה בעבר הרובע הצועני של העיר. סקרמונטה ממוקמת על גבעה שצופה על האלהמברה ועל גרנדה כולה, והנוף הנשקף מאיזור זה הוא מהיפים בעיר. האיזור מפורסם במערות שמפוזרות בו, ובהן אנשים חיים. חלק מהבתים בנויים כך שהחזית היא מבנה והחלק האחורי הוא מערה, וחלקם פשוט בנויים בתוך המערות. בשכונה הזו אפשר למצוא מישמש של ספרדים, טיילים, ומהגרי עבודה מאפריקה. חלק מהמערות שופצו כך שמבפנים הן מעוצבות כבית לכל דבר, מטבח מודרני, סלון, הכל מול הנוף היפה בעיר. תוך כדי שיטוט אנחנו נתקלים בסואיל, מהגר מסנגל, שחי באחת המערות. לא עוברת שנייה וסואיל מזמין אותנו להיכנס למערה בה הוא מתגורר. בספרדית שבורה והרבה תנועות ידיים השיחה עם סואיל קולחת. הוא מספר שהגיע לספרד לפני שלוש שנים ומאז הוא חי לפרקים במערה ובחוות בהן הוא עובד במסיק או בקטיף פירות. אנחנו בוהים יחד בטלויזיה בחדשות בספרדית שאנחנו לא מבינים ואת סואיל לא מעניינות. סואיל מספר לנו על שני אחיו שנשארו בסנגל ביחד עם ההורים, ושואל אותנו עם גם בישראל יש מהגרים מאפריקה, אנחנו עונים שכן, ונמנעים מלנסות להסביר לו על השיטה הנוראית בה מטפלת הממשלה הישראלית במהגרים מאפריקה.

הנוף הנשקף מהמערה

הערב מגיע ובתצפית סנט ניקולאס אנחנו פוגשים את הגרמנים לבירה מול השקיעה, ולנסיעה לילית לפורטוגל. אחרי שהעיר וההרים סביבה נצבעו לגמרי באדום הגיע הזמן להמשיך הלאה. הואן מלא בכל מה שצריך בשביל לשרוד נסיעה של שבע שעות: שוקולדים, בירה, קפה, וניירות גלגול. כעבור ארבע שעות אנחנו עוברים מספרד לפורטוגל. את הגבול, המחסומים, בדיקת הדרכונים, החליפו בשלט קטן שאומר "כאן פורטוגל". בעצירה הבאה בתחנת הדלק השפה השתנתה, המוצ'ס גראסייס הספרדי התחלף באובריגדו הפורטוגזי. הזריחה מתחילה להתקרב ואיתה גם המקום הראשון שלנו בפורטוגל. אנחנו מחנים את הואן ליד הואנים האחרים על החוף, מסיטים את הוילונות, הגיע זמן לישון, פורטוגל תחכה למחר.

פורסם לפני כמה שבועות בנרג' ולא עלה לבלוג עד עכשיו עקב בעיות טכניות…

על בנפיסיו שמענו מהפיראטים הפריזאים עוד במפגש הראשון שלנו איתם בצפון הודו. הם סיפרו על קהילה שחיה בדרום ספרד (לא רחוק מגרנדה) בסגנון ריינבוו, כלומר חיה חיים שיתופיים בטבע ללא תשתיות חשמל ומים. מפגשי הריינבאוו מתרחשים בכל העולם משנות השבעים, המפגש הראשון התרחש ב1972 בארה"ב ומאז הרעיון התפשט לכל העולם. מפגש ריינבוונמשך בדרך כלל חודש ומגיע לשיאו במהלך הירח המלא, שזריחתו נחגגת בהילולה של מוזיקה, שירה, ג'אגלינג, וריקודים. בנפיסיו הוקמה על ידי אנשים שבמשך שנים היו חלק מקהילת הריינבוו העולמית  והחליטו שהם רוצים להקים מקום שבו יוכלו לחיות לפי עקרונות הריינבוו במהלך כל השנה. הרעיון הוא לחיות קרוב לטבע, בשיתופיות, ללא חוקים, ובכבוד לאדמה ולסביבה הטבעית. המקימים קנו שטח אדמה עצום, למעשה עמק שלם, ממש למרגלות הסיארה נוודה והרי אלפוחרה. השטח שנקנה הוכרז כאדמת ריינבוו, כלומר כל אדם באשר הוא רשאי לבוא ולהשתמש באדמה, לגדל ירקות, להקים אוהל, או אפילו בית אם יחפוץ. כל זה קרה לפני בערך עשרים שנה, ומאז בניפיסיו כבר הפכה לשם דבר בקרב הטיילים האלטרנטיבים באירופה. מזג האוויר החם והסיפורים על הקהילה האוטופית שבו את ליבנו והחלטנו לנסוע ולבדוק הכצעקתה.

אחרי נסיעת אוטובוס של שעתיים, וטרמפ אחד עם שני היפים מזדקנים הגענו לבנפיסיו. הכניסה דרך האיזור המכונה "החניון" הייתה טיפה מרתיעה. החניון הוא הנקודה האחרונה בעמק אליה אפשר להגיע עם רכב. עשרות ואנים וקמפרים חונים בין פינות זולה מאולתרות במה שרחוק מלהזכיר סביבה של טבע פראי. ניגשנו לבחורה שבדיוק עמדה עם שני ילדים קטנים מחוץ לואן ושאלנו אותה איפה האזור שלרב שמים בו אוהלים, והיא מיד הרגיעה אותנו ואמרה, "אההה  אל תשימו לב ל"חניון" זאת רק הכניסה, תמשיכו במעלה הגבעה לעבר יער האקליפטוסים", וכך עשינו. בדרך כבר ראינו אוהלים פזורים  בין העצים, חלקם מקושטים, חלקם עם כניסות מאולתרות מבמבוקים, ואף מספר בתי אבן מאולתרים. התמקמנו בפינה שקטה בין האקליפטוסים, הקמנו את האוהל, והלכנו לבדוק מה קורה באוהל המרכזי. האוהל המרכזי הוא טיפי אינדיאני שיכול להכיל 50 אנשים בצורה נוחה, עם מקום למדורה באמצע. שמענו המון סיפורים טובים על הארוחות המשותפות שמתקיימות כל ערב באוהל המרכזי ובאנו תשושים ורעבים מהמסע, אך מוכנים לערב ארוך. הגענו לאוהל וגילינו מעגל של כעשרה אנשים שישבו באוהל כאשר השמש הולכת ושוקעת לה ברקע. השמש שקעה והחושך ירד, אך המדורה לא נדלקה. בחור אחד שישב במרכז המעגל התחיל לדבר על בנפיסיו כמקום לריפוי ולמידה, והצליח לדחוס עומס של קלישאות ניו אייג'יות לתוך מספר משפטים. כאשר הוא סיים הופיעה דמות גדולה בפתח האוהל ופנתה אל האיש שבמרכז האוהל: "אתה מדבר על אהבה, אבל איפה האהבה שלך? בחושך? בקור? אהבה איננה רק דיבורים, אהבה היא מעשים, אהבה היא לאסוף עצים כדי להדליק מדורה, אהבה היא לגדל ירקות כדי להכין ארוחה, זאת אהבה! אני חי פה כבר 15 שנה ונמאס לי מדיבורים, נמאס מכל מני טקסים מאולתרים חסרי ערך, אני רוצה מעשים! אני רוצה אש!"  וכך בן רגע הפכה הקהילה האוטופית ששמענו עליה לקהילה מציאותית, עם אנשים אמיתיים, ועם פוליטיקה פנימית.

אהבה היא לאסוף עצים כדי להדליק מדורה

הלכנו לישון עם מחשבות על השינויים שעוברת  בנפיסיו בשנים האחרונות. כמות האנשים ששמעה על המקום גדלה, והמון אנשים הגיעו למקום בגלל ששמעו שהוא מקום שאפשר לשהות בו בלי לשלם, וללא חוקים. מאוד קשה לשמור על אופי של קהילה ללא חוקים, וזה דבר שניכר בהתנהלות של בנפיסיו. הקהילה הפכה להיות הרבה פחות קהילתית. אפשר להבין בקלות את האנשים שגרים באופן קבע במקום ומאסו באנשים שמגיעים מנצלים את השטח ללא לתרום וממשיכים הלאה. ברגשות מעורבים הלכנו לישון. למחרת יצאנו לשוטט בעמק שבו נמצאת בנפיסיו. בעמק ישנם שלושה מעינות שניתן לשתות מהם ולמלא מהם מים, ובדרך אל המעין המרכזי נמצאים כמה בתי בוץ חמודים, בתי עץ, יורטים (אוהלים מונגולים), וכמה חושות מאולתרות. זהו האזור הראשון שבו התיישבו האנשים שהגיעו לבנפיסיו. מילאנו מים וחזרנו לסדר את איזור האוהל שלנו. אחרי מספר שעות עבודה כבר היה לנו איזור קטן וחמוד למטבח, ערסל בין שני עצים, ודגלי תפילה טיבטים שקישטו את האיזור. כשהתפננו מהעבודה, הכנו צ'איי והזמנו את השכן היפני שלנו להצטרף אלינו. הוא סיפר לנו שהוא הגיעה לבנפיסיו עם אנשים שהוא פגש בבום פסטיבל לפני שנה ומאז הוא שם. בחניון אפשר לראות לוחיות מהמון מקומות באירופה: פולין, גרמניה, אנגליה, צ'כיה, ועוד. מקום ללא חוקים מושך אליו כמעט את כל סוגי המוזרויות הקיימות בעולם, אך מה שמדהים בבנפיסיו הוא שלמרות שהמקום כבר לא כל כך קהילתי, למרות שיש הרבה פוליטיקה פנימית, למרות גישות החיים הכל כך שונות שיש לאנשים במקום, כל האנשים שפגשנו היו מעניינים, וחיוביים בצורה זו או אחרת.

אנשים מכל העולם נמשכים לבנפיסיו, כל אחד מסיבותיו שלו. בצורה מוזרה והזויה מתנהל בעמק הזה מארג חיים שלם. באיזה עוד יער בעולם אפשר לקנות מבחר שונה של לחמים אורגנים שנאפו במקום? פגשנו בחור צ'כי שאופה לחמים ומכין גבינות. ביום הראשון שפגשנו אותו הוא הסתובב עם לחמים בין האוהלים, ביום השני הוא הסתובב עם גבינה, וביום השלישי הוא החזיק בידו צמח גאה של קנביס. כשצחקתי למראה העציץ שבידו הוא הסביר שהוא צריך לנסוע לחודשיים לעזור באיזו חווה של חברים ולכן הוא נאלץ להיפרד מהעציץ. בערבים אמנם אין ארוחה משותפת באוהל המרכזי, אך כל ערב האוהל מתמלא באנשים שמגיעים לג'ם סשן. כלי הנגינה באוהל מגוונים, עיקרם מעגל תופים, אך ישנן גם גיטרות, מפוחיות, סקסופון, ובעצם כל מה שאנשים מביאים איתם באותו הערב. כל ערב מתפתח בקצב אחר ובאווירה אחרת, כאשר אנשים מוכשרים מכל העולם נפגשים ליצור יחד יצירה חד פעמית.

אז מצאנו מקום שאיננו אוטופי, אך אולי מזל שכך. מצאנו מקום אנושי, והיכן שיש אנשים יש אינטריגות. מצד שני מצאנו עמק שבו חיים בכל רגע נתון לפחות מאתיים אנשים ללא חוקים, ועדיין אפשר להרגיש בו תחושה של ביטחון. באיזה עוד מקום הייתם משאירים את כל רכושכם זרוק ביער במשך ימים, בידיעה שאף אחד לא יגע בו? אינני יכול להסביר כיצד המקום מצליח לשמר את תחושת הביטחון הזאת לאורך כל כך הרבה שנים, ועם מגוון האנשים שמגיעים אליו. אנשי בנפיסיו היו צריכים להחליט בשלב מסוים מה חשוב להם יותר, להישאר קהילה פתוחה ללא חוקים, או לחוקק חוקים ולשמר חיים אקולוגים של שיתופיות וקהילתיות. הבחירה שלהם לשמור את המקום ללא חוקים ולתת למקום להתפתח בצורה "טבעית" היא בחירה שראויה להערכה. הבחירה הזאת היא מה שגורמת לבנפיסיו להיות מעבדה חברתית. כל מי שמגיע לעמק משתתף בצורה זאת או אחרת בניסוי החברתי הנקרא בנפיסיו, ניסוי שמוכיח שגם ללא חוקים ניתן לחיות ללא אלימות, גניבות, ובכבוד איש לרעהו, שונה ככל שהוא יהיה.

אחרי ארבעה ימים במצב תודעה דלהי נחתנו בפריז. הדבר הראשון שבלט במעבר החד הזה, הוא המעבר מן הכאוס אל הסדר. בעוד בדלהי אין הפרדה בין נמוך לגבוה, נקי למלוכלך, או קודש וחול, בפריז ההפרדה חדה וברורה, יש "עשה!" ויש "אל תעשה!", יש לכל דבר מקום וסדר, וכמובן גבולות. גבולות של נימוס, של מרחק בין אנשים, של איפה אוכלים ואיפה מטילים את הצרכים, המון המון גבולות שצריך להתרגל אליהם מחדש. כשסיימתי לקרוא את הפתק שעליו הייתה הכתובת לספינת הפיראטים של החברים שלנו בפריז האינסטינקט היה להשליך אותו ברחוב, אך ברגע האחרון קול מן העבר צץ בראשי והזכיר לי שבשביל זה יש פחים. פאריז היא אחד השיאים בחלום הבורגני, בתי קפה מפיצי ניחוחות משכרים, יין טוב, גבינות, אופנה, ומה לא… אנו הגענו אל החלום הבורגני הזה בתור נוסעים סמויים. בחסות הלילה נכנסנו לעיר, והבגדים הנוחים שכל כך התאימו לסביבה בהודו, בלטו בצועניותם. הייתה לנו כתובת של זוג חברים שפגשנו בהודו שמתגוררים בפריז, ואף שהם חיים בעיר שנים רבות אפשר לומר שגם הם נוסעים סמויים בעיר הזאת, ואולי יותר נכון לקרוא להם פיראטים, שכן אנשים כמותם לא רק שאינם מתחבאים במעמקי הספינה הפריזאית, אלא יוצאים לסיפון וצובעים את מפרשיה בצבעים צבעוניים.

הבית שלהם היה פעם מפעל קטן ליצור זכוכית. כיום הבית הוא בעצם מסדרון אחד ארוך שמחולק לחללים שונים, חדר מגורים, חדר צ'יל אאוט (שאת קירותיו מעטרות עבודות גרפיטי צבעוניות), גלריה שמשמשת לחלופין חדר שינה לאורחים מזדמנים וחדר עבודה, וגם חלל גדול שמשמש כמוסך אופניים (ובו 20 זוגות אופניים שנקנו בחמש שנים האחרונות ועברו שיפוץ אינטנסיבי). הגבולות פה הרבה פחות ברורים ממה שקורה ברחוב הפריזאי, ויש הרגשה שזה מעין היתוך בין חוסר הגבולות ההודי לבין הגבולות המוכרים מהמערב. זוג הפיראטים שהתארחנו אצלו הוא רק חלק ממרקם שלם יותר, מגוון, ומרתק של קהילת פיראטים ענקית שגרה בפריז. הם לא בדיוק עובדים במשהו קבוע והרזומה שלהם כולל עבודות מגוונות שביניהן, הפעלת תיאטרון צללים, חברה קטנה לאופני הרים, חנות לאמנות אפריקאית (אותה הם הביאו איתם מעשרות הטיולים לאפריקה), והסעת דוגמניות ברחבי פאריז בזמן ירידי האופנה השונים. את הבוקר אנחנו פותחים כיאה לבוקר פריזאי עם בגט וגבינות, את היין נדחה בעוד איזה שעה שעתיים כדי שנוכל להתאושש מהלילה הקודם, ואולי היה עדיף לפתוח כבר את הבוקר עם כוס היין. אחר כך מציעים לנו לקחת אופניים ולנסוע ברחבי פריז וכך לעשות וי על כל אתרי התיירות ש"חייבים" להיות בהם, אך בצורה קצת פחות קונבנציונלית. הרכיבה מהפרבר בו הם גרים ועד למרכז פריז אורכת כרבע שעה. אנחנו משאירים מאחורינו את הרכיבה השקטה של איזור הפרברים, ומתחילים לשעוט ברחובותיה הסואנים של פריז. המארח שלנו נוסע ברחובות כאילו אין בהם כלל תנועה, מדי פעם הוא מאט טיפה, עובר לידי, וצועק לעברי את שמות הבניינים והכיכרות שאנחנו עוברים בדרך, אנחנו עוברים את מרכז פומפידו (ומסמנים אותו כמקום שיש לחזור אליו), משם אנו חולפים מול בית הנבחרים, ולפני שמצמצנו אנחנו כבר שועטים במורד השנז אליזה. הוא מאט טיפה ואומר לנו שאם מישהו פונה אלינו שלא נגיב כי למעשה לא אמורים לרכב בחלק הזה על אופניים, ואנחנו מופתעים ומבולבלים עוקבים אחריו, וחותכים חזרה לרחוב בו מותר לרכב. העיר יפהפייה, כל בניין ובניין גדוש בהיסטוריה, ובין כל זה אנחנו מזגזגים על האופניים, מנסים לעמוד בקצב של מישהו שבשבילו נסיעה ברחובות פריז היא טבעית כמו לנשום. ההרגשה מדהימה, אנחנו רואים את פריז אבל בלי גרירת הרגליים התיירותית ממקום למקום, בלי המרדף אחר תמונת פוזה זוגית מול האייפל, בזכות הפיראטים נפתחות לנו דלתות אחוריות אל העיר. כשאנחנו מתיישבים סוף סוף לא רחוק ממגדל אייפל, ושנייה אחרי שהצלחנו להסדיר את הנשימה, מתחילה להתגלגל שיחה על החיים הפיראטים בעיר. אחד הפיראטים (שכרגע נמצא עדיין בהודו…) נחשב המומחה למציאת מקומות דיור בעיר. באחד הטיולים שלו על גגות פריז הוא שם לב לדירה ענקית במרכז פריז (ממש על נהר הסיין) שעומדת נעולה. לאחר שבדק וגילה שאכן איש לא גר בדירה, הוא מצא את דרכו פנימה, ועבר לגור בה. יינות במזווה, דירה ענקית במרכז פריז, הוא לא התפלא כאשר מכתב שהגיע אל הדירה היה ממוען לשחקנית ההוליוודית מירה סורבינו. "תשמע, סך הכל החלל עמד ריק, וחבל שאיש לא יגור בדירה כזאת מדהימה במרכז פריז". אחרי חצי שנה ערך אותו בחור מסיבה בדירה, אלא מה… חבר טוב של מירה סורבינו שהיה בעיר מצא את דרכו אל המסיבה, והתקשר אליה לארה"ב להגיד לה שהוא ממש נהנה במסיבה שהחברים שלה אירגנו בדירה שלה. למחרת המשטרה פינתה את הפולשים, ויש לציין שזאת ללא כל רישום פלילי, אלא בנימוס הצרפתי המתבקש, הרי לסקוואטרים באירופה בניגוד לישראל יש זכויות.

חבורת הפיראטים הזאת מגוונת מאוד, וככל שאני מברר יותר אני מבין כמה הם מהווים רשת מתוקתקת בכל פריז. הם בעלי בארים, אמנים, בעלי עסקים, וסתם אנשים שנהנים להפעיל את העיר לטובתם, במקום להיסחף לקול התופים הקפיטליסטי שמריץ את רב האנשים ברחוב הפריזאי. רשתות חברתיות ברשת שמיועדות לאותם פיראטים, שולחות הזמנות על בסיס יומי לכל אירוע חינמי המתנהל בעיר. לפעמים ההזמנות לא באמת היו אמורות להגיע לידיה של הרשת הפיראטית, ואז נאלצים הפיראטים לשים את מיטב מחלצותיהם ולתרגל את כישורי המשחק שלהם כדי להיכנס לכל מני אירועי מוזמנים בהם השמפניה והקוויאר נשפכים לכל עבר. כמובן שבשלב הזה יתחילו לצקצק אותם צקצקנים קבועים ולהגיד "פרזיטים!" "אוכלי חינם!" או חס וחלילה "סמאלנים!". אך הרחובות הפריזאים נוטפי הבורגנות השביעה, קוראים לכל מי שעיניו בראשו למצוא את הדרך לנצל את העיר והעושר הבלתי נתפס של חלק מתושביה לטובתו, הרי בסופו של דבר איש אינו עומד כשכוסו ריקה משמפניה באותם אירועים אקסקלוסיבים בגלל אותם פיראטים, ואני משוכנע שמירה סורבינו ישנה טוב גם בזמן שבסלון דירתה הפריזאית שטו פיראטים עם כובעים מצחיקים.

למחרת אנחנו נוסעים לסקוואט שמפורסם בקרב אמני הגרפיטי בפריז. הכניסה אליו עוברת בגינה יפה אותה ארגנו תושבי המקום, והבניינים בסביבה מקושטים בציורי גרפיטי מהיפים שראיתי בחיי. בארץ ברגע שמספר אמני גרפיטי מארגנים תערוכה במקום שעומד נטוש זמן רב, ממהרים הבעלים והעירייה לאטום את הכניסה אליו ( נכון ללפני הנסיעה שלי לחובבי הטיפוס עדיין הייתה אפשרות למצוא כניסה לבניין והביקור מומלץ!) פה מצאה העירייה פיתרון קצת יותר יצירתי, חלל הסקוואט אושר כחוקי, ובתמורה האמנים השונים מעבירים סדנאות יצירה לילדי האזור. כמה חבל שבמקום לתמוך בתושבי הסקוואט בפלורנטין, שהריצו פרויקט דומה בשכונה שתושביה יכולים להפיק כל כך הרבה תועלת ממקום כזה, העדיפה העירייה לתמוך בסילוק הסקוואטרים בלוויית ביריונים, למרות שהמקום עומד נטוש גם עכשיו. אני בספק אם רשת פיראטים שכזאת תקום אי פעם בתל-אביב. אנשי החוק פועלים כל כך במהירות להשבית כל פעילות ספונטאנית, עד שאפילו הקראת שירה ברחובות העיר היא דבר על סף הבלתי אפשרי, שלא נדבר על מה שהיה קורה למי שהיה פולש לאחת הדירות הריקות (לרב בבעלות יהודים צרפתים) שמפוזרות ברחבי תל-אביב. הממסד בישראל פרנואידי לחלוטין. המחשבה העצמאית כל כך מפחידה ממסד זה עד שהוא פועל בכל מרצו כדי לעצור פעילות מסוג זה עוד לפני שהתחילה. הבעיה היא שהפרנויה הזאת לא קיימת אך ורק בממסד אותו מגלמת המדינה. הפרנויה כבר מזמן התפשטה לאותם מחוזות המתחזים להיות מחוזות ליברלים, הממסד האמנותי, הממסד הספרותי, והממסד האקדמאי הם רק דוגמאות בודדות. בדיקה של ממסדים אלו תראה שכל אחד בתחומו פועל במהירות שיא להוציא את האוויר ממפרשיו של כל מי שמנסה לעשות משהו בצורה שונה, אך בכל זאת האוויר במפרשים, והפיראטים ממשיכים להפליג, ואולי יום אחד גם לנו תהיה רשת חייכנית של פיראטים, שצובעים את מפרשיה הלבנים והמשמימים של המערכת.