לפני קצת יותר מחודש נפגשתי עם מיכל וקסלר בחוף ליד הבית לעשות קצת ג'אגלינג בשקיעה. עשינו ג'אלינג ודיברנו קצת על ג'אגלינג ועל לימוד ג'אגלינג לילדים. אני חזרתי הביתה ושכחתי את השיחה הזאת, אבל אצל מיכל השיחה הזאת הציתה רעיון. בפעם הבאה שדיברנו היא שאלה אותי מה אני חושב על יצירת קבוצה של ג'אגלריסטים אקטיביסטים שתסע למקומות שונים ותעביר סדנאות ג'אגלינג. היינו צריכים עוד לחשוב על הרעיון, מה זה בדיוק אומר לעשות סדנאות ג'אגלינג בשטחים, בכפרים בלתי מוכרים, באזורי מצוקה, ואיך הופכים את הג'אגלינג לחלק ממאבק ולא חלק מתהליך של נורמליזציה שמהותה השלמה עם המצב הקיים ואי-התנגדות.

אבל ישר מההתחלה הרעיון דיבר אלי. כתבתי כבר בעבר על החיפוש אחר שיטות אקטיביסטיות שמאפשרות מקום של שמחה. אם יש דבר שמעולם לא הבנתי בקהילה האקטיביסטית זה את החיבה המוגזמת לצבע *שחור. האם העובדה שמדינות וחברות מבצעות עוולות נוראיים אמורה לגרום לי לרצות ללבוש שחור? אישית אני מעדיף לשמור את הבגדים השחורים לטרוריסטים שהמדינה שולחת להרביץ למפגינים. מעולם עוד לא הגעתי להפגנה או פעילות סולידרית כלשהי שהרגשתי שהצבע שחור היה חסר בה. הקהילה שסובלת מהדיכוי אם זה בשטחים ואם זה בתחומי ישראל, איננה זקוקה לתזכורת מצד האקטיביסטים לכמה המצב שחור, היא זקוקה לתמיכה, לשמחה ולתקווה. ברגע שפעילות אקטיביסטית מאבדת את היכולת שלה לייצר תקווה יש בה משהו שנדון לכשלון.

מהצד השני יש משהו בקהילות היפיות שבורחות מתחושות כמו כעס וזעם שהוא מלאכותי בעיני. כעס, זעם ותסכול הם משאבים נפשיים שאפשר לעשות איתם דברים נפלאים. הנקודות בחיי בהן נתקלתי ביופי אמיתי ואור גדול היו לרב דווקא בסביבות מורכבות וקשות שהתקיים בהן מיזוג של דברים טובים ורעים כאחד. אני לא מציע שנזנח את הצבע השחור הכעס והמרי מאחור, אני מציע להרחיב את תחום המאבק.

בשבועות שהגיעו אחרי שעלה הרעיון, הבית של מיכל הפך לסדנה מתמדת לייצור אביזרי ג'אגלינג. הרעיון היה לייצר את אביזרי הג'אגלינג מחומרים ממוחזרים (למעט דבק צבעוני ודברים שאי אפשר למצוא בזבל) וזולים, אביזרים שנוכל ללמד בקלות כיצד לייצרם. כל מני אנשים טובים הגיעו והשקיעו מזמנם וכישרונם כדי לעזור, וככל שהימים עברו הבית הפך להראות כמו מחסן קרקס פסיכדלי.

אז גיבשנו את הרעיון, והציוד כבר היה מוכן והגיע הזמן לתאם את הפעילות הראשונה של "פעולה-קרקסית". הוחלט שנצטרף לקבוצת פעילים שנסעה לכפר ראס-עוג'ה שבבקעה (ממליץ לקרוא את דו"ח בצלם האחרון על הבקעה). הפעילות המרכזית באותו יום בכפר היתה בניית מבנה בוץ שישמש כבית ספר במקום בית הספר האחרון שצה"ל הרס. למקום הגיעו פעילים מקבוצת האנרכיסטים נגד הגדר, פעילים מעוררי השראה ותקווה מרמאללה מקבוצת "15 of May", ופעילי סולידריות מתנועת Jordan Valley Solidarity.

הגענו באוטו: מיכל, אסף, הידוע גם כמרמיט (שכתב על היום הזה בצורה כל כך מרגשת שכמעט גרמה לי לוותר על כתיבת הפוסט הזה), ריטה, תמר, ועבדכם. עוד לפני שהספקנו לפרוש את המחצלות וציוד הג'אגלינג ריטה כבר היתה מוקפת בילדים שנענעו את האגן בניסיון לגרום להולה-הופ לא להפסיק להסתובב. כשהוצאנו את בועות הסבון הורגשה תנועה של הילדים אל עבר אקסטזה כללית (אגב ילדים באקסטזה זה דבר מהנה ומלחיץ כאחד).

ג'אגלינג וקרקסנות באופן כללי מאפשרים יצירה של מרחב קרנבלי. כמו שזיהה **בכטין אחד המרכיבים המשמעותיים בחווית הקרנבל הוא  האפשרות לערער על ההיררכיות המובנות. גם בסדנה שאנחנו יצרנו עד מהרה התהפכו ההיררכיות. ריטה שהביאה צבעי מים בכוונה לצייר על הילדים ציורי גוף מצאה את עצמה מתמסרת לידיהן של הילדות שביקשו לצייר על פניה, ואחר כך גם עלי ובעצם על כל מי שהיה מוכן לתת להן לקשקש עליו. אני לא מגיע להפגנות מתוך רגשות לאומיים ולכן אני נמנע מלהחזיק סמלים כמו דגל פלסטין בהפגנות, אבל הרגע שבו הבנות ציירו דגל פלסטין מלא בנצנצים על מצחה של ריטה היה רגע מרגש. היה באקט הזה משהו הרבה יותר עמוק מאמירה לאומית (ושלא יובן לא נכון, אמירה לאומית היא לגיטימית לגמרי בעיני), היה שם רגע של התמסרות מצד ריטה וביטוי רגשות עמוקים מצד הבנות- הלב נפתח והיה רגע אמיתי של סולידריות.

לא פחות משהילדים למדו מאיתנו ג'אגלינג אנחנו למדנו מהם. למרות שלמתבוננים מהצד ג'אגלינג יכול להראות כעשייה טווסית או כמו שהיינו אומרים כשהיינו קטנים "שוויצריות", למעשה החוויה של רב הג'אגלריסטים שאני מכיר היא ענווה למדי. חלק מלהיות ג'אגלר זה לדעת שאתה הולך להכשל, אתה הולך שוב ושוב לאסוף את המקלות/כדורים או מה שזה לא יהיה מהרצפה, וזה לא משנה לאיזו רמה תגיע. דרך המקום הצנוע שהג'אגלינג מייצר יותר קל ליצור מפגש עם אנשים מבוגרים וילדים כאחד. לראות את אסף מוקף בילדי הכפר ויוצר איתם משחקי כדור רבי משתתפים כאשר לא ברור אם הוא מלמד אותם את החוקים או הם אותו, היה עוד רגע שיחרט בזכרוני מהיום הנפלא הזה. או הרגע שבו מיכל התייישבה עם אחת האמהות ולמרות שלא היתה להן שפה משותפת הן הצליחו ליצור יחד מקל פלאוור צבעוני ויפה.

אבל כל המילים שאכתוב לא יוכלו לתאר באמת את היום הזה:

אז מה התוכניות לעתיד…

אנחנו מתכוונים לארגן נסיעות לכפרים נוספים בקרוב, בתקווה ליצור רשת של כפרים אליהם נחזור בצורה רציפה. אם אתם ג'אגלריסטים ואקטיביזם מעניין אתכם מאוד נשמח אם תצטרפו אלינו.

אם אתם באיזור תל-אביב ובא לכם לעזור לנו להכין ציוד ג'אגלינג לסדנאות הבאות נשמח לקבל עזרה.

הציוד שבו אנו משתמשים אמנם עשוי ברובו מחומרים ממוחזרים, אך בלונים, מקלות, דבק צבעוני ולא פחות חשוב:נצנצים, עדיין עולים כסף. אם תרצו לתרום לכובע הקסמים כדי שנוכל להמשיך לקנות חומרים ולהרחיב את מבחר הציוד שלנו אנו נשמח ונודה לכם על כך בבועות סבון גדולות.

אם הפעילות שלנו מעניינת אתכן והייתן רוצות לשמוע על עוד פעילויות, לראות תמונות ולשמוע חוויות נשמח אם תתחברו אלינו בפייסבוק—>

זאת גם הזדמנות טובה להגיד תודה לכל האנשים שעזרו לנו בדרך, שבאו למיכל הביתה והכינו ציוד ג'אגלינג, למי שתמך בנו רעיונית, וכמובן לאחים ולאחיות הרוחניות שלנו שבזכותן נפגשנו.

—————————————————————————————————–

*אנשים רבים ומופלאים שפגשתי דרך האקטיביזם הם ממחבבי הבגדים השחורים. אני מלא הערכה ואהבה לאנשים האלו הם לימדו ועודם מלמדים אותי המון. כאמור הקריאה פה איננה להיפתר מן השחור אלא להרחיב את תחום המאבק.

** אני לא יכול לוותר על ההזדמנות להמליץ על הספר של בכטין על עולמו הקרנבלי של רבלה.

בשנת 2008 נתקלו אזרחי ישראל לראשונה במושג "תג מחיר" מחוץ להקשר הצרכני. בויקיפדיה גיליתי ערך מפורט יחסית על פעולות הטרור האלו. כמובן שהעובדה כי צה"ל והמשטרה לא מנסים לאכוף את החוק על הטרוריסטים היהודים הושמטה. כמו כן רק בשורה התשיעית של הערך הויקיפדים מודים שהפעולות בעצם מכוונות כמעט אך ורק נגד פלסטינים ולא באמת נגד כוחות הביטחון. אבל מה שמעניין באמת בערך הוא שמו: "מדיניות תג מחיר". אמנם הויקיפדים המסורים עושים הנחות למחבלים היהודים, אך בשמו של הערך הם דואגים להעביר את המסר החתרני שלהם. במילה מדיניות מנסים אותם ויקיפדים עבריים (הידועים בחיבה שלהם לחתרנות) לרמוז לקורא הישראלי כי אלו פעולות שאותן מקדמת המדינה, אך מכיוון שלא מצאו את המסמך אליו ניתן לתת קישור ובהתאם לתקנון ויקיפדיה העברית הוחלט על רמיזה, ודי לחכימא ברמיזא. אבל פה זה לא ויקיפדיה, ואפילו כולנו חכמים אנסה בכל זאת להרחיב קצת בנושא.

נקמה זה שם המשחק
בשנות החמישים והשישים השליטה מדינת ישראל מדיניות שנקראה "פעולות התגמול". הסיפור מוכר, בבית הספר הסבירו לנו ש"הם" מבינים רק כח (לפעמים במילים יפות יותר, ולפעמים במילים יפות פחות), שזאת היתה מדיניות של הרתעה. לא כל כך התרכזו בלספר לנו על רצח של אזרחים חפים מפשע, ועל המושג פשעי מלחמה. אולי אומרים איזו מילה או שתיים על הקמתה של יחידת 101, לא ממש עוצרים לספר על הפעולה הראשונה של יחידה זאת: טבח קיביה בו נרצחו שישים אזרחים. אמנם אני מאמין שידיעת ההיסטוריה היא דבר הכרחי, אבל המטרה שלי באיזכור פעולות התגמול והטבח איננה שיעור היסטורי. מפעולות התגמול אנחנו יכולים לראות כי פעולות נקמה הן בדי אן איי של מדינת ישראל עוד מראשיתה, ואת זה דואגת מערכת החינוך להטמיע טוב טוב במוחות ילדינו. "עין תחת עין, שן תחת שן", ללא שאלות על מוסר ללא בדיקת הלגיטימיות. כך יוצא שמעשי הטבח השונים שביצעה מדינת ישראל נדחקים לשולי התודעה (לאחרונה אף אזכורם נדחק מחוץ לחוק). כך גם קורה שמספר עשורים אחרי זה ישראל פותחת במדיניות חיסולים מוצהרת (מעניין שאת המדיניות המוצהרת הזאת הויקפדים לא מזהים כמדיניות ומעדיפים את המושג המכובס "סיכול ממוקד") וציבור שלם פשוט שותק. כמעט ולא נשאלות שאלות לגבי התוקף המוסרי של פעולה בה המדינה משמשת כמאשים, כסניגור, וכתליין. לא קמה שום תנועה רחבה של מחאה ציבורית, כלום, שקט, עין תחת עין וכולם עיוורים.

את מדיניות תג המחיר לעומת זאת מיחסת המדינה ל"קומץ מטורפים", ל"מתנחלים", ל"קיצוניים". למעשה המתנחלים תמיד היו חלק מהכוחות ששימשו את ממשלות ישראל (הימניות והשמאלניות כאחד) כדי לבצע את מה שהן לא יכלו לעשות בגלוי. בהתחלה זה היה רק לתפוס שטחים כדי לבסס את האחיזה בקרקע. כמובן שבניית מאחזים, שממשיכה את פרקטיקת "חומה ומגדל", היא "מחוץ" לחוק. אך חוק זה כמו שמראים דו"חות שלום עכשיו לא ממש נאכפים, או אם לומר את האמת לא באמת קיימים. את אחד התפקידים החשובים שלהם שיחקו המתנחלים בנסיגה מרצועת עזה, תחת פיקודו, איך לא, של אריאל שרון. חלקם עשו זאת לא במודע וחלקם במודע, אך במהלך הנסיגה הם שיחקו תפקיד חשוב בספקטקל הטלויזיוני שביים אריאל שרון. אני לא מנסה לערער על האותנטיות של הכאב שחוו אנשים שנאלצו לעזוב את בתיהם, גם אם אינני מסכים עם המצאותם שם מלכתחילה. אך יש לשים לב לתפקיד שהם שימשו במהלך הפוליטי/טלויזיוני (אם אפשר להפריד בין השניים בימינו) שתיכנן שרון. הנסיגה מהרצועה היתה חלק ממהלך שיעדו להשמיד את האפשרות ליצירת פיתרון שתי המדינות, לייצר פילוג בתוך ההנהגה הפלסטינית ולייצר ספקטקל שיבהיר כי פינוי השומרון ממתנחלים הוא משימה בלתי אפשרית. מבחינה "הסברתית" פינוי גוש קטיף היה הצלחה גדולה, אולי ההצלחה הגדולה ביותר של מה שמכונה "ההסברה הישראלית". הצילומים האין סופיים של הפינויים, זעקות השבר והדרמה המעוצבת חרגו מגבולות הארץ והגיעו לערוצי החדשות הגדולים בחו"ל. שרון ידע שכאשר ישראל תתבקש לבצע פינוי נוסף של מתנחלים יהיה אפשר לפנות לארכיונים שכבר היו עמוסים במספיק שעות של וידאו שמראה כמה קשה היה לנהל פינוי קטן בהרבה.
לא מפליא לגלות כי השם "תג מחיר" נחשף לראשונה בכתבה של רון בן ישי כשם שנתן צה"ל למבצע לכבוד החגים (ועל מבצעי צה"ל לכבוד החגים כבר כתבתי כאן). ממשלות ישראל מוכיחות שוב ושוב כי יש להן רצון להמשיך לשמור את השטח בוער. ישראל קנאית לתואר הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, והיא לא תתן לשום מהפיכה או הצבעת או"ם לקלקל לה את החגיגה. המתנחלים כרגיל פשוט ממשיכים בפרקטיקה שממשלות ישראל יצרו בעצמן, אם זה "חומה ומגדל" ואם זה "פעולות התגמול". לא ניתן יותר ליפול במניפולציה של הממשלות ולטעון כי אלו המתנחלים שאשמים. הממשלה היא זאת שאשמה במדיניות ה"תג מחיר". זו ממשלה שחתומה על פשעי מלחמה ועליה לשאת במחיר.

תג מחיר גם בתל-אביב
כבר כתבתי בעבר על מרכזיותה של אשליית הנורמטיביות במנגנון שימור הכיבוש. הציבור הישראלי חי בהכחשה גמורה של המציאות אותה הוא יוצר בשטחים (כמעט באותה מידה הוא מכחיש את המציאות בפריפריה). לא אל ציבור המתנחלים הקטן צריך לבוא בטענות נגד הכיבוש, כי אם למרכז של הציבור הישראלי שממשיך לקנות עצמו לדעת ולהכחיש את הכיבוש.
בשבוע שעבר יצאו פעילות ופעילים לבצע פעולת תג מחיר במרכזי קניות באיזור תל-אביב. המטרה היתה להחליף את תגי המחיר על בגדים ברשתות הגדולות בתגי מחיר אלטרנטיבים.

סריקה של הלינק הויזואלי באפליקצית אנדרואיד תוביל לכתבה שמתעדת את האירוע המדובר. (כדי לראות את התמונה בגודל מלא יש ללחוץ עליה)

כל תג מחיר כלל מספר שורות המתעדות את הפעילות האלימה בשטחים הכבושים. תג המחיר המקורי כוסה וכך הקונים והמוכרים נאלצו לעצור, ולו לרגע אחד, ולהביט בפער בין המציאות הנורמטיבית המדומה שיוצר הקניון לבין המציאות בשטחים. שניה לפני שהקונים מחליטים להוציא כסף מכיסם, איפשרה הפעולה לאזרחים לגלות על מה כספם כבר בוזבז.
הפעולה עצמה שואבת השראה מפעולות שיבוש-תרבות. יהיה זה קשה ולא נכון להפריד את מדיניותה של ישראל בשטחים ממדיניותה הקפיטליסטית, שכן שתי מדיניויות אלו תומכות אחת בשניה. באחת החנויות שמתגאה בשמו של מנהיג קומוניסטי הלכו עם זה צעד קדימה וחלון הראווה מנכס לעצמו את השפה האקטיביסטית בקריאה לצאת להפגנה:

. חלק מהניסיון הקפיטליסטי הוא לצייר כל מהלך של התנגדות כמהלך אנטי-שמחה או אנטי-אהבה. למעשה רב המהלכים הרדיקלים שאני מכיר הם מהלכים שבבסיסם עומדים רעיונות של אהבה ואושר. אלא אם האהבה שלכם מתבטאת בהעברת כספים לבעלי ההון.

אחד מהיתרונות של פעולה כמו הפעולה הזאת היא היכולת שלה להיות משוכפלת בכל מקום ובכל זמן, כי אקטיביזם הוא קוד פתוח. הפעולה לא מצריכה כסף רב, או שאיפת גז מדמיע. היא יכולה להתרחש בחנות הקרובה למקום מגוריכם. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא להוריד את הקובץ הזה: תג מחיר, להדפיסו על דף מדבקה בגודל A3, ולחתוך את המדבקות בעזרת הגיליוטינה בחנות. משם אתם כבר ממש קרובים להיות חלק מתקיעת טריז (קטן) בגלגל המסתובב של הכיבוש.

הכפר אל-עראקיב נהרס השבוע בפעם העשירית. למי שאינו מכיר את הסיפור של הכפר הבלתי מוכר, אל-עראקיב, אני מציע לקרוא את המידע כאן.

התמונה צולמה ע"י אורן זיו מקבוצת אקטיבסטילס

בקק"ל החליטו לנצל את ט"ו בשבט בצורה צינית כדי לעקור סופית את הבדואים מאדמתם ולהחליפם בעצים, עכשיו כשיש תאריך שווה להעלות את קצב העבודה ולקבוע עובדות בשטח. הדחפורים שהגיעו השבוע לאל-עראקיב לא באו רק להרוס את האוהלים הארעיים שבנו התושבים, הם באו כדי לפנות את ההריסות מהשנה האחרונה, לשטח את הקרקע, ולהכין את המקום לנטיעות. קשה שלא להתפעל מהצורה הפואטית שבה פועלת המדינה כשהגוף שכביכול מניע את המהלך כולו הוא קק"ל. מי שמגיע לשטח יתקשה לפספס את המהלך המבריק של פסלי הנוף של קק"ל. נדמה כי עבודת אמנות קונספטואלית שכזאת לא נתבצעה בישראל מזה הרבה זמן. מן הראוי לשלוח את הדחפורים לייצג את ישראל בביאנלה הבאה, דבר שעשוי לבטא סופסוף את הלך הרוח האמיתי באמנות הישראלית העכשווית. כאמור, הדחפורים אינם עוסקים יותר בהריסה, אלא במחיקה. כמובן שזאת מחווה עמוקה של קק"ל לעבודתו של רוברט ראושנברג. גם כאן, כמו בעבודתו של ראושנברג, תהיה זאת טעות לקרוא את העבודה כאקט של ונדליזם, זאת ללא ספק עבודה קונספטואלית. ברור לכל שלא יכול להיות שכסף רב כל כך מושקע רק למען עקירה של כ-300 איש משטח קטן בנגב. הרעיון מאחורי העבודה הוא העלמה טוטאלית. זהו מעשה כפול, פעולה של מחיקה שהיא בו זמנית פעולת כתיבה: הדחפורים והמשאיות של קק"ל מוחקים כל זכר לנוכחות הבדואים בשטח, הם ממשיכים את עיצוב האדמה למקטעים משוטחים. במעשים אלו טמונה המשמעות העיקרית של העבודה. ככל עבודה גדולה, העבודה מרפררת לעבודה קודמת בקאנון, במקרה זה אל האמירה: "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ". המהלך המשמעותי השני של עבודות קק"ל הוא נטיעת העצים, מהלך שמרפרר כמובן למילות המשורר ד. בן גוריון: "מדינת ישראל אינה סובלת מציאות מדבר בתוכה/אם המדינה לא תחסל את המדבר- עלול המדבר לחסל את המדינה". ניצול חג הנטיעות, ט"ו בשבט, למען עקירת בני אדם הוא כמובן המהלך השלישי שמתחם את האמירה האירונית של היצירה.

הבעיה בפעולה האירונית הזאת היא כמובן שאירוניה היא משהו שנוצר בין הקהל ליצירה. יותר ספציפית, האירוניה נוצרת מהפער בין מה שמוצג ביצירה עצמה לבין מה שנתפס על ידי הקהל. כאן בדיוק טמונה הבעיה, שכן הקהל בישראל 2011 כבר מזמן לא מסוגל לקרוא יצירה כזאת כיצירה אירונית, פרודיה של ממש על המהלך הציוני. החל בהתכחשות למרקם החברתי הקיים וכלה בהתכחשות למבנה הטופוגרפי אקלימי. הנקודה העיוורת שמתעקשת לראות את הארץ כמקום נקי בהתעלמות מוחלטת מהאוכלוסיה שחיה כאן, ואת הנגב כמקום שזקוק להפרחה, מגיעה לשיאים חדשים כיום בחברה הישראלית ואצל ממשלת הימין הקיצוני שמנהיגה אותה.

כשעבודת פיסול הופכת למייצג אלים

התמונה צולמה ע"י אורן זיו מקבוצת אקטיבסטילס

ביום שני השבוע (17.01.11), הגעתי יחד עם פעילים נוספים כדי לראות את העבודה. הגענו קצת אחרי הזריחה ובמקום שררה ציפיה דרוכה. אחרי שיום קודם לכן נורו במקום כדורי ספוג, גומי, וגז לא היה ניתן לדעת למה לצפות. בערך בשעה שמונה בבוקר הגיעה שיירה ארוכה מאוד של טרנזיטים לבנים של היס"ם לכיוון הכפר. היס"ם, למי שלא מכיר, הם הסדרנים בתערוכה של האמנים המוזכרים לעיל.  מיד לאחר הפריקה של לובשי השחורים מהרכבים הם קיבלו את ההוראה "לשלוף אלות ולהתחיל לעבוד, יום קצר היום". תוך כדי שהם דוחפים את הנוכחים במקום באלימות אל תוך בית הקברות של הכפר, כרז מפקד הכוח במגפון לפקודיו: "אם אתם רואים אזרחים זרים תרסקו להם את העצמות". כן, כן, כך ללא בושה (כאן נגמרת הפרודיה המציאותית ומתחילה מציאות האימה) הורה המפקד בשטח בקול רם במגפון, לבצע מעשי אלימות לא חוקיים באזרחים זרים. לאחר שהכוחות ריכזו את הפעילים ואת התושבים בבית הקברות, נאמר לנו שמי שיצא משטח בית הקברות יעצר. כמובן שלמפקד הכוחות אין סמכות לכלוא אנשים ללא סיבה, אבל כשאתה המחוקק, השופט, והתליין זה לא צריך להטריד אותך יותר מדי. כך נמנע מאיתנו למעשה לראות את העבודות הנעשות בשטח, כשסביב הכנת הקרקע לנטיעות עדיין מתקיים דיון משפטי שלא הוכרע. במקביל חסמו הכוחות את הכניסה אל הישוב ומנעו מהתושבים, שנאלצו לישון ברהט בעקבות ההריסות, לראות את הנעשה על אדמתם. בשלב זה הגיעו למקום פרופסור גדי אלגזי פעיל התחברות-תראבוט וחיה נח מנכ"לית הפורום לדו קיום בנגב. הם נעצרו בכניסה, וההגעה אל שטחי הכפר ואל בית הקברות נמנעה מהם. לאחר שלקחו מהם את תעודות הזהות, התחילו השוטרים במופע פרודיה משל עצמם (כנראה בהשראת המהלך הכולל של היצירה). הם קראו למשטרת תנועה מרהט והחלו לבחון את תקינות מכוניתה של חיה נח. הזיזי את ההגה שמאלה, הזיזי את ההגה ימינה, פתחי מכסה מנוע, מזל שמשטרת ישראל שומרת על בטחון הנהגים על הכביש (ובשטח). בשלב הזה אפילו השוטר החל לגחך, באומרו "אלו הוראות מלמעלה", תירוץ שכמובן מכשיר את הכל. בסופו של דבר שיחררו השוטרים את חיה נח ואמרו לה שנאסר עליה להכנס לבית הקברות, ואילו את אלגזי עצרו השוטרים בטוענה להעלבת שוטר ושלל האשמות מפוברקות. המהירות בה שוטרי ישראל נעלבים היא בלתי נתפסת, אך בסופו של דבר היא כמובן מובנת, ידוע לכל שנפשם של אמנים היא רגישה ושברירית.

כל אותו הזמן המשיכו לזרום אל השטח עוד ועוד משאיות ודחפורים מגובים בכוחות יס"ם, ואנחנו המשכנו להיות כלואים בתוך בית הקברות. לאחר שנחקר במשטרת רהט הוחלט לשלוח את אלגזי למעצר של 24 שעות עד שיובא לפני שופט. המעצר של אלגזי הוא הכרחי שכן הוא בהחלט מסוכן לציבור ושמועות אומרות שהוא אמן קונג פו בסתר. בערב החלו התושבים להקים אוהלים ארעיים על השטח. כוחות משטרה שהגיעו למקום החלו לירות כדורי ספוג, וגז מדמיע. חיה נח שהיתה במקום נעצרה ואיתה תשעה פעילים ותושבי המקום. בוידאו הזה בדקה 2:33 ניתן לראות את השרירותיות בה עוצרים אנשים באל עראקיב, על אחת כמה וכמה אם הם לא בעלי צבע העור "הנכון".

התוכנית למחיקת הנוכחות הבדואית במקום כבר קורמת עור וגידים. המחיקה, ושכתוב ההיסטוריה כבר כאן. הגיע הזמן שהציבור בישראל יבין שהדרך היחידה להתקיים פה היא ליצור חברה סולידרית, כזאת שתהיה מורכבת מכל האוכלוסיות בישראל, לא רק אלו שדומיינו אי שם באירופה הקרירה, מעל איזה אפפל שטרודל. המאבק פה הוא לא על אל-עראקיב בלבד, זהו מאבק על הכרה רחבה בזכויות הבדואים והמיעוטים. הנישול וההרס אינם מנת חלקם של הנגב הרחוק בלבד, הם מתרחשים בכל מקום- אפילו ממש במרכז הארץ.

—————————————————————————————————–

עדכון: ההפגנה שתוכננה למחר נדחתה. לאור הקריאה של וועדת המעקב העליונה של האזרחים הערבים להפגין ביום ראשון בשעה 14:00 מול בית המשפט בבאר שבע, החלטנו יחד עם שותפינו לדחות את ההפגנה שתכננו ולבוא לחזק את עמידתם של הגופים המייצגים של הציבור הערבי בישראל ביום ראשון. פרטים על ההפגנה הצפויה ביום ראשון, כולל הסעות יפורסמו בהקדם

—————————————————————————————————–

למי שלא שוכנע שהעבודות באל-עראקיב איננן נקודתיות, אלא חלק ממהלך כולל ל"טיהור" הנגב, אני ממליץ לקרוא את הכתבה הזאת שפורסמה בישראל היום ב23.06.10.

ולמי שממש רוצה להרחיב את הקריאה בנושא, אני מאוד ממליץ לקרוא את הפוסט הזה של גדי אלגזי.

נראה שישראל התגלשה לה בחדווה במדרון החלקלק, וכבר מזמן נמצאת במצב של צניחה חופשית. מונהגת על ידי הממשלה הקיצונית ביותר שהתקיימה אי פעם בישראל. ממשלה שביטלה כל אפשרות לשיח פוליטי ומקדמת אחדות מחשבה גזענית בלבד. כאשר מפלגת ימין קיצונית ומפלגה שנחשבת שמאל מרכז חוברות יחד כל הנורות האדומות אמורות להדלק, האזעקות אמורות לפעול, אך החברה הישראלית שותקת.

במוצאי שבת המחנה הדמוקרטי בישראל נפגש לצעדת חירום בהשתתפות עשרות תנועות, מפלגות וארגונים. ההתכנסות בקינג ג'ורג' מתחת למצודת זאב (ליד גן מאיר) בשעה 19:00, משם נצעד יחד אל רחבת המוזיאון, ונזעק יחד נגד הגזענות וסתימת הפיות שהשתלטה על המדינה.

חשוב שלצעדה במוצ"ש יגיעו גם אנשים שאינם רואים עצמם כאקטיביסטים, שאולי לא מסכימים עם כל מילה ומילה במאבקים השונים, אך עדיין שואפים לחברה דמוקרטית ומוסרית בישראל.

הנה כמה סיבות בגללן כדאי שתגיעו במוצ"ש:

1. בשנה האחרונה הועצם השיח הגזעני, המאיים וסותם הפיות בחברה הישראלית. זה לא שהוא לא היה קיים כל הזמן, אך נראה שהיום בישראל זה כבר מקובל להשתין מהמקפצה ולצפות שכולנו נשתכשך בהנאה. פעילי שמאל סובלים ממאסרים פוליטיים, מוזמנים לחקירות על ידי השב"כ, ונתונים לאיומים מתמידים. כוחות אופל כמו "אם תרצו" מקבלים לגיטימציה להטיל את הטרור שלהם על אונבירסיטאות, מוסדות, ואישים בישראל. אני יודע שגם לכם זה לא נח, שגם אתם פותחים עיתון, צופים במהדורת חדשות, מצקצקים, אולי פולטים "אני לא מאמינה" או "לאן הגענו". אנחנו חלוקים על הרבה דעות (על הרבה דעות אנחנו מסכימים), אבל אנחנו בהחלט מסכימים שסתימת הפיות והגזענות הן רעה חולה המתפשטת שעלינו לעצור. זה הזמן לצאת מהבתים, להגיד "עד כאן! לא נשתוק וניתן לישראל להפוך למדינה שבה אנשים נרדפים בגלל זהותם הפוליטית, האתנית, או המגדרית! במוצ"ש אנו צועדים בסולידריות בעד שלטון דמוקרטי ושיוויוני במדינת ישראל!"
2. קצב ההתדרדרות אל עבר משטר טוטליטרי הוא קצב אקספוננציאלי. זה לא קורה לאט לאט לאורך עשרות שנים, זה לא משהו שאפשר להגיד "נבוא להפגנה הבאה", זה פה וזה עכשיו על סף דלתכם. אם לא תמחו עכשיו, אז מתי? חוסר השוויון בפני החוק היה פה כבר מזמן, מעצרי שווא גם כן, ועכשיו מדובר גם ברדיפה מחשבתית. אנשים בלב החברה הישראלית מפחדים להגיד מה הם חושבים, במקום עבודתם, באוטובוס, במכולת. היום עומדות בפני אזרח ישראלי שתי אופציות, או גזען או בוגד. אז אני אומר תבגדו בגזענות, תבגדו במחשבה המיליטריסטית, תהיו נאמנים לעקרונות של חופש, שיוויון ודמוקרטיה, והפגנה היא כלי בסיסי בדמוקרטיה. אז במקום להגיד "ניפגש בהפגנה הבאה" הגידו "לא נשאר עוד זמן לבזבז. צריך לצאת מהבתים היום ולזעוק, לפני שמשטרת המחשבות תדפוק על דלתנו, במוצ"ש אננו צועדים בסולידריות בעד שלטון דמוקרטי ושיוויוני במדינת ישראל!"
3. האנשים שבחרתם, אותם אנשים שהבטיחו לכם כל מיני הבטחות לפני הבחירות, בגדו בכם! חשבתם שמפלגת העבודה תשב יחד עם מפלגת הימין הקיצונית של ליברמן? עובדה! חשבתם שכאשר האקדמיה תרדף על ידי אנשי ימין, שינסו לעשות בה טרור מחשבתי, השרים שבחרתם בהם יקימו זעקה? אז זהו שלא! חשבתם שלבני תהווה אופוזיציה? הצחקתם אותה. למעשה כמעט לא משנה למה הצבעתם בבחירות האחרונות (אני משער שחובבי ליברמן לא המשיכו לקרוא עד כאן), האנשים שלכם בגדו בכם. זה הזמן לצאת מהבתים ולהגיד להם "לא ניתן לכם לבגוד בנו, לא בשביל זה בחרנו בכם! צאו ממשלת הגזענות עכשיו! כי במוצ"ש אננו צועדים בסולידריות בעד שלטון דמוקרטי ושיוויוני במדינת ישראל!"
4. למרות שאם תשאל ישראלים מה מאפיין את הישראליות הם ישר ידברו בשם איזו אחווה, נראה כי זה התיאור הרחוק ביותר מהמציאות. האחווה הישראלית מתגלה כמעט תמיד כחלק מאקט אלים מלחמתי. אחווה של אנחנו נגד כל העולם. מה שחסר באמת בחברה הישראלית היא סולידריות אמיתית. הקיצוניות של החברה שלנו גוברת, החלשים נרמסים, וכמעט אין קול שזועק את זעקתם. הצעדה במוצ"ש היא הזדמנות ללכת שכם אל שכם עם קהל מגוון מהחברה הישראלית שלא נשאר לשבת בבית, כי במוצ"ש אנו צועדים בסולידריות בעד שלטון דמוקרטי ושיוויוני במדינת ישראל!
5. בעוד הימין מבסס את המחשבה שלו על האדרת הפחד, שנאה ויאוש, המנוע של השמאל הוא תקווה. השמאל מציע תקווה, תקווה לחיים בשלווה, שוויון, וכבוד לכל. אמונה אמיתית בבני אדם באשר הם, בכך שיחד נוכל ליצור פה חברה צודקת והוגנת, שלא תבסס את עצמה על שליטה על עם אחר וקפיטליזם פרוע. בגלל שנשארה תקווה בלבנו במוצ"ש אנו צועדים בסולידריות בעד שלטון דמוקרטי ושיוויוני במדינת ישראל!

נראה לי שהרעיון ברור, אבל, אם אתם שואלים אותי מה אני עושה בשבת בערב:

אני צועד בסולידריות בעד שלטון דמוקרטי ושיוויוני במדינת ישראל!

פרטים יבשים:

מוצאי השבת הקרובה 15/01/11 בשעה 19:00

התכנסות בקינג ג'ורג' מול גן מאיר.

דף ההפגנה בפייסבוק—->

לסיום שיר יפה של אלמוג בהר שהתפרסם במוסף 'גרילה תרבות' שצורף לגיליון השישי של דקה.

שנתיים לפני הרעש / אלמוג בֶּהַר

"או שהעוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה"

סעדיה מרציאנו (1950-2007), פנתר שחור ולוחם צדק

הַשִּׁיר הַזֶּה נִכְתַּב שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרַעַשׁ

כְּשֶׁעוֹד אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים בְּבָתִּים, רַק לְעִתִּים

נְדִירוֹת יוֹצְאִים לְהַפְגָּנוֹת, בְּדֶרֶךְ כְּלָל לֹא

חוֹסְמִים כְּבִישִׁים, לֹא נִלְקָחִים לְמַאֲסָר, לֹא

מְשַׁבְּשִׁים אֶת הַחַיִּים לְאַף אֶחָד. לָנוּ

כְּבָר לֹא יִצְעַק טֶדִי קוֹלֶק: "פּוּשְׁטָקִים

רְדוּ מֵהַדֶּשֶׁא", עָלֵינוּ לֹא תֹּאמַר גּוֹלְדָה:

"הֵם לֹא נֶחְמָדִים", אֵלֵינוּ כְּבָר אַף

אֶחָד לֹא יְדַבֵּר. בְּעוֹד אַרְבַּע שָׁנִים

בְּעֵרֶךְ, כְּשֶׁכְּבָר נִהְיֶה שְׁנָתַיִם אַחֲרֵי הָרַעַשׁ,

לֹא נִזְכֹּר לָמָּה הִמְשַׁכְנוּ לָשֶׁבֶת בְּבָתִּים,

לָמָּה לֹא אָמַרְנוּ מַשֶּׁהוּ נוֹרָא, לָמָּה

לֹא צָעַקְנוּ, לֹא נִסִּינוּ לִמְחוֹת בְּטֶרֶם,

בְּטֶרֶם הָרַעַשׁ. דַּוְקָא קַל לֶאֱהֹב עַכְשָׁו,

שְׁנָתַיִם לִפְנֵי, קַל לְחַיֵּךְ לַחַיִּים, קַל

אֲפִלּוּ לְהַבְטִיחַ שֶׁאוּלַי בְּכָל זֹאת נִפָּגֵשׁ

אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל יִגָּמֵר, שְׁנָתַיִם אוֹ יוֹתֵר

אַחֲרֵי הָרַעַשׁ.

בעקבות פרסום התמונות בהן מופיעה עדן אברג'יל עם פלסטינים כפותים באתר סחים הם בכל מקום, התפתח דיון רחב בבלוגים, בעיתונות, ובטלויזיה על המקרה. רב התגובות מביעות זעזוע קשה מהמעשה ומתמקדות בעדן. מימין ועד שמאל כולם מזועזעים מההתנהגות של החיילת (שסרחה?). הזעזוע המלווה באצבע מאשימה לכיוונה של עדן נועד כדי ליצור הפרדה: יש את עדן- ויש אותנו. וממה בעצם מזדעזעים המזועזעים? מכך שהחיילת הצטלמה מחויכת ליד פלסטינים כפותים עם פלנלית על העיניים. בוא ננסה רגע להבין את הגינוי של המעשה: במידה וחייל/ת מחייכים, צוחקים, משחקים שש-בש, שומעים גלגל"צ בסמוך לפלסטיני כפות עם פלנלית על העיניים, אך הם לא מתעדים זאת הכל בסדר. מתי הדבר הופך להיות למזעזע? כאשר באותו הפריים מופיע גם החייל וגם הפלסטיני. הרי אם הייתה עדן מצלמת את הפלסטינים ללא נוכחותה לא היו קמים קולות זעזוע רבים כל כך. והמסקנה המתבקשת היא: חייכי מחוץ לפריים.

לחייך מחוץ לפריים

כל עוד החיוך נמצא מחוץ לפריים 'אנחנו' יכולים להישאר רגועים. בפריים יככב לו פלסטיני (מילה נרדפת בשפה העברית לטרוריסט) במצב הטבעי של טרוריסט (כלומר פלסטיני), כפות ועם כיסוי עיניים. היד הכופתת, היד המענה תמצא מחוץ לפריים ואיתה גם כל סיכוי לרגש של אחריות או אשמה. הישראלי היה רוצה לדמיין מצב בו הפלסטיני כפות מעצמו. הרי אנחנו שולחים לשם  בני ובנות שמונה עשרה לעשות את מעשי העוולה האלו, ומה אנחנו מצפים מהם? שלא יצחקו? שלא יחייכו? אף אחד מהמגנים לא היה מעיז להגיד שבזמן שישנו פלסטיני במצב משפיל במחסום על החיילים להיות שותפים רגשית לסיטואציה ולא להמשיך לחייך ולצחוק. הכיבוש מצליח כל כך דווקא בגלל היכולת של הישראלים לראות אותו בצורה מפורקת, כזאת שלא מחברת בין החיוך של הכובש לסבל של הנכבש. הרי מה שעדן חשפה בתמונה שלה יכול להיחשף בכל אחד מאלבומי המשפחה שמצויים בבתינו. בכל פינה של תמונה משפחתית מחויכת נמצא פלסטיני כפות. בניגוד לתמונות שנחשפו של חיילים אמריקאים בעיראק מתעללים בעצורים, התמונה של עדן לא חושפת התעללות עודפת שלה בעצירים (כלומר מעבר להוראות הצה"ליות העודפות), היא חושפת בפנינו את המציאות הישראלית. איש מהמזועזעים  לא טען משהו בגנות הפלנלית על העיניים, או הידיים הקשורות, הטענות הן על כך שעדן מחייכת בצד הלא נכון של העדשה. הכי קל להיטפל לחיילת פשוטה ולהציג את המקרה שלה כמקרה קיצון, אך הצגה זאת מצטרפת לערימת השקרים של התקשורת והמנהיגות הישראלית. עדויות על כך שהתנהגות מסוג זו רווחת בשטחים הכבושים כבר מזמן הפסיקו להפתיע. ארגון שוברים שתיקה אוסף עדויות ותמונות של חיילים מהשטחים, כך שהזעזוע הוא לא יכול להיות אלא חלק ממנגנוני הזיוף שנועדו להציג את החברה הישראלית בתור חברה מוסרית. איש מהמזועזעים לא מחה על כך שאנשים אלו יושבים (במשך כמה זמן? שעה? שעתיים? יומיים?) כפותים ומכוסי עיניים. האם הכרחי לקשור את ידיהם ולכסות את עיניהם בפלנלית? כמובן שלא. אך על כך איש אינו מוחה, זאת מכיוון שהרבה יותר קל לקעקע את שמה של עדן אברג'יל כחיילת שסרחה, מאשר להתמודד עם הסירחון של צבא הכיבוש. אז התקשורת מחייכת על חשבונה של עדן אברג'יל, עדן אברג'יל מחייכת בשם כולנו על חשבונים של הפלסטינים, השיירה עוברת, ואף לא מילה על הכיבוש. רמי סערי מיטיב לתאר את הסיטואציה הזאת בשורות" אחי סברא ושתילה/ אחי אחלה וסבבה" (מתוך "אחי אחלה וסבבה", בספר השוגון החמישי). עזבו אתכם מכל הביקורתיות הזאת, הכי אחי אחלה וסבבה פה.

אחי אחלה וסבבה

בסוף הראיון (הנוראי) שנתנה עדן לוואיי נט היא אומרת: "היינו צוחקים איתם, כאילו הם היו אמרים מילים בעברית,והיינו צוחקים איתם. לא התיחסנו אליהם מגעיל."  עוד שנייה והיא הייתה קוראת לזה דו-קיום. הכתם העיוור של החברה הישראלית הוא עד כדי כך גדול, שהוא יכול להכיל את המציאות של מיליוני פלסטינים שלולי זכויות. שוב זה מחזיר אותנו לכך שהישראלים היום מעדיפים לדמיין לעצמם איזה מצב של אחי אחלה וסבבה של כיבוש. כך קורה שהמשורר המתנחל אליעז כהן יוצא למילואים ומחבר לקסיקון לערבית מנומסת למחסומים, כדי להפוך את הכיבוש למנומס יותר. אני כבר מדמיין את שיחות הנימוסים במחסום: "במטותא ממך הסב את ידיך אל מאחורי גבך כך שאוכל לכפות אותם", או "אני מתנצל ומצטער גברתי הנחמדת, אך גם היום לא תוכלי לקחת את בנך לבית הספר מכיוון שהמחסום סגור, סבבה?".  אז החיילים מנומסים, והמ"פ מבסוט "לא היה לנו במהלך התקופה שום חיכוך קשה או הפרת סדר, שום התנהגות שגובלת בריב. ויש שם חיכוך מאוד גדול" (כלומר הניסוי הצליח, ערבים מגיבים טוב לנימוס), ויש אפילו חייל אחד שמחובר לתרבות הערבית כי הוא התחיל לנגן לאחרונה בעוד. וכמו שעדן אמרה בראיון, מה שמפריע לסי אן אן לשלום עולמי זה תמונת סטילס שלה (אפילו לא וידאו!). חברים, מצבנו מעולם לא היה טוב יותר, רק אל תשכחו לברוח מהפריים!

לקריאה נוספת- עידן לנדו על הקוסמטיקה של הרוע

ביומיים האחרונים הבועונת הקטנטנה של חובבי האינדי בארץ סוערת. דבנדרה בנהרט הצטרף לגל הביטולים וביטל את הופעותיו המתוכננות בארץ. אנשים נזעקים נגד הביטול, נגד הפעילים התומכים בחרם על ישראל, ונגד פוליטיזציה של האמנות (רחמנא לצלן שאמנות תגיד משהו על התנהלות בני האדם אלו מול אלו בעולם, כלומר משהו פוליטי).

רבים מהמתלוננים הלינו על המעשה כאקט של ענישה קולקטיבית, על כך שזה פוגע במשוכנעים, שזה לא יעיל וכו'. בזמן האחרון יוצא לי להתקל ביותר ויותר אנשים אשר הטענה שלהם מול טענות השמאל הרדיקלי  היא : "גם אני בעד פיתרון שתי המדינות, גם אני חושב שהכיבוש מיותר ואכזר, גם אני שמאלני". דווקא הדיבור הזה שיוצר כאן מצג שווא של אחדות כנגד הכיבוש כשלמעשה המדינה הופכת יותר ויותר ימנית, גזענית, אלימה, ובעלת קווים פשיסטים, הוא הסיבה לכך שעל התומכים האמיתיים בהפסקת הכיבוש יש לתמוך בחרם בין לאומי על ישראל.

אמנם נח לרבים בציבור הישראלי, במיוחד זה המשכיל והאליטיסתי, להפנות את האצבע המאשימה אל עבר אלו שלאומנותם גלויה לעין, כמו המתנחלים או מצביעי 'ישראל ביתנו', אך המנגנון המרכזי שמאפשר את המשך הכיבוש הוא דווקא המרכז-שמאל השבע שיכול גם לצקצק כאשר הוא שומע את המילה כיבוש, וגם להמשיך באורח חייו הנהנתני. מי שמאמין עדיין שהחברה הישראלית יכולה לפתור את בעיית הסכסוך ללא התערבות חיצונית, הוא רק מי שאינו מוכן להסתכל על החברה הישראלית בעין ביקורתית (ברק-נתניהו-ליברמן כבר אמרתי?). קל מאוד להגיד שתי מדינות לשני עמים, ולשתוק כשילדים נרצחים בעזה, קל מאוד להגיד שתי מדינות לשני עמים כשהדרך עוברת בפינוי מתנחלים שנתפסים בעיני הציבור ה"שמאלני" כאחד משורשי הבעיה (על אף שבדיוק אותו שמאל מרכז הוא מי ששלח אותם לשם לעשות את עבודת האפרטהייד עבורו), אך מה מוכנים אותם אנשים לעשות למען הפסקת הכיבוש עכשיו, לא בעוד שנה שנתיים, לא כשיבשילו התנאים, לא כשיהיה פרטנר פלסטיני ציוני, עכשיו.

כיצד ייתכן שאנשים שמרגישים שמאלנים לא מתרגשים מהמצור על עזה, מהענישה הקולקטיבית של הפלסטינים על בסיס יומי, אך ברגע שמישהו מבטל הופעה הם הופכים בין לילה לפעילים פוליטיים (מילה שמעבירה בהם חלחלה)  למען הזכות הבסיסית שלהם לצרוך תרבות.

ישראל היא מדינה שאיבדה את הדרך, מדינה שהאלימות היא הפתרון היחיד שהיא מכירה. לא משנה באיזו דעה אתם מחזיקים בקשר למשט, ברור לכל שישראל בחרה לטפל במשתתפי המשט דווקא בדרך של עימות פרונטאלי ללא לעצור ולו לרגע לחשוב האם זה משרת את האינטרסים שלה כמדינה, אלא אם התדרדרות נוספת בתדמיתה של ישראל בעולם היא המדיניות (הייתכן שביבי סולד מתופעת ההופעות של להקות גריאטריות בישראל?).

יש שאומרים כי חרם תרבותי שכזה הוא  חסר אפקט, פוגע באנשים הקטנים, ורק יוצר התנגדות שתוביל להליכה ימינה של הישראלים. אנשים אלו מפספסים את אחת המטרות העיקריות שטמונות בפעולה האקטיביסטית. הפעולה האקטיביסטית שואפת להפריע לסדר הקיים, לשבור את האוטומטיות של החיים, כדי להפנות את הזרקור אל עבר החושך הגדול, החושך הגדול שישראל מנסה להסתיר על ידי אותו מצג שווא של מדינתנו כמדינה דמוקרטית מערבית שניתן לנהל בה אורח חיים תקין.

מאשימים את השמאל הרדיקלי בכך שהוא נהנה לעצבן ולגרום לישראלים לסבול, בכך מתעלמים שוב מכך שהפעולה האקטיביסטית מבקשת דווקא להאיר את הסבל ומנסים להסיט את הדיון שוב מהסבל הפלסטיני אל סבלם של הישראלים, ובמקרה של ביטול הופעה סבל זה לא יכול להראות יותר ממגוחך. חשוב להפגין בבילעין, בשיח' ג'ארח, ובמקומות נוספים בשטחים הכבושים, אך לא פחות חשוב להפגין במרכז תל-אביב, לצעוד בגאווה שכם אל שכם עם אחינו הישראלים הפלסטינים ולהתנגד למדיניות הכיבוש וההפרדה הגזעית של מדינת ישראל. דווקא באמצע ה"נורמאליות", מרחק שעה אחת מעזה, בית הכלא הגדול בעולם. כי כל עוד קיומנו כאן עובר בשלילת זכויותיהם של מיליוני בני אדם אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להבלע במשחק הנורמאליות.

בשולי הדברים הערה על תרבות:

העובדה שאני מעודד את החרם התרבותי על מדינת ישראל וחושב על אמנות ותרבות בהקשרים פוליטיים אינה אומרת כי אני חושב שבישראל כיום ניתן ליצור רק אמנות המתעסקת בכיבוש, או שלישראלים אסור להתעסק בתרבות כל עוד הכיבוש נמשך. כמובן שלגיטימי לחלוטין להמשיך לכתוב גם שירי אהבה (למרות ששירים אלו נוטים להיות משעממים להחריד), להקשיב למוסיקה שמחה, לרקוד ביערות וכו'. עם זאת כל מעשה אשר מזכיר לישראלים שלמדיניות הכיבוש יש מחיר הוא חשוב פי כמה מכל הופעת רוק או מעשה אמנותי. לא ניתן להפריד את הפעולות התרבותיות שהזכרתי מהמרחב הפוליטי בו הם קורות. כל בקשה להפריד בין פוליטיקה לבין אמנות היא מופרכת מיסודה, מה גם שבקשה זאת תמיד תבוא מהצד החזק.

בשולי הדברים הערה על אלימות ואי אלימות:

כשמדברים על חרם מהר מאוד עולות זעקות שקוראות למעשה הזה "אקט אלים". חברים, בואו נשים דברים בפרופורציות, גם אם הייתי מסכים שהחרמת מדינה או מוצרים מאזור מסוים הם אקטים אלימים הרי שיהיה זה מגוחך להשוותם לאלימות האף שש עשרה, מדיניות אלימה הנרקמת בנימוס רב ממרום מגדלי אקירוב.