ביום רביעי העשרים ושישי למאי 2010 נשמעה ברחבי הארץ אזעקה עולה ויורדת. האזעקה הייתה שיאו של תרגיל העורף "נקודת מפנה 4" אותו ערך צה"ל. מטרת התרגיל המוצהרת היא כמובן לתרגל את אזרחי מדינת ישראל למקרה שבו תושמע אזעקת אמת. שמחתי לקרוא כי יושבי בתי הקפה ברחובה הראשי של נהריה לא התרשמו מהאזעקה והמשיכו בשתיית ה"אספרסו" (כך במקור) שלהם. תופעת הפיכתו של משקה האספרסו לסמל משוקץ ראויה לדיון נפרד, לפחות הפעם האפסרסו חצה את גבולות תל-אביב (המשוקצת לא פחות).

אנסה להסביר מדוע שמחה אותי אדישותם של האזרחים בנהריה. אם המטרה הגלויה של התרגיל היא הכנתו של העורף למצב מלחמה, המטרה הנסתרת היא הצבת תזכורת לאזרחי ישראל כי הם נמצאים במדינתם ראשית כסובייקטים תחת פיקוח צבאי ורק אחר כך כאזרחים. ברגע זה הופכת פעולת לגימת הקפה לאקט של אי ציות אזרחי, מינורי ככל שיהיה, המתנגד למרותו הכפויה של הצבא. אזרחי הצפון והדרום "זכו" להשתמש במרחבים המוגנים  אך לא מזמן, וספק אם יש אזרח במדינה כלשהי בעולם אשר אמון יותר מהאזרח הישראלי  על נהלי ההתנהגות בזמן מלחמה. הוגה הדעות ג'ידו קרישנמורטי אומר במסתו "הפרט והחברה" כך:

"המדינה, עם הצבאיות והחקיקה שלה, בלעה את הפרט כמעט לגמרי, הערצת המדינה החליפה את הערצת האל. ברוב המדינות המדינה חדרה לחלקים האינטימיים ביותר של אנשיה. נאמר להם מה לקרוא ומה לחשוב. המדינה מרגלת אחר אזרחיה, משגיחה עליהם בעין אלוהית, מחליפה את תפקיד הכנסייה. זאת הדת החדשה. בעבר האדם היה עבד של הכנסייה ועתה הוא עבד של המדינה. בעבר הייתה הכנסייה אחראית להשכלתו, ואילו עתה המדינה אחראית לה. לא זאת ולא זאת דאגו לשחרורו של האדם."

הרגע בו מתעקש אדם להמשיך בשגרת יומו, הוא רגע שבו האדם מתקרב אל השחרור האמיתי, אל המחשבה העצמאית, שרק דרכה יוכל לדאוג לביטחונו האמיתי. הדבר הראשון שתרגיל מסוג זה עושה, הוא להעלות על נס את הטראומה הטמונה הישראלית. נוכחותם המוגברת של כוחות ביטחון ברחובות הערים, מגיעה לשיאה כאשר אל חלל האוויר חודר קולה של האזעקה המוכרת לכל ילד במחוזותינו. ההיגיון, גם אם הוא לא מודע, של התרגיל הוא שכדי שהאזרח הישראלי יהיה מוכן למלחמה (שתמיד מובטח כי תגיע בקיץ) יש לשמור אותו ברמת פחד גבוהה. האדישות לרגשות שמבצע כזה מעורר אצל האזרחים הגיעה לשיאה בויכוח שהתנהל בין צה"ל למשרד החינוך על הפטור שנתן האחרון ל600 בתי ספר מהשתתפות בתרגיל לטובת מבחן המי"צב. אף אחד לא נתן דעתו על האבסורד שבדרישה מבני נוער להתעלם מאזעקה שחודרת לחלל החדר, ולהמשיך לפתור את המבחן כרגיל. מעל הכל בולט הניתוק שבין מתכנני התרגיל למציאות. כמה חברות מסחריות אכן עצרו את יומם ומילאו אחר ההוראה לשהות עשר דקות באיזור המוגן? כמה אנשים עזבו את דירותיהם וירדו למקלט? הרי ברור לכל שלא תרגול מסוג זה הוא שיצילם במלחמה הבאה. הניתוק של מתכנני התרגיל מהמציאות דומה לניתוק של מתכנני הקמפיין  בארה"ב של שנות החמישים להתגוננות מפני פצצת אטום:

גם ברשת החברתית פייסבוק, נרשמו תנועות אי הנוחות של אזרחים ישראלים בעקבות התרגיל. נפתחו קבוצות כמו "מתנהגות כרגיל. לא נקודת מפנה ולא בטיח" ו"תרגיל ארצי לתרחיש של שלום". הקבוצות קראו לאזרחים להתכונן לתרחיש של שלום ולנקוט בפעולות שיקדמו מטרה זאת. איני מטיל ספק בצורך של מדינות בצבאות בשנת 2010, אך אני מטיל ספק גדול בכך שתרגיל מסוג זה מקדם את ביטחונם של תושבי ישראל. עם האזרחים שהם לא רק העורף אלא גם האיברים האינטימים של החברה הישראלית רוצים לקדם את ביטחונם, מוטלת עליהם אחריות כבדה יותר מישיבה באיזור ממוגן למשך עשר דקות. עליהם לפעול על בסיס יומי כדי להפוך את ישראל למקום אשר מושתת על רעיונות של שוויון, חופש, ורב תרבותיות, שיציאו אלטרנטיבה הולמת למחשבה הצבאית שהשתלטה על כל פינה בישראליות.

פורסם במקור באתר של בית אבי חי

אני אומר שלום לשפת אמי

(זאת שעדיין שוברת שיניים)

אני אומר שלום לנתניה

(רחם בצורת בניינים דפוקים על ים יפה)

אני אומר שלום לתל-אביב

(אני לא זוכר הרבה מהלילות שלי בה, היה לי טוב והייתי שיכור)

אני אומר שלום לבאר-שבע

(ומודה לה שהיא הראתה לי את עצמה)

אני אומר שלום לאישה עם צעיף אדום

(נדמה לי שינסיתי להתחיל איתה פעם באיזה פאב משעמם בתל-אביב והיא סירבה)

אני אומר שלום לבמה הזאת

(כל הבמות אותו דבר, כשאתה עליהן זה נוח אבל לעלות ולרדת מהן זה מהלך אקרובטי מסוכן)

אני אומר שלום למיקרופון

(שרק דרכו אני מבין שקולי יכול להיות אפילו יותר זר)

אני אומר שלום למילים

(שהרכיבו איזה משפט או שניים שהתכוונתי אליהם וכמה עשרות שהיו קרובים לכוונתי)

אני אומר שלום למשוררים

(אלו שיושבים בבית הקפה ההוא בתל-אביב ומספרים אחד לשני כמה הם היו טובים אתמול בלילה)

אני אומר שלום,

אבל בראש חושב

הפסקת אש,

ובלב מתכוון

להתראות .
קאסר דווי 2009

אז סיימת תואר ואתה מחליט שכל האקדמיה הזאת, איך נאמר, זה לא בדיוק זה. אז נסעת להסתובב קצת בין הודו לבין אירופה. סך הכל לשוטט זה משהו שמלמד אותך המון, ואתה גם טוב זה, ובנוסף לכך זה פשוט כיף. אז אתה חוזר לארץ ומוצא את עצמך תוך שלושה ימים בפרויקט לאמנים אקטיביסטים. ואין לך בית, וגם לא עבודה. ובהתחלה זה דווקא די כיף. אתה אוכל סביח בפרישמן וזה מזכיר לך את משמעות החיים. אתה אוכל קבב אמונה בבאר-שבע ונזכר כמה התגעגעת. אבל אחרי מרק החמוסטה בירושלים אתה כבר מרגיש מיצוי, אולי זה החמיצות של המרק. כששוטטת הבנת שהגיע הזמן להפוך את כל העניין  הזה של מילים, עריכה, ויצירתיות לפול- טיים יעני מה שקוראים משרה מלאה (או שני שליש או שליש אל תתפסו אותי במילה). אז דיברת עם ההוא שמכיר את ההיא, והיא שהעבירה להוא אמרה לזה, שאתה עושה משהו. ואז התקשרה אליך ההיא דרך ההם, לא ההם, אחרים. ויש אתרי אינטרנט, ויש רשתות חברתיות, ויש סטטוסים. ואז אתה מוצא את עצמך כותב פוסט בגוף שני,  אתה לא ממש מבין למה בגוף שני, אבל אתה כותב.   אז אתה מעלה את הפוסט ופונה אל הקוראים: אם יש לכם הצעות עבודה לעריכת/כתיבת תוכן יצירתי מעניין, או כל עבודה שמאתגרת את היצירתיות של אדם חושב וכותב, שמתעניין בתרבות, אמנות, אינטרנט, אקטיביזם ובהמון דברים אחרים, אשמח אם תפנו אלי:

boazy.ya (at) gmail.com אם תרצו קורות חיים אוכל לשלוח אליכם.
אז זהו אתה מסיים לכתוב את הפוסט. ואתה לוחץ על כפתור "עדכן אתר", ואתה הולך לשוטט, כי נשאר עוד מה ללמוד.

איפה שהוא בדרך בין ברצלונה לליון, בזמן שבהיתי בנוף לאור הירח המלא נזכרתי במשהו כל כך פשוט ועם זאת כל כך מורכב: אני אוהב את החיים. את התשוקה לחיים גיליתי בסביבות גיל שבע עשרה ודווקא כתוצאה ממפגש עם המוות. חבר טוב שהתאבד השאיר חלל גדול שהצטרף לשק השאלות לגבי טעם החיים. אני זוכר את הרגע שבו תשוקת החיים הכתה בי לראשונה. בהיתי אז בחלון אחרי לילה נטול שינה וטרוף מחשבות, ולפתע שמתי לב לשמש הזורחת ולציפורים המצייצות. כל התהיות נעלמו באותו רגע ונשארה רק האמת היחידה של ההנאה מהפשטות שמציעים החיים. את אותה תחושת התעלות הרגשתי מאז מאות פעמים. דחוס בתוך תא הנהג של משאית שחוצה את הגבול המדומיין בין ספרד לצרפת אני פוגש שוב את תחושת השלמות הזאת. אני הולך ברחובות ליון בשבע בבוקר, העיר מתעוררת לחיים. אני אוהב את הבחורה שמציעה לי את עיתון המטרו החינמי, אני אוהב את  ריח הקרואסון הטרי, אני אוהב את מוכר הקרואסונים המזקין, אני אוהב את המדרכות העקומות, אני אוהב את בתי הקפה, אני אוהב את ערימות הכסאות בפינות בתי הקפה הריקים, מחכים לישבנים החמימים של הבוקר, אני אוהב את צלילי השפות שאינני מכיר, אני אוהב את האדים הנפלטים מפי כשהוא בדרכו לנשיקה, אני אוהב את שלטי הרחובות למרות שהם לא עוזרים לי כלל למצוא את יעדי, אני אוהב את התשוקה הזאת לחיים. בימים כאלו נדמה שמבעד לסדקים שבמדרכות ניתן לראות את הלבה בוהקת ממעמקי האדמה, כל שנותר הוא להתכופף לנשק את המדרכה העקומה ולהישרף.

העבודה על כל גליון חדש של דקה מתחילה בגישוש באפילה, ובתהיה מה יגיח ממנה? ואיזה אנשים נפגוש בדרך? לאט לאט הגליון קורם עור וגידים, האפילה מתחילה להתבהר ומתוכה מגיח סיפורו של הגליון.  במידה רבה תהליך העבודה על הגליונות דומה לתהליך של הריון ולידה. ההבדל המרכזי הוא שההריון מתחיל ברגע של הנאה צרופה והכאבים מגיעים מאוחר יותר, ואילו גליון שירה מתחיל בכאבים ומסתיים בהנאה צרופה.

ההשקות הן תמיד מפגש מעניין עבורי. מפגש בין הכותבים השונים אותם אני בדרך כלל מכיר רק דרך הכתיבה ולא בצורה אישית, מפגש בין השירה לקהל, ובין הקהל לכותבים ולמוזיקאים המשתתפים בהשקות. מוזר לי לחשוב על השקה של דקה שאיני יכול להיות נוכח בה. אני סקרן לראות את הפרצופים של האנשים כאשר הם קוראים לראשונה את הגליון החדש (מומלץ עם כוס ערק אשכוליות קרה).

את ההשקה הראשונה לגליון החמישי נחגוג בבאר שבע ב"עשן הזמן". כל חגיגה ב"עשן הזמן" היא חגיגה כפולה עבורי. העשן ודקה התחילו את דרכם בעולם באותו הזמן. חוסר ההגיון הכלכלי (ולעתים גם הנפשי) העומד מאחורי יסוד כתב עת לשירה בשנת 2007 בישראל דומה לחוסר ההגיון הכלכלי/נפשי העומד מאחורי פתיחת חנות ספרים יד שניה ומקום להופעות אינדי באמצע שכונה ו' בבאר-שבע. מעבר לכך "עשן הזמן" היווה עבורי בתקופות מסוימות בבאר-שבע בית שני. מקום שיכול לספק את כל טווח הרגשות שבין פולמוס אסתטי סוער לבין פולמוס על השווארמה הטובה ביותר בבאר שבע (למרות שקבב אמונה כנראה מנצח בגדול), כשהשיחה מלווה תמיד בערק זול וטעים.

אז הודו קצת רחוקה מדי בשביל גיחה לבאר-שבע, אבל אתם לא בהודו (אני מבקש את סליחתם של  שניים וחצי הקוראים המטיילים בהודו) אז תקפצו.

ועכשיו לפרטים קצת יותר פרקטיים:

לדף הארוע בפרצופספר

זה  אף פעם  לא מתאים, זה לא בא טוב. הרגע הזה שבו מבינים סופית שזה לא זה, זהו, זה נגמר. הלהקה שפתחה בפניך דלתות סוגרת את הדלת. אתה ידעת שזה יבוא. בדיעבד אתה רואה את הסימנים המקדימים, את הסולו גיטרה המצועצע מדי, ובעצם אולי הם היו אמיתיים רק לדיסק אחד. אבל בכל זאת קשה להיפרד, הרי זאת הייתה אהבת אמת. רק שאחריה באה אהבה גדולה יותר בלונדינית יותר (ואולי שחורדינית יותר, אחת שאוהבת בליץ') ולימדה אותך שאהבה אמיתית זה דבר בודד משחשבת, ואולי גם לבלונדינית המוארת היה רק דיסק אחד אמיתי, ואחד אחרון שהוא מופת של קינה עצמית, ובאמצע רעש לבן.

יש את הרגע הזה שאתה לוחץ play במערכת וזה כבר לא זה. להקות טובות טורקות את הדלת בפנים של המעריצים שלהם, הבעיה היא דווקא בלהקות האלו שסוגרות את הדלת לאט, כאילו לא שמנו לב שאנחנו כבר מזמן לבד בחדר. כשטורקים לך את הדלת בפרצוף, אתה חייב לעצור ולחשוב, ולפעמים אתה מבין שטרקו לך בפנים דלת מסתובבת.

*אין לי בית, אני לפני טיסה ארוכה ואני מבלה כמה ימים כאן וכמה ימים שם. כשנכנסתי לבית שאני ישן בו היום וחיפשתי מוזיקה מצאתי בתחתית ערימת הדיסקים בפינת החדר את הדיסק הזה של גאנז. לגמרי שכחתי מקיומו. היה מוזר פתאום לגלות דיסק שגם כשקניתי אותו (בשנות התשעים היו חנויות דיסקים) ידעתי שהוא יהיה גרוע.

*איכשהו עברו 15 שנים מאז שאיש מוכשר אחד ירה לעצמו בראש. באיחור של יום אני מצרף לפוסט הזה שיר מתוך דיסק האנפלגד המופתי

כבר הזכרתי את זה שאני חי בלינקוק אינסופי… אז הנה תרומת הלינקים שלי לסופ"ש:

1. נדב אזולאי הוא כנראה הרוקר (החדש) הטוב ביותר שתשמעו השנה! אחרי שכבר הקליט את דיסק הבכורה שלו וגנז אותו, ואז הקליט מחדש, ואז טען במשך שנתיים הנה עוד רגע הדיסק גמור, סוף סוף השבוע הדיסק יוצא לחנויות. אז במקום שאני אספר לך כמה המוזיקה שלו טובה, ואיך הוא מן זווג של רדיוהד עם אביתר בנאי אבל באותו זמן גם ייחודי לחלוטין.  עד שיסתיים הסופ"ש ותוכלו לקנות את הדיסק שלו לכו לשמוע אותו במייספייס שלו, ופה  תוכלו לקרוא ראיון קצר על השיר "אוטובוס אחרון" ולשמוע אותו. האלבום יצא בחברת היס רקורדס שבכלל כדאי לשים לב למוזיקה שהיא מוציאה. (שניה לפני שהעלתי את הפוסט גיליתי שאפשר כרגע לשמוע את הדיסק במלואו ברשת, אז הנה הוא לפניכם)
   
2. פוטוסוניקס הם סוג של משקפיים שבתוכם נורות שמרצדות בתדרים מסויימים, בזמן שהמשתמש מחובר לאוזניות שמשדרות סאונד בתדרים שונים לפי בחירתו, כל זה נעשה בעיניים עצומות. המטרה של הטכנולוגיה הזאת היא לייצר שינוי תודעתי על ידי הצפת המח בתדרים מסויימים (או משהו כזה…). לא ניסיתי  את הגאדג'ט התודעתי הזה בעצמי אבל חבר צרפתי שניסה מדווח שיש לו אפקט חזק, אך עלול להיות מטריד לעתים, אני הייתי מנסה את זה, או כמו שבורוז אומר: Wouldn't you?
3. האינטרנט עדיין לא יכול לבשל בשבילנו, שזה בהחלט אחת המגרעות הגדולות בכל העניין המרושתת הזה, אבל אני בטוח שטובי המוחות עובדים על זה כרגע. עד שהם יגרמו ללפטופ שלי להכין לי פסטה, או לפחות חביתה, For The Love Of Cooking הוא בלוג אוכל שזה ז'אנר אהוב עלי. יש בו מתכונים לא מסובכים אבל טעימים, וכשמרגישים רעב מלווה בעצלנות אפשר פשוט להכנס ולשבוע מהתמונות.

זה לא באמת עובד העניין הזה של לשבוע מהתמונות, אבל אני לא מפסיק לנסות את זה

4. אם הייתי צריך לתרגם את השם של הסרט הזה במסורת התרגום הגרוע לשמות סרטים הייתי מתרגם אותו ל"ההר המדליק", או במקור: Fire On The Mountain: A Gathering of Shamans. זה סרט שמתעד מפגש מאוד מיוחד של שמאנים מכל העולם עם הדאלי למה. במהלך מספר ימים הם מציגים את האמונות שלהם, חלקים מהטקסים שלהם, ומנסים לפתח שיטת מחשבה לפעולה משותפת שתתנגד לנסיון של הדתות הגדולות למחוק את הטכניקות השמאניות.

5. Singing to the plants הוא הבלוג של סטיב בייר שכותב בעיקר בענייני שמאניזם, צמחי מרפא, ועל האמזונס. הבלוג נע בין פוסטים על תרבות האיואסקה ועד לפוסטים הזויים בסגנון: הוראות הישרדות למקרה שאחד החברים שכח מצ'טה זרוקה על תחתית הסירה וחבר אחר דרך עליה…

6. שחר מספר בבלוג שלו 'תודעה כוזבת' על משחק שבו מכינים עטיפות לדיסקים של להקות שמעולם לא היו, על הדרך הוא גם כותב פוסט מעולה על ג’יימס מקדראמנוד האגדי.

7. כמה לא מפתיע  שתוכניות לעיצוב ערים בצורה כל כך לא שגרתית מתחילות דווקא בסין… הפוסט הבא מומלץ בעיקר בגלל התמונות שבו, אבל גם הטקסט הקצר מעניין ומלא השראה, מעניין שרעיונות רבים שמוזכרים לגבי תכנון העיר הם רעיונות שעליהם מדברים ודיברו כמה מכוהני הפסיכדליה הגדולים. היש דבר כזה ארכיטקטורה פסיכדלית?

Is there an alternative future for our cities that lies in the current social condition, where new technologies leave the machine age behind, and where the city increasingly invades the natural space?

8. אם כבר נגעתי בארכיטקטורה, אז אני ממליץ לכם בחום להכנס לאתר של ארכיטקטורה נעלמת שמאחוריו עומד שרון רז. יש לי חיבה גדולה לבניינים נטושים, יש משהו קסום במבנים האלו שאינם שימושיים יותר, ונשארו במרחב כפסלים עזובים שבקירותיהם צרובים זכרונות של אנשים שמעולם לא פגשתי.

9. רב הסיכויים שכבר ראיתם את זה, אבל  אם עוד לא ראיתם את התמונה המטורפת הזאת מההשבעה של אובמה אז רוצו לראות (או שפשוט תקליקו ממש מהר שזאת בעצם מן ריצה וירטואלית). התמונה צולמה על ידי מצלמה רובוטית, והתוצאה מדהימה ומטרידה כאחד.

10. דרך פוסט שפירסם דרור בורשטיין הגעתי לאתר הרצאות הוידאו של הקורס: האתגר הבודהיסט: דרך הבודהה בלשון הווה, אני ממליץ לכל מי שיש לו שעה פנויה מדי פעם להכנס ולשמוע את ההרצאות המעניינות האלו.

שיהיה סופ"ש נעים לכולם. אתם מוזמנים להוסיף לינקים מעניינים שלכם לסופ"ש בתגובות.

אדוני ראש הממשלה, אני יכול לקרוא לך ביבי? סבבה.
רציתי לברך אותך, באמת שיחקת אותה, איך ניצחת בבחירות. טוב אני יודע לא ממש נתת לה בראש אבל ניצחת, יש גביע! איך אולמרט אומר? נתת עבודה במאני טיים. אז זה לא היה כמו שנותנים גול בדקה התשעים וכל החברה נכנסים למגרש ודני המשוגע זורק חזיז וכולם צוחקים , זה היה כמו לנצח בליגה בגלל הפרש שערים, אבל תאמין לי יא ביבי עוד חודש אף אחד לא זוכר וכולם חושבים שאתה מלך, מלך אני אומר לך.

עוד חודש אף אחד לא זוכר וכולם חושבים שאתה מלך, מלך אני אומר לך!

קצת לא נעים וזה, סך הכל אני בן אדם פשוט ואתה ראש ממשלה, אבל בכל זאת יש לי כמה בקשות. אתה יודע ככה משהו מהלב אתה יודע איך אנחנו עמחה, רק מהלב. אם לא קשה, באמת רק אם לא קשה, תוציא איזה חוק שיוציאו יותר משחקי קופסא, אתה יודע כמו פעם, טקטיקו (אבל לא טקטיקו 2 שהיה סתם מעפאן), ומונופול. פשוט אתה יודע עכשיו שאני והאישה עומדים להפוך למובטלים יהיה ימבה זמן ואין מה לעשות, ואתה יודע גם הילדה תהיה בבית כי יקצצו בתקציב של הגנים לחינוך מיוחד, אז ככה  כולנו בבית, אתה יודע ערכים של משפחתיות וזה,  אבל מה יא ביבי משעמם רצח, אז רק אם לא קשה שיוציאו עוד קצת משחקי קופסא.
משחקי קופסא זאת גם אחלה מתנה ועוד מעט לבליל מהעבודה יש יומהולדת, למרות שתאכלס לא יודע אם אני אראה אותו עד היומולדת, בזמן האחרון הוא לא מגיע לעבודה, נראה לי בגד באשתו, כי כל החברה במפעל אומרים שהוא לא נאמן. מסכן בטח אשתו נעלה אותו בבית, מקווה שתשחרר אותו עד היומהולדת, כי הוא מת על משחקי קופסא בעיקר מונופול כל הזמן הוא רוצה לקנות בית בצהלה, לבנות מלון ביפו, כנראה נופש זה אצלהם במשפחה למה כל פעם שהוא שם מלון ביפו הוא ממלמל משהו על זה שסבא אהב את הים, תאמין לי הערבים האלו רק נופש מבינים. אני אומר לך כבר שבועיים הבן אדם לא הגיע לעבודה. וביבי, עוד דבר, תעשה שהטלויזיה תהיה כמו פעם, למה כל פעם באים הסמאלנים האלו ומעצבנים בכל הערוצים, תחזיר את התקופה של ערוץ אחד. למה מה, לא היה מה לראות בערוץ אחד? תאמין לי אני זוכר איך היינו רואים את יאצק והוא כל פעם היה נופל, ואיך תמיד הייתי אומר לאח שלי יוסי, אין יוסי הפעם זה הסוף, היאצק הזה גמור הפעם הוא לא קם, הלך עליו וזה, ואיך יוסי היה מעיף לי כפה ואומר לי שזה לא ציוני לדבר ככה לבן אדם בכובע טמבל ואקורדיון, והוא צדק, צדק אח שלי יוסי כי יאצק תמיד היה קם, ואיך היינו נקרעים מצחוק ומוחאים כפיים. תאמין לי הגיע לך לזכות ביבי, נשבע לך רק לך האמנתי במלחמה עכשיו בעזה, איך אמרת שהמלחמה המעולה הזאת גרועה, וצדקת נשבע לך צדקת, איך עכשיו הדרום פורח אה? טוב לא פורח כי אין גשם אבל מה ביבי אתה לא אלוהים, מה אנחנו לא מפגרים אנחנו יודעים את זה. תאמין לי לא נפלנו לכל מה שהזאתי ניסתה להגיד לנו, למה הציפי הזאתי לא שמעתי עליה כלום בחיים שלי נשבע לך, מה עשתה? ושאני אצביע למי שלא שמעתי עליו? ועוד אישה? ואתה אותך אני זוכר טוב ששמעתי עליך, כבר לא זוכר מה אבל זוכר שהיית בעיתון המון, וגם כבר היית ראש ממשלה, ופעם אפילו אמא שלי שהיתה כבר בת תשעים (היתה חולה עליך ביבי) אמרה לי סתכל ת'ביבי הזה איך הוא יפה, איך הוא יודע אנגלית, אפילו עם הצלקת אהבה אותך. אז לא הצבעתי לזאתי נו, לא זוכר איך קוראים אותה, כי אתה יודע אצלנו כבר שלושים שנה רק מחל. שמע יש לי עוד בקשה אתה יודע אני בחיים שלי לא הייתי בחו"ל ועכשיו אומרים שיהיה לנו שר חוץ שלא יכול לסוע לחו"ל, ואני לא רוצה להגזים באמשלי בן אדם צנוע, אבל אתה יכול לארגן לי פעם את הכרטיס שלו לוושינגטון? אבל אם זה קשה גם טיסה בשמי הארץ הולך,
רק ביבי בחיאת ביבי, אל תשכח את המשחקי קופסא,
אוהבים אותך הרבה אוהבים אותך.

באתר לינמגזין כתבו על נוסח זכויות היוצרים של "דקה". לינמגזין הוא אתר העוסק בכל מה שקשור לקוד פתוח, וקהילות קוד פתוח.
כך נראה הנוסח שמופיע בפתח כל גיליון של "דקה":

הרעיון מאחורי ניסוח של זכויות יוצרים מהסוג הזה הוא שכיום לאסור שיכפול/סריקה/הקלטה של החומרים המפורסמים בכתב עת זה צעד אנכרוניסטי לחלוטין. הרב המוחלט (מלבד אולי משוררת אחת או שתיים שמצאו את דרכן למדפי ספרי המתנה) של המשוררים אינם צוברים הון מפרסום ספריהם. מה שקורה הוא שהוצאות הספרים מצדדות ב"שמירת" זכויות היוצרים ומצד שני הוצאות אלו לא עושות רבות כדי לקדם ספרים אלו, מה שאומר שספרי שירה רבים מבלים את רב חייהם במחסנים.

השכפול של מוזיקה היום הוא ברמה זהה למקור (לפחות לאוזן הממוצעת), בספרות המצב שונה לגמרי. היכולת להוריד ספר בחינם בצורת  הPDF איננה פוגעת במכירות הספר ואולי אף עוזרת לסופרים עלומי שם. אולי בעתיד כאשר גאדג'טים כמו הקינדל ישתפרו ויהיו נוחים יותר ומפתים יותר יהיה צריך לשקול מחדש את כל העניין, אך לעת עתה אני לא מכיר אנשים שנכנסים עם המחשב למיטה וקוראים ספר בפורמאט PDF לפני השינה…

הוצאת פרדס (שמוציאה בין היתר גם את 'דקה') מאפשרת  קריאה של הספרים אשר יוצאים בהוצאה בפורמאט של PDF. הדבר מאפשר לאנשים להתרשם מהספר לפני שהם מחליטים להזמין אותו ברשת. המדיה משתנה כל הזמן ועם המדיה משתנה גם התודעה. זכויות יוצרים שהיו רלבנטיות אי שם בבריטניה של המאה השמונה עשרה הן לא יותר ממגוכחות במאה העשרים ואחת. אין טעם ברטינה האין סופית על הורדות המוזיקה או בנסיון למנוע סריקה של ספרים והעלתם לרשת, זה לא יעזור. המדיה השתנתה וצריך לנסח זכויות יוצרים שמתאימות לתקופה.

אני מסכים עם המגיבים בלינמגזין שציינו ש"דקה" איננה תוכן חופשי. אכן השכפול מותר רק למטרות שאינן מסחריות. במידה ונעשה שימוש מסחרי כלשהו בחומרים של יוצרים אין שום סיבה בעולם שהם לא ירוויחו מכך.
 
 
דרך הפוסט על דקה בלינמגזין הגעתי ל"מעשי משפט- כתב עת למשפט ותיקון חברתי" ובו המאמר המעניין של עמית ברכה על פרקטיקה מעשית של צדק סביבתי [המאמר קצת ארוך אבל שווה להשקיע]. כתב העת יוצא תחת רשיון  Creative Commons (נפלאות הן דרכי הרשת). 
 

עוד על זכויות יוצרים: דן בורשטיין בליבריסטאן כותב על האבסורד שנוצר בעקבות חוקי זכויות היוצרים.