וספיישל מיוחד לערב בב"ש הקראת הסקייפ הראשונה בארץ. רוני הירש תקריא את שיריה בסקייפ הישר מאל איי!

בדרך כלל התגובות לרייסקינדר מתחלקות פחות או יותר לשניים. אלו שפשוט לא מבינים מה הקטע? ואלו שיוצאים מההופעה כשבראש שלהם תקועה המנטרה הדפוקה (במובן הטוב של הדפיקות) כן כן גם אני בקטע. כשאני מנסה להסביר למה אני בקטע אני מבין שכשאני בא להופעה של רייסקינדר אני בא עם אותן ציפיות שאני בא לערבי אמנות או שירה ולאו דווקא עם ההציפיות שלי מהופעה. קשה להעביר את ההרגשה שנוצרת בהופעה כזאת על ידי קליפים ביוטיוב או הפנייה לבנדקאמפ של האמן, כי כמו שאמרתי אני רואה ברייסקינדר מעל הכל מופע פרפורמנס. כמובן שאסף עדן הוא מוסיקאי, וזה שהוא מצליח לעשות מוסיקת לואו פיי בסגנון הזה שעדיין תצליח להיות מעניינת ומרגשת זה לא דבר מובן. אפשר לדבר על השפעות מוסיקליות, על הסאונד, על הסיימפלר, על הקול שמזכיר את אהד פישוף בימים הטובים של נושאי המגבעת, אבל זה רק ירחיק אותנו מהחוויה במקום לקרב אליה.

מי אתה רייסקינדר?

רב המוסיקאים מנסים לייצר איזה מבט משתאה מהקהל שלהם. איזו פעירת פה כזאת של התרגשות, שמלווה במחשבה איזה גאון/וירטואוז/מוכשר וכו', לעומת זאת הדמות של רייסקינדר מנסה לייצר את המחשבה "איזה דפקט". כשהקהל מרגיש שהוא ניצב מול וירטואוז או גאון המרחק בינו ובין הבמה גדל, נראה שלאסף עדן חשוב לצמצם את המרחק בין הקהל לבמה ולא להגדיל אותו ולכן כשרייסקינדר מייצר את המחשבה "איזה דפקט" אצל הקהל הוא מצליח לגרוף את הקהל גם למחשבה "הוא כזה דפקט/אני כזה דפקט/הערב דפקט/העולם דפקט" בכך הוא גם מצמצם את הפער הזה שבין הבמה לקהל מבחינת הירארכית. אחד הדברים החזקים בהופעות הוא לראות כמה המוסיקאי נשאב לתוך המוסיקה, ובהופעות של רייסקינדר זה אחד הדברים הבולטים שקורים על הבמה. אם בין שיר לשיר מתנהל איזה מאבק בין אסף עדן לבין רייסקינדר מי שולט בעניינים, מאבק שלפעמים מגיע לקיצונות כזאת שאסף מטיח בקהל "לא יכול להיות שאתם באמת נהנים מזה, יאללה לכו הביתה!", בשירים עצמם רייסקינדר משתלט לגמרי ועבורו הקהל לא נוכח כלל, רק המוסיקה.

בתוך כל הלואו פיי והכאילו חוסר התיימרות הזאת רייסקינדר מצליח כמעט בכל שיר לתפוס איזה משהו מאוד בסיסי בקיום הישראלי היומיומי. האירוניה נוזלת מכל משפט שנאמר על הבמה וברור שכל משפט יכול להתפרש במספר רבדים שונים. משפטים כמו "אלוהים כמה שאתה רזה"  (אני לא מפסק אותו כדי לאפשר את שתי הקריאות) או "מלך המלכים איזה כיף לחיות במזרח התיכון!". מהבחינה הזאת רייסקינדר הוא משורר הלואו פיי אם לא הראשון אז המוצלח ביותר ששמעתי בארץ. את החזרתיות שבמוסיקה האלקטרונית שלו מביא אסף עדן אל הכתיבה. משפט כמו "הפעם באמת הלך הלילה" שנאמר פעם אחת הוא לא יותר ממשפט נחמד. כאשר המשפט נאמר פעמיים הוא קצת מטופש. בפעם השלישית הוא כבר מנדנד. אבל כשמשפט כזה נאמר עשרות פעמים ללא הפסקה (בליווי מוסיקה רפיטיטיבית) עד כדי כך שהרציפות הופכת את המשפט לדו משמעי: "הפעם באמת הלך עלי (לה)-פעם באמת הלך עלי(לה)" (כמובן שה'ע' לא נשמעת כמו 'ע'). החזרתיות הזאת דווקא מרחיקה את ההופעה ממחוזות האלקטרוניקה הרפטיטיבית (האוס, טכנו, טראנס) ומושכת את ההופעה חזק אל תוך הרוקנרול. במספר שורות קצרות קצת ביט ומעט מאוד צלילים ההופעה הזאת מצליחה לאבחן דברים רבים שנמצאים במרכז ההוויה של ישראל בימינו (לקורא לפיד, לתשומת ליבך). בצורה סופר מודעת לעצמה ולעולם הגלובאלי ומצד שני כזאת שמרשה לעצמה להתפלש בביצה הפרובינציאלית  מייצר אסף עדן את אחת ההופעות המעניינות (שבטח לא ראיתם) בארץ.

^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^

–בהקשר אחר (ואולי לא לגמרי אחר) אני ממליץ לקרוא את הפוסט של שי ליברובסקי (הלא הוא דיגיטל_מי) על חוסר התשלום לאמנים בתעשיית מוסיקת השוליים בארץ.

–בהקשר הזה אני ממליץ לקרוא את המאמר של גלעד מאירי על על ההנאה של המשורר מדיכויו וההנאה של החברה לדכאו, שעוסק באי התשלום למשוררים.

בשני המקרים אני מסכים עם חלק מהטיעונים ועם חלקם לא, אבל על זה כנראה בפעם אחרת.

הוראות לאם עבריה

דַּאֲגִי שֶׁיֹּאכַל
וַהֲכִי חָשׁוּב שֶׁיִּהְיֶה בָּרִיא
זֹאת אוֹמֶרֶת חָזָק
כְּלוֹמַר שֶׁיִּהְיֶה חֵלֶק מֵהַזַּן
הַנֶּאֱבָק
וְשֶׁיֵּדַע לְהִסְתַּכֵּל לָהֶם בָּעֵינַיִם
וְלֶאֱכֹל בְּפֶה סָגוּר,
וְלִזְכֹּר לְגַלּוֹת לוֹ מַזָּלוֹת
עַד גִּיל עֶשְׂרִים וְאַחַת תַּגִּיעַ לַיָּרֵחַ.
לֹא לְהַזְכִּיר
חָלָל שֶׁל מַטָּה
תָּמִיד לְהַבִּיט מַעְלָה
שֶׁיִּתְרוֹמַם
זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁיִּשְׁתַּבַּח
כְּלוֹמַר שֶׁיִּתְבָּרַךְ

השיר הזה שלי התפרסם לראשונה בדקה 1 ואני מפרסם אותו כאן שוב לכבוד צאתה של האנתולוגיה "תום ותהום- תפילת הקדיש בספרות העברית" בעריכת יורם ורטה וירון דוד שבה הוא מופיע גם כן.

האנתולוגיה הגיעה אלי בדואר אתמול וכבר מצאתי בה מספר פנינים (חלקן פנינים שכבר שכחתי מהן), בינהן שיר יפהפה (כתמיד) של רמי סערי, שלום עליכם בקטע מתוך מוטל בן פייסי החזן, ויוסף עוזר עם שיר אמיץ בשם "פליטי גטו סדום"שאצטט ממנו מספר שורות:

"ונעלה את הפחדנות על ראש בריחתנו

נברח מכל המדינות:

כל הילדים למדינות השכנות

וכל הילדים האחרים למדינות האחרות"

לרגל שנה למתקפה הברוטלית על עזה אני מעלה שיר שלי שפורסם בדקה 4:
מבצע לפסח
מוֹכְרִים יֵינוֹת
הַלָּקוֹחוֹת דּוֹחֲפִים
הַבַּחוּרוֹת בַּחוּרוֹת
הַשְּׁמֵנִים מַזִּיעִים
אִשָּׁה אַחַת נִדְחֶפֶת לִשְׁאֹל שְׁאֵלָה
בְּעַזָּה נֶהֶרְגוּ הַבֹּקֶר שְׁנֵי יְלָדִים
אִישׁ זָקֵן בְּמִקְטֹרֶן מְחַפֵּשׂ יַיִן מָתוֹק
לְקִנּוּחִים
מוֹכְרִים יֵינוֹת בִּבְאֵר-שֶׁבַע
אֲנִי סוֹחֵב אַרְגָּזִים
אֶחָד לַגְּבֶרֶת לָאוֹטוֹ הַלָּבָן
מִישֶׁהוּ אוֹמֵר לָהּ שֶׁהַמְּחִיר שֶׁלּוֹ בַּשּׁוּק הַיּוֹם מְצֻיָּן
גַּם הַמָּנוֹעַ חָזָק
הַצֶּבַע מַבְרִיק
הָאַרְגָּז כָּבֵד-שַׁרְדּוֹנֶה!
קוֹנִים מַתָּנוֹת לַחַג
קוֹנִים מַתָּנוֹת לַחַג
קוֹנִים מַתָּנוֹת לַחַג
כְּבָר שָׁבוּעַ לֹא שָׁמַעְתִּי חֲדָשׁוֹת
אוֹרְזִים יֵינוֹת
הַקּוֹנִים קוֹנִים
הַמּוֹכְרִים מוֹכְרִים
הַדּוֹקְטוֹרִים – בְּהֵמוֹת
כָּשֵׁר לְפֶסַח, מְבַעֲרִים חָמֵץ
הַיָּם פָּחוֹת מִשָּׁעָה נְסִיעָה
עַזָּה פָּחוֹת מִשָּׁעָה נְסִיעָה
יַיִן אָדֹם פָּחוֹת מֵחֲצִי מְחִיר
וְהַמּוֹכֵר הַמְּשֻׁפְשָׁף מַכְרִיז
"זֶהוּ יֹפִי שֶׁל בָּצִיר"
הַמִּלִּים מִתְגַּלְגְּלוֹת בְּפִיו
אֲנִי סוֹחֵב אַרְגָּזִים.
הַמִּדְרָכוֹת בִּבְאֵר-שֶׁבַע עֲקֻמּוֹת
הַמִּדְרָכוֹת בְּתֵל-אָבִיב עֲקֻמּוֹת
הָיִיתִי שִׁכּוֹר בִּפְּרָאג
גַּם שָׁם הַמִּדְרָכוֹת עֲקֻמּוֹת
מוֹכְרִים יֵינוֹת
לְבַעֲלֵי חֵךְ עָדִין
סוֹחֲבִים אַרְגָּזִים
קוֹנִים מַתָּנוֹת לַחַג
קוֹנִים מַתָּנוֹת לַחַג
מִבְצָע לִכְבוֹד הַחַג:
סִפּוּחַ שֶׁל עַזָּה וְרָפִיחַ
בָּרָק מְהַנְהֵן
אוֹלְמֶרְט מְהַנְהֵן גַּם כֵּן
שְׁנֵיהֶם קוֹנִים מַתָּנוֹת לַחַג
לֹא נָכוֹן
הַנָּשִׁים שֶׁלָּהֶן
קוֹנוֹת מַתָּנוֹת לַחַג,
"מִבְצָע"
אֲנִי סוֹחֵב יֵינוֹת
מְקַפֵּל מַאֲרָזִים
אֲנִי הֲכִי נֶהֱנֶה מֵאֵלּוּ הָאֲדֻמִּים
הַקַּרְטוֹנִים עוֹשִׂים לִי חֲתָכִים
הַחֲתִיכוֹת חֲתִיכוֹת
הָעֲקֵבִים עֲקֵבִים
עַזָּה פָּחוֹת מִשָּׁעָה נְסִיעָה

ממליץ לקרוא את מה שכתב עידן לנדו בנושא

כמו שכבר ציינתי מספר פעמים. הפעילות סביב דקה נולדה מתוך מסע. מסע נפשי ומסע הקראת שירה בארץ. בהתאם למסורת זאת אנו נוהגים להשיק כל גליון בכמה שיותר מקומות בארץ. כל מקום מספק אווירה אחרת לארוע, אשר מוציאה דברים שונים מהמשוררים, המוסיקאים והקהל.
ההשקה הבאה תאהיה בחיפה, שהיא עבורנו עיר האבות (או אולי יותר נכון עיר האב). בזכות הפגישה עם דוד גוטסמן מהוצאת פרדס זכתה דקה לראות אור. בעבר אירגנו ארועי הקראת שירה בחיפה, אך זאת ההשקה הראשונה שלנו בעיר, דבר מרגש עבורנו. מעבר לכך רשימת ההופעות הפעם ארוכה מתמיד.
ומכאן לאיזור הפרטים הפרקטיים:

לילדהאר ג'אגורי הוא משורר ועורך, נולד ב-1944 בדהאנגאן גאון במחוז גארוואל (כיום מחוז אוטרנצ'ל) שבהודו. הוא בוגר תואר שני בהינדית, ועבד בעבודות שונות ומגוונות, בין היתר שירת במחלקת יחסי החוץ ההודית והיה מורה בבתי ספר ומרצה בקולג'ים (במספר מחוזות שונים בהודו). לילדהאר פרסם עשרה ספרי שירה וספר אחד של ממוארים, בנוסף הוא פרסם שני ספרים במסגרת תוכנית להוראת קרוא וכתוב (בשפה ההינדית) למבוגרים. שירתו זיכתה אותו בפרסים רבים, וב-2004 זכה ג'אגורי בפרס הניתן פעם בשנה על ידי נשיא הודו למשורר או יוצר יחיד על פועלו ותרומתו לתרבות ההודית. שירתו נעה בין החברתי לאישי.

הזדמן לי לפגוש את לילדהאר בזכות משוררת הודית בשם רטי סקסנה, שתרגמה את אחד משירי להינדית לפני מספר שנים לכתב העת קריתיה אותו היא עורכת. כשרטי שמעה שאני מגיעה להודו היא הציעה מיד לסדר לי מספר פגישות עם משוררים הודים שנמצאים לא רחוק מהמקומות בהם אני מתכנן לטייל (לא רחוק במונחים הודים משמעו נסיעת אוטובוס של פחות מ-30 שעות). המפגש עם לילדהאר כיאה לכל מפגש בהודו נפתח בארוחה עשירה ובנימוסי הכנסת אורחים שאין לתאר. השיחה לא נסבה לענייני הספרות לפני שלילדהאר וידא כי אני ובת זוגתי שבעים (ואז הוכרחנו לאכול עוד משהו קטן), ושאנו מרגישים בנוח בחדר שהוקצה לנו בביתו.
מרגע שהובהר כי אין ביכולתנו לאכול ולו עוד גרגר אורז אחד, ושאנו מרגישים בנוח, פתח לילדהאר בהסבר נרגש על השפה ההינדית. אחד-אחד עבר לילדהאר על כל עיצור בשפה ההינדית, כשהוא מהלל ומשבח את יכולתה של שפה זו לחכות כל צליל הקיים ביקום, מהפרה הגועה ועד רעש טרטור מנוע המכונית. הסבריו על המקומות השונים בפה בהם מופק כל צליל היו מפורטים עד כדי כך שהזכירו לי את שיעורי הפונולוגיה בחוג לבלשנות. בהמשך הוא הדגיש את החשיבות שקיימת בשני המישורים של השפה, המישור הצלילי ומישור המשמעות. "אתה מבין, שיר אינו צריך להיות חרוז או שקול על מנת שיהיה מוזיקלי, המוזיקליות נמצאת בכל מילה, ובכל משפט". הביערה אשר בה מדבר לילדהאר על שירה משכיחה את העובדה שמאחוריו כבר נמצאים 10 ספרים ועשרות פרסי שירה, היא מצליחה לשמר את האנרגיות של דבר מה ראשוני. הדיבור הלהוט מבהיר שהחיפוש השירי של לילדהאר לא פסק לרגע יחיד, מהזמן שברח מהכפר שבו נולד, לאחר שהוריו חיתנו אותו בגיל 12, דרך שנות הנדודים ברחבי הודו, ועד היום כאשר הוא חי חיים מיושבים ושקטים עם אותה אישה אליה חזר עשרים וחמש שנה אחרי היום בו ברח לחיי הנדודים.

כל יום אחד פחות/ לילדהאר ג'אגורי
אחד מאיתנו עוזב כל יום
אחד מאיתנו אובד כל יום
אחד מאיתנו הולך לעולמו כל יום
כולנו לעולם לא נעלמים
לעולם לא יהיה סוף לכולנו

את העזיבה  היומיומית הזאת של האחד או האחר
את אובדנו של זה או של זה
את היותנו חסרים אחד בכל יום
אנו שוכחים מהר

כמה זה מוזר עם כן
שלא ארוחתו של אחד זה
נשארת ללא שתאכל
ומיטתו לא נשארת ללא שישנו בה

אחד מאיתנו מעכל את האוכל שלו
אחד מאיתנו ישן במיטתו
אחד מאיתנו מקבל את עבודתו, לוקח את מקומו
ואז שוב אחד מאיתנו עוזב
ואחר אובד

רק מישהו אחר מאיתנו יכול לספור אותנו
מה היה מספרינו בבוקר
וכמה מאיתנו נשארו עם ערב
מה היה מספרינו בערב וכמה מאיתנו נשארו עם בוקר
אנחנו חסרים אחד עם כל יום שחולף
(תורגם מהתרגום האנגלי על ידי בליוויו של לילדהאר ג'אגורי)

השיחה איתו קולחת, והנושאים מגוונים. לילדהאר מדלג בקלילות  בין סמואל בקט, ניטשה, כתבי הודות ההודיות, ולא שוכח להפתיע כאשר הוא עוצר לרגע, חושב, ומצטט קטעים שונים משיריו של יהודה עמיחי. בשירתו של יהודה עמיחי נתקל לפני מספר עשורים ולדבריו התאהב בה מיד. קריאה בשירתו מבהירה כי אין זו התאהבות מקרית, תימות רבות שמעסיקות את עמיחי מעסיקות גם את לילדהאר, ששירתו מרבה לעסוק באהבה, התחבטויות בשאלות אמונה, ילדות, מערכות יחסים וטבע.

כששאלתי מה מהווה עבורו מקור השראה לכתיבתו ענה לילדהאר ש"ההשראה הראשית נובעת מהמשוררים הישנים. המשוררים שהיו לפנינו מזמינים אותנו אליהם, לקרוא בשירתם ולחסות בה בתור בית. רק אחרי שאדם תפס מחסה של אמת בשירת העבר הוא יכול (אם הוא מוכשר דיו) לייצר שירה משמעותית משלו. ואינני מתכוון להשראתם של משוררים הודים בלבד. אין זה משנה אם משורר הוא משורר הודי, בריטי, או ישראלי, שירה גדולה היא חוצת יבשות וזהויות לאומיות. ההשראה שלי נובעת מכל משורר גדול שאני נתקל בו, אך לא רק ממה שהאקדמיה קוראת לו שירה, ההשראה יכולה לנבוע באותה מידה משיר או סיפור עממי כלשהו. השירה היא מקור השראה חשוב, אך שירת אמת איננה יכולה להיכתב בדיו אקדמאי. חשוב על כל אותן התרחשויות ברחוב ההודי, היכן שאנשים לא זכו ללמוד קרוא וכתוב, הרי השירה נמצאת גם שם. שפת החיים, היא הרובד העמוק ביותר של השפה, לא השפה שנלמדת באקדמיה. אולי כוחה של שפת השירה טבועה דווקא במקומות האלו, הראשוניים".

כשדיברנו על תפקידו של המשורר בחברה ההודית נגלה הצד האקטיבסטי של לילדהאר. "בחברה ההודית עדיין מורגשת בצורה חזקה השיטה הלא אנושית של הקסטות. המשורר צריך להציב את עצמו מחוץ לשיטה זו. על המשורר בהודו לראות את עצמו כאיש ללא מעמד. המשורר צריך לשבור את מחסום המעמדות, עליו לדבר באותה מידה עם הקבצן ועם העשיר, ולא להסתגר במגדלי השן. אלו שמבלים את חייהם במגדלי השן אינם רואים את העולם כפי שהוא, כיצד יוכלו לכתוב שירה גדולה בצורה כזאת? זה בלתי אפשרי."

למרות הפרסים הרבים בהם זכה, וההכרה הבן לאומית, נשאר לילדהאר צנוע כשהוא מדבר על עצמו.
"שירה גדולה איננה נמדדת בזמן שהמשורר עודו בחיים. פרסים ושבחים יכולים להיות נכונים למציאות, אך גם יכולים להיות תוצר של פוליטיקה פנימית של עולם השירה. שירה גדולה שורדת הרבה אחרי שגופו של המשורר קבור באדמה. קח לדוגמה את יהודה עמיחי עליו דיברנו קודם. עמיחי מת אך שירתו עודנה חיה איתנו. שירתו של עמיחי אינה שייכת לישראלים, היא שייכת למין האנושי. היא מעין פנינה נוספת בענק שעונדת האנושות. כמובן שהשאיפה שלי היא ששירתי תישאר אחרי, אך דבר זה לא תלוי בי ואין ביכולתי לשנותו."
בימים אלו עובד לילדהאר על ספר שירי אהבה. אך הוא מקפיד להדגיש ששירי האהבה בספר זה שונים מאוד משירי האהבה שכתב בצעירותו. "עם השנים האהבה מקבל מימדים חדשים, אדם לומד שלאהבה צורות רבות." לקראת סיום השיחה ביננו ביקש לילדהר להדגיש את חשיבותה של תחושת של אי הודאות בעיניו. "אי הודאות היא נושא שחוזר בכל ספרי ולמעשה זהו אחד הדברים אשר מניעים את שירתי, ולדעתי אי הודאות עומדת מאחורי  השירה כולה. ברגע שישנה יציבות נפסקת השירה. השירה נובעת מכך שאיננו יודעים מה עוד יכול לקרות. אי הודאות דוחפת אותי לכתוב, ולנסות ולמצוא משהו חדש בעצמי כל פעם שאני מחזיק בעט."

לא הופתעתי ממעצרים שלא אנשי פרופיל חדש, אחרי המעצרים שלהם הייתי עד בזמן המתקפה הישראלית על עזה. אני מעלה לכאן שיר ישן שלי שנזכרתי בו בעקבות קריאה בדבריו של עידן לנדו.

1. רגעים מעטים נחרטו בזיכרוני משנות לימודי הספרות באוניברסיטה [ישנם הרבה זיכרונות אך כמעט כולם מתרחשים איפשהו בין הדשא שמול מדעי הרוח לבין קבב אמונה בעיר העתיקה] . אחד הרגעים שדווקא כן זכורים לי היה בשיעור שהעבירה מיכל ארבל בקורס על סיפורת. מעטים הם המרצים שיש ביכולתם לשנות את דרך המחשבה של סטודנט או אפילו להתוות לו דרך מסוימת, מיכל היא מרצה שכזאת. כשדיברנו על הסיפורים הקצרים של עגנון היא עצרה  בדרמתיות האופיינית לה ואמרה: "שימו לב לתנועה במרחב במהלך הספור. תמיד תחשדו בתנועות במרחב, לרב הם מורות על תנועות בנפש " באותה תקופה בדיוק קראתי את הטרוטופיה של מישל פוקו ובאופן כללי התעסקתי המון בתפקוד של מרחבים בעולם ובספרות, המשפט הזה של מיכל היה בעבורי זרקור שהשפיע רבות על הקריאה שלי בספרות ובעולם.
2. כשהייתי ממש קטן (בערך בין ארבע או חמש) היה להורי מושג שנקרא "סיבוב קיטרוני". גרנו אז בפתח תקווה (עיר שהיסטוריונים רבים מתווכחים אם אי פעם התקיימה) והורי היו נוהגים ללכת  כל ערב ל"סיבוב קיטרוני", השם נבע מאחד משמות הרחובות בקרבת ביתנו, את העובדה הזאת גיליתי רק כשגדלתי לגיל שבו לרחובות יש שמות ולא ריח. הייתי נסחף בראשי בפנטזיות על עולמות קסומים כל פעם שחשבתי על סיבוב קיטרוני, ואף שהצטרפתי לאחדים מהסיבובים האלו הקסם סביבם לא התפוגג. כנראה שכבר אז נזרע החיבור אצלי בין התנועה במרחב לתנועה בנפש.
3. בתקופת התיכון בנתניה הבילוי המועדף עלי ועל מספר חברים היה לשוטט.  בעיר שמלבד ים יפהפה וסנדוויצ'ים טוניסאים מעולים אין בה יותר מדי מה להציע, אין לאן ללכת אז פשוט הולכים. וכך כמעט כל יום הייתי מקבל שיחת טלפון בערך בנוסח הבא 'אז מה… אתה בא לשוטט?' וכמובן שהתשובה כמעט תמיד הייתה חיובית. כך קרה שרגעים רבים בהתבגרות שלי קרו תוך כדי תנועה, הליכה ברחובות בכל שעות היום והלילה, כמעט תמיד תוך כדי שיחה. אחד הדברים שאני הכי אוהב בת"א הוא שהיא אחת הערים היחידות בארץ שעדיין מאפשרות לי לשוטט למשך שעות ללא דקה של שעמום, ושיטוט מבחינתי הוא תמיד גם תהליך של התבוננות.
4. מעניין שהכינוי האנגלי לחוויית האל-אס-די מעולם לא תורגם לעברית, אלא נשאר טריפ, אולי זה נראה לאנשים קצת מוזר לאכול מסעות, למרות שבעברית אכלו מגילות כבר לפני אלפי שנים (פרק ג' פס' ג). החוויה הנפשית המסעירה והעמוקה הזאת זכתה דווקא לכינוי שקשור לתנועה ולא לעולם הנפש. כל מי שחווה את החוויה הפסיכדלית נוכח בעצמו כמה מדויק הוא הכינוי טריפ. לחוויה הנפשית האינטנסיבית יש אלמנט של תנועה. מן דיאלקטיקה בין הפנים לחוץ, אני הולך פיזית בחוץ וככל שאני מתבונן החוצה בנוף המשתנה תדיר, כך אני צופה פנימה בנוף הנפשי המשתנה תדיר אף הוא.
5. ב2005 יצאתי למסע הקראות שירה ביחד עם ערן צלגוב ורוני הירש, שבמרוצת השנים הפכו להיות שותפיי לעריכת כתב העת 'דקה'. לפני שעלה הרעיון למסע ההקראות ערכנו ערב הקראות שירה בפיצוציה 'מתוק בלב' בשכונה ג' בבאר-שבע. לערב הגיע קהל מעורב של סטודנטים, שכנים מהשכונה, וסתם עוברי אורח. האווירה הייתה נפלאה. הערב היה חמים, הבירה הייתה קרה, השירים זרמו, והקהל התאסף. מלבד שירתנו הבאנו איתנו המון ספרי שירה אהובים והזמנו אנשים מהקהל לעלות להקריא שירים.
   שבוע אחרי הערב הזה ראיתי את הסרט 'מסע הבחירות של מאיר אריאל' בו הוא מסתובב עם להקתו ב'ואן' ברחבי הארץ ומופיע באינטנסיביות, וחשבתי לעצמי למה בעצם לא לעשות את מה שעשינו בגימל בכל הארץ? הצעתי את הרעיון לערן ורוני שהסכימו בנלהבות והתחלנו לתכנן ביחד את המסע. תכננו מסלול (שאז נראה הגיוני) בין קריית-שמונה לבאר-שבע. קבענו עם משוררים לאורך המסלול, וסמכנו על אנשים טובים בדרך שיהיו מוכנים לחבר את המגבר שלנו לחשמל מהחנות/דוכן/פיצוציה שלהם, לשמחתנו הדרך הייתה רצופה באנשים נחמדים ששמחו לתת לנו חשמל.
6. אני קורא הרבה שירה באופן כללי, אך מעולם לא קראתי שירה בצורה כל כך דחוסה כמו שקראתי במהלך שלושת ימי המסע. אוכל כמעט שלא היה בתפריט, חישובי הזמן (שהשתפרו במסע השני שערכנו לאחר שנתיים) היו לקויים ולא הותירו די זמן לעצירות ממושכות באמצע היום, היה לנו בדיוק זמן להגיע מעיר לעיר כשבדרך אנחנו מקריאים אחד לשני שירים, קוראים לעצמנו שירים,  ובוחרים שירים שנרצה להקריא ביעד הבא.  ביום השני הראש שלי כבר היה מוצף בציטוטים ושברי ציטוטים משירים של משוררים שונים. המסע הפיסי (והחום הכבד של הקיץ הציב גם קשיים פיסיים) הפך למסע נפשי, הרחובות הפכו לשירה, ההרים והערים שהתחלפו בחלון הרכב הפכו למשפטים מפורקים תחבירית. למזלנו חברים טובים הסכימו להתלוות אלינו לשלושת הימים ועזרו לנו לצלוח את הדרך מבחינה טכנית (נהיגה הייתה מעשה כמעט בלתי אפשרי במצב התודעתי שהיינו בו). 10-12 שעות ביום של שירה, תוך כדי תנועה מתמדת יכולות לגרום לשינוי תודעתי קיצוני. האנשים השונים שפגשנו על הדרך, הערים השונות עם הריחות השונים, כולם הפכו לחוויה רגשית חזקה ועמוקה, כבר בסיום המסע הראשון היה ברור שהדרך תקרא לנו לפקוד אותה גם בעתיד.
7. בקרוב אני נוסע להודו לתקופה ממושכת, ומשם בעצם לא ברור לאן. ההתרגשות מהנסיעה כבר מתחילה להשתלט עלי ואולי יותר מכל מרגשת אותי הידיעה שהתנועה המוגברת במרחב, תגרום לתנועה מוגברת בנפש, והנפש היא הנוף המרתק ביותר.

פעם בכמה זמן  יוצא לי  לנסוע במונית שירות בין נתניה לתל-אביב. אני חושב שמוניות שירות זה אחד הדברים המעניינים שקיימים (כשהנהגים לא מקללים אחד את השני בצרחות על מי 'גירזן' למי נוסעים ומתי יצא הג'מבו האחרון). סוף סוף מקום קטן וציבורי שלא משאיר מקום אלא למציצנות. בשבוע שעבר נסעתי בדרך לת"א כשעל המונית שני אנשים (זרים אחד לשני) שניהלו דיאלוג רועם, שלא הותיר ברירה אלא לעזוב את הספר שניסיתי לקרוא ולהתמסר לשיחה המרתקת שלהם. השיחה בינהם התחילה עוד לפני שהמונית התחילה את הנסיעה. הנה קטע קצר (פחות או יותר מדויק) מהתחלת השיחה:
א'– תאמין לי, אתה צריך להיות באח הגדול עם מנחם בן
ב'– אני? באח הגדול? מה אני שחקן קולנוע? מה פתאום זה לא אפשרי
א'– אה… אתה מתכוון שצריך להיות מפורסם? וי איי פי?
ב'– בטח שצריך, כולם שם מרקע… ואני, אני איזה רקע יש לי?
א'– אז אני מציע שכשיהיו בחירות עוד שנה וחצי תרוץ באיזו מפלגה, זה כבר מספיק וי איי פי
ב'– צריך להיות וי איי פי
א'– תקשיב לי [נאמר בקול מלודרמטי] האושר הפנימי זה הוי איי פי של הבן-אדם. בן אדם שיש לו עולם של רוח, שיש לו אושר פנימי כזה בן אדם הוא וי איי פי.

השיחה המשיכה והתגלגלה לדיון על חומר מול רוח, אבל אפשר להגיד שהמשפט האחרון שציטטתי היה סוג של שיא. עידו כתב על 'האח הגדול וי איי פי' כמשנה תודעה, אני לא מסכים עם חלק מהדברים שעידו טוען לגבי התוכנית (אני לא אכנס כרגע להסתייגויות שלי), אך אני בהחלט חושב שהאח הגדול היא תוכנית משנה תודעה. באח הגדול וי איי פי לא יצא לי לצפות (בעיקר כי אין לי טלוויזיה כרגע) אבל ראיתי חלקים מהאח הגדול הקודם. מהרגע שנושא 'האח הגדול' עלה בשיחה במונית השירות כל האינטראקציה בין שני האנשים השתנתה, הם התחילו לדבר כאילו שמצלמים אותם, כאילו יש בפניהם קהל (במידה מסוימת אני ושאר הנוסעים היינו באמת קהל, אבל הפניה שלהם חרגה מגבולות מונית השירות). אחד מהם למשל פתח במונולוג שפרש את כל משנתו בנושא החשיבות של רוחניות בימים של משבר כלכלי, כשהוא ממען את דבריו אל עבר הבחור השני, אך אומר את הדברים בנימה של שחקן מול מצלמה. בשיחה הזאת הייתה הפנמה של המדיום הטלוויזיוני, למשל הדרישה לספק עניין כל הזמן, להמשיך לייצר רעש אל מול המצלמה.
ואולי באמת הפכנו מעולם שכולו במה לעולם שכולו אולפן.

קאט!

בעקבות הפרסום על החולצות שעיצבו חיילים במתקפה על עזה, שמעודדות רצח של ילדים ונשים בהריון, ובעקבות הפוסט אצל טלילה, נזכרתי בשיר שלי שהתפרסם לפני שנתיים ב'דקה' והחלטתי להעלות אותו גם לבלוג (דרך אגב לכל אלו שב"שוק" מהתנהגות "חיילנו", כמעט בכל מבצע וגם בזמן שיגרה חיילי צה"ל מוציאים חולצות עם תכנים דומים).
 
הוראות לאם עברייה
דַּאֲגִי שֶׁיֹּאכַל
וַהֲכִי חָשׁוּב שֶׁיִּהְיֶה בָּרִיא
זֹאת אוֹמֶרֶת חָזָק
כְּלוֹמַר שֶׁיִּהְיֶה חֵלֶק מֵהַזַּן
הַנֶּאֱבָק
וְשֶׁיֵּדַע לְהִסְתַּכֵּל לָהֶם בָּעֵינַיִם
לֶאֱכֹל בְּפֶה סָגוּר,
וְלִזְכֹּר לְגַלּוֹת לוֹ מַזָּלוֹת
עַד גִּיל עֶשְׂרִים וְאַחַת תַּגִּיעַ לַיָּרֵחַ.
לֹא לְהַזְכִּיר
חָלָל שֶׁל מַטָּה
תָּמִיד לְהַבִּיט מַעְלָה
שֶׁיִּתְרוֹמַם
זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁיִּשְׁתַּבַּח
כְּלוֹמַר שֶׁיִּתְבָּרַךְ
 
 
* ובנימה יותר אופטימית ואפילו שמחה, אני רוצה להמליץ לכם לבקר באתר החדש של בסטרבות של אסנת סקובלינסקי.