לפני שאני מתחיל את הפוסט היומי בדרך למחיקת חשבון הפייסבוק שלי בשבת הקרובה אני חייב להגיד שלא ציפיתי לכמות התגובות והפניות שקיבלתי מאז שפרסמתי את כוונתי למחוק את החשבון. הרוב המוחלט של התגובות הן תגובות של אנשים שמזדהים אבל מסיבות אלו או אחרות מרגישים שאין באפשרותם כרגע לעזוב את הפלטפורמה – לכל אלו אני רוצה להגיד שאני מבין אותם לחלוטין. אני גם חושב שביכולת לעזוב את הפלטפורמה כיום לעוסק עצמאי יש איזו פריביליגיה, אבל כמו שז'רון לניאר אומר בספרו בנושא מחיקת חשבון הסושיאל: "להשאר איננו ביטוי של הזדהות עם אלו שאין להם את הפריבילגיה של לעזוב אלא לשתף פעולה עם חיזוק הפלטפורמה שפוגעת בהם.."  אז אני גם מבין אתכם וגם יודע שכדי שאני אעזוב הייתי צריך לשמוע על אנשים שעשו זאת קודם. 

היו גם תגובות שתהו האם אינני משטח את הדברים לגוונים של שחור ולבן, או הציעו דרכים למזעור נזקים כגון גלילה רק בתוך קבוצות ללא פיד וכו'. לכך אני רוצה להגיד שני דברים כרגע, ראשית אינני מציע כאן משנה סדורה מדוע הארכיטקטורה הנוכחית של הרשתות החברתיות ופייסבוק בראשן היא ארכיטקטורה של כלא ולא של גן שעשועים, עשו זאת לפני וטוב יותר. הדבר השני הוא: הי קוראים לי בעז ונכנסתי ליחסים עם פלטפורמה דיגיטלית תוך כדי חתימה על חוזים שלא יכולתי לתת להם הסכמה מדעת כיוון שלא יכולתי לשער מה אותה פלטפורמה הולכת לחולל בחיי ובחיי הסובבים אותי. חשוב לי לכתוב בהמשך גם על הדרך בה פייסבוק לדעתי היא פלטפורמה מסוכנת למרקם החברתי, אבל אני מתחיל בפגיעה האישית מתוך הכרה שישנם רבים כמוני ושאנחנו צריכים לחשוב הרבה יותר טוב על הדרכים בהן אנחנו מטמיעים טכנולוגיות בחיינו ובחיי ילדינו דווקא מתוך האמונה בכך שיש דרכים חיוביות וטובות בהן נתן להטמיע את התפתחויות טכנולוגיות.

וידוי אמיץ

בשלב זה אני חייב להתוודות בפני 2,296 האנשים שכתובים כחברים שלי בפייסבוק: "אנחנו לא באמת חברים". אני יודע שזה מפתיע את חלקכם כרעם ביום בהיר, אבל אין לי אלפי חברים, גם לא מאות. 

השפה שבה אנחנו מדברים על רעיון מסוים, עבודה מסויימת או על פלטפורמה דיגיטלית חושפת בפנינו הרבה פעמים לאיפה עלינו להפנות את תשומת הלב. המעבר של פייסבוק בשימוש במונח "חברים" על פני מונחים אחרים אפשריים איננו מקרי, הרי סיפרו לנו שזאת פלטפורמה שמהותה רשת חברתית. אבל החברות הפייסבוקית היא כמעט מהלך הופכי למהלך החברי בעולם האמיתי. חברות בעולם האמיתי מצריכה זמן, השקעה, התפשרות, סבלנות, הסכמה להפגע, הסכמה לכך שלפעמים אתה תפגע ותצטרך להתנצל – נו אתם מבינים את הקטע, קשר עמוק עם אדם אחר. הפירות של אותו תהליך ארוך טווח הן מתוקים לאין שיעור ועבור רוב בני האדם הם תופסים מקום משמעותי בחיי הנפש. אני לא מדבר על שאלות ילדותיות כמו "כמה חברים יש לך?" אלא מי בא לנחם אותך כשאתה מתאבל על אדם אהוב? מי שם עבורך כשאתה שבור? לאיזה אנשים היית רוצה לספר שקרה לך משהו נהדר בחיים? יש את הדבר הזה שעם חבר.ה טוב.ה אפשר לבלות שעות בבית בלי לומר כמעט כלום פשוט כל אחד בשלו אבל ביחד, זאת כמעט תמונת מראה למדד החברות בפייסבוק- מדד האינטראקציה. 

אני רוצה להדגיש שאני חושב שקורים דברים אנושיים מהממים בפייסבוק וברשתות החברתיות, ושנוצרים שם גם שיתופי פעולה ודיונים מעניינים. כל שאני רוצה להצביע עליו הוא שלרוב המוחלט של הקשרים האלו (ותמיד יהיו יוצאי דופן) אין שום קשר למילה חברות, ואם זאת לא חברות אז למה לקרוא לה ככה?

תגידו שזאת סמנטיקה ושאני מתעסק בתפל, אבל אני מרגיש שיש פה משהו שהוא אימננטי במניפולציה שפייסבוק מפעילה על משתמשיה. לקראת מחיקת החשבון בדקתי כיצד נראו הפוסטים בשבועות הראשונים של פרופיל הפייסבוק שלי וגיליתי שם שני דברים מעניינים. הראשון הוא שכל האינטראקציות שלי היו עם חברים במעגל המאוד קרוב והיה להן נופח של מפגש דחקות בסלון, הדבר השני הוא שאחרי לא הרבה פוסטים מגיע הפוסט הבא שלי: Boaz is not addicted to FB anymore וחבר עונה לי בתגובה: "תמשיך להשלות את עצמך, אם אתה כאן אתה מכור". מדובר על אוקטובר 2007, חודש אחרי שנכנסתי לפייסבוק.

אז כמו שגיליתי, מסתבר שמהר מאוד היה אפשר להבין שהפלטפורמה הזאת היא דבר ממכר, רק היה קשה להבין עד כמה. ככל שאני גולל בשנים קדימה השיח נהיה פחות של החברה בסלון והחברים שלי הולכים ומתבזרים לפי תחומי העניין שלי ושל האלגוריתם. אבל עבור פייסבוק זה מהותי ליצור את הבלבול הזה בין ה"חברים" בפייסבוק לבין החברים שלך. כבני אנוש יש ברובנו צורך חזק בחוויה החברתית ואחד הדברים שעלו בי בתהליך שהוביל בסופו להחלטה למחוק את החשבון היתה השאלה של מחיקת הזהות החברתית שפיתחתי לי בשלוש עשרה השנה שהייתי בפלטפורמה הזאת. זהו פחד חוזר שעלה בשיחות שלי עם אנשים שאמרו שהיו רוצים לעזוב את הרשת החברתית אבל שהם מפחדים מהמחיר החברתי. הייתי מחוץ לפייסבוק לתקופה של כמעט שנה ואני יודע שזה לא היה המצב, ועדיין המערכת הזאת בנויה בצורה מופלאה ומצליחה לייצר את החשש הזה אצלי- גם אם אני רואה שעבורי זה חשש דק כבועת סבון.

סליחה! לא זה החבר שאני רוצה להיות

מגיל מסוים הקשר בין עוצמת החברות וקרבת המחיה שלנו לאותה חבר.ה הולך ומתמעט. כיוון שכפי שאמרתי קודם חברות היא דבר שלוקח זמן ומבוסס על אמון והשקעה הדדית כאשר כבר יש לנו חברה ממש טובה אנחנו לא הופכים להיות פחות חברים כי עברנו עיר. אמנם שהיה משותפת בפעילויות היומיות תורמת לתחושת החברות אך היא לאו דווקא זאת שתקבע את מידת הקירבה. כיוון שבשנתיים האחרונות אני גר בספרד אני חווה את האמירות האלו על בסיס יומיומי. המרחק מכמה מחברויות הנפש שטפחתי בעשרים וחמש עד שלושים השנה האחרונות לא הופך את אותם א.נשים לפחות משמעותיים בלבי. אבל השנה קרו לי שני מקרים שונים, פעם עם חבר ופעם עם חברה שגרמו לי להתאכזב מעצמי. בשני המקרים לא תקשרתי עם החבר.ה בערך שלושה חודשים בצורה אישית (שיחת וידאו/אודיאו או מסרונים) אבל ראיתי פרסומים שלהם בפייסבוק. הפרסומים היו חיוביים, מצחיקים, סקסיים ונוצצים ופעמים אף גררו מאות לייקים (בכל זאת יש לי חברים לוהטים!), אבל כשדיברתי עם אותה חבר ואותו חבר גיליתי שהם באמצעו של משבר מאוד קשה בחייהם האישיים. 

עכשיו תגידו, ברור כולם יודעים שפייסבוק זה זיוף וכביכול עוד יותר עבור עוסקים עצמאיים שעבורם זו היא גם פלטפורמה פרסומית (אני אומר כביכול כי זאת בעצם פלטפורמה פרסומית עבור כולם, אבל זה כבר ליום אחר). גם אני יודע את זה, אבל מה לעשות הפרסום עובד. כשרואים עוד אימג' ועוד אימג' שכל כולו משדר חיוביות והצלחה בסוף משתכנעים. הבנתי דרך השיחות האלו שלולא תחושת ה"אני שומר איתם על קשר כלשהו דרך הפייס"  לא רק שלא היתה נכונה אלא היתה הפוכה מהמציאות.  אז במידה מסויימת אני מרגיש שזה גרם לי לפעמים לא להיות החבר שהייתי רוצה להיות, אז סליחה. אני אוהב אתכם, כשקשה לכם אשמח אם תצרו איתי קשר (בפרטי).

חברי הקרובים מאוד חשובים לי, אלו באמת חבורת אנשים מופלאים ומעוררת השראה אחד אחת, כשהם נמצאים בקושי נפשי אני רוצה להיות שם עבורם ככל שאני יכול. בטוח שאינני רוצה לעודד פעילות שפוגעת במצב הנפשי שלהם, ואם יש לכם תהיות אז פרסום פוסטים נוצצים בזמן שהאמת היא שהמצב מאוד לא מזהיר היא פעולה לא מיטיבה וכבר יש לא מעט מחקרים בנושא ההשפעה הזאת. לרגע אני לא רוצה שישמע שהאשמה נמצאת אצל החברים האלה, גם אני הייתי חלק מזה, זה לא משהו שהמצאנו זאת הארכיטקטורה של הפלטפורמה.

הוידוי הנועז שלי היה כמובן לא יותר מבדיחת אבא שהיה עלי לספר מתוקף היותי אבא. הרי ברור לכל (או כמעט כל) משתמשי הפייסבוק שהחברים שלהם שם אינם באמת חברים שלהם. עם זאת השימוש בטרמינולוגיה הזאת והארכיטקטורה של הפלטפורמה דוחפת אותנו לבלבל בין ההתנהגות שלנו במרחב הציבורי לבין ההתנהגות שלנו במרחב הפרטי. מה היא אותה ארכיטקטורה עליה אני מדבר? יש לאותה ארכיטקטורה פנים רבות אבל הברורה ביותר מהבהת לנו בראש הפיד- בעז מרגיש… בעז חושב… בעז יתן לפייסבוק מידע חינמי ואינטימי אודותיו כדי שהם יוכלו לנתח אותו ולמכור אותו. וכך פעמים רבות אנחנו עדים לאנשים שמתערטלים פיזית (לא כולל פטמות חס וחלילה) או נפשית בצורה שלא תואמת את המרחב בו הפעולה קורת. מצד אחד דיברתי קודם על הפער שנוצר בין האימג' הנוצץ שלנו ברשת החברתית ובין המציאות, אבל הצד השני של זה הוא שהרשת החברתית לא באמת יכולה לספק את אותה תחושה עמוקה של תמיכה חברתית לה זקוק.ה כל מי שמתמודד.ת עם משבר או קושי נפשי. המחקר הזה שהוא אחד מני רבים מראה שישנה קורלציה הפוכה בין כמות הזמן שצעירים מבלים ברשתות חברתיות ובין תחושת התמיכה הרגשית שהם מרגישים שהם מקבלים בחייהם. 

שוב, אני לא טוען שאי אפשר לדמיין רשת חברתית שמאפשרת תמיכה רגשית לפחות ברמה מסויימת לחברים בה, אבל שוב השאלה היא מי הארכיטקט ומה הוא התכוון לבנות, ובוא נגיד שחיי הנפש של משתמשי פייסבוק אינם בראש מעייניו של מרק צוקרברג וחבר מרעיו. 

אפשרות מתוקה

עבורי המהלך של מחיקת חשבון הפייסבוק הוא גם מהלך שעושה ריקליימינג לשימוש במילה חברות. אני שמח שמהרגע שהחלטתי סופית לכבות את החשבון נתתי לעצמי שבוע של פרידה. כי פתאום דרך המהלך הזה של הריקליימינג לחברות קורה משהו, אני מקבל הודעות אישיות שאחרת לא הייתי מקבל, אני תוהה עם מי אני ממשיך לפלטפורמות אחרות ומי הולך להעלם כעוד פרצוף בפרצופספר. 

אם אני עומד מול אלפי אנשים אני לא קורא להם חברים, אבל אני בהחלט חושב שזאת אפשרות עבורנו להפוך להיות כאלו, ואיזו אפשרות מתוקה זאת כאשר אנחנו שומרים על משמעותה האמיתית של המילה חברות. 

וכשתשרה עליכם הרוח אני מאוד ממליץ לשמוע את ההרצאה הזאת של ז'רון לניאר (ועוד יותר ממליץ על קריאת ספרו בנושא):