אחרי ארבעה ימים במצב תודעה דלהי נחתנו בפריז. הדבר הראשון שבלט במעבר החד הזה, הוא המעבר מן הכאוס אל הסדר. בעוד בדלהי אין הפרדה בין נמוך לגבוה, נקי למלוכלך, או קודש וחול, בפריז ההפרדה חדה וברורה, יש "עשה!" ויש "אל תעשה!", יש לכל דבר מקום וסדר, וכמובן גבולות. גבולות של נימוס, של מרחק בין אנשים, של איפה אוכלים ואיפה מטילים את הצרכים, המון המון גבולות שצריך להתרגל אליהם מחדש. כשסיימתי לקרוא את הפתק שעליו הייתה הכתובת לספינת הפיראטים של החברים שלנו בפריז האינסטינקט היה להשליך אותו ברחוב, אך ברגע האחרון קול מן העבר צץ בראשי והזכיר לי שבשביל זה יש פחים. פאריז היא אחד השיאים בחלום הבורגני, בתי קפה מפיצי ניחוחות משכרים, יין טוב, גבינות, אופנה, ומה לא… אנו הגענו אל החלום הבורגני הזה בתור נוסעים סמויים. בחסות הלילה נכנסנו לעיר, והבגדים הנוחים שכל כך התאימו לסביבה בהודו, בלטו בצועניותם. הייתה לנו כתובת של זוג חברים שפגשנו בהודו שמתגוררים בפריז, ואף שהם חיים בעיר שנים רבות אפשר לומר שגם הם נוסעים סמויים בעיר הזאת, ואולי יותר נכון לקרוא להם פיראטים, שכן אנשים כמותם לא רק שאינם מתחבאים במעמקי הספינה הפריזאית, אלא יוצאים לסיפון וצובעים את מפרשיה בצבעים צבעוניים.

הבית שלהם היה פעם מפעל קטן ליצור זכוכית. כיום הבית הוא בעצם מסדרון אחד ארוך שמחולק לחללים שונים, חדר מגורים, חדר צ'יל אאוט (שאת קירותיו מעטרות עבודות גרפיטי צבעוניות), גלריה שמשמשת לחלופין חדר שינה לאורחים מזדמנים וחדר עבודה, וגם חלל גדול שמשמש כמוסך אופניים (ובו 20 זוגות אופניים שנקנו בחמש שנים האחרונות ועברו שיפוץ אינטנסיבי). הגבולות פה הרבה פחות ברורים ממה שקורה ברחוב הפריזאי, ויש הרגשה שזה מעין היתוך בין חוסר הגבולות ההודי לבין הגבולות המוכרים מהמערב. זוג הפיראטים שהתארחנו אצלו הוא רק חלק ממרקם שלם יותר, מגוון, ומרתק של קהילת פיראטים ענקית שגרה בפריז. הם לא בדיוק עובדים במשהו קבוע והרזומה שלהם כולל עבודות מגוונות שביניהן, הפעלת תיאטרון צללים, חברה קטנה לאופני הרים, חנות לאמנות אפריקאית (אותה הם הביאו איתם מעשרות הטיולים לאפריקה), והסעת דוגמניות ברחבי פאריז בזמן ירידי האופנה השונים. את הבוקר אנחנו פותחים כיאה לבוקר פריזאי עם בגט וגבינות, את היין נדחה בעוד איזה שעה שעתיים כדי שנוכל להתאושש מהלילה הקודם, ואולי היה עדיף לפתוח כבר את הבוקר עם כוס היין. אחר כך מציעים לנו לקחת אופניים ולנסוע ברחבי פריז וכך לעשות וי על כל אתרי התיירות ש"חייבים" להיות בהם, אך בצורה קצת פחות קונבנציונלית. הרכיבה מהפרבר בו הם גרים ועד למרכז פריז אורכת כרבע שעה. אנחנו משאירים מאחורינו את הרכיבה השקטה של איזור הפרברים, ומתחילים לשעוט ברחובותיה הסואנים של פריז. המארח שלנו נוסע ברחובות כאילו אין בהם כלל תנועה, מדי פעם הוא מאט טיפה, עובר לידי, וצועק לעברי את שמות הבניינים והכיכרות שאנחנו עוברים בדרך, אנחנו עוברים את מרכז פומפידו (ומסמנים אותו כמקום שיש לחזור אליו), משם אנו חולפים מול בית הנבחרים, ולפני שמצמצנו אנחנו כבר שועטים במורד השנז אליזה. הוא מאט טיפה ואומר לנו שאם מישהו פונה אלינו שלא נגיב כי למעשה לא אמורים לרכב בחלק הזה על אופניים, ואנחנו מופתעים ומבולבלים עוקבים אחריו, וחותכים חזרה לרחוב בו מותר לרכב. העיר יפהפייה, כל בניין ובניין גדוש בהיסטוריה, ובין כל זה אנחנו מזגזגים על האופניים, מנסים לעמוד בקצב של מישהו שבשבילו נסיעה ברחובות פריז היא טבעית כמו לנשום. ההרגשה מדהימה, אנחנו רואים את פריז אבל בלי גרירת הרגליים התיירותית ממקום למקום, בלי המרדף אחר תמונת פוזה זוגית מול האייפל, בזכות הפיראטים נפתחות לנו דלתות אחוריות אל העיר. כשאנחנו מתיישבים סוף סוף לא רחוק ממגדל אייפל, ושנייה אחרי שהצלחנו להסדיר את הנשימה, מתחילה להתגלגל שיחה על החיים הפיראטים בעיר. אחד הפיראטים (שכרגע נמצא עדיין בהודו…) נחשב המומחה למציאת מקומות דיור בעיר. באחד הטיולים שלו על גגות פריז הוא שם לב לדירה ענקית במרכז פריז (ממש על נהר הסיין) שעומדת נעולה. לאחר שבדק וגילה שאכן איש לא גר בדירה, הוא מצא את דרכו פנימה, ועבר לגור בה. יינות במזווה, דירה ענקית במרכז פריז, הוא לא התפלא כאשר מכתב שהגיע אל הדירה היה ממוען לשחקנית ההוליוודית מירה סורבינו. "תשמע, סך הכל החלל עמד ריק, וחבל שאיש לא יגור בדירה כזאת מדהימה במרכז פריז". אחרי חצי שנה ערך אותו בחור מסיבה בדירה, אלא מה… חבר טוב של מירה סורבינו שהיה בעיר מצא את דרכו אל המסיבה, והתקשר אליה לארה"ב להגיד לה שהוא ממש נהנה במסיבה שהחברים שלה אירגנו בדירה שלה. למחרת המשטרה פינתה את הפולשים, ויש לציין שזאת ללא כל רישום פלילי, אלא בנימוס הצרפתי המתבקש, הרי לסקוואטרים באירופה בניגוד לישראל יש זכויות.

חבורת הפיראטים הזאת מגוונת מאוד, וככל שאני מברר יותר אני מבין כמה הם מהווים רשת מתוקתקת בכל פריז. הם בעלי בארים, אמנים, בעלי עסקים, וסתם אנשים שנהנים להפעיל את העיר לטובתם, במקום להיסחף לקול התופים הקפיטליסטי שמריץ את רב האנשים ברחוב הפריזאי. רשתות חברתיות ברשת שמיועדות לאותם פיראטים, שולחות הזמנות על בסיס יומי לכל אירוע חינמי המתנהל בעיר. לפעמים ההזמנות לא באמת היו אמורות להגיע לידיה של הרשת הפיראטית, ואז נאלצים הפיראטים לשים את מיטב מחלצותיהם ולתרגל את כישורי המשחק שלהם כדי להיכנס לכל מני אירועי מוזמנים בהם השמפניה והקוויאר נשפכים לכל עבר. כמובן שבשלב הזה יתחילו לצקצק אותם צקצקנים קבועים ולהגיד "פרזיטים!" "אוכלי חינם!" או חס וחלילה "סמאלנים!". אך הרחובות הפריזאים נוטפי הבורגנות השביעה, קוראים לכל מי שעיניו בראשו למצוא את הדרך לנצל את העיר והעושר הבלתי נתפס של חלק מתושביה לטובתו, הרי בסופו של דבר איש אינו עומד כשכוסו ריקה משמפניה באותם אירועים אקסקלוסיבים בגלל אותם פיראטים, ואני משוכנע שמירה סורבינו ישנה טוב גם בזמן שבסלון דירתה הפריזאית שטו פיראטים עם כובעים מצחיקים.

למחרת אנחנו נוסעים לסקוואט שמפורסם בקרב אמני הגרפיטי בפריז. הכניסה אליו עוברת בגינה יפה אותה ארגנו תושבי המקום, והבניינים בסביבה מקושטים בציורי גרפיטי מהיפים שראיתי בחיי. בארץ ברגע שמספר אמני גרפיטי מארגנים תערוכה במקום שעומד נטוש זמן רב, ממהרים הבעלים והעירייה לאטום את הכניסה אליו ( נכון ללפני הנסיעה שלי לחובבי הטיפוס עדיין הייתה אפשרות למצוא כניסה לבניין והביקור מומלץ!) פה מצאה העירייה פיתרון קצת יותר יצירתי, חלל הסקוואט אושר כחוקי, ובתמורה האמנים השונים מעבירים סדנאות יצירה לילדי האזור. כמה חבל שבמקום לתמוך בתושבי הסקוואט בפלורנטין, שהריצו פרויקט דומה בשכונה שתושביה יכולים להפיק כל כך הרבה תועלת ממקום כזה, העדיפה העירייה לתמוך בסילוק הסקוואטרים בלוויית ביריונים, למרות שהמקום עומד נטוש גם עכשיו. אני בספק אם רשת פיראטים שכזאת תקום אי פעם בתל-אביב. אנשי החוק פועלים כל כך במהירות להשבית כל פעילות ספונטאנית, עד שאפילו הקראת שירה ברחובות העיר היא דבר על סף הבלתי אפשרי, שלא נדבר על מה שהיה קורה למי שהיה פולש לאחת הדירות הריקות (לרב בבעלות יהודים צרפתים) שמפוזרות ברחבי תל-אביב. הממסד בישראל פרנואידי לחלוטין. המחשבה העצמאית כל כך מפחידה ממסד זה עד שהוא פועל בכל מרצו כדי לעצור פעילות מסוג זה עוד לפני שהתחילה. הבעיה היא שהפרנויה הזאת לא קיימת אך ורק בממסד אותו מגלמת המדינה. הפרנויה כבר מזמן התפשטה לאותם מחוזות המתחזים להיות מחוזות ליברלים, הממסד האמנותי, הממסד הספרותי, והממסד האקדמאי הם רק דוגמאות בודדות. בדיקה של ממסדים אלו תראה שכל אחד בתחומו פועל במהירות שיא להוציא את האוויר ממפרשיו של כל מי שמנסה לעשות משהו בצורה שונה, אך בכל זאת האוויר במפרשים, והפיראטים ממשיכים להפליג, ואולי יום אחד גם לנו תהיה רשת חייכנית של פיראטים, שצובעים את מפרשיה הלבנים והמשמימים של המערכת.

נסיעה של שבע שעות היא נסיעה קצרה. באמת עניין של מה בכך. נכנסים בצד אחד, משתקשקים, אוכלים קצת אורז, משתקשקים, נזרקים על רצפה שחורה באיזו תחנת מעבר לכמה שעות, משתקשקים, ונפלטים בצד השני. אבל אז כשהראש עוד משוקשק, וגם הבטן במצב טעון שיא צריך לחפש מקום לישון. לפעמים אוטובוסים בהודו הם לא פחות מ"יא אללה!"

לפעמים אוטובוסים בהודו הם לא פחות מ"יא אללה!"

מצאנו משהו לא רע, אנחנו חולקים שירותים ומקלחת עם איזו יפנית. יש שתי דלתות למקלחת, אחת בכל חדר, עם קצת מזל אשכח את זה בבוקר ואכנס בלי לדפוק. בחדר ליד יש בחור הולנדי שבכלל גדל בערב הסעודית ודובאי, הוא מקשיב למוזיקה נוראית בפול ווליום. אני נכנס לראות מה הולך שם ומוצא אותו אורז ספרים. הבן-אדם שומע רימיקס של בריטני ספירס ואורז ספרים של דנטה ודוסטוייבסקי, החיים מוזרים. אחרי שהוא מגלגל את הג'וינט השלישי האנגלית שלו שמלכתחילה הייתה קשה להבנה הופכת לבליל של צלילים לא מוסבר, אבל הוא הבטיח לבעל המקום שיקפוץ לעשן איתו, אז הוא מגלגל גם את הרביעי. השיחה עם אנדרס  מתגלגלת לדרום ספרד. הוא מספר על איזור של מערות באנדלוסיה שאנשים חיים בהם. הוא בילה שם שמונה חודשים במערה, הכין חלילים מבמבוק. זה לא אותו מקום שאנחנו מתכוונים לנסוע אליו, אבל זה קרוב ונשמע שווה ביקור, אם היו לו יותר תאי מח היינו יכולים לרשום את השם של המקום, במקום זה הוא ממליץ לנו על איזו דבה (מסעדת פועלים) פונג'בית במעלה הרחוב. בצ'איי שופ אנחנו פוגשים את דייויד, בחור אוסטרלי יהודי שלמד עברית עוד באוסטרליה ועכשיו בעקבות הטיול בהודו עמוסת הישראלים הוא כבר מדבר עברית די שוטפת, אמרתי כבר שהעולם מוזר? מהצ'איי עוברים למקום הקרוב שמוכר לאסי. דייויד מספר על הקהילות ההיפיות שחיות ברחבי אוסטרליה, ובמהרה השיחה ממשיכה לסמלים השבטיים שמצוירים לו על התיק, ולעולמות המקבילים שהסמלים האלו באו מהם. למחרת אנחנו ממשיכים להחליף רעיונות, אני נותן לו חומר למחשבה והוא נותן לי אבן יפה שהפכה בסוף לשרשרת. הבחור מבית חב"ד עובר בפעם האלף ומנסה לגרום לדייויד לבוא לארוחת ערב, אותי הוא עוזב אחרי שרשם בפנקס את קולות ההתנגדות שלי. הגסט האוס שלנו מושך אליו המון אנשים שמטפלים ברפואה אלטרנטיבית. אולי זה המקום המרוחק יחסית על ההר, ואולי סתם צירוף מקרים. כמעט כל ערב, מישהו מקבל טיפול כלשהו, בעיקר שיאצו ודיקור. עם קצת מזל ידקרו אותי קצת גם כן. השיחות מתגלגלות לדיונים בטיפולים אלטרנטיבים ובכמות השרלטנות שקיימת בתחום. השמש יורדת אל מאחורי ההר ועוד ערב נפלא מסתיים לו. יותר מאוחר יורדים לאכול פיצה. מוזר אבל יש פה פיצה נפלאה במקום הזה, לא משהו אופייני להודו. אחרי הפיצה ממשיכים למקום ליד, חבורת מוסיקאים מכל מני מקומות בעולם מתקבצת שם כל ערב להופיע. הכלים מגוונים, מג'מבה וגיטרה, ועד כינור. הבחור על הכינור מנסה להראות כמו ג'ון לנון, והאמת שממש מצליח לו, משהו בזקן, במשקפיים, ובלוק המוזר. הוא בחור אקסצנטרי וכשהוא מנגן על הכינור הוא לא מפסיק לקפץ. הם מנגנים כל מני דברים אתניים מכל העולם, וגם רוק, באיזשהו שלב הגיטריסט הישראלי מציג בפניהם את השיר האתני "אלינור", וחבורת ישראלים שיושבת בפינה מצטרפת אליו בשירה, פאק החיים מוזרים. למטה, בחלק הטיבטי, אנשים מכל קצוות תבל "משחקים" בלהציל את העולם, דרך לימוד אנגלית לפליטים טיבטים. הפעילות למען טיבט במקום הזה מוגזמת לחלוטין. המטרה כמובן מבורכת, אך קשה שלא לתהות מדוע האנשים שמגיעים לפה הופכים להיות פעילים פוליטיים וחברתיים דווקא פה (בחברת הטיבטים המקסימים) ולא בארצות שלהם. בכל מקרה כרגע הכל סובב את הביקור הקרוב של הדלי למה, הוא מגיע עוד שבוע והקרנבל וכבר בעיצומו. צריך להוציא אישור כניסה כדי ללכת לראות אותו מלמד. בחוץ יש תור של אנשים שמחכים בנימוס ובהתרגשות לקבל את האישור. ההרצאות של הדלי למה מהסוג הזה שונות מאוד מההרצאות שלו במערב, והן כמעט בלתי ניתנות להבנה למי שאינו בקיא ברזי הבודהיזם. בלי קשר למה שנאמר בהרצאות האלו, החוויה של לראות את הדלי למה היא חוויה מדהימה. רק מלהביט בו יושב, ולשמוע את הצחוק המתגלגל שלו, ישר ניתן להבין שהוא במצב תודעה שונה משלך, ולא סתם שונה אלא שונה לטובה. מחכים שהאוטובוס יצא, בינתיים יורד מבול על ההרים בחוץ, עוד צ'איי קטן אחד לפני הדרך, היינו אמורים לצאת כבר לפני יותר משעה, כלומר איחור קטנטן. ברגע אחד הנהג מתניע את האוטובוס ומתחיל לנסוע, אנשים רצים אחרי האוטובוס וקופצים פנימה. נסיעה של שתים-עשרה שעות לדלהי מתחילה,עוד יומיים נהיה בפריז, אבל זה כבר סיפור אחר, החיים מוזרים…
————————————————————————————————-

החלק של הודו בטיול הנוכחי הסתיים והפוסטים הבאים יכתבו ברחבי אירופה (בקרוב פוסט על החוויה עם הפיראטים בפריז).

לקריאת הרשימות מהודו:

פסיכדלהי- דלהי העיר הפסיכדלית

רגעים שונים/ בין החתן לשדרן הרדיו

פוסתמונות – קצת מילים וקצת תמונות

לתת לשינוי לצמוח- בין מזרח למערב

Krishnamorti I

Krishnamorti II

The Poet Leeldhar Jagoori

הודו עוברת שינויים מאוד מהירים בשנים האחרונות. השילוב בין צמיחה כלכלית, מודרניזציה, ומעבר מהכפרים לערים הגדולות גורם לשינוי עמוק במרקם החברתי והתרבותי של תת היבשת. הטיול בהודו מציב בפני הטייל שאלות מוסריות רבות, האם לתת כסף לקבצנים? כיצד להתנהג בהגיעך לכפר מרוחק בו דרך החיים המסורתית השתמרה? האם להיענות לבקשותיהם של המקומיים במקומות מרוחקים לכדורים משככי כאבים? הרי מחר אתה כבר לא תהיה בכפר ואילו כאביו של בן המקום יישארו איתו ומשכך הכאבים שלך רק ישכיח מראשו את הידע בדבר צמחי המרפא בהם השתמשו במשך אלפי שנים. השאלות בדבר השינוי החברתי והתרבותי מעסיקות גם את ההודים עצמם.

הגעתי לפסטיבל בנושא בכפר ששמו סנגלה בעמק קינור. זאת השנה השניה בה נערך הפסטיבל שמבקש להעלות לדיון את התרבות הייחודית לעמק קינור אשר הולכת ונעלמת ככל שהשנים עוברות. הפסטיבל ממומן על ידי מספר גורמים כאשר הראשי שבהם הוא ארגון ללא מטרות רווח אשר נקרא:

Sangla Valley Sustainable Development Society

הארגון נוסד בשנת 2003 בתמיכתם של תורמים שוויצרים שהגיעו לעמק סנגלה שבקינור בכדי לחקור את הרגלי החקלאות של העמק. בעקבות מעורבותם של הפעילים השוויצרים התאפשר קיומו של הפסטיבל הראשון בסנגלה אליו הגיעו מאות רבות של אנשים מן העמק לשמוע ולהשמיע את דעתם בנושאים של אקולוגיה, פיתוח תיירות, שימור התרבות המקומית, ויצירת מקומות עבודה לנשים. בעקבות הפסטיבל ובסיוע החוקרים השוויצרים, אשר מצאו כי האקלים בעמק והאקלים בהרים בשוויץ דומה, קם פרויקט שהכשיר נשים לגידול פטריות מאכל מנבגים ועד למוצר הסופי, וכך נפתחו הזדמנויות עבודה נוספות לנשים בעמק.

בשיחה עם אשוק, דובר האירגון, הוא ניסה להציג בפניי את הבעיות איתן מנסה להתמודד הארגון, בין היתר על ידי הגברת המודעות לבעיות המועלות בזמן הפסטיבל. לפני שבע שנים כשביקרתי בעמק קינור הכפרים כולם היו בנויים בצורה המסורתית ובכביש המרכזי בעמק נסעו מספר בודד של אוטובוסים ביום, ועוד מספר דומה של משאיות. היום הכביש הרבה יותר סואן ורבים מהאנשים זנחו את הבניה המסורתית ועברו לבניה בבטון וגגות פח. אשוק מסביר לי כי הדגש של הארגון לעידוד בנייה מסורתית איננו נובע מסיבות אסתטיות (אם כי הוא מציין כמובן את יופיים של הכפרים המסורתיים) אלא מסיבות פרקטיות יותר. בצורה המסורתית הבתים בקינור בנויים מעץ ובוץ וגגותיהם עשויים מרעפי צפחה המסודרים בצורה מסויימת. אשוק מסביר לי כי הבנייה המסורתית מותאמת לרעידות האדמה אשר פוקדות את האזור לעתים תכופות. בהמשך הוא מספר לי שלפני כמה שנים הייתה רעידת אדמה גדולה ורבים מהכפריים נהרגו מכיוון שבתי הבטון שלא היו מותאמים לעצמת רעידת אדמה שכזאת קרסו עליהם ולא הייתה יכולת לחלצם.

בנוסף מספר לי אשוק כי בשנים האחרונות הולכים ונעלמים המאכלים המסורתיים של עמק קינור ואותם מחליפים מאכלים אשר חדרו אל העמק מהערים המקיפות אותו. מעבר להפסד התרבותי, כניסתו של האוכל המהיר לעמק הביא איתו מחלות אשר קודם לא היו קיימות בו. בדומה לארגון slow food

אשוק מדגיש את החשיבות התרבותית של שימור המסורת הקולינרית כחלק מההיסטוריה החברתית של העמק, וגם כאמצעי לשימור המרקם החברתי. בנוסף עורך הארגון סדנאות הסברה לחקלאי העמק בדבר חשיבות המשך הגידולים של צמחי המרפא המסורתיים. אשוק מדגיש כי הם אינם נלחמים בקדמה, ולהיפך הם מקבלים אותה בברכה, אך עם זאת הוא מדגיש יש לקבל את השינוי בזהירות ולא בעיניים עצומות. בתי החולים עדיין נמצאים הרחק מהעמק והרפואה הקונבנציונלית מיוצגת בעיקר על ידי בתי מרקחת מפוקפקים אשר מחלקים כדורי אנטיביוטיקה כאילו היו סוכריות. הידע בדבר צמחי המרפא, אומר אשוק, הוא ידע רב עצמה אשר עובר בעמק במשך דורי דורות ואסור לנו לזנוח אותו. כמובן שטיפול רפואי מתקדם הוא דבר מבורך, אך אין הוא עומד בסתירה לשימור הידע של אבותינו, הוא מוסיף.

הפסטיבל עוסק גם בחשיבותו של שימור התרבות המקומית. הקינורים ידועים בתכשיטים הייחודים אותם הם מייצרים, בריקודים המסורתיים שלהם, ובגילופי העץ עותקי הנשימה המקשטים כמעט כל בית (אפילו אלו הבונים את בתיהם מבטון מתעקשים לבנות ולו חלק קטן מעץ ובו גילופים מסורתיים). בין היתר הדיון נסב לשאלה כיצד להתמודד עם התיירות ההולכת וגוברת אשר מגיעה לעמק בד בבד עם שימור המסורת, וכיצד לשלב בין מסורת העבר לחיים המודרניים. אחד מחלומותיו של אשוק הוא לפתוח בעמק חווה אורגנית אשר תהיה חברה בארגון הWWOOF, ובה יוכלו טיילים לעבוד בהתנדבות (תמורת מגורים ואוכל) ללמוד על שיטות הגידול האורגניות המסורתיות של העמק, ולחוות את חיי הכפר המסורתיים.

הארגון מנסה לייצר מודעות גם בקרב הטיילים המגיעים לעמק. הרעיון הוא לפתח בעמק אקו-תיירות, כלומר תיירות אשר משתלבת במבנה האקולוגי חברתי של המקום, בניגוד לתיירות אשר מנסה להפוך את העמק למחנה קיט שוויצרי אך זול (דבר אשר קורה במקומות רבים בהימליה ולטיילים הישראלים יש חלק גדול בדבר). כמובן שאנו רוצים תיירות בעמק, אומר אשוק, אך ביחסים בין התיירים למקומיים חייבת להימצא פשרה. מצד אחד המקומיים רואים בתיירות מקור פרנסה מבורך,ומצד שני התייר המערבי צריך להבין שהוא מטייל במקום שהמסורת והתרבות זרים לו ולכן עליו לנהוג ביתר זהירות וכבוד בבני המקום ומנהגיהם.

באחד הכפרים המרוחקים פגשתי בחור גרמני שהטיול הראשון שלו להודו היה בשנות השבעים, ומאז הוא חוזר אליה כמעט כל שנה. הוא סיפר לי על השינויים שראה, על הסכרים ההולכים ונבנים בכל נהר ראשי בהימליה, ועל השינוי התרבותי העז בארבעים השנה האחרונות. לאחר שיחה ארוכה הוא אמר: "אנחנו המכורים להודו של פעם, להודו הרוחנית, מתקשים לקבל את השינוי. אך השיעור הראשון בתירגול רוחני אמיתי הוא הבנת הארעיות של הדברים. אל לנו להתנגד לשינוי המתחולל בהודו, עלינו להניח להם להתפתח כרצונם, אחרי הכל גם להם הזכות לסבול ממש כמונו." אני מסכים לגמרי עם דבריו, אך עם זאת על הטייל בהודו לזכור כי לא רק שהוא מטייל במקום זר בעל מסורת עמוקה וזרה, המסורת הזאת והמקום הזה נמצאים כיום במקום מאוד עדין, ועל הטייל לחשוב על מעשיו במקום רגיש שכזה, אפילו לבוש חושפני ברחוב הוא סוג של התערבות במרקם החברתי.

בהמשך השיחה עם אותו טייל גרמני הוא אמר: "כנראה שעכשיו תורם של ההודים לשעוט על עבר המודרניזציה ולזנוח את הרוחניות. אני מוצא היום הרבה יותר התפתחות רוחנית אמיתית בטיולי באירופה מאשר בהודו, דבר שלא יכולתי לומר בשנות השבעים. זה איננו דבר מפתיע, אחרי הכל ההתפתחות הרוחנית מתרחשת היכן שהכי זקוקים לה, ולכל בר דעת ברור כי הפצע הנפשי הגדול ביותר כיום נמצא במערב."

אולי זאת תקוות שווא, אך אני מאמין כי דווקא במערב השינויים החברתיים מתרחשים לטובה. המערכת הכלכלית הקפיטליסטית זאת שייצגה יותר מכל את האינדיבידואל הדואג לעצמו בלבד קורסת, היא קורסת מהבחינה הכלכלית אך קריסתה היא גם קריסה רוחנית, קריסה פנימה אל תוך הוואקום הרוחני.

———————————————

ומשהו שלא קשור לפוסט: אצל מתי שמואלוף התפרסמה הביקורת של אלי הירש על דקה 5 ותגובותינו, וכמובן גם התגובות של המגיבים על אלי הירש ועלינו וכמובן על עצמם.

בחודשים האחרונים אינני מוצא מילים לחוויה ההודית והמילים אינן מוצאות אותי, לכן החלטתי להעלות פוסט שעיקרו תמונות… בתקווה להעביר חלק מהחוויוה:

רק בהודו הרחוב מזכיר לך שכל יום הוא סיבה למסיבה:

– והממשל מזכיר לך, שהטבע הוא האלוהים והאלוהים הוא הטבע:

אותו ממשל הוא זה המאפשר לעובדי מדינה להראות גם כך:

   פערי המעמדות ניכרים בכל מני דרכים- אם יש לך כסף תוכל להנשא אל המקדש בצורה הזו:

– ואם יש לך פחות כסף…

הדרך בהודו מזמנת מפגשים בין מזרח למערב, למשל הרגע בו אתה משווה את ציוד הטיולים שלך עם הציוד המקומי:

    אך ככל שאני מטייל אני מבין שהמסקנה היא אחת, העולם הוא אותו עולם (רק הפוך)

כמו שכבר ציינתי מספר פעמים. הפעילות סביב דקה נולדה מתוך מסע. מסע נפשי ומסע הקראת שירה בארץ. בהתאם למסורת זאת אנו נוהגים להשיק כל גליון בכמה שיותר מקומות בארץ. כל מקום מספק אווירה אחרת לארוע, אשר מוציאה דברים שונים מהמשוררים, המוסיקאים והקהל.
ההשקה הבאה תאהיה בחיפה, שהיא עבורנו עיר האבות (או אולי יותר נכון עיר האב). בזכות הפגישה עם דוד גוטסמן מהוצאת פרדס זכתה דקה לראות אור. בעבר אירגנו ארועי הקראת שירה בחיפה, אך זאת ההשקה הראשונה שלנו בעיר, דבר מרגש עבורנו. מעבר לכך רשימת ההופעות הפעם ארוכה מתמיד.
ומכאן לאיזור הפרטים הפרקטיים:

העבודה על כל גליון חדש של דקה מתחילה בגישוש באפילה, ובתהיה מה יגיח ממנה? ואיזה אנשים נפגוש בדרך? לאט לאט הגליון קורם עור וגידים, האפילה מתחילה להתבהר ומתוכה מגיח סיפורו של הגליון.  במידה רבה תהליך העבודה על הגליונות דומה לתהליך של הריון ולידה. ההבדל המרכזי הוא שההריון מתחיל ברגע של הנאה צרופה והכאבים מגיעים מאוחר יותר, ואילו גליון שירה מתחיל בכאבים ומסתיים בהנאה צרופה.

ההשקות הן תמיד מפגש מעניין עבורי. מפגש בין הכותבים השונים אותם אני בדרך כלל מכיר רק דרך הכתיבה ולא בצורה אישית, מפגש בין השירה לקהל, ובין הקהל לכותבים ולמוזיקאים המשתתפים בהשקות. מוזר לי לחשוב על השקה של דקה שאיני יכול להיות נוכח בה. אני סקרן לראות את הפרצופים של האנשים כאשר הם קוראים לראשונה את הגליון החדש (מומלץ עם כוס ערק אשכוליות קרה).

את ההשקה הראשונה לגליון החמישי נחגוג בבאר שבע ב"עשן הזמן". כל חגיגה ב"עשן הזמן" היא חגיגה כפולה עבורי. העשן ודקה התחילו את דרכם בעולם באותו הזמן. חוסר ההגיון הכלכלי (ולעתים גם הנפשי) העומד מאחורי יסוד כתב עת לשירה בשנת 2007 בישראל דומה לחוסר ההגיון הכלכלי/נפשי העומד מאחורי פתיחת חנות ספרים יד שניה ומקום להופעות אינדי באמצע שכונה ו' בבאר-שבע. מעבר לכך "עשן הזמן" היווה עבורי בתקופות מסוימות בבאר-שבע בית שני. מקום שיכול לספק את כל טווח הרגשות שבין פולמוס אסתטי סוער לבין פולמוס על השווארמה הטובה ביותר בבאר שבע (למרות שקבב אמונה כנראה מנצח בגדול), כשהשיחה מלווה תמיד בערק זול וטעים.

אז הודו קצת רחוקה מדי בשביל גיחה לבאר-שבע, אבל אתם לא בהודו (אני מבקש את סליחתם של  שניים וחצי הקוראים המטיילים בהודו) אז תקפצו.

ועכשיו לפרטים קצת יותר פרקטיים:

לדף הארוע בפרצופספר

בהתחלה זה היה כמו כדור פורח. הוא יכל לראות כיצד הכדור נסחף בתוך מה שנראה כמו רוח מזרחית. הצבעים נמרחו בשמיים והוא כמו עקב אחר הכדור פורח מבעד למשקפת. פעמים הוא גילה שזה בורח ממנו, ותחושה של אימה הייתה עוטפת אותו. הוא נרדם והתעורר כשבראשו הדבר הזה, נו… זה שהוא כמו כדור פורח. יום אחד הוא לא יכל יותר לעמוד בזה והוא ויתר על תחושת הכמו מעקב שהוא כה אהב ואימץ לעצמו תחושה אחרת. זה היה כמו להיות בתוך הכדור פורח עצמו. גאוני הוא חשב לעצמו, כיצד לא חשבתי על כך קודם, במקום להביט בו, אוכל להיכנס לתוכו וכמו לשוט מעל העולם כולו. כך היה קם ונרדם כאילו היה נסחף בתוך כדורים פורחים. הימים עברו והדברים לא יכלו להראות טוב יותר, עד שיום אחד הוא התעורר וגילה שהרוח פסקה. הוא מצא את עצמו בתוך מה שהיה דומה לכדור פורח תקוע על מה שהיה נדמה כמצוק. הוא יצא בחיפוש אחר דרך לרדת מאותו מצוק עליו נתקע, אך כל מה שמצא היה מה שנראה כמו חבל טיפוס. הוא ישב ובכה. הוא היה זקוק נואשות לחבל טיפוס.

רועי "צ'יקי" ארד הוא דמות מעוררת מחלוקת בביצת השירה הישראלית. הדעות נחלקות בין אלו הבזים לפועלו לבין אלו המעריצים אותה, נדמה שלא אלו ולא אלו מבססים את רגשותיהם העזים על סמך קריאה בשירתו. אכן דמותו של ארד צעקנית ומתגרה, חתרנית לפרקים, ומלאת גחמות, וכך מוסט הדיון מהמישור השירי אל המישור האישי. העובדה שארד הוא מיני סלב ברמה התל-אביבית (עוד מימי הארוויזיון בו השתתף) מצמצמת את הדיון בפועלו לרמת האד הומינם. בימינו  כל משורר וחצי משורר אץ לו רץ לו להוציא ספר שירה (רב הספרים הללו יוצאים במימון עצמי, ומבלים את רב חייהם  במחסני ההוצאה), ומיד אחרי פרסום הספר כבר יוצאות ההכרזות על העבודה על הספר הבא שנמצאת בעיצומה, נדמה כי משוררים רבים כותבים כשבראשם ניצב ספר עב כרס שעל כריכתו מתנוסס שמם תחת הכותרת "כל כתבי". בניגוד מוחלט לאווירה זאת ספר השירה הראשון של ארד יוצא לאחר פעילות אינטנסיבית ביותר בעשור האחרון בשדה השירה והאמנות הישראלית.

בבלוג שלו כותב ארד שבעשור האחרון הוא השתתף במאות  ערבי שירה בעשור האחרון, וכל מי שמעורה בעולם השירה יודע שאין כאן הפרזה. אולי ההבנה של ארד את החשיבות שביצירת קשר ישיר בין הקהל לשירה על ידי הופעות צמחה מהעובדה שעוד לפני שפרסם שירה יצר מוזיקת אינדי  אמנות שבה דגש רב על קיום הופעות רבות. לרב המשוררים בארץ אין ולא היה קשר מעולם עם קהל הקוראים, מעבר לכך נראה שקהל הקוראים אינו מעניין אותם, כך קורה שמשורר עולה בפסטיבל שירה (זה או אחר) להקריא ובמשך עשרים דקות הוא מרדים את הקהל למרות הפצרותיה הנמרצות של עורכת הערב כי יואיל בטובו לפנות את הבמה למשוררת הבאה. או כפי שארד מתאר את פסטיבלי השירה בשיר "צואת הזהב": "אני הולך אל פסטיבלי השירה עבור ארוחת הבוקר חינם/ אבל בדרך כלל לא קורה דבר בפסטיבלים./קהל משעמם, האנשים לא יפים, הנשים לא יפות/ אולי אזכיר שיער ערווה בשיר והם ייצאו זו אחר זו/ וישאירו אותי להנות לבדי באולם"

כשנשאל בארועים שונים לגבי שירתו ארד נוטה לאפיין אותה כשירה ששואפת אל הקליל. באחת השיחות שערכתי עמו לקראת צאת הספר הוא ציין כי הוא רוצה ששיריו יודפסו בראש העמוד (בניגוד לספרים הקודמים שהופיעו בהוצאת פלונית בהם השירים מופיעים בתחתית כל עמוד) ובכך ייצרו אפקט גרפי שידגיש את קלילותם, כאילו השירים צפים על פני הדף. אכן העימוד של השירים על פני הנייר משחק תפקיד חשוב בספר זה (למשל פיזור המילים על פני הדף בפואמה "הינשוף", פיזור שהשפעתו של יונתן רטוש מורגשת בו בבירור), אך קשה לומר שהשירים מתאפיינים בקלילות, ההיפך הוא הנכון. אם בתור עורך נוטה ארד לעודד את כתיבתם של שירים קצרים דמויי הייקו, בספרו תשעה מתוך שלושה עשר השירים הם שירים ארוכים מתוכם שלוש פואמות ("הינשוף", "פגר הפלדה", ו"צואת הזהב"). נדמה כי ארד עצמו מכיר בכך שלרב השירים הקצרצרים אינם עומדים בפני עצמם, וכך הוא שוזר אותם בין השירים הארוכים, או מחברם לרצף מכתמי במחזור "רצף שירי הלל לשר הביטחון לרגל המערכה האמיצה" בו מכתמים יפים כמו: "על צלחת העוף/ שסיים שר הבטחון-/ גרוגרת".

השירים מאפשרים לנו דיון אמיתי בפואטיקה שמציעה ארד, דיון הנובע מתוך השירה עצמה ולא כריאקציה פוריטנית לחולצותיו של ארד שהרי ממילא ארד מקדים את המבקרים בהכריזו "כל כך טיפשות החולצות/ על חזי האנשים, חזי הנשים היפות…" (מתוך השיר 'כל כך טיפשות החולצות'). בימים בהם נדמה כי מעטים המשוררים הצעירים שיש ביכולתם לכתוב פואמה מצטיין ארד דווקא בסגנון ישן זה. בניגוד לרב המוחלט של כותבי 'מעין' (כתב העת שעורך ארד ביחד עם יהושע סימון)  מצטיין ארד בהכרה עמוקה של שירת העבר ובניצול של ידע זה על מנת להצמיח שירה עכשווית בועטת. יצירת פואמה שלימה המתארת את העברתו של גרם מדרגות נעות מרחוב אלנבי היא דבר מרענן על רצף שירת האני הבכיינית הצומחת בסדנאות הכתיבה ומציפה את כתבי העת.על גרם המדרגות מכריז ארד בהומור רב כ: "כשלון!/ גם לאזרח לא עזר מעולם/ שנים שלא עבד/ איני יודע מתי עבד/ ודאי בכל הזמן מאז שהגעתי לעיר/ לא עבד ". קשה שלא להתפעל מיופייה של שירה אורבנית זאת. שירה המלאה ברגישות ל"פגר הפלדה", שירה שמצליחה להשתמש בנוף האורבני של המדרגות הנעות על מנת לייצר באותו שיר, מפלצת, חיה פצועה, וסמל פאלי.

I hope to write something about the police incident when i will get to a better internet

בשיר שכבר הזכרתי "צואת הזהב" מזכיר לנו ארד מדוע הוא אינו דמות מקובלת בביצה הספרותית, כאשר הוא מתנגח במשוררים אשר "ממליצים זה על זה כאחוזי דיבוק/ בוועדות הפואזיות" ולאחר מכן הוא מתאר את שירתם כ"קשקשי דג ללא דג/ זימים ללא אוויר/ אוויר ללא זמום/ ניקוד ללא אות." ('צואת הזהב'). ארד מגיעה אל הביצה החנפנית ובטון רוקנרולי בועט לכל עבר, ובאותו זמן תמיד דואג לחייך. האנרגיות הרוקריות מגובות בשיתופי פעולה של ארד עם אמני רוק שונים ביניהם אפשר למצוא את הגיטריסט המוכשר רם אוריון. רוב השירה המפורסמת ב'מעין' נוטה לכיוון הפופ, כך שרבים נוטים לשפוט את שירתו של ארד לפי השירים אותם הוא בוחר לפרסם, לדעתי תהיה זאת טעות לקרוא את שירתו של ארד לנוכח שירת מעין, שכן מאפייניה שונים בתכלית. כפי שציינתי בשירתו של ארד נוכחות השפעות שונות של שירת העבר, ובנוסף (ובשונה) לארד ישנה רגישות מיוחדת למוזיקליות בשירה. ספק אם כותב בעל רגישות מוזיקלית בינונית היה מצליח לכתוב פואמה ארוכה כמו 'הינשוף' בה המקצבים והמצלולים משתנים תדיר ומהווים חלק משמעותי בביקורת שמותח ארד בפואמה זו. במיוחד בולט השוני בניגון בשורות העבריות הכמעט תנ"כיות כמו: "יכיש וינטוש/ ירסק וינסוק/      הינשוף/ יוצת ברוח המדבר/ צרוף חולית של אפילה/       הינשוף." לעומת שורות השואבות את המוזיקליות שלהן מן האינגלוז שמביאה הגלובליזציה כמו בשורות: "ואנשים בשלחיהם/ ליד "פיקנסין"/ מול "איי.אמ.פי/ לצד ערמת הבגדים הכתומים היא חנות 'פוקס-מן'". (מתוך 'הינשוף'). דווקא בשל החשיבות הרבה של המוזיקליות בספר זה חבל שבחר ארד לפרסם את שיריו ללא ניקוד (למרות הניקוד החלקי פה ושם). טיעוניו הפוליטיים של ארד נגד הניקוד נכונים במידה חלקית בלבד. אמנם הניקוד הוא גושפנקה מעמדית, אך הוא גם מהווה הנחיות לקורא כיצד לקרוא את התווים על פני הדף. מכיוון שהקראותיו של ארד מאופיינות במוזיקליות שבהן היה ראוי כי יאפשר אותו דבר גם לקורא שאינו מכיר את המוזיקליות של הקראות אלו.

איני יודע אם בעקבות הוצאת ספר זה ישתנה מעמדו של ארד בקרב המבקרים או הקוראים. יתכן ודמותו הצבעונית מקשה על רבים מהמבקרים והקוראים. אלו שהולכים שולל אחר כל הכרזה של ארד בראיון זה או אחר נוהגים להלל את קלילותה של שירה זאת, ומכריזים עליה כעל שירה המאפיינת את היופי שבכתיבה הצעירה בתל-אביב, ואילו המתנגדים מגנים את סגנון הכתיבה התל-אביבי הצעיר. דווקא קוראים קשובים יותר יווכחו ששירתו של ארד היא שירה בודדה בנוף הישראלי בכלל והתל-אביבי בפרט. אמנם  "צ'יקי" מוקף תמידית בעדר המאמינים התל-אביבים, אך קריאה בשירתם של אלו תגלה כי בין שירתם לשירתו אין דבר וחצי דבר. ואולי הקהל הישראלי פשוט לא מוכן לקבל את התעקשותו של אדם להיות שמח בכל מחיר, אולי שורות כמו שתי השורות הסוגרות את הספר הן שורות שמדינה מיליטנטית כמו ישראל פשוט לא יכולה לסבול:
"ההפסד מתוק כל כך
שאני מלקק את שפתי"

לילדהאר ג'אגורי הוא משורר ועורך, נולד ב-1944 בדהאנגאן גאון במחוז גארוואל (כיום מחוז אוטרנצ'ל) שבהודו. הוא בוגר תואר שני בהינדית, ועבד בעבודות שונות ומגוונות, בין היתר שירת במחלקת יחסי החוץ ההודית והיה מורה בבתי ספר ומרצה בקולג'ים (במספר מחוזות שונים בהודו). לילדהאר פרסם עשרה ספרי שירה וספר אחד של ממוארים, בנוסף הוא פרסם שני ספרים במסגרת תוכנית להוראת קרוא וכתוב (בשפה ההינדית) למבוגרים. שירתו זיכתה אותו בפרסים רבים, וב-2004 זכה ג'אגורי בפרס הניתן פעם בשנה על ידי נשיא הודו למשורר או יוצר יחיד על פועלו ותרומתו לתרבות ההודית. שירתו נעה בין החברתי לאישי.

הזדמן לי לפגוש את לילדהאר בזכות משוררת הודית בשם רטי סקסנה, שתרגמה את אחד משירי להינדית לפני מספר שנים לכתב העת קריתיה אותו היא עורכת. כשרטי שמעה שאני מגיעה להודו היא הציעה מיד לסדר לי מספר פגישות עם משוררים הודים שנמצאים לא רחוק מהמקומות בהם אני מתכנן לטייל (לא רחוק במונחים הודים משמעו נסיעת אוטובוס של פחות מ-30 שעות). המפגש עם לילדהאר כיאה לכל מפגש בהודו נפתח בארוחה עשירה ובנימוסי הכנסת אורחים שאין לתאר. השיחה לא נסבה לענייני הספרות לפני שלילדהאר וידא כי אני ובת זוגתי שבעים (ואז הוכרחנו לאכול עוד משהו קטן), ושאנו מרגישים בנוח בחדר שהוקצה לנו בביתו.
מרגע שהובהר כי אין ביכולתנו לאכול ולו עוד גרגר אורז אחד, ושאנו מרגישים בנוח, פתח לילדהאר בהסבר נרגש על השפה ההינדית. אחד-אחד עבר לילדהאר על כל עיצור בשפה ההינדית, כשהוא מהלל ומשבח את יכולתה של שפה זו לחכות כל צליל הקיים ביקום, מהפרה הגועה ועד רעש טרטור מנוע המכונית. הסבריו על המקומות השונים בפה בהם מופק כל צליל היו מפורטים עד כדי כך שהזכירו לי את שיעורי הפונולוגיה בחוג לבלשנות. בהמשך הוא הדגיש את החשיבות שקיימת בשני המישורים של השפה, המישור הצלילי ומישור המשמעות. "אתה מבין, שיר אינו צריך להיות חרוז או שקול על מנת שיהיה מוזיקלי, המוזיקליות נמצאת בכל מילה, ובכל משפט". הביערה אשר בה מדבר לילדהאר על שירה משכיחה את העובדה שמאחוריו כבר נמצאים 10 ספרים ועשרות פרסי שירה, היא מצליחה לשמר את האנרגיות של דבר מה ראשוני. הדיבור הלהוט מבהיר שהחיפוש השירי של לילדהאר לא פסק לרגע יחיד, מהזמן שברח מהכפר שבו נולד, לאחר שהוריו חיתנו אותו בגיל 12, דרך שנות הנדודים ברחבי הודו, ועד היום כאשר הוא חי חיים מיושבים ושקטים עם אותה אישה אליה חזר עשרים וחמש שנה אחרי היום בו ברח לחיי הנדודים.

כל יום אחד פחות/ לילדהאר ג'אגורי
אחד מאיתנו עוזב כל יום
אחד מאיתנו אובד כל יום
אחד מאיתנו הולך לעולמו כל יום
כולנו לעולם לא נעלמים
לעולם לא יהיה סוף לכולנו

את העזיבה  היומיומית הזאת של האחד או האחר
את אובדנו של זה או של זה
את היותנו חסרים אחד בכל יום
אנו שוכחים מהר

כמה זה מוזר עם כן
שלא ארוחתו של אחד זה
נשארת ללא שתאכל
ומיטתו לא נשארת ללא שישנו בה

אחד מאיתנו מעכל את האוכל שלו
אחד מאיתנו ישן במיטתו
אחד מאיתנו מקבל את עבודתו, לוקח את מקומו
ואז שוב אחד מאיתנו עוזב
ואחר אובד

רק מישהו אחר מאיתנו יכול לספור אותנו
מה היה מספרינו בבוקר
וכמה מאיתנו נשארו עם ערב
מה היה מספרינו בערב וכמה מאיתנו נשארו עם בוקר
אנחנו חסרים אחד עם כל יום שחולף
(תורגם מהתרגום האנגלי על ידי בליוויו של לילדהאר ג'אגורי)

השיחה איתו קולחת, והנושאים מגוונים. לילדהאר מדלג בקלילות  בין סמואל בקט, ניטשה, כתבי הודות ההודיות, ולא שוכח להפתיע כאשר הוא עוצר לרגע, חושב, ומצטט קטעים שונים משיריו של יהודה עמיחי. בשירתו של יהודה עמיחי נתקל לפני מספר עשורים ולדבריו התאהב בה מיד. קריאה בשירתו מבהירה כי אין זו התאהבות מקרית, תימות רבות שמעסיקות את עמיחי מעסיקות גם את לילדהאר, ששירתו מרבה לעסוק באהבה, התחבטויות בשאלות אמונה, ילדות, מערכות יחסים וטבע.

כששאלתי מה מהווה עבורו מקור השראה לכתיבתו ענה לילדהאר ש"ההשראה הראשית נובעת מהמשוררים הישנים. המשוררים שהיו לפנינו מזמינים אותנו אליהם, לקרוא בשירתם ולחסות בה בתור בית. רק אחרי שאדם תפס מחסה של אמת בשירת העבר הוא יכול (אם הוא מוכשר דיו) לייצר שירה משמעותית משלו. ואינני מתכוון להשראתם של משוררים הודים בלבד. אין זה משנה אם משורר הוא משורר הודי, בריטי, או ישראלי, שירה גדולה היא חוצת יבשות וזהויות לאומיות. ההשראה שלי נובעת מכל משורר גדול שאני נתקל בו, אך לא רק ממה שהאקדמיה קוראת לו שירה, ההשראה יכולה לנבוע באותה מידה משיר או סיפור עממי כלשהו. השירה היא מקור השראה חשוב, אך שירת אמת איננה יכולה להיכתב בדיו אקדמאי. חשוב על כל אותן התרחשויות ברחוב ההודי, היכן שאנשים לא זכו ללמוד קרוא וכתוב, הרי השירה נמצאת גם שם. שפת החיים, היא הרובד העמוק ביותר של השפה, לא השפה שנלמדת באקדמיה. אולי כוחה של שפת השירה טבועה דווקא במקומות האלו, הראשוניים".

כשדיברנו על תפקידו של המשורר בחברה ההודית נגלה הצד האקטיבסטי של לילדהאר. "בחברה ההודית עדיין מורגשת בצורה חזקה השיטה הלא אנושית של הקסטות. המשורר צריך להציב את עצמו מחוץ לשיטה זו. על המשורר בהודו לראות את עצמו כאיש ללא מעמד. המשורר צריך לשבור את מחסום המעמדות, עליו לדבר באותה מידה עם הקבצן ועם העשיר, ולא להסתגר במגדלי השן. אלו שמבלים את חייהם במגדלי השן אינם רואים את העולם כפי שהוא, כיצד יוכלו לכתוב שירה גדולה בצורה כזאת? זה בלתי אפשרי."

למרות הפרסים הרבים בהם זכה, וההכרה הבן לאומית, נשאר לילדהאר צנוע כשהוא מדבר על עצמו.
"שירה גדולה איננה נמדדת בזמן שהמשורר עודו בחיים. פרסים ושבחים יכולים להיות נכונים למציאות, אך גם יכולים להיות תוצר של פוליטיקה פנימית של עולם השירה. שירה גדולה שורדת הרבה אחרי שגופו של המשורר קבור באדמה. קח לדוגמה את יהודה עמיחי עליו דיברנו קודם. עמיחי מת אך שירתו עודנה חיה איתנו. שירתו של עמיחי אינה שייכת לישראלים, היא שייכת למין האנושי. היא מעין פנינה נוספת בענק שעונדת האנושות. כמובן שהשאיפה שלי היא ששירתי תישאר אחרי, אך דבר זה לא תלוי בי ואין ביכולתי לשנותו."
בימים אלו עובד לילדהאר על ספר שירי אהבה. אך הוא מקפיד להדגיש ששירי האהבה בספר זה שונים מאוד משירי האהבה שכתב בצעירותו. "עם השנים האהבה מקבל מימדים חדשים, אדם לומד שלאהבה צורות רבות." לקראת סיום השיחה ביננו ביקש לילדהר להדגיש את חשיבותה של תחושת של אי הודאות בעיניו. "אי הודאות היא נושא שחוזר בכל ספרי ולמעשה זהו אחד הדברים אשר מניעים את שירתי, ולדעתי אי הודאות עומדת מאחורי  השירה כולה. ברגע שישנה יציבות נפסקת השירה. השירה נובעת מכך שאיננו יודעים מה עוד יכול לקרות. אי הודאות דוחפת אותי לכתוב, ולנסות ולמצוא משהו חדש בעצמי כל פעם שאני מחזיק בעט."

רדיו הודי

באחת מנסיעות האוטובוס החלטתי לבדוק את אופציית הרדיו בנגן האמ פי שלי . אחרי זגזוג בין תחנות שונות מצאתי תחנה שהשדרן בה דיבר גם באנגלית וגם בהינדית. לפני כל שיר השדרן דיבר כעשר דקות. הוא סיפר כיצד נתקל בשיר לראשונה, או על איזה קרוב או חבר אהוב שהשיר מזכיר לו, כשהוא מהלל ומשבח את תכונותיו השונות של כל שיר. כמה זה שונה מתוכניות הרדיו הפלייליסטיות בארץ. אמנם כמות הדיבורים הייתה מוגזמת לחלוטין (בשעה שהקשבתי לתוכנית הזאת שמעתי אולי שבעה שירים) אך היה משהו מרגש בכך שמישהו מציג כל שיר בצורה מפורטת ורגשית כל כך, נותן לו את מלוא הבמה.

המורה שלי להינדית ברישיקש הזמין אותי לחתונה של חבר שלו. כמובן שנעניתי בשמחה להזמנה, לא כל יום מקבלים הזמנה אישית לחתונה בהודו. המורה קבע איתנו בשש בערב בבית החתן (מה שהסתבר כשש שעות מוקדם מדי…)  הערב התחיל בתהלוכה מבית החתן שבה השתתפו רק אורחים מהצד של החתן. במהלך השעתיים נסעה לפנינו מכונית מקושטת באורות פסיכדליה קיטשים כשאליה מחוברים שני רמקולים ענקיים שבקושי הצליחו להחזיק את עצמת הסאונד שבקעה מתוכם. החתן (שיומיים קודם שבר את הרגל) נע מאחור רכוב על סוס מקושט לעייפה בקישוטי זהב, כשמלפנים בצמוד לרמקולים התנהלו ריקודים סוערים לאורך כל הדרך. רק כשהגענו לאולם הצטרפה אלינו הכלה ובני משפחתה. האורחים אכלו ורקדו עוד קצת, ואז הסבירו לנו שלמעשה טקס החתונה מתרחש רק לפנות בוקר לאחר שרב האורחים כבר יעזבו לבתיהם. אחד הדברים שאני לא אוהב בטקס החתונה הנהוג בישראל היא העובדה שטקס שאמור להיות מאוד אינטימי בין שני בני זוג "נחגג" לפני כל מני דודות שבני הזוג פגשו פעם לפני 10 שנים ו"חברים" לעבודה של ההורים ש"חייבים" להזמין. יש משהו מאוד יפה בכך שטקס החתונה עצמו נערך לפנות בוקר (בשעה שנקבעת על ידי כהן הדת שמכריז על השעה הנכונה ביותר לחתונה) בחברת המשפחה המצומצמת ובחברתם של החברים שהיה להם מספיק חשוב להישאר עד השעות הקטנות כדי לראות את חבריהם מתחתנים.

שתי פנים לאסתטיקה של ריבוי

משהו מאוד בולט לגבי התפיסה האסתטית ההודית הוא עניין הריבוי והעוצמה. התפיסה האסתטית בהודו גורסת כי כדי שמשהו יהיה יפה הוא צריך להיות הרבה ממנו והוא צריך להיות בעצמה מאוד גבוה. כך למשל כאשר החצוצרנים בתהלוכות ברחובות מנגנים הם עושים זאת בעצמה הגבוהה ביותר שהם יכולים, ואם עוברים לידם הם מכוונים את החצוצרות שלהם ישר לכיוון הראש שלך, לא מתוך רצון להציק אלא באמת מתוך מחשבה שככל שהחצוצרה נשמעת בקול רם יותר כך הניגון יפה יותר. הדבר נכון גם לגבי כמויות הפרחים, ריבוי הקישוטים על המכוניות וכו'. אין זה יוצא דופן לראות פינה של חסר בית ברחוב מקושטת בהמון המון פרחים וקטורות.
 תרבות נוספת שרואה בגודל ובעוצמה ערך אסתטי היא התרבות האמריקאית. אנדי וורהאל  שבמובנים רבים מייצג נכונה את הלך הרוח האמריקאית הקפיטליסטית טען כי אם מונה ליזה אחת היא יפה אזי אלף מונה ליזות יהיו יפות אף יותר (בעבודותיו של וורהאל השיכפול תופס מקום מרכזי). גם בצעידה ברחוב האמריקאי קשה שלא לשים לב שהתפיסה האסתטית שמה דגש על הריבוי והגודל/עצמה. אך שתי חברות אלו כל כך שונות. התפיסה האסתטית בתרבות האמריקאית מניעה את אזרחיה לבנות בתים ענקיים (שבשבילם נלקחות הלוואות ענק שאותן מסתבר אזרחי ארה"ב לא יכלו להחזיר), להצטופף בקניונים ענקיים עם חנויות עמוסות מדפים. בהודו נדמה שהתפיסה האסתטית הזאת לא גלשה (עדיין) אל התפיסה הכלכלית, אלא נשארה בעיקר בתחום האמונה והחגיגה (ובהודו כמעט כל יום חוגגים משהו אחר). מעניין לחוות שתי חברות שאסתטיקת הריבוי היא כל כך מרכזית בהם ולחוות דברים כל כך מנוגדים.

ירושלים?? התנ"ך??

בדרך כלל כשאנשים בחו"ל שומעים שאתה בישראל מקבלים אחת משתי תגובות: אוי יש לכם הרבה מלחמה אנחנו כל הזמן שומעים עליכם בחדשות, או ווואוו ישראל הארץ הקדושה, ישו הלך שם על המים וכו'. לפעמים מקבלים את שתי התגובות גם יחד. חזרתי לפני כמה ימים מטרק של 9 ימים בכפרים מרוחקים במחוז אוטרנצ'ל שבהודו (חוויה שאני מקווה להקדיש לה פוסט נפרד בעתיד). בכל מקום שהגענו אליו שאלו אותנו מאיפה אנחנו, וכששמעו שאנחנו מישראל ביקשו שנסביר להם איפה או מה זה. האנשים בכפרים האלו הם הינדואים ולא היה להם מושג מה זה התנ"ך או מיהו משה או ישו. המלחמות שלנו מעניינות אותן כקליפת השום, הרבה יותר חשוב האם ירד היום גשם או לא, כדי שיוכלו להוציא את הבקר למרעה. אך הם התעקשו שנסביר להם איפה ישראל או לפחות מה יש שם. זאת חוויה מאוד מרתקת לנסות ולהסביר היכן הבית שלך נמצא ללא שימוש בהיסטוריה, חוויה שמעטים המקומות שיתנו לך הזדמנות להתנסות בה. פתאום צריך לנסות להגדיר לעצמך מחדש איפה בכלל המקום הזה שאני בא ממנו? 

ילדים פסיכדלים

עידו הרטוגזון כבר כתב כאן על השפעתה של הפסיכדליה על עיצוב מוצרים. לפני שנסעתי להודו קיבלתי מתנה מעולה, חוברת דגמי אלתר. זאת חוברת צביעה שנועדה לילדים (לפי התמונה על הכריכה היא נועדה לילדים משנות השבעים). כל דף מכיל דוגמה אשר מורכבת מצורות גאומטריות שאפשר לעצב לדוגמאות שונות לפי הצביעה. הדוגמאות מזכירות מאוד צורות שחושפות את עצמן בפני הטרמפיסט הפסיכדלי. הדף הצבוע מזכיר מאוד את המנדלות הטיבטיות. חווית הצביעה בחוברות של דגמי האלתר היא חוויה מאוד מדיטטיבית, ומומלצת מאוד גם למבוגרים (למעשה אני לא  מכיר יותר מדי ילדים שמסוגלים לצבוע דגמים כמו אלו על הכריכה, אך מי יודע מה הילדים בשנות השבעים אכלו…). לצערי המקום היחיד שאני יודע בוודאות שמוכר את החוברות האלו היא רשת צומת ספרים… אבל אני בטוח שאם תבקשו מהחנות העצמאית הקרובה לביתכם להזמין את חוברות דגמי אלתר מהוצאת זמורה ביתן הם ישמחו לעשות זאת, וכך תוכלו על הדרך לתמוך גם בתרבות מקומית.