בעקבות החוקים הפשיסטים המוצעים בפני הכנסת קיבלתי דוא"ל ובו הזמנה למשמרת מחאה, אני מביא אותו כלשונו:

זאת אותה האש מגיל עשר, זאת עם האצבעות הלוחשות. אלו אותן האצבעות שקוראות לך לבעור, ועליהן אסור היה לספר לאמא. בעצם זאת אותה האש שהוציאה אותך מהמערה, שירדה מהאלים, שהיא היא האלים עצמם,  המראה הראשונה בה ראית את עצמך, בוער ולא אוכל, בוער. היא חוזרת אליך בחלומות, מספרת לך את סיפור התכלותך, למרות ההזיה על ההר, היא מעכלת אותך אט אט. היא חוזרת בטקסים, מזמינה אותך להצמיד אותה אל עינך הסגורות, לראות מבעד החשיכה את החום, להרגיש את האור. והאצבעות שלה שלוחות אליך מכל פינות החיים, לפעמים מותר כבר לספר עליהן, אבל רצוי לא להכביר במילים. האצבעות שלה כותבות את חייך, עוברות איתך אות אות על המילים, מספרות את סיפורם של הדפים השרופים, ואתה הולך אחר האצבעות השלוחות כמו איש דתי, מאמין לכל ניצוץ, חומד כל להבה, מסיט עיניך מהחריכות בקצוות. אם רק אפשר היה לרגע אחד להיות בתוך הלהבה, רק לרגע אחד, כמו אדם שנקלע לעינה של סופת טורנדו, לרגע אחד של שקט ודאי מתרחשת הבנה גדולה, לפני הרוח, לפני הריח השרוף.

בהתחשב בעובדה שאני בהודו קרוב לודאי שלא הייתי זוכר ששבוע שעבר היה יום העצמאות. אלא שביום העצמאות הסתובבתי ברחוב הראשי של לקשמן ג'ולה (כפר ליד רישיקש) כשלפתע פנו לעברי שני בחורים צעירים וחסונים כשלאחד מהם דגל ישראל מתחת לבית השחי "אפשר להזמין אותך היום בשמונה ל…" ישנם המון סיטואציות בהם המפגש עם הישראלים בהודו הוא מפגש מכעיס (וראוי שאייחס לזה פוסט עצמאי מתישהו) אך מפגש זה היה פשוט עצוב.
מה גורם לבחורים צעירים אלו להסתובב בפינה מרוחקת זאת של היקום עם דגל מדינתם ולארגן מסיבת עצמאות? האם הם עד כדי כך עבדים לאזרחותם שאם הם לא יחגגו את יום העצמאות תישמט עצמאותם תחת רגליהם?
הייתי באמצע תרגום של פרק אחר מספרו של קרישנמורטי, אך החלטתי לעצור את התרגום ולתרגם את הפרק המובא לפניכם. אז באיחור קל הנה פוסט הפוסט עצמאות שלי, מכאן ואילך קרישנמורטי:

הפרט והחברה
הלכנו ברחוב ההומה. המדרכות היו צפופות באנשים, וריח אגזוזי המכוניות והאוטובוסים מילא את נחירינו. בחנויות הוצגו דברים יקרי ערך. השמיים היו בצבע כסף בהיר, והיציאה מההמולה הרועשת אל הפארק הייתה נעימה. המשכנו רחוק יותר אל תוך הפארק, והתיישבנו.

הוא אמר שהמדינה, עם הצבאיות והחקיקה שלה, בלעה את הפרט כמעט לגמרי, ושהערצת המדינה החליפה את הערצת האל. ברוב המדינות המדינה חדרה לחלקים האינטימיים ביותר של אנשיה. נאמר להם מה לקרוא ומה לחשוב. המדינה מרגלת אחר אזרחיה, משגיחה עליהם בעין אלוהית, מחליפה את תפקיד הכנסייה. זאת הדת החדשה. בעבר האדם היה עבד של הכנסייה ועתה הוא עבד של המדינה. בעבר הייתה הכנסייה אחראית להשכלתו, ואילו עתה המדינה אחראית לה. לא זאת ולא זאת דאגו לשחרורו של האדם.

מה טיב מערכת היחסים בין הפרט לחברה? בבירור החברה קיימת בשביל הפרט, ולא ההיפך. החברה קיימת כדי לקדם את האדם, היא נועדה כדי לאפשר את החופש, כדי שתהיה לאדם ההזדמנות להעיר את האינטליגנציה הגבוהה. האינטליגנציה הזאת איננה תוצר של טיפוח, טכניקה, או ידע; משמעותה להיות בקשר  המציאות היצירתית שאיננה חלק מהתודעה השטחית. אינטליגנציה איננה תוצאה של הצטברות, אלא חופש מהתקדמות הישגית והצלחה. אינטליגנציה לעולם אינה סטטית; לא ניתן להעתיק אותה, או להפוך אותה למשהו סטנדרטי, ולכן לא ניתן ללמוד אותה. את האינטליגנציה יש לגלות בחופש.

רצונם ומעשיהם של הקולקטיב, הלא הם החברה, אינם מציעים חופש זה לפרט; שהרי החברה איננה דבר אורגני ולכן הינה לעולם סטטית. החברה היא דבר מומצא, שהורכב למען נוחיותו של האדם; אין לה שום מכניזם עצמאי משלה. בני אדם יכולים להשתלט, להנחות, ולעצב את החברה, בהתאם למבנה הפסיכולוגי שלהם;אבל החברה איננה האדון של האדם. החברה יכולה להשפיע על האדם, אך בסופו של דבר האדם תמיד יפרק אותה. ישנו קונפליקט בין האדם ובין החברה מכיוון שישנו קונפליקט בין האדם ובין עצמו. הקונפליקט הוא בין הסטטי לבין החי. החברה היא ההבעה החיצונית של האדם. הקונפליקט בינו ובין החברה הוא הקונפליקט בינו ובין עצמו. קונפליקט זה, פנימי וחיצוני, יתקיים עד הרגע שבו האינטליגנציה הגבוהה תתעורר.

אנחנו בו זמנית ישויות חברתיות ופרטיות. אנחנו גם אזרחים וגם בני אדם, התהוויות נפרדות בצער ובהנאה. אם רצוננו בשלום, עלינו להבין את הקונפליקט הקיים בין האדם לבין האזרח. כמובן שהמדינה תעדיף אותנו כאזרחים בלבד;אך זאת היא טיפשותן של ממשלות. אנו עצמנו היינו מעדיפים לוותר על האדם לטובת האזרח, שכן להיות אזרח היא משימה קלה יותר מלהיות אדם. להיות אזרח טוב, משמעו לתפקד ביעילות בתוך מסגרת מוגדרת של חברה נתונה. יעילות והסכמה כללית  נדרשים מהאזרח, שכן הן מקשיחים אותו והופכים אותו לחסר רחמים, ואז הוא יכול להקריב את האדם לטובת האזרח. אזרח טוב איננו בהכרח אדם טוב, אך אדם טוב מועד להיות אזרח טוב, לא של חברה או מדינה מסוימת. מכיוון שביסודו הוא אדם טוב, פעולותיו לא יהיו אנטי חברתיות, הוא לא יפנה נגד אדם אחר. הוא יחיה בשיתוף עם בני אדם טובים אחרים, מכיוון שאין לו כל סמכות; תהיה לו היכולת להיות יעיל ללא הצורך בחוסר הרחמים. האזרח מנסה להקריב את האדם;אך האדם אשר מחפש אחר האינטליגנציה הגבוהה נמנע  מטיפשותו של האזרח. מכיוון שכך, המדינה מתנגדת לאדם הטוב, האדם בעל האינטליגנציה, אך אדם מסוג זה הוא אדם חופשי מכל ממשלה ומדינה.

האדם האינטליגנטי ייצור חברה טובה, אך האזרח הטוב לא יצור חברה שבה יוכל האדם להיות בעל אינטליגנציה גבוהה. הקונפליקט בין האזרח והאדם הוא בלתי נמנע כל עוד האזרח שולט, וכל חברה אשר בכוונת תחילה מתעלמת מהאדם נידונה לכיליון. ההתפייסות בין האדם ובין האזרח יכולה להתרחש רק כאשר מבינים את הפסיכולוגיה של האדם. המדינה, החברה העכשווית, איננה מתעניינת באדם הפנימי, אלא רק באדם החיצוני, האזרח. ניתן להתכחש לאדם הפנימי, אך הוא תמיד מתגבר על האדם החיצוני, הורס את התוכניות שהותוו בערמומיות בעבור האזרח. המדינה מקריבה את ההווה בשביל העתיד, לעולם שומרת על עצמה למען העתיד. המדינה מחשיבה את העתיד כחשוב מכל, ולא את ההווה. אך לאדם האינטליגנטי, ההווה הוא בעל החשיבות הגבוהה ביותר, העכשיו ולא המחר. 'מה שישנו' יכול להיות מובן רק כאשר המחר מתפוגג. ההבנה של 'מה שישנו' מובילה לשינוי בהווה המיידי. שינוי זה הוא בעל החשיבות העליונה, ולא הדרך לפייס בין האזרח והאדם. כששינוי זה מתרחש, הקונפליקט בין האזרח והאדם פוסק.

לא הופתעתי ממעצרים שלא אנשי פרופיל חדש, אחרי המעצרים שלהם הייתי עד בזמן המתקפה הישראלית על עזה. אני מעלה לכאן שיר ישן שלי שנזכרתי בו בעקבות קריאה בדבריו של עידן לנדו.

את הקטע הבא תרגמתי מתוך הספר של ג'ידו קרישנמורטי שאני קורא בימים אלו. הספר נקרא Commentaries on Living ואין לי מושג אם הוא התפרסם בעברית (אשמח למידע בנושא). בכל מקרה זאת גירסה ראשונית לתרגום של פרק אחד מהספר. הספר עשוי מהרבה קטעים שמנסים לתפוס מושג מסויים או לתעד מפגש עם אדם מסויים. שפתו של קרישנמורטי נוטה לעתים להיות אניגמטית, אך יש בה יופי רב לטעמי. מכאן והלאה קרישנמורטי:
התנסות
העמק שרה בצל, והשמש השוקעת נגעה בפסגות ההרים הרחוקים. הילת השקיעה נדמתה כנובעת מתוך ההרים עצמם. מצפון לכביש הארוך, ההרים שנחשפו על ידי האש היו ערומים ושוממים; מדרום, הגבעות היו ירוקות ומכוסות בכבדות בשיחים ועצים. הכביש מתח קו ישר שחילק את העמק היפהפה.

בשחקים דאו ציפורים כבדות בחוסר מאמץ. סנאים חצו את הכביש בעצלתיים, ומרחוק נשמע רעש של מטוס. בצדי הדרך היו סחלבים כתומים, מסודרים ומטופלים היטב. בסוף היום החם היה ריח המרווה הסגולה חזק, כך גם ריח האדמה והחציר שנחרכו בשמש. עצי התפוזים היו כהים ופרותיהם בהירים. השלוים קראו בקול, קוקייה רצה ונעלמה אל תוך שיח. נחש-לטאה שהופרע על ידי הכלב הזדחל אל תוך העשב היבש. דומיית הערב התגנבה אל האדמה.
ניסיון הוא דבר אחד, והתנסות היא דבר אחר. הניסיון הוא מכשול בפני ההתנסות. עד כמה שיהיה הניסיון נעים או מכוער, הוא מונע את פריחתה של ההתנסות. הניסיון כבר לכוד ברשת הזמן, הוא כבר נמצא בעבר, הפך לזיכרון המתעורר לחיים רק על ידי תגובה להווה. החיים הם ההווה, ולא הניסיון. העוצמה והמשקל של הניסיון מטילים צל על ההווה, וכך הופכת ההתנסות לניסיון.התודעה היא הניסיון, המוכר, והיא לעולם לא יכולה להיות במצב של התנסות, מכיוון שמה שהתודעה מתנסה בו הוא ההמשכיות של הניסיון. התודעה מכירה רק בהמשכיות, והיא לעולם לא יכולה לקבל את החדש כל עוד המשכיות זאת מתקיימת. המתמשך אינו יכול להיות במצב של התנסות. הניסיון אינו אמצעי עבור ההתנסות, שהינה מצב ללא ניסיון. הניסיון חייב להפסק על מנת שההתנסות תהה.

התודעה יכולה לזמן רק את השתקפותה שלה, את המוכר. עד שהתודעה לא תפסיק להיות  הניסיון, אין זה אפשרי להתנסות בלא ידוע. המחשבה היא ביטוי של הניסיון, היא תגובה לזיכרון, וכל עוד ישנה התערבות של המחשבה ההתנסות לא יכולה להתקיים. אין אמצעי או שיטה לשים קץ לניסיון, שכן האמצעי עצמו הוא מעצור בפני ההתנסות. להכיר את הסוף משמעו להכיר את ההמשכיות, והאמצעי לסוף הוא השהייה של המוכר. התשוקה להצליח צריכה להתפוגג, התשוקה הזאת היא שיוצרת את האמצעי ואת הסוף. הענוה הכרחית להתנסות. אך כמה להוטה התודעה להפוך את ההתנסות לניסיון! באיזו מהירות אנו חושבים על החדש ובכך הופכים אותו לישן! כך מתבססים המתנסה והניסיון, ומכאן נולד קונפליקט הדואליות.

ההרים בערב ייחודי זה נראו כל כך קרובים, כל כך לא מציאותיים, כל כך קלים ורכים.

במצב ההתנסות המתנסה והנחווה אינם קיימים. העץ, הכלב, וכוכבי הערב אינם נחווים על ידי המתנסה, הם התנועה של ההתנסות. אין מרווח בין המתבונן ובין המושא. אין זמן, או מרווח מרחבי בכדי שהמחשבה תוכל לזהות את עצמה. המחשבה איננה נוכחת לחלוטין, אבל ישנה הוויה. בלתי אפשרי לחשוב או למדוט על המצב הזה של 'היות', הוא אינו דבר שיש להשיגו. המתנסה צריך להפסיק ליצור ניסיון, ורק אז יכול להיווצר מצב של 'היות'. בתנועתו השלווה מתקיים העל-זמני.

אני ממליץ בחום לקרוא את הרשימות על קרישנמורטי אצל תומר פרסיקו

מאז שהגעתי להודו אני מנסה לנסח לעצמי את הגורמים שהופכים מקום למקום פסיכדלי. ישנם מקומות שונים שהם ט.א.ז אשר מכריזים על עצמם כבעלי מהות פסיכדלית, כך קורה באסיפות הגדולות של הריינבואוו ובפסטיבלי הטראנס הגדולים באירופה. קהילה שלימה מייחדת מקום וזמן לפעילות שמהותה פסיכדלית (ניתן להשתתף בהתרחשות פסיכדלית ללא שימוש בסוכנים פסיכדלים, אך כמובן שיש לכך השפעה על רמת ההבנה של המתרחש סביבך), אך האם עיר יכולה לתפקד כמקום פסיכדלי?

T.A.Z בפסטיבל VuuV 2008 בגרמניה

ראשית אולי כדאי שאנסה לנסח חלק מהמאפיינים של מקום פסיכדלי.  אפתח בהודאה בכך שהניסיון לנסח מאפיינים לחוויה הפסיכדלית בצורה הרמטית נידון לכישלון, שכן חלקים רבים ומהותיים בחוויה הפסיכדלית מתרחשים מחוץ לשפה, ויותר מזה החוויה הפסיכדלית מכוונת את הטרמפיסט הפסיכדלי להסתכל על המקומות בהם השפה קורסת, נכשלת תחת העומס החווייתי. ובכל זאת, אנסה לנסח מספר קווים מרכזיים.
הגורם הראשון הוא החוויה הויזואלית הצבעונית. אין זה אומר שהכל צריך ללבוש גוונים אשר זוהרים תחת אור אולטרה סגול, אלא שהויזואליות הופכת למוקד מרכזי בחוויה. האדום הוא הכי אדום שאפשר והכתום הוא הכי תפוז שאפשר. כל אחד מהנוכחים במקום הפסיכדלי מביא עמו את הגוון של עצמו עד הסוף, בלי לפחד להראות את גוונו האמיתי.

הגורם השני בחוויה של המקום הפסיכדלי היא התחושה החזקה של הראשוניות. כל דבר שעינך רואות קורה באינטנסיביות של "פעם ראשונה" ובשל כך יש לו משמעות. השעמום נמצא מחוץ למגרש המשחקים הפסיכדלי, כיצד יכול אדם להשתעמם כאשר אל מול עיניו נברא עולם חדש. אם להשאיל מניסוחו של שקלובסקי את שאיפותיהם של הפורמליסטים האבן חוזרת לאבניותה. כך גם לגבי התרחשויות קטנות כמו הליכה, ריקוד, או חריצת לשון, שנטענות במשמעות מיסטית, ממש כרגע הבריאה. חיוך יפה באמצע חוויה פסיכדלית יכול לברוא עולם שלם, להצמיח פרחים ויערות גשם.

הגורם השלישי הוא הרגשת האחדות. העולם נגלה כאורגניזם יחיד. המחשבה היומיומית שלנו מחלקת כל דבר לקטגוריות, מפרידה בין חי- צומח- ודומם, וגם בתוך קטגוריות אלו ממשיכה לפרק את הכל לקטגוריות שונות, אני הוא לא אתה ואתה לא אני. החלוקה האשלייתית הזאת אשר מפרידה בין הגורמים השונים מתמוססת במקום הפסיכדלי שם התלותיות של הכל בכל חשופה. כבר הזכרתי בעבר את הצעתו של אלן וואטס לראות בדבורים ובפרחים אורגניזם אחד, ואם נרחיב את התובנה הזאת ניתן להבין שכולנו אחד, תלויים אחד בשני גם אם לרב תלות זאת היא תלות נסתרת. הכל הוא חלק מהאחד ולכן כל אחד חשוב בצורה אבסולוטית לקיומו של אחד זה, ובאותו זמן איננו חשוב כלל כמהות עצמאית.

הגורם הרביעי יכול להיתפס כמנוגד לגורם השלישי, אך הוא קורה במקביל אליו. בתוך המקום הפסיכדלי כל אינדיבידואל מרגיש כאילו הוא מחזיק בתוכו את המהות של החוויה כולה. כלומר המציאות פורחת ונובלת מתוך תודעתו. הסובייקט חווה את המקום כאילו הוא נמצא במרכז והמקום הפסיכדלי סובב אותו (ובאותו זמן הסובייקט חווה את עצמו כחלק קטן מתוך חוויה אחדותית גדולה יותר).

דלהי מספקת את כל הגורמים הללו ועוד מספר גורמים פסיכדלים שאני עדיין בשלבי ניסוח שלהם. ההבעה הויזואלית המוגברת נוכחת בכל מקום. צורות שחושפות את עצמם רק לטרמפיסט הפסיכדלי נוכחות בכל פינה בתרבות ההודית, אולי אלו שאריות מהשפעתו של הסומה על תרבות זאת. הרחוב ההודי אינו משעמם לרגע, ולא רק לטייל המזדמן. ההודים עסוקים כל הזמן בצפייה בנעשה ברחוב, מהומות קמות ושוכחות רגע אחרי רגע, בין צעקות עזות לצחוק רם אין רגע דל. את תחושת התלות של הכל בכל לא ניתן להרגיש חזק יותר מאשר במקום כמו דלהי. כולם נתמכים ותומכים בכולם, הכל אחד. כאשר הקטגוריות המבדילות בין אדם אחד לשני נמסות, נעלם גם מושג הפרטיות.

התרבות הפסיכדלית הושפעה רבות מהודו ואימצה סממנים הודים רבים כמו סמלי האום הקיטשים שתלויים במסיבות רבות ודמויות האלים, אך לא לקרבה זאת כיוונתי. הקרבה עליה אני מדבר היא קירבה שאיננה יכולה להיווצר על ידי חיקוי שכן היא קירבה המבוססת על המתרחש ברמת החוויה במוחו של הטרמפיסט בזמן השהייה בעולמות המקבילים.

לתמונה אין שום קשר לדלהי- מצד שני לא יכולתי לדחות את הדחף להעלות תמונה מהפוג'ה ברישיקש

האם ההשפעות הפסיכדליות של הסומה הן שהובילו תרבות זאת לתובנות עמוקות אלו אשר להן קשר ישיר עם החוויה הפסיכדלית? קשה להכריע בשאלה זאת. בכל מקרה דלהי ככל חוויה פסיכדלית נשארת בסופו של דבר כשאלה פתוחה. החוויה הפסיכדלית איננה מכוונת אל התשובה הנכונה, אלא מכוונת את האדם לשאלה הנכונה.

לפני יומיים שודרה ביומן כתבה לכבוד מאה שנים לתל-אביב. הכתבה הורכבה משילוב של שני קטעים, האחד הוא ראיון עדכני עם מאיר ויזלטיר תוך כדי שיטוט בתל-אביב, והקטע השני הוא קולאז' מתוך קטעי וידאו של דוד אבידן בנושא תל-אביב. על פניו זה משמח שבוחרים לעשות כתבה על תל-אביב דרך משוררים, אך השמחה לא יכולה להמשך למי שקורא לעומק את המהלך הטלוויזיוני הזה. כתבות מסוג הכתבה הזאת משתמשות בשירה כליצן החצר ולא כדבר מה בעל עומק. הליצן תפקידו למהול את כאב המציאות, מהלך ממש הפוך למהלך שמבצע ויזלטיר בשיריו. אך מה עושה הכתבה? מה עומד מאחורי הבחירה  לייצג את תל אביב  דווקא דרך דמותם של משורר מזדקן ומשורר מת? התשובה פשוטה למדי, הכתבה בונה על כך שהנוסטלגיה תשכיח מלבו של הצופה הישראלי ככלל והתל-אביבי בפרט את המציאות התל-אביבית שהיא רחוקה ממסיבת המאה, וקרובה יותר למסיבת סוף מאה בסגנון שמתאר סחרוף ("ברוכים הבאים למסיבת סוף המאה, אצלנו תקבל אקדח ומסיכה").
יסלחו לי חברי המשוררים התל אביבים, אותם אני אוהב מאוד, אך חשיבות המשוררים בהתנהלות של תל-אביב היום שואפת לאפס. תל אביב היא עיר שבה אנשים כמו דוד אבידן כבר בקושי יכולים לחיות מפאת שכר הדירה הגבוהה. תל אביב היא עיר של בעלי הון שרוצים שפאבים יסגרו מוקדם ומועדונים ינגנו מוזיקה בשקט, ואם בכלל  אפשר לדחוף את כל הצעירים האלו לאיזה מתחם, נגיד בנמל (אותו נמל שדון חולדאי חיסל בו את המועדון המצליח במזרח התיכון ובתקופות מסוימות מועדון (האוקטיפוס) שנחשב משמעותי בסצנה הבינלאומית של המוזיקה האלקטרונית, כל זאת כדי לבנות דק עץ שבו יאפים יוכלו ללגום משקאות בצבעים זוהרים במחירים מגוחכים), ואז אחת ולתמיד יהיה שקט בעיר הזאת. כל זאת עוד לפני שהתייחסנו לכפר שלם, ליפו, לשכונות בדרום העיר ועוד ועוד… אבל פשוט הרבה יותר קל לעשות כתבה שמשתמשת בשירה כליצן החצר שמכסה על האמת, והרי מהלך זה הפוך למהותה של השירה עצמה שבבסיסה עומד הרצון לחשוף באמצעות השפה משהו מן המהות האנושית, משהו מן האנטי שפה.
די ברור מדוע לא פנו לאף משורר צעיר לכבוד הכתבה אלא הסתפקו במשורר המת ובזה שכבר לא ממש כותב. הרי כל משורר צעיר שאני מכיר שפועל בתל אביב יצריך הרבה יותר שעות עריכה באולפני הערוץ הממלכתי. פה למחוק תלונה על מצב הדיור, שם למחוק הערה על האדישות הפוליטית, וכו' וכו'…
אני מאוד אוהב את שירתם של ויזלטיר ואבידן ובאמת שאני שמח לראות אותם מעל מסך הטלוויזיה, אבל לא בתור ליצנים, לא כדי להסתיר את האמת. אני גם ממש אוהב את תל-אביב ולא חושב שהכל רע שם, אבל ראבק מה אתם חוגגים כל כך? בקצב שבו הדברים מתקדמים עוד עשור לא יישארו צעירים תפרנים בעיר הזאת, וצעירים תפרנים מה לעשות הם חלק מאוד מרכזי במה שהופך את תל-אביב לעיר כל כך מיוחדת. כי איפה באירופה תגידו לי אפשר לרדת לקנות ירקות בשלוש לפנות בוקר?

חברים בארגזים

פרידות הן דבר מוזר. כמעט ובלתי אפשרי לתפוס את העניין לפני שהוא מתרחש. המח האנושי מסרב לקבל את הפתאומיות החד משמעית שבפרידה, ומעדיף את הרצף הנרטיבי. מה שמוזר הוא שהחיים מורכבים הרבה יותר ממקטעים ופרידות מאשר ממשהו רציף, ובכל זאת אנו דוחסים את המקטעים השונים של חיינו, את אלפי הפרידות שמתרחשות כל רגע סביבנו ומנסים ליצור משהו שידמה לרצף, מדמים ריצוד נר לאור רציף, ומאירים בו את חיינו.
כבר כמה חודשים שאני ארוז בארגזים. היום נזכרתי במחברת ישנה, ובה סיפור קצר שכתבתי בשדה התעופה בתאילנד לפני שבע שנים. זה סיפור סוריאליסטי שהושפע רבות מסגנון הכתיבה של ויליאם בורוז, ומאוד שונה מהכתיבה הרגילה שלי. רציתי להוציא אותו ולערוך אותו. בשביל זה הייתי צריך לנחש באיזה ארגז שוכנת המחברת מתוך ערימות ארגזי הספרים. את המחברת לא מצאתי.
כשפתחתי את הארגזים נזכרתי בהמון  חברים, שברגע זה מצאתי שוכבים זה ליד זה  בערימות. חלקם שעונים בלחץ על מתנגדיהם הגדולים, בעוד אחרים הקדימו את זמנם ופגשו חברים מלאי השראה מהעתיד. הספרים שמצטברים עם השנים הם כמו חברים טובים שמחכים לך כשאתה חוזר הביתה. הם מציצים עליך מהמדף,מזכירים לך רגעים נשכחים. חלקם לקחו אותך למקומות חדשים עם עצמך, וחלקם (אולי היותר טובים שבינהם) גרמו לך לצאת מהבית כשהם זרוקים על הרצפה, ללכת לפאב, או סתם לרדוף אחרי נערה יפה. וברגע הזה הם מציצים מהארגז, מנסים ליצור סיפור רציף מכל המקטעיות הכאוטית הזאת.
שלום.

העט והמקלדת

הרבה אנשים ששמעו שאני לוקח איתי מחשב להודו התפלאו. הרבה מהם התפלאו בגלל שהם יודעים שחלק לא קטן מהתוכניות שלי מורכב מטרקים בהימלאיה ומבחינתם המחשב (מחשב קטן וחמוד 🙂 הוא פשוט סוג של משקולת. כבר שנים שאני לא כותב (חוץ מרשימות למכולת) שום דבר בכתב יד. בתחושה שלי המדיום בו כותבים משנה גם את הכתיבה עצמה, ואינני מוצא את עצמי נובע מעט או מתחדד מעיפרון, אני נענה לקולות התקתוק של המקלדת ובמיוחד ליכולת המופלאה למחוק הכל כלא היה, והרי מחיקה היא החלק החשוב ביותר בחייו של כותב (או לפחות כך אני מאמין). ואולי הדימוי של המחשב למשקולת הוא מדויק, וכל העניין הזה של הכתיבה הוא סוג של משקולת שאני נושא איתי לכל מקום.

עוד מספר שעות אני כבר אהיה על מטוס לדלהי. אין לי מושג לאיזה כיוון הבלוג הזה ילך בזמן השהות שלי בהודו, וכמו שאמרתי עוד בהתחלה מעולם לא ידעתי לאן הוא ילך. סביר להניח שלא אוכל לענות לתגובות ממש במהירות, אבל אני מבטיח לענות לתגובות כשאגיע למקומות עם רשת. הפוסט הבא יהיה כבר מדלהי או רישיקש או איפשהו.

אתם מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה של הבלוג כך אולי יהיה קל יותר לעקוב אחרי הפוסטים שיעלו בסדירות משתנה.

להמשיך ללכת אחרי משהו שאתה יודע שיתפוצץ זה כל הקסם. לשמר על הידיעה המוקדמת על מי הסבון שיתיזו על העיניים הבוהות והפה השמוט, ועדיין להמשיך ללכת עם כל מה שיש בך בנחישות מלאה ללוות אותה, להיות איתה, להיות היא, לעוף ולהתפוצץ, מלא בהכל ובכלום. להסתכל לתוך השקוף הזה ולהבין ששקוף זה הדבר הצבעוני ביותר בעולם. להיות שם לרגע יחיד שאולי אפילו לא התרחש, להביט בשקוף של הבועה, בבבואה, לראות דרכה,  ולא מבעדה, את העולם. להפריח בועות בעזרת הבל הפה הצוחק, בעזרת העיניים המנצנצות של אישה יפה, להפריח בועות מקצות האצבעות, לגדל אותן לאט בעדינות כמו מרבדי דשא, ולהפריח. לכלוא מחשבה יחידה בתוך קיר נוזלי ולשחרר אותה לאוויר, לתת לה להשתנות, לרקוד, לרצד, להתעצב על ידי האוויר,ובסוף להתאחד עם האוויר בפיצוץ פתאומי וצפוי. להפוך כל מילה לבועה צבעונית שמתפוצצת בראשו של אחר,  לראות מבעד לבועה שלך את הבועות של אנשים אחרים, ולדעת להזמין אותן ולו לרגע אחד לגעת בבועה שלך, להדבק אליה, לזמן קצוב עד שהבועות המשותפות יתפוצצו חזרה אל הבועה הגדולה.

נדירים המקרים שבהם אני מתעורר בבוקר פותח עיתון ומרגיש גאווה להיות ישראלי. אבל היום הוא יום כזה. לרגע שפשפתי את עיני, חשבתי שאני עוד חולם. אבל לא, זאת המציאות. זה התחיל בכתבת הראשית ב"ידיעות- אחרונוץ" שסיקרה את פרישתו של מג"ד גבעתי בעקבות מלחמת עזה. אבל למה להרהיב במילים כשאפשר פשוט לצטט: "היום לאחר תחקירים, אני יכול להגיד בפה מלא: נכשלתי! לא עומדת בפני ברירה אחרת אלא לפרוש מתפקידי ולפשוט את המדים. לא הצלחתי להנחיל בקרב החיילים והמפקדים בגדוד את טוהר הנשק וצדקת הדרך ויותר מזה את הדבר הבסיסי ביותר 'ראשית היו בני-אדם ורק אחר כך חיילים'…" משם הוא ממשיך לתאר כיצד לא יכל להרדם למשך שבוע שלם לאחר שראה את תמונות כתובות הנאצה שהשאירו חיילי הגדוד על קירותיהם של אזרחים חפים מפשע, כתובות שלא ניתן להגדיר אלא כ"גזענות אנטישמית לשמה"(שם) 

לא ישן שבוע שלם!

 סוף סוף קם מג"ד ולוקח אחריות על מעשי החיילים אשר הוא עצמו שלח למשימות. בעמוד השביעי (אמנם בטור צדדי אך גם זה משהו) התפרסם השיר הבא:
חרטה/ דן חלוץ
בשיר אחר הייתי ציפור
והיתה לי כנף
ומכה קלה
אך לא ידעתי לראות
ולא היתה בי חרטה
וכשנחתתי בערה האדמה.
אבל הדיסקט התחלף
הציפור פרחה
התברר שכל ההסברים היו חרטא
ויש בעולם חרטה
עכשיו אני סאניטר בשיפא
בלי נוצות אבל עם הרבה אהבה
 
אני מודה שזאת לא שיא היצירה העברית, ושהייתי עורך פה ושם ואולי אף מוחק איזו שורה או שתיים, אבל ראבק לקרוא דברים כאלו מדן חלוץ זה לא הולך ברגל…  נדמה שמשהו קורה פה, אולי זה המשבר הכלכלי, או האביב שבפתח, אולי זה לכבוד חג החירות, אבל אם יורשה לי נראה לי שאפשר לפתח אופטימיות זהירה.
זה הזמן לחגוג את השחרור מעולם של אילו,

חג חירות שמח.

ותוספת מאוחרת לכבוד החג:
 

זה  אף פעם  לא מתאים, זה לא בא טוב. הרגע הזה שבו מבינים סופית שזה לא זה, זהו, זה נגמר. הלהקה שפתחה בפניך דלתות סוגרת את הדלת. אתה ידעת שזה יבוא. בדיעבד אתה רואה את הסימנים המקדימים, את הסולו גיטרה המצועצע מדי, ובעצם אולי הם היו אמיתיים רק לדיסק אחד. אבל בכל זאת קשה להיפרד, הרי זאת הייתה אהבת אמת. רק שאחריה באה אהבה גדולה יותר בלונדינית יותר (ואולי שחורדינית יותר, אחת שאוהבת בליץ') ולימדה אותך שאהבה אמיתית זה דבר בודד משחשבת, ואולי גם לבלונדינית המוארת היה רק דיסק אחד אמיתי, ואחד אחרון שהוא מופת של קינה עצמית, ובאמצע רעש לבן.

יש את הרגע הזה שאתה לוחץ play במערכת וזה כבר לא זה. להקות טובות טורקות את הדלת בפנים של המעריצים שלהם, הבעיה היא דווקא בלהקות האלו שסוגרות את הדלת לאט, כאילו לא שמנו לב שאנחנו כבר מזמן לבד בחדר. כשטורקים לך את הדלת בפרצוף, אתה חייב לעצור ולחשוב, ולפעמים אתה מבין שטרקו לך בפנים דלת מסתובבת.

*אין לי בית, אני לפני טיסה ארוכה ואני מבלה כמה ימים כאן וכמה ימים שם. כשנכנסתי לבית שאני ישן בו היום וחיפשתי מוזיקה מצאתי בתחתית ערימת הדיסקים בפינת החדר את הדיסק הזה של גאנז. לגמרי שכחתי מקיומו. היה מוזר פתאום לגלות דיסק שגם כשקניתי אותו (בשנות התשעים היו חנויות דיסקים) ידעתי שהוא יהיה גרוע.

*איכשהו עברו 15 שנים מאז שאיש מוכשר אחד ירה לעצמו בראש. באיחור של יום אני מצרף לפוסט הזה שיר מתוך דיסק האנפלגד המופתי