אז היום נפתח בוידאו קצר ואחרי זה נמשיך לפוסט היומי בדרך למחיקת חשבון הפייסבוק שלי:
כשצפיתי בוידאו הזה בפעם הראשונה, לפני יותר מעשור, הוא מאוד שעשע אותי. למעט שנתיים בדירת סטודנטים בב"ש, לא היה לי אף פעם טלויזיה בבית. איכשהו תמיד הייתי גם מאוד נלהב על פיתוחים טכנולוגיים וגם מאוד זהיר לגביהם והרגשתי שאני בשליטה בעניין. מאז שאני מחובר לפייסבוק התחושה של השליטה הלכה ופחתה והמחשבות הנוכחיות לקראת מחיקת החשבון הזכירו לי את החלק בוידאו הזה בו הוא משווה את פירמוט המחשב להתאבדות.
אבל איך זה מרגיש?
כתבתי בפוסטים הקודמים על כל מני השפעות הרסניות שאני חושב שיש לפייסבוק עלי, על החברים שלי ועל החברה ככלל. יש לי עוד נקודות רבות של מחשבה רוחבית על ההשפעה של הפייסבוק, אבל היום אני רוצה רגע לעצור ופשוט להתמקד בתחושות. בעוד הדיונים על הסיבות למחוק או לא למחוק את הפייסבוק יכולים להיות מעניינים, אני חושב שתחושות הגוף שלנו מחזיקות בתוכן תשובות ברורות להרבה שאלות שאנו יכולים להתפלסף שעות אם לא שנים לפני שנגיע להכרעה בעניינן.
מתוך שנים רבות של תרגול תשומת לב למחשבות, תחושות ורגשות שמתעוררות בי כאן ועכשיו תמיד מסקרן אותי מה מתעורר סביב רגעים של שינוי גדול. קשה לדעת מדוע החלטה מבשילה ברגע מסוים, אבל אחרי תהליך בן כמה שנים של מחשבה פתאום לפני כמה ימים הבשילה בי ההחלטה למחוק את החשבון. בערך חמש דקות אחרי שידעתי שזה מה שאני הולך לעשות שמתי לב לשני דברים: הדבר הראשון ששמתי לב אליו הן תחושות פיזיות לא נעימות שמזכירות תחושות של פחד וחרדה. אמנם הן לא היו בעוצמות גדולות אך חשתי כיצד הגוף שלי ברמה מסויימת משדר סטרס. הדבר השני ששמתי לב אליו היו כל מני מחשבות שמטרתן לנסות להניע אותי מהפעולה שתנתק אותי מדבר אליו אני מכור. אלה היו כל מיני מחשבות על סיטואציות דמיוניות שבהן לא אוכל עוד להעזר בפייסבוק. יכולתי לראות איך השילוב של המחשבות הללו יחד עם תחושות הגוף מנסה להניע אותי חזרה אל ההרגל ההביטואלי של הפייסבוק. כיוון שאחד מתחומי המומחיות שלי כמטפל הוא עבודה סביב שינוי הרגלים ממכרים הייתי מוכן לתופעות האלה, וחשוב מכך כבר הכנתי את התשובות לשאלות האלה מראש.
למרות המוכנות זה עדיין מדהים אותי, כמות הרגשות ותחושות הגוף שיכולות להתעורר ממהלך של מחיקת חשבון בפלטפורמה וירטואלית. מתוך השנתיים האחרונות ביליתי עם משפחתי שנה בקרוואן במסעות בטבע וחודש במנזר בודהיסטי מרוחק בתאילנד וכעת אני גר בעמק מוזר למדי בדרום ספרד. אין לי בעיה להיות מנותק מהפייסבוק לתקופות ותמיד נהנתי מכך, ועדיין שוטפות אותי תחושות גוף ורגשות שלא ניתן להתעלם מהן.
עם זאת קרו לי גם דברים שלא צפיתי בימים האלו. כאמור אני עושה את המהלך הזה דבר ראשון בשביל להפסיק את הסבל שהפלטפורמה הזאת מסבה לי ורק אחרי זה מתוך ההבנה שמדובר פה בפלטפורמה שיוצרת נזק חברתי של ממש. כך שלא ציפתי לכך שהעזיבה שלי תגרום למספר אנשים שאני מאוד מעריך לכתוב לי שלמרות שהם כבר הרבה זמן חושבים על זה, אחרי שהם קראו את הפוסטים שלי הם מרגישים מוכנים יותר לעזוב את הפייסבוק. הגדיל לעשות חבר אהוב ששלח לי היום וידאו שלו מוחק את החשבון. התחושה הזאת שאפשר לתמוך ולהתמך היא כל כך חשובה עבורי. התחושה הזאת שעוד אנשים מבינים ללבי ואני מבין לבם הציפה אותי בשמחה אמיתית. כי הדיונים מעניינים וחשובים ככל שיהיו לעולם לא יתנו לי את החיבור הזה שנוצר מזה שאנשים מקשיבים לתחושות הגוף, למחשבות ולרגשות שמתעוררות אצלהם בזמן אמת ואז מגלים שעוד אנשים חווים את זה. מגלים שיש דפוסים, ויש דרך החוצה מהדפוסים.
יש דרך החוצה מפיייסבוק!
אבל על הקשיים הנכלוליים שהם מנסים להערים על מי שמנסה לעזוב אכתוב ביום אחר.
בערך לפני שנה, באחד הביקורים שלי בשדה בוקר כתבתי גרסה תל-אביבית לשיר New York I love You של LCD Soundsystem. ברוח השבועיים האחרונים נראה לי שזה זמן טוב לפרסם את הגרסה הזאת. את השיר המקורי אפשר לשמוע כאן.
אם קראתם את הגרסה ובא לכם לעשות לזה ביצוע מוזיקלי אשמח ללינק.
לפני קצת יותר מחודש נפגשתי עם מיכל וקסלר בחוף ליד הבית לעשות קצת ג'אגלינג בשקיעה. עשינו ג'אלינג ודיברנו קצת על ג'אגלינג ועל לימוד ג'אגלינג לילדים. אני חזרתי הביתה ושכחתי את השיחה הזאת, אבל אצל מיכל השיחה הזאת הציתה רעיון. בפעם הבאה שדיברנו היא שאלה אותי מה אני חושב על יצירת קבוצה של ג'אגלריסטים אקטיביסטים שתסע למקומות שונים ותעביר סדנאות ג'אגלינג. היינו צריכים עוד לחשוב על הרעיון, מה זה בדיוק אומר לעשות סדנאות ג'אגלינג בשטחים, בכפרים בלתי מוכרים, באזורי מצוקה, ואיך הופכים את הג'אגלינג לחלק ממאבק ולא חלק מתהליך של נורמליזציה שמהותה השלמה עם המצב הקיים ואי-התנגדות.
אבל ישר מההתחלה הרעיון דיבר אלי. כתבתי כבר בעבר על החיפוש אחר שיטות אקטיביסטיות שמאפשרות מקום של שמחה. אם יש דבר שמעולם לא הבנתי בקהילה האקטיביסטית זה את החיבה המוגזמת לצבע *שחור. האם העובדה שמדינות וחברות מבצעות עוולות נוראיים אמורה לגרום לי לרצות ללבוש שחור? אישית אני מעדיף לשמור את הבגדים השחורים לטרוריסטים שהמדינה שולחת להרביץ למפגינים. מעולם עוד לא הגעתי להפגנה או פעילות סולידרית כלשהי שהרגשתי שהצבע שחור היה חסר בה. הקהילה שסובלת מהדיכוי אם זה בשטחים ואם זה בתחומי ישראל, איננה זקוקה לתזכורת מצד האקטיביסטים לכמה המצב שחור, היא זקוקה לתמיכה, לשמחה ולתקווה. ברגע שפעילות אקטיביסטית מאבדת את היכולת שלה לייצר תקווה יש בה משהו שנדון לכשלון.
מהצד השני יש משהו בקהילות היפיות שבורחות מתחושות כמו כעס וזעם שהוא מלאכותי בעיני. כעס, זעם ותסכול הם משאבים נפשיים שאפשר לעשות איתם דברים נפלאים. הנקודות בחיי בהן נתקלתי ביופי אמיתי ואור גדול היו לרב דווקא בסביבות מורכבות וקשות שהתקיים בהן מיזוג של דברים טובים ורעים כאחד. אני לא מציע שנזנח את הצבע השחור הכעס והמרי מאחור, אני מציע להרחיב את תחום המאבק.
בשבועות שהגיעו אחרי שעלה הרעיון, הבית של מיכל הפך לסדנה מתמדת לייצור אביזרי ג'אגלינג. הרעיון היה לייצר את אביזרי הג'אגלינג מחומרים ממוחזרים (למעט דבק צבעוני ודברים שאי אפשר למצוא בזבל) וזולים, אביזרים שנוכל ללמד בקלות כיצד לייצרם. כל מני אנשים טובים הגיעו והשקיעו מזמנם וכישרונם כדי לעזור, וככל שהימים עברו הבית הפך להראות כמו מחסן קרקס פסיכדלי.
אז גיבשנו את הרעיון, והציוד כבר היה מוכן והגיע הזמן לתאם את הפעילות הראשונה של "פעולה-קרקסית". הוחלט שנצטרף לקבוצת פעילים שנסעה לכפר ראס-עוג'ה שבבקעה (ממליץ לקרוא את דו"ח בצלם האחרון על הבקעה). הפעילות המרכזית באותו יום בכפר היתה בניית מבנה בוץ שישמש כבית ספר במקום בית הספר האחרון שצה"ל הרס. למקום הגיעו פעילים מקבוצת האנרכיסטים נגד הגדר, פעילים מעוררי השראה ותקווה מרמאללה מקבוצת "15 of May", ופעילי סולידריות מתנועת Jordan Valley Solidarity.
הגענו באוטו: מיכל, אסף, הידוע גם כמרמיט (שכתב על היום הזה בצורה כל כך מרגשת שכמעט גרמה לי לוותר על כתיבת הפוסט הזה), ריטה, תמר, ועבדכם. עוד לפני שהספקנו לפרוש את המחצלות וציוד הג'אגלינג ריטה כבר היתה מוקפת בילדים שנענעו את האגן בניסיון לגרום להולה-הופ לא להפסיק להסתובב. כשהוצאנו את בועות הסבון הורגשה תנועה של הילדים אל עבר אקסטזה כללית (אגב ילדים באקסטזה זה דבר מהנה ומלחיץ כאחד).
ג'אגלינג וקרקסנות באופן כללי מאפשרים יצירה של מרחב קרנבלי. כמו שזיהה **בכטין אחד המרכיבים המשמעותיים בחווית הקרנבל הוא האפשרות לערער על ההיררכיות המובנות. גם בסדנה שאנחנו יצרנו עד מהרה התהפכו ההיררכיות. ריטה שהביאה צבעי מים בכוונה לצייר על הילדים ציורי גוף מצאה את עצמה מתמסרת לידיהן של הילדות שביקשו לצייר על פניה, ואחר כך גם עלי ובעצם על כל מי שהיה מוכן לתת להן לקשקש עליו. אני לא מגיע להפגנות מתוך רגשות לאומיים ולכן אני נמנע מלהחזיק סמלים כמו דגל פלסטין בהפגנות, אבל הרגע שבו הבנות ציירו דגל פלסטין מלא בנצנצים על מצחה של ריטה היה רגע מרגש. היה באקט הזה משהו הרבה יותר עמוק מאמירה לאומית (ושלא יובן לא נכון, אמירה לאומית היא לגיטימית לגמרי בעיני), היה שם רגע של התמסרות מצד ריטה וביטוי רגשות עמוקים מצד הבנות- הלב נפתח והיה רגע אמיתי של סולידריות.
לא פחות משהילדים למדו מאיתנו ג'אגלינג אנחנו למדנו מהם. למרות שלמתבוננים מהצד ג'אגלינג יכול להראות כעשייה טווסית או כמו שהיינו אומרים כשהיינו קטנים "שוויצריות", למעשה החוויה של רב הג'אגלריסטים שאני מכיר היא ענווה למדי. חלק מלהיות ג'אגלר זה לדעת שאתה הולך להכשל, אתה הולך שוב ושוב לאסוף את המקלות/כדורים או מה שזה לא יהיה מהרצפה, וזה לא משנה לאיזו רמה תגיע. דרך המקום הצנוע שהג'אגלינג מייצר יותר קל ליצור מפגש עם אנשים מבוגרים וילדים כאחד. לראות את אסף מוקף בילדי הכפר ויוצר איתם משחקי כדור רבי משתתפים כאשר לא ברור אם הוא מלמד אותם את החוקים או הם אותו, היה עוד רגע שיחרט בזכרוני מהיום הנפלא הזה. או הרגע שבו מיכל התייישבה עם אחת האמהות ולמרות שלא היתה להן שפה משותפת הן הצליחו ליצור יחד מקל פלאוור צבעוני ויפה.
אבל כל המילים שאכתוב לא יוכלו לתאר באמת את היום הזה:
אז מה התוכניות לעתיד…
אנחנו מתכוונים לארגן נסיעות לכפרים נוספים בקרוב, בתקווה ליצור רשת של כפרים אליהם נחזור בצורה רציפה. אם אתם ג'אגלריסטים ואקטיביזם מעניין אתכם מאוד נשמח אם תצטרפו אלינו.
אם אתם באיזור תל-אביב ובא לכם לעזור לנו להכין ציוד ג'אגלינג לסדנאות הבאות נשמח לקבל עזרה.
הציוד שבו אנו משתמשים אמנם עשוי ברובו מחומרים ממוחזרים, אך בלונים, מקלות, דבק צבעוני ולא פחות חשוב:נצנצים, עדיין עולים כסף. אם תרצו לתרום לכובע הקסמים כדי שנוכל להמשיך לקנות חומרים ולהרחיב את מבחר הציוד שלנו אנו נשמח ונודה לכם על כך בבועות סבון גדולות.
אם הפעילות שלנו מעניינת אתכן והייתן רוצות לשמוע על עוד פעילויות, לראות תמונות ולשמוע חוויות נשמח אם תתחברו אלינו בפייסבוק—>
זאת גם הזדמנות טובה להגיד תודה לכל האנשים שעזרו לנו בדרך, שבאו למיכל הביתה והכינו ציוד ג'אגלינג, למי שתמך בנו רעיונית, וכמובן לאחים ולאחיות הרוחניות שלנו שבזכותן נפגשנו.
—————————————————————————————————–
*אנשים רבים ומופלאים שפגשתי דרך האקטיביזם הם ממחבבי הבגדים השחורים. אני מלא הערכה ואהבה לאנשים האלו הם לימדו ועודם מלמדים אותי המון. כאמור הקריאה פה איננה להיפתר מן השחור אלא להרחיב את תחום המאבק.
בשנת 2008 נתקלו אזרחי ישראל לראשונה במושג "תג מחיר" מחוץ להקשר הצרכני. בויקיפדיה גיליתי ערך מפורט יחסית על פעולות הטרור האלו. כמובן שהעובדה כי צה"ל והמשטרה לא מנסים לאכוף את החוק על הטרוריסטים היהודים הושמטה. כמו כן רק בשורה התשיעית של הערך הויקיפדים מודים שהפעולות בעצם מכוונות כמעט אך ורק נגד פלסטינים ולא באמת נגד כוחות הביטחון. אבל מה שמעניין באמת בערך הוא שמו: "מדיניות תג מחיר". אמנם הויקיפדים המסורים עושים הנחות למחבלים היהודים, אך בשמו של הערך הם דואגים להעביר את המסר החתרני שלהם. במילה מדיניות מנסים אותם ויקיפדים עבריים (הידועים בחיבה שלהם לחתרנות) לרמוז לקורא הישראלי כי אלו פעולות שאותן מקדמת המדינה, אך מכיוון שלא מצאו את המסמך אליו ניתן לתת קישור ובהתאם לתקנון ויקיפדיה העברית הוחלט על רמיזה, ודי לחכימא ברמיזא. אבל פה זה לא ויקיפדיה, ואפילו כולנו חכמים אנסה בכל זאת להרחיב קצת בנושא.
נקמה זה שם המשחק
בשנות החמישים והשישים השליטה מדינת ישראל מדיניות שנקראה "פעולות התגמול". הסיפור מוכר, בבית הספר הסבירו לנו ש"הם" מבינים רק כח (לפעמים במילים יפות יותר, ולפעמים במילים יפות פחות), שזאת היתה מדיניות של הרתעה. לא כל כך התרכזו בלספר לנו על רצח של אזרחים חפים מפשע, ועל המושג פשעי מלחמה. אולי אומרים איזו מילה או שתיים על הקמתה של יחידת 101, לא ממש עוצרים לספר על הפעולה הראשונה של יחידה זאת: טבח קיביה בו נרצחו שישים אזרחים. אמנם אני מאמין שידיעת ההיסטוריה היא דבר הכרחי, אבל המטרה שלי באיזכור פעולות התגמול והטבח איננה שיעור היסטורי. מפעולות התגמול אנחנו יכולים לראות כי פעולות נקמה הן בדי אן איי של מדינת ישראל עוד מראשיתה, ואת זה דואגת מערכת החינוך להטמיע טוב טוב במוחות ילדינו. "עין תחת עין, שן תחת שן", ללא שאלות על מוסר ללא בדיקת הלגיטימיות. כך יוצא שמעשי הטבח השונים שביצעה מדינת ישראל נדחקים לשולי התודעה (לאחרונה אף אזכורם נדחק מחוץ לחוק). כך גם קורה שמספר עשורים אחרי זה ישראל פותחת במדיניות חיסולים מוצהרת (מעניין שאת המדיניות המוצהרת הזאת הויקפדים לא מזהים כמדיניות ומעדיפים את המושג המכובס "סיכול ממוקד") וציבור שלם פשוט שותק. כמעט ולא נשאלות שאלות לגבי התוקף המוסרי של פעולה בה המדינה משמשת כמאשים, כסניגור, וכתליין. לא קמה שום תנועה רחבה של מחאה ציבורית, כלום, שקט, עין תחת עין וכולם עיוורים.
את מדיניות תג המחיר לעומת זאת מיחסת המדינה ל"קומץ מטורפים", ל"מתנחלים", ל"קיצוניים". למעשה המתנחלים תמיד היו חלק מהכוחות ששימשו את ממשלות ישראל (הימניות והשמאלניות כאחד) כדי לבצע את מה שהן לא יכלו לעשות בגלוי. בהתחלה זה היה רק לתפוס שטחים כדי לבסס את האחיזה בקרקע. כמובן שבניית מאחזים, שממשיכה את פרקטיקת "חומה ומגדל", היא "מחוץ" לחוק. אך חוק זה כמו שמראים דו"חות שלום עכשיו לא ממש נאכפים, או אם לומר את האמת לא באמת קיימים. את אחד התפקידים החשובים שלהם שיחקו המתנחלים בנסיגה מרצועת עזה, תחת פיקודו, איך לא, של אריאל שרון. חלקם עשו זאת לא במודע וחלקם במודע, אך במהלך הנסיגה הם שיחקו תפקיד חשוב בספקטקל הטלויזיוני שביים אריאל שרון. אני לא מנסה לערער על האותנטיות של הכאב שחוו אנשים שנאלצו לעזוב את בתיהם, גם אם אינני מסכים עם המצאותם שם מלכתחילה. אך יש לשים לב לתפקיד שהם שימשו במהלך הפוליטי/טלויזיוני (אם אפשר להפריד בין השניים בימינו) שתיכנן שרון. הנסיגה מהרצועה היתה חלק ממהלך שיעדו להשמיד את האפשרות ליצירת פיתרון שתי המדינות, לייצר פילוג בתוך ההנהגה הפלסטינית ולייצר ספקטקל שיבהיר כי פינוי השומרון ממתנחלים הוא משימה בלתי אפשרית. מבחינה "הסברתית" פינוי גוש קטיף היה הצלחה גדולה, אולי ההצלחה הגדולה ביותר של מה שמכונה "ההסברה הישראלית". הצילומים האין סופיים של הפינויים, זעקות השבר והדרמה המעוצבת חרגו מגבולות הארץ והגיעו לערוצי החדשות הגדולים בחו"ל. שרון ידע שכאשר ישראל תתבקש לבצע פינוי נוסף של מתנחלים יהיה אפשר לפנות לארכיונים שכבר היו עמוסים במספיק שעות של וידאו שמראה כמה קשה היה לנהל פינוי קטן בהרבה.
לא מפליא לגלות כי השם "תג מחיר" נחשף לראשונה בכתבה של רון בן ישי כשם שנתן צה"ל למבצע לכבוד החגים (ועל מבצעי צה"ל לכבוד החגים כבר כתבתי כאן). ממשלות ישראל מוכיחות שוב ושוב כי יש להן רצון להמשיך לשמור את השטח בוער. ישראל קנאית לתואר הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, והיא לא תתן לשום מהפיכה או הצבעת או"ם לקלקל לה את החגיגה. המתנחלים כרגיל פשוט ממשיכים בפרקטיקה שממשלות ישראל יצרו בעצמן, אם זה "חומה ומגדל" ואם זה "פעולות התגמול". לא ניתן יותר ליפול במניפולציה של הממשלות ולטעון כי אלו המתנחלים שאשמים. הממשלה היא זאת שאשמה במדיניות ה"תג מחיר". זו ממשלה שחתומה על פשעי מלחמה ועליה לשאת במחיר.
תג מחיר גם בתל-אביב
כבר כתבתי בעבר על מרכזיותה של אשליית הנורמטיביות במנגנון שימור הכיבוש. הציבור הישראלי חי בהכחשה גמורה של המציאות אותה הוא יוצר בשטחים (כמעט באותה מידה הוא מכחיש את המציאות בפריפריה). לא אל ציבור המתנחלים הקטן צריך לבוא בטענות נגד הכיבוש, כי אם למרכז של הציבור הישראלי שממשיך לקנות עצמו לדעת ולהכחיש את הכיבוש.
בשבוע שעבר יצאו פעילות ופעילים לבצע פעולת תג מחיר במרכזי קניות באיזור תל-אביב. המטרה היתה להחליף את תגי המחיר על בגדים ברשתות הגדולות בתגי מחיר אלטרנטיבים.
סריקה של הלינק הויזואלי באפליקצית אנדרואיד תוביל לכתבה שמתעדת את האירוע המדובר. (כדי לראות את התמונה בגודל מלא יש ללחוץ עליה)
כל תג מחיר כלל מספר שורות המתעדות את הפעילות האלימה בשטחים הכבושים. תג המחיר המקורי כוסה וכך הקונים והמוכרים נאלצו לעצור, ולו לרגע אחד, ולהביט בפער בין המציאות הנורמטיבית המדומה שיוצר הקניון לבין המציאות בשטחים. שניה לפני שהקונים מחליטים להוציא כסף מכיסם, איפשרה הפעולה לאזרחים לגלות על מה כספם כבר בוזבז.
הפעולה עצמה שואבת השראה מפעולות שיבוש-תרבות. יהיה זה קשה ולא נכון להפריד את מדיניותה של ישראל בשטחים ממדיניותה הקפיטליסטית, שכן שתי מדיניויות אלו תומכות אחת בשניה. באחת החנויות שמתגאה בשמו של מנהיג קומוניסטי הלכו עם זה צעד קדימה וחלון הראווה מנכס לעצמו את השפה האקטיביסטית בקריאה לצאת להפגנה:
. חלק מהניסיון הקפיטליסטי הוא לצייר כל מהלך של התנגדות כמהלך אנטי-שמחה או אנטי-אהבה. למעשה רב המהלכים הרדיקלים שאני מכיר הם מהלכים שבבסיסם עומדים רעיונות של אהבה ואושר. אלא אם האהבה שלכם מתבטאת בהעברת כספים לבעלי ההון.
אחד מהיתרונות של פעולה כמו הפעולה הזאת היא היכולת שלה להיות משוכפלת בכל מקום ובכל זמן, כי אקטיביזם הוא קוד פתוח. הפעולה לא מצריכה כסף רב, או שאיפת גז מדמיע. היא יכולה להתרחש בחנות הקרובה למקום מגוריכם. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא להוריד את הקובץ הזה: תג מחיר, להדפיסו על דף מדבקה בגודל A3, ולחתוך את המדבקות בעזרת הגיליוטינה בחנות. משם אתם כבר ממש קרובים להיות חלק מתקיעת טריז (קטן) בגלגל המסתובב של הכיבוש.
השבוע הודיעו לנו כי הסם ריטלין ניתן עכשיו לצריכה ורכישה בעזרת מרשם מרופא משפחה בלבד. המושג "הפרעות קשב וריכוז" נמצא בתנופה אדירה בשנים האחרונות. אין סטודנט שעבר באוניברסיטה בלי שהיה מוקף באנשים שדיברו על התופעה, תהו על התופעה, ובעיקר חיפשו חומרים פסיכואקטיבים כדי לפתור את התופעה. תומר פרסיקו כותב על הבעייתיות שבה שרויה מסגרת הדיון בסמים כיום. גם אני כמוהו חושב שאנחנו עדיין לא איבדנו את הקרב על התודעה, הדיון סביב משני תודעה הוא דיון שעדיין ניתן לשנות.
לפני שאני ניגש להצעות לקראת אקטיביזם פסיכדלי, אני רוצה לגעת בהבדל המהותי שיש לדעתי בין ריטלין לבין משני תודעה פסיכדלים. האם אתם יכולים לדמיין את הפרסום הבא בכתבה בוואיי נט: "המדינה אישרה את התרופה המשולשת. הגלולה הכחולה- הכר את עצמך. הגלולה הירוקה- גלה את אמא אדמה. הגלולה הורודה- מוות לאגו גלה את הגאולה. זאת לאחר שמשנות החמישים מתבצעים ניסויים על המולקולות הפעילות פסילוסיבין ואל אס די ולאחר שקבוצת נסיינים הכוללת מיליוני בני אדם התנסו בתרופות בהצלחה ללא תופעות לוואי למעט מקרי שוליים." טוב ברור שלא ניתן לדמיין כזאת כתבה. והשאלה היא למה? מה בחברה שלנו מקדם כל כך שימוש בריטלין וחושש כל כך ממרחיבי תודעה?
נפש שטוחה בשירות הכלכלה
נהוג לומר שאנחנו חיים בעידן של "העצמי" של האינדיבידואליזם. למה הילודה במקומות רבים באירופה שלילית? אה כמובן אנשים יותר עסוקים במימוש עצמי. למה אחוז הגירושין עולה בצורה מתמדת? אה כן אנשים מממשים את עצמם. והדוגמאות הן כמובן עוד רבות. אם נעצור לרגע לנתח את התופעות האלו, אפילו יהא זה ניתוח שטחי וראשוני נראה שה"מימוש העצמי" הזה נשמע מקום די בודד וקר. האם המימוש העצמי הזה גורם ליותר אנשים לעסוק באמנות? ביצירה? ברצונות הפנימיים שלהם, אלו שלא "תורמים" ל"חברה" (מילה מכובסת לכלכלה)? ברור שלא. אנשים עובדים כמות שעות מופרכת, אצבעותיהן מקבלות זווית של מקלדת, עיניהן כבויות מול מסכי מחשב דלוקים, ועורם כבר שכח איך נראית השמש. החוויה הפסיכדלית קוראת למשתמשת לצאת אל החוץ, אל השמש, אל העולם (לפחות לחלקים שעדיין לא הרסנו), וזה כבר נתפס בזבוז זמן, כלומר כסף, כלומר לא יצרני, ואיזה מן אדם ממומש אתה אם אתה שוכב בתוך ערימת עשבי בר ופשוט מחייך?
באחת ההרצאות האהובות עלי של טרנס מקנה הוא אומר: "כאשר פסילוסיבין הוא חלק קבוע מן החוויה האנושית האגו מדוכא, ודיכוי האגו משמעותו הבסתם של השליטים, של החומרניים, של רוכלי המוצרים. פסיכדלים מחזירים אותנו אל הערך הפנימי של העצמי, אל חשיבות ההרגשה של החוויה המיידית- ואף אחד אינו יכול למכור לך את זה ואף אחד לא יכול לקנות ממך את זה, אז תרבות השליט איננה מתעניינת בנוכחות ההרגשה של החוויה המיידית". את החוויה הזאת, את הרגע הזה שבו אתה שוכב שקוע כולך בתוך העשב, חיוך גדול על פניך אי אפשר לקנות, ואי אפשר למכור. היא מחוץ לעולם המושגים הכלכלי. אבל היא לא רק מחוץ לעולם המושגים הכלכלי במובן שלא ניתן לשכור בה, היא ממש מסוכנת לעולם הכלכלי. החוויה הפסיכדלית מעבירה את מוקד ההנאה אל הגוף והעולם. במקום שמוקדי ההנאה ישלטו על ידי מנגנוני צריכה קפיטליסטים הם הופכים להיות נגישים לכל, כל מה שצריך לעשות הוא מה שטימותי לירי קרא לו Tune In, וזה כבר מפחיד את שליטי תרבות הצריכה, ומכאן מנגנון ההפחדה הבזבזני והמשומן.
מה שכן מעניין את את שליטי תרבות הצריכה הם חומרים משטיחים, בראשם חומרי הריכוז ביניהם ריטלין (הס מלהזכיר את קירבתו המשפחתית לאמפטמין/ספיד), והחומרים “נוגדי הדיכאון” ציפורלקס/פרוזאק וכו'. לפני שאמשיך אני רוצה לומר שאינני מתנגד לשימוש בחומרים אלו, אלא לצורה בה החברה שבה אני חי מוקסמת וצורכת חומרים אלו. אני מכיר בכך שאצל אנשים מסוימים שימוש מושכל בריטלין יכול להשפיע לא רק על הרמה התפקודית אלא אף על המצב הנפשי. אני מכיר מקרוב לפחות מקרה אחד בו השימוש בריטלין היטיב עם המשתמש ברמה כזאת ששינתה את חייו בצורה חיובית ביותר, ואני בטוח שישנם עוד מקרים רבים כאלו. בודאי ש"נוגדי הדיכאון" יכולים להיות חומרים אפקטיביים ומועילים ביותר אצל אנשים מסוימים. ובכל זאת מדוע השימוש בחומרים אלו הולך ומתרחב? אני יכול להגיד בצורה חד משמעית שהאנשים הכי מבריקים שהכרתי בחיי היו אנשים שבכל יום נתון בשבוע יכלו להיכשל במבחן קשב וריכוז (או אולי צריך "לעבור" את המבחן כדי לקבל את החומר המבוקש) ולקבל את מנת הריטלין שלהם. רובם גם התנסו בריטלין כחוויה תודעתית ודווחו על שינוי חד בריכוז. האנשים האלו הם אינטליגנטים ומתפקדים ברמות הגבוהות ביותר. מדובר ברופאים, מהנדסים, אמנים, ועיתונאים מובילים, ובכל זאת הם יכולים להיות מוגדרים כ"סובלים" מ"בעיה". הם כולם מצאו לעצמם דרכים להתמודד עם שעות מרובות של עבודה, קריאה, וכתיבה ללא חומרי הריכוז. אבל אולי בעוד לא כל כך הרבה שנים הם יחשבו אנשים מוזרים, סוטים, פגועים נפשית כאלו שלא יכולים פשוט לקחת כדור קטן בבוקר ולשבת עשר שעות ברצף מול המחשב מתקתקים את דרכם לכיסו של הבוס.
במקום לעצור ולשאול מה אנחנו עושים לא בסדר כחברה שגורם לכל כך הרבה אנשים להיות מוגדרים כבעלי מום, אנחנו הולכים אל עבר סימום המוני. במקום לשאול את הנערה או הנער העומד מולנו מה מפריע לו בחייו עד כדי כך שהוא נופל לדיכאון, נפתור את זה בכדור קטן ושמח. לא עוד אינטרוספקציה, לא עוד קהילה תומכת, קדימה אל עבר עידן ההשטחה- כלום לא עצוב הכל כרגיל. קשה שלא להיזכר בתאורי הסומה בספרו של האקסלי, עולם חדש מופלא, לנוכח השימוש בחומרים האלו. האקסלי מתאר עולם שבו כולם נשלטים על ידי צריכתו של חומר שגורם להם להמשיך להיות סומים ביום יום, כך גם בחברה שלנו החומרים המקובלים הם אלו שעוזרים לנו לצלוח את היום ללא התנגדות (קפאין וניקוטין יכולים להכנס לקטגוריה זאת בקלות), ואילו חומרים מעוררי מחשבה והתנגדות נדרפים.
לקראת אקטיביזם פסיכדלי
אקטיביזם פסיכדלי הוא נושא שמעסיק אותי כבר די הרבה זמן. הוא נושא שקשה להגדיר, כלומר מהו אקטיביזם פסיכדלי. שתי הגישות המרכזיות לשאלה זאת הן: אקטיביזם למען הפסיכדלים, ואקטיביזם הנעשה ברוח הפסיכדליה. אני נוטה לחשוב שהתשובה הנכונה נמצאת בשילוב בין השניים, כלומר אקטיביזם גם למען הפסיכדלים וגם ברוח הפסיכדליה בנושאים שונים. להפעם אסתפק בשלושה דברים ראשוניים שאפשר לעשות לקראת אקטיביזם פסיכדלי, בתקווה שבהמשך אעלה פוסט שירחיב יותר על אופציות שונות של אקטיביזם פסיכדלי.
1. מי ששולט בשפה שולט בתודעה:
ראשית מעניין לראות כיצד הריטלין מוצג בכל הכתבות כתרופה ואילו פיוטה, סן פדרו ופטריות פסילוסיבין, צמחים שנצרכים במשך אלפי שנים ועזרו לכמות בלתי מבוטלת של אנשים, לעולם יוגדרו כסמים גם בכתבות הכי פרו-שינוי תודעה. מכיוון שלדעתי כמו בהרבה מקרים התודעה מתחילה בשפה רצוי שאקטיביסטים של תודעה לא יאמצו את שפת השליט. תקראו לזה תרופה (כמו שהאינדיאנים מתייחסים לפיוטה), משני תודעה, פסיכדלים, רק לא סמים. הרבה פעמים אנשים אומרים לי שזה "בקטנה" שזה "לא באמת משנה", אבל זה משנה. מרבית האוכלוסיה פשוט נאטמת ברגע שהיא שומעת את המילה סמים. מסע ההפחדה חדר כל כך עמוק לתודעתם שאין להם אפשרות אחרת. ברגע שמשתמשים במילים כמו משנית תודעה, או פסיכדלים יש אפשרות טובה יותר לצלוח את השיחה, ורק כך יש לנו סיכוי לשינוי.
2. צרו את הקהילה שאתם רוצים לראות:
היום כבר ברור לכל מי שקצת מתעסק בשינוי תודעה שסט וסטינג הם הגורמים החשובים ביותר לאפקטיביות של ההתנסות. כבר מהתיאור החברתי בתחילת הפוסט אפשר להבין שאני חושב שאנחנו נמצאים היום במקום שבו אנחנו מתפקדים כחברה פגועה. יש עוד דברים רבים שצריכים לשנות כדי שהחברה שלנו תוכל לייצר סט נכון בתודעה של האנשים החיים בה, ותוכל להוות סטינג הגיוני לחוויה פסיכדלית מועילה. חלום ה Turn On, Tune In, Drop Out של לירי נכשל. איתו אפשר גם להיפטר מכל אשליות ה"אם רק היינו שמים אל אס די במי השתיה במזרח התיכון היה מגיע השלום". לא, זה סביר להניח היה מביא אסון. רעיון החלוקה ההמונית של משני התודעה כסוג של פיתרון הוא רעיון מסוכן. במקום זה צריך להשקיע בקהילות הקטנות. לייצר סביבנו עשרות, מאות ואלפים של קהילות פסיכדליות קטנות. הקהילות האלו צריכות לפעול לשינוי חברתי עמוק לא רק בתוכן אלא כחלק מתיקון חברתי רחב יותר. אל תחכו שתיווצר קהילה כזאת, היו הקהילה הזאת! דברו דיבור פסיכדלי, עשו אמנות פסיכדלית, לכו לעבודה בצורה פסיכדלית, צרו קשר עם קהילות פסיכדליות אחרות. אתם יודעים שהן קיימות כל הזמן סביבכם!
3. היו מאושרים:
נשמע טיפשי? ילדותי? אולי בנאלי? אבל אושר הוא אחד הכלים החזקים שיש לפסיכדליה להציע. לא אושר מזוייף, לא אושר התלוי בדבר, אושר פנימי אינסופי בכל עשייה שאתם עושים. נסו להביא את האושר הזה גם כשאתם מגיעים למקומות קשים. גם מאבקים פוליטיים מייאשים וסיזיפים זקוקים לאושר הזה, ואולי דווקא שם ישנה הזדקקות גדולה יותר לאושר ככלי עבודה. אם נוותר על פעולה מתוך אמונה באושר, אנו עשויים למצוא את עצמנו תקועים עם הפחד והייאוש שהממסד מנסה לנטוע בלבנו. הממסד הוא הסם המסוכן ביותר! הוא משנה התודעה הנורא ביותר! הוא הזיוף הגרוע ביותר! קחו בחזרה את השליטה על התודעה שלכם. הממשלה עשתה משהו נורא? אל תלבשו שחור באירועי מחאה, תבואו צבעוניים. נמשיך למחות, נמשיך לזעוק, עד שניצור פה קהילה שתהווה סטינג נפלא לשינוי תודעה כלל עולמי. אבל עד אז לא נוותר על האושר הפנימי שלנו, לא ניתן להם לשלוט לנו ברגשות ובנפש. היו מאושרים!
לפני שנה באחד הביקורים שלי בשדה בוקר כתבתי גרסה תל אביבית לשיר של LCD Soundsystem על ניו-יורק. (בסוף הפוסט יש וידאו של השיר המקורי). אחרי השבועיים האחרונים בתל-אביב נראה לי שהגיע הזמן לפרסם את הגירסה הזאת:
ביומיים האחרונים הבועונת הקטנטנה של חובבי האינדי בארץ סוערת. דבנדרה בנהרט הצטרף לגל הביטולים וביטל את הופעותיו המתוכננות בארץ. אנשים נזעקים נגד הביטול, נגד הפעילים התומכים בחרם על ישראל, ונגד פוליטיזציה של האמנות (רחמנא לצלן שאמנות תגיד משהו על התנהלות בני האדם אלו מול אלו בעולם, כלומר משהו פוליטי).
רבים מהמתלוננים הלינו על המעשה כאקט של ענישה קולקטיבית, על כך שזה פוגע במשוכנעים, שזה לא יעיל וכו'. בזמן האחרון יוצא לי להתקל ביותר ויותר אנשים אשר הטענה שלהם מול טענות השמאל הרדיקלי היא : "גם אני בעד פיתרון שתי המדינות, גם אני חושב שהכיבוש מיותר ואכזר, גם אני שמאלני". דווקא הדיבור הזה שיוצר כאן מצג שווא של אחדות כנגד הכיבוש כשלמעשה המדינה הופכת יותר ויותר ימנית, גזענית, אלימה, ובעלת קווים פשיסטים, הוא הסיבה לכך שעל התומכים האמיתיים בהפסקת הכיבוש יש לתמוך בחרם בין לאומי על ישראל.
אמנם נח לרבים בציבור הישראלי, במיוחד זה המשכיל והאליטיסתי, להפנות את האצבע המאשימה אל עבר אלו שלאומנותם גלויה לעין, כמו המתנחלים או מצביעי 'ישראל ביתנו', אך המנגנון המרכזי שמאפשר את המשך הכיבוש הוא דווקא המרכז-שמאל השבע שיכול גם לצקצק כאשר הוא שומע את המילה כיבוש, וגם להמשיך באורח חייו הנהנתני. מי שמאמין עדיין שהחברה הישראלית יכולה לפתור את בעיית הסכסוך ללא התערבות חיצונית, הוא רק מי שאינו מוכן להסתכל על החברה הישראלית בעין ביקורתית (ברק-נתניהו-ליברמן כבר אמרתי?). קל מאוד להגיד שתי מדינות לשני עמים, ולשתוק כשילדים נרצחים בעזה, קל מאוד להגיד שתי מדינות לשני עמים כשהדרך עוברת בפינוי מתנחלים שנתפסים בעיני הציבור ה"שמאלני" כאחד משורשי הבעיה (על אף שבדיוק אותו שמאל מרכז הוא מי ששלח אותם לשם לעשות את עבודת האפרטהייד עבורו), אך מה מוכנים אותם אנשים לעשות למען הפסקת הכיבוש עכשיו, לא בעוד שנה שנתיים, לא כשיבשילו התנאים, לא כשיהיה פרטנר פלסטיני ציוני, עכשיו.
כיצד ייתכן שאנשים שמרגישים שמאלנים לא מתרגשים מהמצור על עזה, מהענישה הקולקטיבית של הפלסטינים על בסיס יומי, אך ברגע שמישהו מבטל הופעה הם הופכים בין לילה לפעילים פוליטיים (מילה שמעבירה בהם חלחלה) למען הזכות הבסיסית שלהם לצרוך תרבות.
ישראל היא מדינה שאיבדה את הדרך, מדינה שהאלימות היא הפתרון היחיד שהיא מכירה. לא משנה באיזו דעה אתם מחזיקים בקשר למשט, ברור לכל שישראל בחרה לטפל במשתתפי המשט דווקא בדרך של עימות פרונטאלי ללא לעצור ולו לרגע לחשוב האם זה משרת את האינטרסים שלה כמדינה, אלא אם התדרדרות נוספת בתדמיתה של ישראל בעולם היא המדיניות (הייתכן שביבי סולד מתופעת ההופעות של להקות גריאטריות בישראל?).
יש שאומרים כי חרם תרבותי שכזה הוא חסר אפקט, פוגע באנשים הקטנים, ורק יוצר התנגדות שתוביל להליכה ימינה של הישראלים. אנשים אלו מפספסים את אחת המטרות העיקריות שטמונות בפעולה האקטיביסטית. הפעולה האקטיביסטית שואפת להפריע לסדר הקיים, לשבור את האוטומטיות של החיים, כדי להפנות את הזרקור אל עבר החושך הגדול, החושך הגדול שישראל מנסה להסתיר על ידי אותו מצג שווא של מדינתנו כמדינה דמוקרטית מערבית שניתן לנהל בה אורח חיים תקין.
מאשימים את השמאל הרדיקלי בכך שהוא נהנה לעצבן ולגרום לישראלים לסבול, בכך מתעלמים שוב מכך שהפעולה האקטיביסטית מבקשת דווקא להאיר את הסבל ומנסים להסיט את הדיון שוב מהסבל הפלסטיני אל סבלם של הישראלים, ובמקרה של ביטול הופעה סבל זה לא יכול להראות יותר ממגוחך. חשוב להפגין בבילעין, בשיח' ג'ארח, ובמקומות נוספים בשטחים הכבושים, אך לא פחות חשוב להפגין במרכז תל-אביב, לצעוד בגאווה שכם אל שכם עם אחינו הישראלים הפלסטינים ולהתנגד למדיניות הכיבוש וההפרדה הגזעית של מדינת ישראל. דווקא באמצע ה"נורמאליות", מרחק שעה אחת מעזה, בית הכלא הגדול בעולם. כי כל עוד קיומנו כאן עובר בשלילת זכויותיהם של מיליוני בני אדם אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להבלע במשחק הנורמאליות.
בשולי הדברים הערה על תרבות:
העובדה שאני מעודד את החרם התרבותי על מדינת ישראל וחושב על אמנות ותרבות בהקשרים פוליטיים אינה אומרת כי אני חושב שבישראל כיום ניתן ליצור רק אמנות המתעסקת בכיבוש, או שלישראלים אסור להתעסק בתרבות כל עוד הכיבוש נמשך. כמובן שלגיטימי לחלוטין להמשיך לכתוב גם שירי אהבה (למרות ששירים אלו נוטים להיות משעממים להחריד), להקשיב למוסיקה שמחה, לרקוד ביערות וכו'. עם זאת כל מעשה אשר מזכיר לישראלים שלמדיניות הכיבוש יש מחיר הוא חשוב פי כמה מכל הופעת רוק או מעשה אמנותי. לא ניתן להפריד את הפעולות התרבותיות שהזכרתי מהמרחב הפוליטי בו הם קורות. כל בקשה להפריד בין פוליטיקה לבין אמנות היא מופרכת מיסודה, מה גם שבקשה זאת תמיד תבוא מהצד החזק.
בשולי הדברים הערה על אלימות ואי אלימות:
כשמדברים על חרם מהר מאוד עולות זעקות שקוראות למעשה הזה "אקט אלים". חברים, בואו נשים דברים בפרופורציות, גם אם הייתי מסכים שהחרמת מדינה או מוצרים מאזור מסוים הם אקטים אלימים הרי שיהיה זה מגוחך להשוותם לאלימות האף שש עשרה, מדיניות אלימה הנרקמת בנימוס רב ממרום מגדלי אקירוב.
בשבוע שעבר נערך אירוע הגאווה והסובלנות בעיר באר-שבע. אירוע הגאווה אירוע הוא חשוב מאין כמותו דווקא בערים בהן הפתיחות לשיח מגדרי נמוכה יחסית. בימים בהם הטון האלים והפשיסטי משתלט על המרחב הישראלי חשוב להזכיר שהמאבק הוא מאבק כולל, הוא לא נגמר רק בשאלות על שטחים וכיבוש. אני שמח לארח בבלוג את יעל חזן, בדברים שהיא אמרה בזמן האירוע בב"ש. יעל חזן היא פעילה בסניף הבאר-שבעי של אגודת הלהט"ב, מופיעה כדראג קינג תחת הכינוי "Belly Crunch" ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון.
מכאן הבמה כולה של יעל:
שלום לכולן ולכולם ואחה"צ טובים,
שמי יעל חזן, גדלתי באילת ואני תושבת באר שבע מזה 12 שנים.
באוקטובר 1998 עברתי להתגורר בעיר, כי התחלתי ללמוד באונ' בן גוריון.
החודש הזה סמן מפנה בחיי, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה רגשית וחברתית.
אז לא ידעתי איזו השפעה תהיה למעבר לבאר שבע על הזהות המינית והמגדרית שלי ועד כמה אלה יתעצבו כאן בעיר. כן, בבאר שבע, באותו מקום, שרבים כ"כ היו משוכנעים שאין בו קהילה פעילה ואין בו חיים ללהטב"קים כמוני.
לראשונה פגשתי כאן יותר מאחד או שניים שדומים לי, וסניף אגודת הלהטב"ק שנמצא מטרים ספורים מכאן הפך במהרה לאחד המקומות הכי משמעותיים עבורי.
וכך, באוקטובר 1998 נפתח פרק חדש בחיים שלי, ובמקביל נסגר פרק בחייו של מישהו אחר.
קראו לו מת'יו שֶפָּרְד. הוא היה סטודנט אמריקאי, הומו ופעיל לזכויות האדם והאזרח.
ב-7 באוקטובר 1998 הוא פגש בבר שני גברים שגרמו לו לחשוב שהם הומואים, כשבעצם היו אכולי שנאה והומופוביה.
שפרד לא צפה את מה שהם עשו אח"כ: שדדו, הפשיטו והכו אותו, כשהם מותירים אותו קשור לגדר ללא הכרה. הוא נמצא קפוא מקור ולאחר מס' ימים מת בבית החולים.
אוקטובר 1998 היה החודש שבו חיי נקשרו בחייו של מת'יו שפרד, גם בלא שהכרנו זה את זו.
משהו דומה קושר ביני ובין ברנדון טינה, ניר כץ, ליז טרובישי וקורבנות אלימות מינית ומגדרית נוספים.
בימים אלה של הסתה וחוסר סובלנות לאחרות ולאחרים אני מרגישה את הקשר החזק שיש לי גם למי שלחמו על הזכות להיות חופשיות ב-1969 במהומות סטונוול בגריניץ' ווילג' בניו-יורק. רובן היו דראג קווינס וטרנסיות, שלא פעם נתפסות בשולי הקהילה שלנו, ויש מי שעדיין לא מבינים מה הומואים וטרנסיות חולקים במשותף.
אני מרגישה שדווקא הן, הדראג קווינס והטרנסיות, למדו אותי שיעור בפריווילגיות והאחריות הנגזרת מהן. החופש היחסי שיש לי לחיות את חיי ואת שלל הזהויות שלי, ניתן לי תוך הבנה שסביבי ישנם מי שלא זכו לו, הן בשל זהות מינית ומגדרית אחרת והן בשל מוצא אתני ו/או לאומי אחר.
לכן ביום הזה שהוא יום של חג ושל שמחה עצומה, יום שבו אני זוקפת את כל גובה קומתי וצועדת בגאווה רבה, אני בוחרת להרגיש גם את העצב ואת ההיעדר של מי שלא יכולים ולא יכולות להיות כאן ולחגוג איתנו. מי שעודן בארון, כי המשפחה והסביבה שלהן לוחצת אותם פנימה, מי שמתבייש בעצמו ומרגיש שהוא חוטא רק בגלל שהוא אוהב גבר אחר ומי שלא בחיים עוד, כי היא נרצחה רק בגלל היותה שונה.
אני יודעת שהרגשות שהיום הזה מעלה אצלי, טוב שישארו מעורבים, טוב שישארו מורכבים ומעט מפותלים. כך, נדמה לי, הידיעה שיש לנו עוד הרבה מה לעשות בכדי להגיע לשיוויון, לביטחון אישי ולאושר, היא ידיעה שתמשיך לבעור בתוכי ותעודד אותי, ואני מקווה גם את כולנו, לפעול כנגד כל הדיכויים באשר הם.
