לפני קצת יותר מחודש נפגשתי עם מיכל וקסלר בחוף ליד הבית לעשות קצת ג'אגלינג בשקיעה. עשינו ג'אלינג ודיברנו קצת על ג'אגלינג ועל לימוד ג'אגלינג לילדים. אני חזרתי הביתה ושכחתי את השיחה הזאת, אבל אצל מיכל השיחה הזאת הציתה רעיון. בפעם הבאה שדיברנו היא שאלה אותי מה אני חושב על יצירת קבוצה של ג'אגלריסטים אקטיביסטים שתסע למקומות שונים ותעביר סדנאות ג'אגלינג. היינו צריכים עוד לחשוב על הרעיון, מה זה בדיוק אומר לעשות סדנאות ג'אגלינג בשטחים, בכפרים בלתי מוכרים, באזורי מצוקה, ואיך הופכים את הג'אגלינג לחלק ממאבק ולא חלק מתהליך של נורמליזציה שמהותה השלמה עם המצב הקיים ואי-התנגדות.

אבל ישר מההתחלה הרעיון דיבר אלי. כתבתי כבר בעבר על החיפוש אחר שיטות אקטיביסטיות שמאפשרות מקום של שמחה. אם יש דבר שמעולם לא הבנתי בקהילה האקטיביסטית זה את החיבה המוגזמת לצבע *שחור. האם העובדה שמדינות וחברות מבצעות עוולות נוראיים אמורה לגרום לי לרצות ללבוש שחור? אישית אני מעדיף לשמור את הבגדים השחורים לטרוריסטים שהמדינה שולחת להרביץ למפגינים. מעולם עוד לא הגעתי להפגנה או פעילות סולידרית כלשהי שהרגשתי שהצבע שחור היה חסר בה. הקהילה שסובלת מהדיכוי אם זה בשטחים ואם זה בתחומי ישראל, איננה זקוקה לתזכורת מצד האקטיביסטים לכמה המצב שחור, היא זקוקה לתמיכה, לשמחה ולתקווה. ברגע שפעילות אקטיביסטית מאבדת את היכולת שלה לייצר תקווה יש בה משהו שנדון לכשלון.

מהצד השני יש משהו בקהילות היפיות שבורחות מתחושות כמו כעס וזעם שהוא מלאכותי בעיני. כעס, זעם ותסכול הם משאבים נפשיים שאפשר לעשות איתם דברים נפלאים. הנקודות בחיי בהן נתקלתי ביופי אמיתי ואור גדול היו לרב דווקא בסביבות מורכבות וקשות שהתקיים בהן מיזוג של דברים טובים ורעים כאחד. אני לא מציע שנזנח את הצבע השחור הכעס והמרי מאחור, אני מציע להרחיב את תחום המאבק.

בשבועות שהגיעו אחרי שעלה הרעיון, הבית של מיכל הפך לסדנה מתמדת לייצור אביזרי ג'אגלינג. הרעיון היה לייצר את אביזרי הג'אגלינג מחומרים ממוחזרים (למעט דבק צבעוני ודברים שאי אפשר למצוא בזבל) וזולים, אביזרים שנוכל ללמד בקלות כיצד לייצרם. כל מני אנשים טובים הגיעו והשקיעו מזמנם וכישרונם כדי לעזור, וככל שהימים עברו הבית הפך להראות כמו מחסן קרקס פסיכדלי.

אז גיבשנו את הרעיון, והציוד כבר היה מוכן והגיע הזמן לתאם את הפעילות הראשונה של "פעולה-קרקסית". הוחלט שנצטרף לקבוצת פעילים שנסעה לכפר ראס-עוג'ה שבבקעה (ממליץ לקרוא את דו"ח בצלם האחרון על הבקעה). הפעילות המרכזית באותו יום בכפר היתה בניית מבנה בוץ שישמש כבית ספר במקום בית הספר האחרון שצה"ל הרס. למקום הגיעו פעילים מקבוצת האנרכיסטים נגד הגדר, פעילים מעוררי השראה ותקווה מרמאללה מקבוצת "15 of May", ופעילי סולידריות מתנועת Jordan Valley Solidarity.

הגענו באוטו: מיכל, אסף, הידוע גם כמרמיט (שכתב על היום הזה בצורה כל כך מרגשת שכמעט גרמה לי לוותר על כתיבת הפוסט הזה), ריטה, תמר, ועבדכם. עוד לפני שהספקנו לפרוש את המחצלות וציוד הג'אגלינג ריטה כבר היתה מוקפת בילדים שנענעו את האגן בניסיון לגרום להולה-הופ לא להפסיק להסתובב. כשהוצאנו את בועות הסבון הורגשה תנועה של הילדים אל עבר אקסטזה כללית (אגב ילדים באקסטזה זה דבר מהנה ומלחיץ כאחד).

ג'אגלינג וקרקסנות באופן כללי מאפשרים יצירה של מרחב קרנבלי. כמו שזיהה **בכטין אחד המרכיבים המשמעותיים בחווית הקרנבל הוא  האפשרות לערער על ההיררכיות המובנות. גם בסדנה שאנחנו יצרנו עד מהרה התהפכו ההיררכיות. ריטה שהביאה צבעי מים בכוונה לצייר על הילדים ציורי גוף מצאה את עצמה מתמסרת לידיהן של הילדות שביקשו לצייר על פניה, ואחר כך גם עלי ובעצם על כל מי שהיה מוכן לתת להן לקשקש עליו. אני לא מגיע להפגנות מתוך רגשות לאומיים ולכן אני נמנע מלהחזיק סמלים כמו דגל פלסטין בהפגנות, אבל הרגע שבו הבנות ציירו דגל פלסטין מלא בנצנצים על מצחה של ריטה היה רגע מרגש. היה באקט הזה משהו הרבה יותר עמוק מאמירה לאומית (ושלא יובן לא נכון, אמירה לאומית היא לגיטימית לגמרי בעיני), היה שם רגע של התמסרות מצד ריטה וביטוי רגשות עמוקים מצד הבנות- הלב נפתח והיה רגע אמיתי של סולידריות.

לא פחות משהילדים למדו מאיתנו ג'אגלינג אנחנו למדנו מהם. למרות שלמתבוננים מהצד ג'אגלינג יכול להראות כעשייה טווסית או כמו שהיינו אומרים כשהיינו קטנים "שוויצריות", למעשה החוויה של רב הג'אגלריסטים שאני מכיר היא ענווה למדי. חלק מלהיות ג'אגלר זה לדעת שאתה הולך להכשל, אתה הולך שוב ושוב לאסוף את המקלות/כדורים או מה שזה לא יהיה מהרצפה, וזה לא משנה לאיזו רמה תגיע. דרך המקום הצנוע שהג'אגלינג מייצר יותר קל ליצור מפגש עם אנשים מבוגרים וילדים כאחד. לראות את אסף מוקף בילדי הכפר ויוצר איתם משחקי כדור רבי משתתפים כאשר לא ברור אם הוא מלמד אותם את החוקים או הם אותו, היה עוד רגע שיחרט בזכרוני מהיום הנפלא הזה. או הרגע שבו מיכל התייישבה עם אחת האמהות ולמרות שלא היתה להן שפה משותפת הן הצליחו ליצור יחד מקל פלאוור צבעוני ויפה.

אבל כל המילים שאכתוב לא יוכלו לתאר באמת את היום הזה:

אז מה התוכניות לעתיד…

אנחנו מתכוונים לארגן נסיעות לכפרים נוספים בקרוב, בתקווה ליצור רשת של כפרים אליהם נחזור בצורה רציפה. אם אתם ג'אגלריסטים ואקטיביזם מעניין אתכם מאוד נשמח אם תצטרפו אלינו.

אם אתם באיזור תל-אביב ובא לכם לעזור לנו להכין ציוד ג'אגלינג לסדנאות הבאות נשמח לקבל עזרה.

הציוד שבו אנו משתמשים אמנם עשוי ברובו מחומרים ממוחזרים, אך בלונים, מקלות, דבק צבעוני ולא פחות חשוב:נצנצים, עדיין עולים כסף. אם תרצו לתרום לכובע הקסמים כדי שנוכל להמשיך לקנות חומרים ולהרחיב את מבחר הציוד שלנו אנו נשמח ונודה לכם על כך בבועות סבון גדולות.

אם הפעילות שלנו מעניינת אתכן והייתן רוצות לשמוע על עוד פעילויות, לראות תמונות ולשמוע חוויות נשמח אם תתחברו אלינו בפייסבוק—>

זאת גם הזדמנות טובה להגיד תודה לכל האנשים שעזרו לנו בדרך, שבאו למיכל הביתה והכינו ציוד ג'אגלינג, למי שתמך בנו רעיונית, וכמובן לאחים ולאחיות הרוחניות שלנו שבזכותן נפגשנו.

—————————————————————————————————–

*אנשים רבים ומופלאים שפגשתי דרך האקטיביזם הם ממחבבי הבגדים השחורים. אני מלא הערכה ואהבה לאנשים האלו הם לימדו ועודם מלמדים אותי המון. כאמור הקריאה פה איננה להיפתר מן השחור אלא להרחיב את תחום המאבק.

** אני לא יכול לוותר על ההזדמנות להמליץ על הספר של בכטין על עולמו הקרנבלי של רבלה.