מאז שהגעתי להודו אני מנסה לנסח לעצמי את הגורמים שהופכים מקום למקום פסיכדלי. ישנם מקומות שונים שהם ט.א.ז אשר מכריזים על עצמם כבעלי מהות פסיכדלית, כך קורה באסיפות הגדולות של הריינבואוו ובפסטיבלי הטראנס הגדולים באירופה. קהילה שלימה מייחדת מקום וזמן לפעילות שמהותה פסיכדלית (ניתן להשתתף בהתרחשות פסיכדלית ללא שימוש בסוכנים פסיכדלים, אך כמובן שיש לכך השפעה על רמת ההבנה של המתרחש סביבך), אך האם עיר יכולה לתפקד כמקום פסיכדלי?
T.A.Z בפסטיבל VuuV 2008 בגרמניה
ראשית אולי כדאי שאנסה לנסח חלק מהמאפיינים של מקום פסיכדלי. אפתח בהודאה בכך שהניסיון לנסח מאפיינים לחוויה הפסיכדלית בצורה הרמטית נידון לכישלון, שכן חלקים רבים ומהותיים בחוויה הפסיכדלית מתרחשים מחוץ לשפה, ויותר מזה החוויה הפסיכדלית מכוונת את הטרמפיסט הפסיכדלי להסתכל על המקומות בהם השפה קורסת, נכשלת תחת העומס החווייתי. ובכל זאת, אנסה לנסח מספר קווים מרכזיים.
הגורם הראשון הוא החוויה הויזואלית הצבעונית. אין זה אומר שהכל צריך ללבוש גוונים אשר זוהרים תחת אור אולטרה סגול, אלא שהויזואליות הופכת למוקד מרכזי בחוויה. האדום הוא הכי אדום שאפשר והכתום הוא הכי תפוז שאפשר. כל אחד מהנוכחים במקום הפסיכדלי מביא עמו את הגוון של עצמו עד הסוף, בלי לפחד להראות את גוונו האמיתי.
הגורם השני בחוויה של המקום הפסיכדלי היא התחושה החזקה של הראשוניות. כל דבר שעינך רואות קורה באינטנסיביות של "פעם ראשונה" ובשל כך יש לו משמעות. השעמום נמצא מחוץ למגרש המשחקים הפסיכדלי, כיצד יכול אדם להשתעמם כאשר אל מול עיניו נברא עולם חדש. אם להשאיל מניסוחו של שקלובסקי את שאיפותיהם של הפורמליסטים האבן חוזרת לאבניותה. כך גם לגבי התרחשויות קטנות כמו הליכה, ריקוד, או חריצת לשון, שנטענות במשמעות מיסטית, ממש כרגע הבריאה. חיוך יפה באמצע חוויה פסיכדלית יכול לברוא עולם שלם, להצמיח פרחים ויערות גשם.
הגורם השלישי הוא הרגשת האחדות. העולם נגלה כאורגניזם יחיד. המחשבה היומיומית שלנו מחלקת כל דבר לקטגוריות, מפרידה בין חי- צומח- ודומם, וגם בתוך קטגוריות אלו ממשיכה לפרק את הכל לקטגוריות שונות, אני הוא לא אתה ואתה לא אני. החלוקה האשלייתית הזאת אשר מפרידה בין הגורמים השונים מתמוססת במקום הפסיכדלי שם התלותיות של הכל בכל חשופה. כבר הזכרתי בעבר את הצעתו של אלן וואטס לראות בדבורים ובפרחים אורגניזם אחד, ואם נרחיב את התובנה הזאת ניתן להבין שכולנו אחד, תלויים אחד בשני גם אם לרב תלות זאת היא תלות נסתרת. הכל הוא חלק מהאחד ולכן כל אחד חשוב בצורה אבסולוטית לקיומו של אחד זה, ובאותו זמן איננו חשוב כלל כמהות עצמאית.
הגורם הרביעי יכול להיתפס כמנוגד לגורם השלישי, אך הוא קורה במקביל אליו. בתוך המקום הפסיכדלי כל אינדיבידואל מרגיש כאילו הוא מחזיק בתוכו את המהות של החוויה כולה. כלומר המציאות פורחת ונובלת מתוך תודעתו. הסובייקט חווה את המקום כאילו הוא נמצא במרכז והמקום הפסיכדלי סובב אותו (ובאותו זמן הסובייקט חווה את עצמו כחלק קטן מתוך חוויה אחדותית גדולה יותר).
דלהי מספקת את כל הגורמים הללו ועוד מספר גורמים פסיכדלים שאני עדיין בשלבי ניסוח שלהם. ההבעה הויזואלית המוגברת נוכחת בכל מקום. צורות שחושפות את עצמם רק לטרמפיסט הפסיכדלי נוכחות בכל פינה בתרבות ההודית, אולי אלו שאריות מהשפעתו של הסומה על תרבות זאת. הרחוב ההודי אינו משעמם לרגע, ולא רק לטייל המזדמן. ההודים עסוקים כל הזמן בצפייה בנעשה ברחוב, מהומות קמות ושוכחות רגע אחרי רגע, בין צעקות עזות לצחוק רם אין רגע דל. את תחושת התלות של הכל בכל לא ניתן להרגיש חזק יותר מאשר במקום כמו דלהי. כולם נתמכים ותומכים בכולם, הכל אחד. כאשר הקטגוריות המבדילות בין אדם אחד לשני נמסות, נעלם גם מושג הפרטיות.
התרבות הפסיכדלית הושפעה רבות מהודו ואימצה סממנים הודים רבים כמו סמלי האום הקיטשים שתלויים במסיבות רבות ודמויות האלים, אך לא לקרבה זאת כיוונתי. הקרבה עליה אני מדבר היא קירבה שאיננה יכולה להיווצר על ידי חיקוי שכן היא קירבה המבוססת על המתרחש ברמת החוויה במוחו של הטרמפיסט בזמן השהייה בעולמות המקבילים.
לתמונה אין שום קשר לדלהי- מצד שני לא יכולתי לדחות את הדחף להעלות תמונה מהפוג'ה ברישיקש
האם ההשפעות הפסיכדליות של הסומה הן שהובילו תרבות זאת לתובנות עמוקות אלו אשר להן קשר ישיר עם החוויה הפסיכדלית? קשה להכריע בשאלה זאת. בכל מקרה דלהי ככל חוויה פסיכדלית נשארת בסופו של דבר כשאלה פתוחה. החוויה הפסיכדלית איננה מכוונת אל התשובה הנכונה, אלא מכוונת את האדם לשאלה הנכונה.
