חבר טוב ששמע שאני נוסע לדרום ספרד אמר לי: "אם תתחיל מהפיכה איפשהו באירופה, היא תתחיל בספרד. ריכוז הצעירים המובטלים, והזרוקים מכל אירופה הוא מהגדולים שתראה". הוא לא טעה. האבטלה מורגשת ברחובות גרנדה, צעירים רבים מתגודדים באמצע היום, בקבוקי בירה בידם, משוטטים ממקום למקום, לעתים מנגנים פלמנקו ומלקטים כסף לבירה הבאה. הכבישים מלאים בואנים של היפים מכל אירופה, שבאים בעקבות מזג האוויר החמים, החופים, ועלות המחיה הזולה. כשמנסים לתפוס טרמפים ברחבי אנדלוסיה אפשר לטעות לרגע ולחשוב ששנות השישים מעולם לא תמו, שילדי הפרחים הצליחו לשים קץ למלחמה בויאטנם ומעולם לא הפכו לדור המחשבים הקפיטליסטי שלא מכבר עלה על שרטון. כל רכב עשירי בערך הוא ואן שנוהג בו ארוך שיער ממדינה זו או אחרת באירופה. כמובן שבחינה מעמיקה של הטיילים ההיפים תגלה שהם אינם אותם היפים נאיבים של שנות השישים עם הפרחים בשיער והגיטרה ביד, הם היפים דיגיטליים, היפים שנולדו לעולם פוסט מהפיכתי.

אחרי ששהינו מספר שבועות בבנפיסיו, קהילה היפית שחיה באנדלוסיה, פגשנו זוג גרמני שמטייל עם ואן והתכונן לנסוע לפורטוגל. פורטוגל לא הייתה בתוכניות הראשוניות שלנו (אם ניתן לומר שהיו כאלו), אבל טרמפ בואן אדום לכיוון החופים בפורטוגל זה לא משהו שאפשר לסרב לו. אחרי שסיכמנו להיפגש כעבור יומיים בגרנדה, ארזנו את האוהל והתיקים, ויצאנו לתפוס טרמפים לכיוון גרנדה. אלי הטרמפים חייכו אלינו באותו היום. לא עברו חמש דקות וכבר עצרה לנו בחורה בריטית חביבה בשם שרה שהייתה בדרכה לגרנדה. השיחה התגלגלה , מוזיקה, הודו, טיולים, עבודה (קבועה?), זוגיות, ותוך כדי כך הוזמנו לישון על הספות בדירה של שרה שממוקמת בלבו של ה"אלבזין", מה שבעבר היה האיזור המוסלמי של גרנדה, וכיום מהוה את אחד ממוקדי התיירות המרכזיים של העיר. וכשאלי הטרמפים והספות מחייכים אליך, אתה לא יכול שלא לחייך בחזרה.

כשאלי הטרמפים והספות מחייכים

כיאה לאירוח בריטי התוכנית לערב כללה ארבעה ברים שונים, ובחינה קפדנית של יכולת השתייה שלנו. מחוז גרנדה גאה להכריז על עצמו כמחוז האחרון שבו הטפאס תמיד מגיעה בחינם כאשר מזמינים בירה. התחלנו את הערב בטפאס-בר סיני, רעיון שנשמע לנו כמוזר אך הסתבר כבחירה מעולה. אחרי שתי בירות, קלמרי מטוגן, ואטריות מוקפצות בסגנון סיני (כל זה בפחות מארבעה יורו) היינו מוכנים להמשך הערב, כך התגלגלנו בין טפאס לבירה, עד שהשעה הייתה מאוחרת דיה לדעתה של שרה ללכת לבר הפלמנקו המקומי. חיי הלילה בגרנדה מתחילים מאוחר יחסית לשאר אירופה, כלומר הם מתחילים בערך באותן השעות שחיי הלילה בתל אביב מתחילים. בערך ברבע לאחת בלילה האווירה בפאב מתחילה להתחמם, אנשים מתחילים ללוות בשירה ובמחיאות כפיים את מוזיקת הפלמנקו שבוקעת מהמערכת. לקראת אחת וחצי בחור מתולתל שראינו באותו יום מנגן פלמנקו ברחובות ניגש לפסנתר שממוקם בפינת הבאר, והאווירה מתחילה לנסוק. בחור אחר תופס תוף ומלווה את המתולתל על הפסנתר בתיפוף ושירת פלמנקו. כמעט כל יושבי הפאב מלווים את שניהם בקריאות ובמחיאות כפיים קצובות, הבירות נשפכות מהכוסות, החיוכים מרוחים על הפנים, יכולת השתייה שלנו מגיעה לקיצה, אנחנו גוררים את עצמנו במעלה הגבעה, חזרה אל האלבזין שם מחכות לנו הספות וההאנג אובר של הבוקר.

אחרי ארוחת בוקר אופיינית לאיזור גרנדה, שכוללת קפה חזק, וטוסט עם עגבניות מרוסקות שעליו שופכים כמות נכבדת של שמן זית עם שום, ליל אמש מתחיל לדעוך בראש, אנחנו מוכנים ליום חדש. מהאלבזין אנחנו פונים לאיזור סקרמונטה, מה שהיה בעבר הרובע הצועני של העיר. סקרמונטה ממוקמת על גבעה שצופה על האלהמברה ועל גרנדה כולה, והנוף הנשקף מאיזור זה הוא מהיפים בעיר. האיזור מפורסם במערות שמפוזרות בו, ובהן אנשים חיים. חלק מהבתים בנויים כך שהחזית היא מבנה והחלק האחורי הוא מערה, וחלקם פשוט בנויים בתוך המערות. בשכונה הזו אפשר למצוא מישמש של ספרדים, טיילים, ומהגרי עבודה מאפריקה. חלק מהמערות שופצו כך שמבפנים הן מעוצבות כבית לכל דבר, מטבח מודרני, סלון, הכל מול הנוף היפה בעיר. תוך כדי שיטוט אנחנו נתקלים בסואיל, מהגר מסנגל, שחי באחת המערות. לא עוברת שנייה וסואיל מזמין אותנו להיכנס למערה בה הוא מתגורר. בספרדית שבורה והרבה תנועות ידיים השיחה עם סואיל קולחת. הוא מספר שהגיע לספרד לפני שלוש שנים ומאז הוא חי לפרקים במערה ובחוות בהן הוא עובד במסיק או בקטיף פירות. אנחנו בוהים יחד בטלויזיה בחדשות בספרדית שאנחנו לא מבינים ואת סואיל לא מעניינות. סואיל מספר לנו על שני אחיו שנשארו בסנגל ביחד עם ההורים, ושואל אותנו עם גם בישראל יש מהגרים מאפריקה, אנחנו עונים שכן, ונמנעים מלנסות להסביר לו על השיטה הנוראית בה מטפלת הממשלה הישראלית במהגרים מאפריקה.

הנוף הנשקף מהמערה

הערב מגיע ובתצפית סנט ניקולאס אנחנו פוגשים את הגרמנים לבירה מול השקיעה, ולנסיעה לילית לפורטוגל. אחרי שהעיר וההרים סביבה נצבעו לגמרי באדום הגיע הזמן להמשיך הלאה. הואן מלא בכל מה שצריך בשביל לשרוד נסיעה של שבע שעות: שוקולדים, בירה, קפה, וניירות גלגול. כעבור ארבע שעות אנחנו עוברים מספרד לפורטוגל. את הגבול, המחסומים, בדיקת הדרכונים, החליפו בשלט קטן שאומר "כאן פורטוגל". בעצירה הבאה בתחנת הדלק השפה השתנתה, המוצ'ס גראסייס הספרדי התחלף באובריגדו הפורטוגזי. הזריחה מתחילה להתקרב ואיתה גם המקום הראשון שלנו בפורטוגל. אנחנו מחנים את הואן ליד הואנים האחרים על החוף, מסיטים את הוילונות, הגיע זמן לישון, פורטוגל תחכה למחר.

פורסם לפני כמה שבועות בנרג' ולא עלה לבלוג עד עכשיו עקב בעיות טכניות…

איפה שהוא בדרך בין ברצלונה לליון, בזמן שבהיתי בנוף לאור הירח המלא נזכרתי במשהו כל כך פשוט ועם זאת כל כך מורכב: אני אוהב את החיים. את התשוקה לחיים גיליתי בסביבות גיל שבע עשרה ודווקא כתוצאה ממפגש עם המוות. חבר טוב שהתאבד השאיר חלל גדול שהצטרף לשק השאלות לגבי טעם החיים. אני זוכר את הרגע שבו תשוקת החיים הכתה בי לראשונה. בהיתי אז בחלון אחרי לילה נטול שינה וטרוף מחשבות, ולפתע שמתי לב לשמש הזורחת ולציפורים המצייצות. כל התהיות נעלמו באותו רגע ונשארה רק האמת היחידה של ההנאה מהפשטות שמציעים החיים. את אותה תחושת התעלות הרגשתי מאז מאות פעמים. דחוס בתוך תא הנהג של משאית שחוצה את הגבול המדומיין בין ספרד לצרפת אני פוגש שוב את תחושת השלמות הזאת. אני הולך ברחובות ליון בשבע בבוקר, העיר מתעוררת לחיים. אני אוהב את הבחורה שמציעה לי את עיתון המטרו החינמי, אני אוהב את  ריח הקרואסון הטרי, אני אוהב את מוכר הקרואסונים המזקין, אני אוהב את המדרכות העקומות, אני אוהב את בתי הקפה, אני אוהב את ערימות הכסאות בפינות בתי הקפה הריקים, מחכים לישבנים החמימים של הבוקר, אני אוהב את צלילי השפות שאינני מכיר, אני אוהב את האדים הנפלטים מפי כשהוא בדרכו לנשיקה, אני אוהב את שלטי הרחובות למרות שהם לא עוזרים לי כלל למצוא את יעדי, אני אוהב את התשוקה הזאת לחיים. בימים כאלו נדמה שמבעד לסדקים שבמדרכות ניתן לראות את הלבה בוהקת ממעמקי האדמה, כל שנותר הוא להתכופף לנשק את המדרכה העקומה ולהישרף.

על בנפיסיו שמענו מהפיראטים הפריזאים עוד במפגש הראשון שלנו איתם בצפון הודו. הם סיפרו על קהילה שחיה בדרום ספרד (לא רחוק מגרנדה) בסגנון ריינבוו, כלומר חיה חיים שיתופיים בטבע ללא תשתיות חשמל ומים. מפגשי הריינבאוו מתרחשים בכל העולם משנות השבעים, המפגש הראשון התרחש ב1972 בארה"ב ומאז הרעיון התפשט לכל העולם. מפגש ריינבוונמשך בדרך כלל חודש ומגיע לשיאו במהלך הירח המלא, שזריחתו נחגגת בהילולה של מוזיקה, שירה, ג'אגלינג, וריקודים. בנפיסיו הוקמה על ידי אנשים שבמשך שנים היו חלק מקהילת הריינבוו העולמית  והחליטו שהם רוצים להקים מקום שבו יוכלו לחיות לפי עקרונות הריינבוו במהלך כל השנה. הרעיון הוא לחיות קרוב לטבע, בשיתופיות, ללא חוקים, ובכבוד לאדמה ולסביבה הטבעית. המקימים קנו שטח אדמה עצום, למעשה עמק שלם, ממש למרגלות הסיארה נוודה והרי אלפוחרה. השטח שנקנה הוכרז כאדמת ריינבוו, כלומר כל אדם באשר הוא רשאי לבוא ולהשתמש באדמה, לגדל ירקות, להקים אוהל, או אפילו בית אם יחפוץ. כל זה קרה לפני בערך עשרים שנה, ומאז בניפיסיו כבר הפכה לשם דבר בקרב הטיילים האלטרנטיבים באירופה. מזג האוויר החם והסיפורים על הקהילה האוטופית שבו את ליבנו והחלטנו לנסוע ולבדוק הכצעקתה.

אחרי נסיעת אוטובוס של שעתיים, וטרמפ אחד עם שני היפים מזדקנים הגענו לבנפיסיו. הכניסה דרך האיזור המכונה "החניון" הייתה טיפה מרתיעה. החניון הוא הנקודה האחרונה בעמק אליה אפשר להגיע עם רכב. עשרות ואנים וקמפרים חונים בין פינות זולה מאולתרות במה שרחוק מלהזכיר סביבה של טבע פראי. ניגשנו לבחורה שבדיוק עמדה עם שני ילדים קטנים מחוץ לואן ושאלנו אותה איפה האזור שלרב שמים בו אוהלים, והיא מיד הרגיעה אותנו ואמרה, "אההה  אל תשימו לב ל"חניון" זאת רק הכניסה, תמשיכו במעלה הגבעה לעבר יער האקליפטוסים", וכך עשינו. בדרך כבר ראינו אוהלים פזורים  בין העצים, חלקם מקושטים, חלקם עם כניסות מאולתרות מבמבוקים, ואף מספר בתי אבן מאולתרים. התמקמנו בפינה שקטה בין האקליפטוסים, הקמנו את האוהל, והלכנו לבדוק מה קורה באוהל המרכזי. האוהל המרכזי הוא טיפי אינדיאני שיכול להכיל 50 אנשים בצורה נוחה, עם מקום למדורה באמצע. שמענו המון סיפורים טובים על הארוחות המשותפות שמתקיימות כל ערב באוהל המרכזי ובאנו תשושים ורעבים מהמסע, אך מוכנים לערב ארוך. הגענו לאוהל וגילינו מעגל של כעשרה אנשים שישבו באוהל כאשר השמש הולכת ושוקעת לה ברקע. השמש שקעה והחושך ירד, אך המדורה לא נדלקה. בחור אחד שישב במרכז המעגל התחיל לדבר על בנפיסיו כמקום לריפוי ולמידה, והצליח לדחוס עומס של קלישאות ניו אייג'יות לתוך מספר משפטים. כאשר הוא סיים הופיעה דמות גדולה בפתח האוהל ופנתה אל האיש שבמרכז האוהל: "אתה מדבר על אהבה, אבל איפה האהבה שלך? בחושך? בקור? אהבה איננה רק דיבורים, אהבה היא מעשים, אהבה היא לאסוף עצים כדי להדליק מדורה, אהבה היא לגדל ירקות כדי להכין ארוחה, זאת אהבה! אני חי פה כבר 15 שנה ונמאס לי מדיבורים, נמאס מכל מני טקסים מאולתרים חסרי ערך, אני רוצה מעשים! אני רוצה אש!"  וכך בן רגע הפכה הקהילה האוטופית ששמענו עליה לקהילה מציאותית, עם אנשים אמיתיים, ועם פוליטיקה פנימית.

אהבה היא לאסוף עצים כדי להדליק מדורה

הלכנו לישון עם מחשבות על השינויים שעוברת  בנפיסיו בשנים האחרונות. כמות האנשים ששמעה על המקום גדלה, והמון אנשים הגיעו למקום בגלל ששמעו שהוא מקום שאפשר לשהות בו בלי לשלם, וללא חוקים. מאוד קשה לשמור על אופי של קהילה ללא חוקים, וזה דבר שניכר בהתנהלות של בנפיסיו. הקהילה הפכה להיות הרבה פחות קהילתית. אפשר להבין בקלות את האנשים שגרים באופן קבע במקום ומאסו באנשים שמגיעים מנצלים את השטח ללא לתרום וממשיכים הלאה. ברגשות מעורבים הלכנו לישון. למחרת יצאנו לשוטט בעמק שבו נמצאת בנפיסיו. בעמק ישנם שלושה מעינות שניתן לשתות מהם ולמלא מהם מים, ובדרך אל המעין המרכזי נמצאים כמה בתי בוץ חמודים, בתי עץ, יורטים (אוהלים מונגולים), וכמה חושות מאולתרות. זהו האזור הראשון שבו התיישבו האנשים שהגיעו לבנפיסיו. מילאנו מים וחזרנו לסדר את איזור האוהל שלנו. אחרי מספר שעות עבודה כבר היה לנו איזור קטן וחמוד למטבח, ערסל בין שני עצים, ודגלי תפילה טיבטים שקישטו את האיזור. כשהתפננו מהעבודה, הכנו צ'איי והזמנו את השכן היפני שלנו להצטרף אלינו. הוא סיפר לנו שהוא הגיעה לבנפיסיו עם אנשים שהוא פגש בבום פסטיבל לפני שנה ומאז הוא שם. בחניון אפשר לראות לוחיות מהמון מקומות באירופה: פולין, גרמניה, אנגליה, צ'כיה, ועוד. מקום ללא חוקים מושך אליו כמעט את כל סוגי המוזרויות הקיימות בעולם, אך מה שמדהים בבנפיסיו הוא שלמרות שהמקום כבר לא כל כך קהילתי, למרות שיש הרבה פוליטיקה פנימית, למרות גישות החיים הכל כך שונות שיש לאנשים במקום, כל האנשים שפגשנו היו מעניינים, וחיוביים בצורה זו או אחרת.

אנשים מכל העולם נמשכים לבנפיסיו, כל אחד מסיבותיו שלו. בצורה מוזרה והזויה מתנהל בעמק הזה מארג חיים שלם. באיזה עוד יער בעולם אפשר לקנות מבחר שונה של לחמים אורגנים שנאפו במקום? פגשנו בחור צ'כי שאופה לחמים ומכין גבינות. ביום הראשון שפגשנו אותו הוא הסתובב עם לחמים בין האוהלים, ביום השני הוא הסתובב עם גבינה, וביום השלישי הוא החזיק בידו צמח גאה של קנביס. כשצחקתי למראה העציץ שבידו הוא הסביר שהוא צריך לנסוע לחודשיים לעזור באיזו חווה של חברים ולכן הוא נאלץ להיפרד מהעציץ. בערבים אמנם אין ארוחה משותפת באוהל המרכזי, אך כל ערב האוהל מתמלא באנשים שמגיעים לג'ם סשן. כלי הנגינה באוהל מגוונים, עיקרם מעגל תופים, אך ישנן גם גיטרות, מפוחיות, סקסופון, ובעצם כל מה שאנשים מביאים איתם באותו הערב. כל ערב מתפתח בקצב אחר ובאווירה אחרת, כאשר אנשים מוכשרים מכל העולם נפגשים ליצור יחד יצירה חד פעמית.

אז מצאנו מקום שאיננו אוטופי, אך אולי מזל שכך. מצאנו מקום אנושי, והיכן שיש אנשים יש אינטריגות. מצד שני מצאנו עמק שבו חיים בכל רגע נתון לפחות מאתיים אנשים ללא חוקים, ועדיין אפשר להרגיש בו תחושה של ביטחון. באיזה עוד מקום הייתם משאירים את כל רכושכם זרוק ביער במשך ימים, בידיעה שאף אחד לא יגע בו? אינני יכול להסביר כיצד המקום מצליח לשמר את תחושת הביטחון הזאת לאורך כל כך הרבה שנים, ועם מגוון האנשים שמגיעים אליו. אנשי בנפיסיו היו צריכים להחליט בשלב מסוים מה חשוב להם יותר, להישאר קהילה פתוחה ללא חוקים, או לחוקק חוקים ולשמר חיים אקולוגים של שיתופיות וקהילתיות. הבחירה שלהם לשמור את המקום ללא חוקים ולתת למקום להתפתח בצורה "טבעית" היא בחירה שראויה להערכה. הבחירה הזאת היא מה שגורמת לבנפיסיו להיות מעבדה חברתית. כל מי שמגיע לעמק משתתף בצורה זאת או אחרת בניסוי החברתי הנקרא בנפיסיו, ניסוי שמוכיח שגם ללא חוקים ניתן לחיות ללא אלימות, גניבות, ובכבוד איש לרעהו, שונה ככל שהוא יהיה.

אחרי ארבעה ימים במצב תודעה דלהי נחתנו בפריז. הדבר הראשון שבלט במעבר החד הזה, הוא המעבר מן הכאוס אל הסדר. בעוד בדלהי אין הפרדה בין נמוך לגבוה, נקי למלוכלך, או קודש וחול, בפריז ההפרדה חדה וברורה, יש "עשה!" ויש "אל תעשה!", יש לכל דבר מקום וסדר, וכמובן גבולות. גבולות של נימוס, של מרחק בין אנשים, של איפה אוכלים ואיפה מטילים את הצרכים, המון המון גבולות שצריך להתרגל אליהם מחדש. כשסיימתי לקרוא את הפתק שעליו הייתה הכתובת לספינת הפיראטים של החברים שלנו בפריז האינסטינקט היה להשליך אותו ברחוב, אך ברגע האחרון קול מן העבר צץ בראשי והזכיר לי שבשביל זה יש פחים. פאריז היא אחד השיאים בחלום הבורגני, בתי קפה מפיצי ניחוחות משכרים, יין טוב, גבינות, אופנה, ומה לא… אנו הגענו אל החלום הבורגני הזה בתור נוסעים סמויים. בחסות הלילה נכנסנו לעיר, והבגדים הנוחים שכל כך התאימו לסביבה בהודו, בלטו בצועניותם. הייתה לנו כתובת של זוג חברים שפגשנו בהודו שמתגוררים בפריז, ואף שהם חיים בעיר שנים רבות אפשר לומר שגם הם נוסעים סמויים בעיר הזאת, ואולי יותר נכון לקרוא להם פיראטים, שכן אנשים כמותם לא רק שאינם מתחבאים במעמקי הספינה הפריזאית, אלא יוצאים לסיפון וצובעים את מפרשיה בצבעים צבעוניים.

הבית שלהם היה פעם מפעל קטן ליצור זכוכית. כיום הבית הוא בעצם מסדרון אחד ארוך שמחולק לחללים שונים, חדר מגורים, חדר צ'יל אאוט (שאת קירותיו מעטרות עבודות גרפיטי צבעוניות), גלריה שמשמשת לחלופין חדר שינה לאורחים מזדמנים וחדר עבודה, וגם חלל גדול שמשמש כמוסך אופניים (ובו 20 זוגות אופניים שנקנו בחמש שנים האחרונות ועברו שיפוץ אינטנסיבי). הגבולות פה הרבה פחות ברורים ממה שקורה ברחוב הפריזאי, ויש הרגשה שזה מעין היתוך בין חוסר הגבולות ההודי לבין הגבולות המוכרים מהמערב. זוג הפיראטים שהתארחנו אצלו הוא רק חלק ממרקם שלם יותר, מגוון, ומרתק של קהילת פיראטים ענקית שגרה בפריז. הם לא בדיוק עובדים במשהו קבוע והרזומה שלהם כולל עבודות מגוונות שביניהן, הפעלת תיאטרון צללים, חברה קטנה לאופני הרים, חנות לאמנות אפריקאית (אותה הם הביאו איתם מעשרות הטיולים לאפריקה), והסעת דוגמניות ברחבי פאריז בזמן ירידי האופנה השונים. את הבוקר אנחנו פותחים כיאה לבוקר פריזאי עם בגט וגבינות, את היין נדחה בעוד איזה שעה שעתיים כדי שנוכל להתאושש מהלילה הקודם, ואולי היה עדיף לפתוח כבר את הבוקר עם כוס היין. אחר כך מציעים לנו לקחת אופניים ולנסוע ברחבי פריז וכך לעשות וי על כל אתרי התיירות ש"חייבים" להיות בהם, אך בצורה קצת פחות קונבנציונלית. הרכיבה מהפרבר בו הם גרים ועד למרכז פריז אורכת כרבע שעה. אנחנו משאירים מאחורינו את הרכיבה השקטה של איזור הפרברים, ומתחילים לשעוט ברחובותיה הסואנים של פריז. המארח שלנו נוסע ברחובות כאילו אין בהם כלל תנועה, מדי פעם הוא מאט טיפה, עובר לידי, וצועק לעברי את שמות הבניינים והכיכרות שאנחנו עוברים בדרך, אנחנו עוברים את מרכז פומפידו (ומסמנים אותו כמקום שיש לחזור אליו), משם אנו חולפים מול בית הנבחרים, ולפני שמצמצנו אנחנו כבר שועטים במורד השנז אליזה. הוא מאט טיפה ואומר לנו שאם מישהו פונה אלינו שלא נגיב כי למעשה לא אמורים לרכב בחלק הזה על אופניים, ואנחנו מופתעים ומבולבלים עוקבים אחריו, וחותכים חזרה לרחוב בו מותר לרכב. העיר יפהפייה, כל בניין ובניין גדוש בהיסטוריה, ובין כל זה אנחנו מזגזגים על האופניים, מנסים לעמוד בקצב של מישהו שבשבילו נסיעה ברחובות פריז היא טבעית כמו לנשום. ההרגשה מדהימה, אנחנו רואים את פריז אבל בלי גרירת הרגליים התיירותית ממקום למקום, בלי המרדף אחר תמונת פוזה זוגית מול האייפל, בזכות הפיראטים נפתחות לנו דלתות אחוריות אל העיר. כשאנחנו מתיישבים סוף סוף לא רחוק ממגדל אייפל, ושנייה אחרי שהצלחנו להסדיר את הנשימה, מתחילה להתגלגל שיחה על החיים הפיראטים בעיר. אחד הפיראטים (שכרגע נמצא עדיין בהודו…) נחשב המומחה למציאת מקומות דיור בעיר. באחד הטיולים שלו על גגות פריז הוא שם לב לדירה ענקית במרכז פריז (ממש על נהר הסיין) שעומדת נעולה. לאחר שבדק וגילה שאכן איש לא גר בדירה, הוא מצא את דרכו פנימה, ועבר לגור בה. יינות במזווה, דירה ענקית במרכז פריז, הוא לא התפלא כאשר מכתב שהגיע אל הדירה היה ממוען לשחקנית ההוליוודית מירה סורבינו. "תשמע, סך הכל החלל עמד ריק, וחבל שאיש לא יגור בדירה כזאת מדהימה במרכז פריז". אחרי חצי שנה ערך אותו בחור מסיבה בדירה, אלא מה… חבר טוב של מירה סורבינו שהיה בעיר מצא את דרכו אל המסיבה, והתקשר אליה לארה"ב להגיד לה שהוא ממש נהנה במסיבה שהחברים שלה אירגנו בדירה שלה. למחרת המשטרה פינתה את הפולשים, ויש לציין שזאת ללא כל רישום פלילי, אלא בנימוס הצרפתי המתבקש, הרי לסקוואטרים באירופה בניגוד לישראל יש זכויות.

חבורת הפיראטים הזאת מגוונת מאוד, וככל שאני מברר יותר אני מבין כמה הם מהווים רשת מתוקתקת בכל פריז. הם בעלי בארים, אמנים, בעלי עסקים, וסתם אנשים שנהנים להפעיל את העיר לטובתם, במקום להיסחף לקול התופים הקפיטליסטי שמריץ את רב האנשים ברחוב הפריזאי. רשתות חברתיות ברשת שמיועדות לאותם פיראטים, שולחות הזמנות על בסיס יומי לכל אירוע חינמי המתנהל בעיר. לפעמים ההזמנות לא באמת היו אמורות להגיע לידיה של הרשת הפיראטית, ואז נאלצים הפיראטים לשים את מיטב מחלצותיהם ולתרגל את כישורי המשחק שלהם כדי להיכנס לכל מני אירועי מוזמנים בהם השמפניה והקוויאר נשפכים לכל עבר. כמובן שבשלב הזה יתחילו לצקצק אותם צקצקנים קבועים ולהגיד "פרזיטים!" "אוכלי חינם!" או חס וחלילה "סמאלנים!". אך הרחובות הפריזאים נוטפי הבורגנות השביעה, קוראים לכל מי שעיניו בראשו למצוא את הדרך לנצל את העיר והעושר הבלתי נתפס של חלק מתושביה לטובתו, הרי בסופו של דבר איש אינו עומד כשכוסו ריקה משמפניה באותם אירועים אקסקלוסיבים בגלל אותם פיראטים, ואני משוכנע שמירה סורבינו ישנה טוב גם בזמן שבסלון דירתה הפריזאית שטו פיראטים עם כובעים מצחיקים.

למחרת אנחנו נוסעים לסקוואט שמפורסם בקרב אמני הגרפיטי בפריז. הכניסה אליו עוברת בגינה יפה אותה ארגנו תושבי המקום, והבניינים בסביבה מקושטים בציורי גרפיטי מהיפים שראיתי בחיי. בארץ ברגע שמספר אמני גרפיטי מארגנים תערוכה במקום שעומד נטוש זמן רב, ממהרים הבעלים והעירייה לאטום את הכניסה אליו ( נכון ללפני הנסיעה שלי לחובבי הטיפוס עדיין הייתה אפשרות למצוא כניסה לבניין והביקור מומלץ!) פה מצאה העירייה פיתרון קצת יותר יצירתי, חלל הסקוואט אושר כחוקי, ובתמורה האמנים השונים מעבירים סדנאות יצירה לילדי האזור. כמה חבל שבמקום לתמוך בתושבי הסקוואט בפלורנטין, שהריצו פרויקט דומה בשכונה שתושביה יכולים להפיק כל כך הרבה תועלת ממקום כזה, העדיפה העירייה לתמוך בסילוק הסקוואטרים בלוויית ביריונים, למרות שהמקום עומד נטוש גם עכשיו. אני בספק אם רשת פיראטים שכזאת תקום אי פעם בתל-אביב. אנשי החוק פועלים כל כך במהירות להשבית כל פעילות ספונטאנית, עד שאפילו הקראת שירה ברחובות העיר היא דבר על סף הבלתי אפשרי, שלא נדבר על מה שהיה קורה למי שהיה פולש לאחת הדירות הריקות (לרב בבעלות יהודים צרפתים) שמפוזרות ברחבי תל-אביב. הממסד בישראל פרנואידי לחלוטין. המחשבה העצמאית כל כך מפחידה ממסד זה עד שהוא פועל בכל מרצו כדי לעצור פעילות מסוג זה עוד לפני שהתחילה. הבעיה היא שהפרנויה הזאת לא קיימת אך ורק בממסד אותו מגלמת המדינה. הפרנויה כבר מזמן התפשטה לאותם מחוזות המתחזים להיות מחוזות ליברלים, הממסד האמנותי, הממסד הספרותי, והממסד האקדמאי הם רק דוגמאות בודדות. בדיקה של ממסדים אלו תראה שכל אחד בתחומו פועל במהירות שיא להוציא את האוויר ממפרשיו של כל מי שמנסה לעשות משהו בצורה שונה, אך בכל זאת האוויר במפרשים, והפיראטים ממשיכים להפליג, ואולי יום אחד גם לנו תהיה רשת חייכנית של פיראטים, שצובעים את מפרשיה הלבנים והמשמימים של המערכת.

נסיעה של שבע שעות היא נסיעה קצרה. באמת עניין של מה בכך. נכנסים בצד אחד, משתקשקים, אוכלים קצת אורז, משתקשקים, נזרקים על רצפה שחורה באיזו תחנת מעבר לכמה שעות, משתקשקים, ונפלטים בצד השני. אבל אז כשהראש עוד משוקשק, וגם הבטן במצב טעון שיא צריך לחפש מקום לישון. לפעמים אוטובוסים בהודו הם לא פחות מ"יא אללה!"

לפעמים אוטובוסים בהודו הם לא פחות מ"יא אללה!"

מצאנו משהו לא רע, אנחנו חולקים שירותים ומקלחת עם איזו יפנית. יש שתי דלתות למקלחת, אחת בכל חדר, עם קצת מזל אשכח את זה בבוקר ואכנס בלי לדפוק. בחדר ליד יש בחור הולנדי שבכלל גדל בערב הסעודית ודובאי, הוא מקשיב למוזיקה נוראית בפול ווליום. אני נכנס לראות מה הולך שם ומוצא אותו אורז ספרים. הבן-אדם שומע רימיקס של בריטני ספירס ואורז ספרים של דנטה ודוסטוייבסקי, החיים מוזרים. אחרי שהוא מגלגל את הג'וינט השלישי האנגלית שלו שמלכתחילה הייתה קשה להבנה הופכת לבליל של צלילים לא מוסבר, אבל הוא הבטיח לבעל המקום שיקפוץ לעשן איתו, אז הוא מגלגל גם את הרביעי. השיחה עם אנדרס  מתגלגלת לדרום ספרד. הוא מספר על איזור של מערות באנדלוסיה שאנשים חיים בהם. הוא בילה שם שמונה חודשים במערה, הכין חלילים מבמבוק. זה לא אותו מקום שאנחנו מתכוונים לנסוע אליו, אבל זה קרוב ונשמע שווה ביקור, אם היו לו יותר תאי מח היינו יכולים לרשום את השם של המקום, במקום זה הוא ממליץ לנו על איזו דבה (מסעדת פועלים) פונג'בית במעלה הרחוב. בצ'איי שופ אנחנו פוגשים את דייויד, בחור אוסטרלי יהודי שלמד עברית עוד באוסטרליה ועכשיו בעקבות הטיול בהודו עמוסת הישראלים הוא כבר מדבר עברית די שוטפת, אמרתי כבר שהעולם מוזר? מהצ'איי עוברים למקום הקרוב שמוכר לאסי. דייויד מספר על הקהילות ההיפיות שחיות ברחבי אוסטרליה, ובמהרה השיחה ממשיכה לסמלים השבטיים שמצוירים לו על התיק, ולעולמות המקבילים שהסמלים האלו באו מהם. למחרת אנחנו ממשיכים להחליף רעיונות, אני נותן לו חומר למחשבה והוא נותן לי אבן יפה שהפכה בסוף לשרשרת. הבחור מבית חב"ד עובר בפעם האלף ומנסה לגרום לדייויד לבוא לארוחת ערב, אותי הוא עוזב אחרי שרשם בפנקס את קולות ההתנגדות שלי. הגסט האוס שלנו מושך אליו המון אנשים שמטפלים ברפואה אלטרנטיבית. אולי זה המקום המרוחק יחסית על ההר, ואולי סתם צירוף מקרים. כמעט כל ערב, מישהו מקבל טיפול כלשהו, בעיקר שיאצו ודיקור. עם קצת מזל ידקרו אותי קצת גם כן. השיחות מתגלגלות לדיונים בטיפולים אלטרנטיבים ובכמות השרלטנות שקיימת בתחום. השמש יורדת אל מאחורי ההר ועוד ערב נפלא מסתיים לו. יותר מאוחר יורדים לאכול פיצה. מוזר אבל יש פה פיצה נפלאה במקום הזה, לא משהו אופייני להודו. אחרי הפיצה ממשיכים למקום ליד, חבורת מוסיקאים מכל מני מקומות בעולם מתקבצת שם כל ערב להופיע. הכלים מגוונים, מג'מבה וגיטרה, ועד כינור. הבחור על הכינור מנסה להראות כמו ג'ון לנון, והאמת שממש מצליח לו, משהו בזקן, במשקפיים, ובלוק המוזר. הוא בחור אקסצנטרי וכשהוא מנגן על הכינור הוא לא מפסיק לקפץ. הם מנגנים כל מני דברים אתניים מכל העולם, וגם רוק, באיזשהו שלב הגיטריסט הישראלי מציג בפניהם את השיר האתני "אלינור", וחבורת ישראלים שיושבת בפינה מצטרפת אליו בשירה, פאק החיים מוזרים. למטה, בחלק הטיבטי, אנשים מכל קצוות תבל "משחקים" בלהציל את העולם, דרך לימוד אנגלית לפליטים טיבטים. הפעילות למען טיבט במקום הזה מוגזמת לחלוטין. המטרה כמובן מבורכת, אך קשה שלא לתהות מדוע האנשים שמגיעים לפה הופכים להיות פעילים פוליטיים וחברתיים דווקא פה (בחברת הטיבטים המקסימים) ולא בארצות שלהם. בכל מקרה כרגע הכל סובב את הביקור הקרוב של הדלי למה, הוא מגיע עוד שבוע והקרנבל וכבר בעיצומו. צריך להוציא אישור כניסה כדי ללכת לראות אותו מלמד. בחוץ יש תור של אנשים שמחכים בנימוס ובהתרגשות לקבל את האישור. ההרצאות של הדלי למה מהסוג הזה שונות מאוד מההרצאות שלו במערב, והן כמעט בלתי ניתנות להבנה למי שאינו בקיא ברזי הבודהיזם. בלי קשר למה שנאמר בהרצאות האלו, החוויה של לראות את הדלי למה היא חוויה מדהימה. רק מלהביט בו יושב, ולשמוע את הצחוק המתגלגל שלו, ישר ניתן להבין שהוא במצב תודעה שונה משלך, ולא סתם שונה אלא שונה לטובה. מחכים שהאוטובוס יצא, בינתיים יורד מבול על ההרים בחוץ, עוד צ'איי קטן אחד לפני הדרך, היינו אמורים לצאת כבר לפני יותר משעה, כלומר איחור קטנטן. ברגע אחד הנהג מתניע את האוטובוס ומתחיל לנסוע, אנשים רצים אחרי האוטובוס וקופצים פנימה. נסיעה של שתים-עשרה שעות לדלהי מתחילה,עוד יומיים נהיה בפריז, אבל זה כבר סיפור אחר, החיים מוזרים…
————————————————————————————————-

החלק של הודו בטיול הנוכחי הסתיים והפוסטים הבאים יכתבו ברחבי אירופה (בקרוב פוסט על החוויה עם הפיראטים בפריז).

לקריאת הרשימות מהודו:

פסיכדלהי- דלהי העיר הפסיכדלית

רגעים שונים/ בין החתן לשדרן הרדיו

פוסתמונות – קצת מילים וקצת תמונות

לתת לשינוי לצמוח- בין מזרח למערב

Krishnamorti I

Krishnamorti II

The Poet Leeldhar Jagoori

הודו עוברת שינויים מאוד מהירים בשנים האחרונות. השילוב בין צמיחה כלכלית, מודרניזציה, ומעבר מהכפרים לערים הגדולות גורם לשינוי עמוק במרקם החברתי והתרבותי של תת היבשת. הטיול בהודו מציב בפני הטייל שאלות מוסריות רבות, האם לתת כסף לקבצנים? כיצד להתנהג בהגיעך לכפר מרוחק בו דרך החיים המסורתית השתמרה? האם להיענות לבקשותיהם של המקומיים במקומות מרוחקים לכדורים משככי כאבים? הרי מחר אתה כבר לא תהיה בכפר ואילו כאביו של בן המקום יישארו איתו ומשכך הכאבים שלך רק ישכיח מראשו את הידע בדבר צמחי המרפא בהם השתמשו במשך אלפי שנים. השאלות בדבר השינוי החברתי והתרבותי מעסיקות גם את ההודים עצמם.

הגעתי לפסטיבל בנושא בכפר ששמו סנגלה בעמק קינור. זאת השנה השניה בה נערך הפסטיבל שמבקש להעלות לדיון את התרבות הייחודית לעמק קינור אשר הולכת ונעלמת ככל שהשנים עוברות. הפסטיבל ממומן על ידי מספר גורמים כאשר הראשי שבהם הוא ארגון ללא מטרות רווח אשר נקרא:

Sangla Valley Sustainable Development Society

הארגון נוסד בשנת 2003 בתמיכתם של תורמים שוויצרים שהגיעו לעמק סנגלה שבקינור בכדי לחקור את הרגלי החקלאות של העמק. בעקבות מעורבותם של הפעילים השוויצרים התאפשר קיומו של הפסטיבל הראשון בסנגלה אליו הגיעו מאות רבות של אנשים מן העמק לשמוע ולהשמיע את דעתם בנושאים של אקולוגיה, פיתוח תיירות, שימור התרבות המקומית, ויצירת מקומות עבודה לנשים. בעקבות הפסטיבל ובסיוע החוקרים השוויצרים, אשר מצאו כי האקלים בעמק והאקלים בהרים בשוויץ דומה, קם פרויקט שהכשיר נשים לגידול פטריות מאכל מנבגים ועד למוצר הסופי, וכך נפתחו הזדמנויות עבודה נוספות לנשים בעמק.

בשיחה עם אשוק, דובר האירגון, הוא ניסה להציג בפניי את הבעיות איתן מנסה להתמודד הארגון, בין היתר על ידי הגברת המודעות לבעיות המועלות בזמן הפסטיבל. לפני שבע שנים כשביקרתי בעמק קינור הכפרים כולם היו בנויים בצורה המסורתית ובכביש המרכזי בעמק נסעו מספר בודד של אוטובוסים ביום, ועוד מספר דומה של משאיות. היום הכביש הרבה יותר סואן ורבים מהאנשים זנחו את הבניה המסורתית ועברו לבניה בבטון וגגות פח. אשוק מסביר לי כי הדגש של הארגון לעידוד בנייה מסורתית איננו נובע מסיבות אסתטיות (אם כי הוא מציין כמובן את יופיים של הכפרים המסורתיים) אלא מסיבות פרקטיות יותר. בצורה המסורתית הבתים בקינור בנויים מעץ ובוץ וגגותיהם עשויים מרעפי צפחה המסודרים בצורה מסויימת. אשוק מסביר לי כי הבנייה המסורתית מותאמת לרעידות האדמה אשר פוקדות את האזור לעתים תכופות. בהמשך הוא מספר לי שלפני כמה שנים הייתה רעידת אדמה גדולה ורבים מהכפריים נהרגו מכיוון שבתי הבטון שלא היו מותאמים לעצמת רעידת אדמה שכזאת קרסו עליהם ולא הייתה יכולת לחלצם.

בנוסף מספר לי אשוק כי בשנים האחרונות הולכים ונעלמים המאכלים המסורתיים של עמק קינור ואותם מחליפים מאכלים אשר חדרו אל העמק מהערים המקיפות אותו. מעבר להפסד התרבותי, כניסתו של האוכל המהיר לעמק הביא איתו מחלות אשר קודם לא היו קיימות בו. בדומה לארגון slow food

אשוק מדגיש את החשיבות התרבותית של שימור המסורת הקולינרית כחלק מההיסטוריה החברתית של העמק, וגם כאמצעי לשימור המרקם החברתי. בנוסף עורך הארגון סדנאות הסברה לחקלאי העמק בדבר חשיבות המשך הגידולים של צמחי המרפא המסורתיים. אשוק מדגיש כי הם אינם נלחמים בקדמה, ולהיפך הם מקבלים אותה בברכה, אך עם זאת הוא מדגיש יש לקבל את השינוי בזהירות ולא בעיניים עצומות. בתי החולים עדיין נמצאים הרחק מהעמק והרפואה הקונבנציונלית מיוצגת בעיקר על ידי בתי מרקחת מפוקפקים אשר מחלקים כדורי אנטיביוטיקה כאילו היו סוכריות. הידע בדבר צמחי המרפא, אומר אשוק, הוא ידע רב עצמה אשר עובר בעמק במשך דורי דורות ואסור לנו לזנוח אותו. כמובן שטיפול רפואי מתקדם הוא דבר מבורך, אך אין הוא עומד בסתירה לשימור הידע של אבותינו, הוא מוסיף.

הפסטיבל עוסק גם בחשיבותו של שימור התרבות המקומית. הקינורים ידועים בתכשיטים הייחודים אותם הם מייצרים, בריקודים המסורתיים שלהם, ובגילופי העץ עותקי הנשימה המקשטים כמעט כל בית (אפילו אלו הבונים את בתיהם מבטון מתעקשים לבנות ולו חלק קטן מעץ ובו גילופים מסורתיים). בין היתר הדיון נסב לשאלה כיצד להתמודד עם התיירות ההולכת וגוברת אשר מגיעה לעמק בד בבד עם שימור המסורת, וכיצד לשלב בין מסורת העבר לחיים המודרניים. אחד מחלומותיו של אשוק הוא לפתוח בעמק חווה אורגנית אשר תהיה חברה בארגון הWWOOF, ובה יוכלו טיילים לעבוד בהתנדבות (תמורת מגורים ואוכל) ללמוד על שיטות הגידול האורגניות המסורתיות של העמק, ולחוות את חיי הכפר המסורתיים.

הארגון מנסה לייצר מודעות גם בקרב הטיילים המגיעים לעמק. הרעיון הוא לפתח בעמק אקו-תיירות, כלומר תיירות אשר משתלבת במבנה האקולוגי חברתי של המקום, בניגוד לתיירות אשר מנסה להפוך את העמק למחנה קיט שוויצרי אך זול (דבר אשר קורה במקומות רבים בהימליה ולטיילים הישראלים יש חלק גדול בדבר). כמובן שאנו רוצים תיירות בעמק, אומר אשוק, אך ביחסים בין התיירים למקומיים חייבת להימצא פשרה. מצד אחד המקומיים רואים בתיירות מקור פרנסה מבורך,ומצד שני התייר המערבי צריך להבין שהוא מטייל במקום שהמסורת והתרבות זרים לו ולכן עליו לנהוג ביתר זהירות וכבוד בבני המקום ומנהגיהם.

באחד הכפרים המרוחקים פגשתי בחור גרמני שהטיול הראשון שלו להודו היה בשנות השבעים, ומאז הוא חוזר אליה כמעט כל שנה. הוא סיפר לי על השינויים שראה, על הסכרים ההולכים ונבנים בכל נהר ראשי בהימליה, ועל השינוי התרבותי העז בארבעים השנה האחרונות. לאחר שיחה ארוכה הוא אמר: "אנחנו המכורים להודו של פעם, להודו הרוחנית, מתקשים לקבל את השינוי. אך השיעור הראשון בתירגול רוחני אמיתי הוא הבנת הארעיות של הדברים. אל לנו להתנגד לשינוי המתחולל בהודו, עלינו להניח להם להתפתח כרצונם, אחרי הכל גם להם הזכות לסבול ממש כמונו." אני מסכים לגמרי עם דבריו, אך עם זאת על הטייל בהודו לזכור כי לא רק שהוא מטייל במקום זר בעל מסורת עמוקה וזרה, המסורת הזאת והמקום הזה נמצאים כיום במקום מאוד עדין, ועל הטייל לחשוב על מעשיו במקום רגיש שכזה, אפילו לבוש חושפני ברחוב הוא סוג של התערבות במרקם החברתי.

בהמשך השיחה עם אותו טייל גרמני הוא אמר: "כנראה שעכשיו תורם של ההודים לשעוט על עבר המודרניזציה ולזנוח את הרוחניות. אני מוצא היום הרבה יותר התפתחות רוחנית אמיתית בטיולי באירופה מאשר בהודו, דבר שלא יכולתי לומר בשנות השבעים. זה איננו דבר מפתיע, אחרי הכל ההתפתחות הרוחנית מתרחשת היכן שהכי זקוקים לה, ולכל בר דעת ברור כי הפצע הנפשי הגדול ביותר כיום נמצא במערב."

אולי זאת תקוות שווא, אך אני מאמין כי דווקא במערב השינויים החברתיים מתרחשים לטובה. המערכת הכלכלית הקפיטליסטית זאת שייצגה יותר מכל את האינדיבידואל הדואג לעצמו בלבד קורסת, היא קורסת מהבחינה הכלכלית אך קריסתה היא גם קריסה רוחנית, קריסה פנימה אל תוך הוואקום הרוחני.

———————————————

ומשהו שלא קשור לפוסט: אצל מתי שמואלוף התפרסמה הביקורת של אלי הירש על דקה 5 ותגובותינו, וכמובן גם התגובות של המגיבים על אלי הירש ועלינו וכמובן על עצמם.

מאז שהגעתי להודו אני מנסה לנסח לעצמי את הגורמים שהופכים מקום למקום פסיכדלי. ישנם מקומות שונים שהם ט.א.ז אשר מכריזים על עצמם כבעלי מהות פסיכדלית, כך קורה באסיפות הגדולות של הריינבואוו ובפסטיבלי הטראנס הגדולים באירופה. קהילה שלימה מייחדת מקום וזמן לפעילות שמהותה פסיכדלית (ניתן להשתתף בהתרחשות פסיכדלית ללא שימוש בסוכנים פסיכדלים, אך כמובן שיש לכך השפעה על רמת ההבנה של המתרחש סביבך), אך האם עיר יכולה לתפקד כמקום פסיכדלי?

T.A.Z בפסטיבל VuuV 2008 בגרמניה

ראשית אולי כדאי שאנסה לנסח חלק מהמאפיינים של מקום פסיכדלי.  אפתח בהודאה בכך שהניסיון לנסח מאפיינים לחוויה הפסיכדלית בצורה הרמטית נידון לכישלון, שכן חלקים רבים ומהותיים בחוויה הפסיכדלית מתרחשים מחוץ לשפה, ויותר מזה החוויה הפסיכדלית מכוונת את הטרמפיסט הפסיכדלי להסתכל על המקומות בהם השפה קורסת, נכשלת תחת העומס החווייתי. ובכל זאת, אנסה לנסח מספר קווים מרכזיים.
הגורם הראשון הוא החוויה הויזואלית הצבעונית. אין זה אומר שהכל צריך ללבוש גוונים אשר זוהרים תחת אור אולטרה סגול, אלא שהויזואליות הופכת למוקד מרכזי בחוויה. האדום הוא הכי אדום שאפשר והכתום הוא הכי תפוז שאפשר. כל אחד מהנוכחים במקום הפסיכדלי מביא עמו את הגוון של עצמו עד הסוף, בלי לפחד להראות את גוונו האמיתי.

הגורם השני בחוויה של המקום הפסיכדלי היא התחושה החזקה של הראשוניות. כל דבר שעינך רואות קורה באינטנסיביות של "פעם ראשונה" ובשל כך יש לו משמעות. השעמום נמצא מחוץ למגרש המשחקים הפסיכדלי, כיצד יכול אדם להשתעמם כאשר אל מול עיניו נברא עולם חדש. אם להשאיל מניסוחו של שקלובסקי את שאיפותיהם של הפורמליסטים האבן חוזרת לאבניותה. כך גם לגבי התרחשויות קטנות כמו הליכה, ריקוד, או חריצת לשון, שנטענות במשמעות מיסטית, ממש כרגע הבריאה. חיוך יפה באמצע חוויה פסיכדלית יכול לברוא עולם שלם, להצמיח פרחים ויערות גשם.

הגורם השלישי הוא הרגשת האחדות. העולם נגלה כאורגניזם יחיד. המחשבה היומיומית שלנו מחלקת כל דבר לקטגוריות, מפרידה בין חי- צומח- ודומם, וגם בתוך קטגוריות אלו ממשיכה לפרק את הכל לקטגוריות שונות, אני הוא לא אתה ואתה לא אני. החלוקה האשלייתית הזאת אשר מפרידה בין הגורמים השונים מתמוססת במקום הפסיכדלי שם התלותיות של הכל בכל חשופה. כבר הזכרתי בעבר את הצעתו של אלן וואטס לראות בדבורים ובפרחים אורגניזם אחד, ואם נרחיב את התובנה הזאת ניתן להבין שכולנו אחד, תלויים אחד בשני גם אם לרב תלות זאת היא תלות נסתרת. הכל הוא חלק מהאחד ולכן כל אחד חשוב בצורה אבסולוטית לקיומו של אחד זה, ובאותו זמן איננו חשוב כלל כמהות עצמאית.

הגורם הרביעי יכול להיתפס כמנוגד לגורם השלישי, אך הוא קורה במקביל אליו. בתוך המקום הפסיכדלי כל אינדיבידואל מרגיש כאילו הוא מחזיק בתוכו את המהות של החוויה כולה. כלומר המציאות פורחת ונובלת מתוך תודעתו. הסובייקט חווה את המקום כאילו הוא נמצא במרכז והמקום הפסיכדלי סובב אותו (ובאותו זמן הסובייקט חווה את עצמו כחלק קטן מתוך חוויה אחדותית גדולה יותר).

דלהי מספקת את כל הגורמים הללו ועוד מספר גורמים פסיכדלים שאני עדיין בשלבי ניסוח שלהם. ההבעה הויזואלית המוגברת נוכחת בכל מקום. צורות שחושפות את עצמם רק לטרמפיסט הפסיכדלי נוכחות בכל פינה בתרבות ההודית, אולי אלו שאריות מהשפעתו של הסומה על תרבות זאת. הרחוב ההודי אינו משעמם לרגע, ולא רק לטייל המזדמן. ההודים עסוקים כל הזמן בצפייה בנעשה ברחוב, מהומות קמות ושוכחות רגע אחרי רגע, בין צעקות עזות לצחוק רם אין רגע דל. את תחושת התלות של הכל בכל לא ניתן להרגיש חזק יותר מאשר במקום כמו דלהי. כולם נתמכים ותומכים בכולם, הכל אחד. כאשר הקטגוריות המבדילות בין אדם אחד לשני נמסות, נעלם גם מושג הפרטיות.

התרבות הפסיכדלית הושפעה רבות מהודו ואימצה סממנים הודים רבים כמו סמלי האום הקיטשים שתלויים במסיבות רבות ודמויות האלים, אך לא לקרבה זאת כיוונתי. הקרבה עליה אני מדבר היא קירבה שאיננה יכולה להיווצר על ידי חיקוי שכן היא קירבה המבוססת על המתרחש ברמת החוויה במוחו של הטרמפיסט בזמן השהייה בעולמות המקבילים.

לתמונה אין שום קשר לדלהי- מצד שני לא יכולתי לדחות את הדחף להעלות תמונה מהפוג'ה ברישיקש

האם ההשפעות הפסיכדליות של הסומה הן שהובילו תרבות זאת לתובנות עמוקות אלו אשר להן קשר ישיר עם החוויה הפסיכדלית? קשה להכריע בשאלה זאת. בכל מקרה דלהי ככל חוויה פסיכדלית נשארת בסופו של דבר כשאלה פתוחה. החוויה הפסיכדלית איננה מכוונת אל התשובה הנכונה, אלא מכוונת את האדם לשאלה הנכונה.

1. רגעים מעטים נחרטו בזיכרוני משנות לימודי הספרות באוניברסיטה [ישנם הרבה זיכרונות אך כמעט כולם מתרחשים איפשהו בין הדשא שמול מדעי הרוח לבין קבב אמונה בעיר העתיקה] . אחד הרגעים שדווקא כן זכורים לי היה בשיעור שהעבירה מיכל ארבל בקורס על סיפורת. מעטים הם המרצים שיש ביכולתם לשנות את דרך המחשבה של סטודנט או אפילו להתוות לו דרך מסוימת, מיכל היא מרצה שכזאת. כשדיברנו על הסיפורים הקצרים של עגנון היא עצרה  בדרמתיות האופיינית לה ואמרה: "שימו לב לתנועה במרחב במהלך הספור. תמיד תחשדו בתנועות במרחב, לרב הם מורות על תנועות בנפש " באותה תקופה בדיוק קראתי את הטרוטופיה של מישל פוקו ובאופן כללי התעסקתי המון בתפקוד של מרחבים בעולם ובספרות, המשפט הזה של מיכל היה בעבורי זרקור שהשפיע רבות על הקריאה שלי בספרות ובעולם.
2. כשהייתי ממש קטן (בערך בין ארבע או חמש) היה להורי מושג שנקרא "סיבוב קיטרוני". גרנו אז בפתח תקווה (עיר שהיסטוריונים רבים מתווכחים אם אי פעם התקיימה) והורי היו נוהגים ללכת  כל ערב ל"סיבוב קיטרוני", השם נבע מאחד משמות הרחובות בקרבת ביתנו, את העובדה הזאת גיליתי רק כשגדלתי לגיל שבו לרחובות יש שמות ולא ריח. הייתי נסחף בראשי בפנטזיות על עולמות קסומים כל פעם שחשבתי על סיבוב קיטרוני, ואף שהצטרפתי לאחדים מהסיבובים האלו הקסם סביבם לא התפוגג. כנראה שכבר אז נזרע החיבור אצלי בין התנועה במרחב לתנועה בנפש.
3. בתקופת התיכון בנתניה הבילוי המועדף עלי ועל מספר חברים היה לשוטט.  בעיר שמלבד ים יפהפה וסנדוויצ'ים טוניסאים מעולים אין בה יותר מדי מה להציע, אין לאן ללכת אז פשוט הולכים. וכך כמעט כל יום הייתי מקבל שיחת טלפון בערך בנוסח הבא 'אז מה… אתה בא לשוטט?' וכמובן שהתשובה כמעט תמיד הייתה חיובית. כך קרה שרגעים רבים בהתבגרות שלי קרו תוך כדי תנועה, הליכה ברחובות בכל שעות היום והלילה, כמעט תמיד תוך כדי שיחה. אחד הדברים שאני הכי אוהב בת"א הוא שהיא אחת הערים היחידות בארץ שעדיין מאפשרות לי לשוטט למשך שעות ללא דקה של שעמום, ושיטוט מבחינתי הוא תמיד גם תהליך של התבוננות.
4. מעניין שהכינוי האנגלי לחוויית האל-אס-די מעולם לא תורגם לעברית, אלא נשאר טריפ, אולי זה נראה לאנשים קצת מוזר לאכול מסעות, למרות שבעברית אכלו מגילות כבר לפני אלפי שנים (פרק ג' פס' ג). החוויה הנפשית המסעירה והעמוקה הזאת זכתה דווקא לכינוי שקשור לתנועה ולא לעולם הנפש. כל מי שחווה את החוויה הפסיכדלית נוכח בעצמו כמה מדויק הוא הכינוי טריפ. לחוויה הנפשית האינטנסיבית יש אלמנט של תנועה. מן דיאלקטיקה בין הפנים לחוץ, אני הולך פיזית בחוץ וככל שאני מתבונן החוצה בנוף המשתנה תדיר, כך אני צופה פנימה בנוף הנפשי המשתנה תדיר אף הוא.
5. ב2005 יצאתי למסע הקראות שירה ביחד עם ערן צלגוב ורוני הירש, שבמרוצת השנים הפכו להיות שותפיי לעריכת כתב העת 'דקה'. לפני שעלה הרעיון למסע ההקראות ערכנו ערב הקראות שירה בפיצוציה 'מתוק בלב' בשכונה ג' בבאר-שבע. לערב הגיע קהל מעורב של סטודנטים, שכנים מהשכונה, וסתם עוברי אורח. האווירה הייתה נפלאה. הערב היה חמים, הבירה הייתה קרה, השירים זרמו, והקהל התאסף. מלבד שירתנו הבאנו איתנו המון ספרי שירה אהובים והזמנו אנשים מהקהל לעלות להקריא שירים.
   שבוע אחרי הערב הזה ראיתי את הסרט 'מסע הבחירות של מאיר אריאל' בו הוא מסתובב עם להקתו ב'ואן' ברחבי הארץ ומופיע באינטנסיביות, וחשבתי לעצמי למה בעצם לא לעשות את מה שעשינו בגימל בכל הארץ? הצעתי את הרעיון לערן ורוני שהסכימו בנלהבות והתחלנו לתכנן ביחד את המסע. תכננו מסלול (שאז נראה הגיוני) בין קריית-שמונה לבאר-שבע. קבענו עם משוררים לאורך המסלול, וסמכנו על אנשים טובים בדרך שיהיו מוכנים לחבר את המגבר שלנו לחשמל מהחנות/דוכן/פיצוציה שלהם, לשמחתנו הדרך הייתה רצופה באנשים נחמדים ששמחו לתת לנו חשמל.
6. אני קורא הרבה שירה באופן כללי, אך מעולם לא קראתי שירה בצורה כל כך דחוסה כמו שקראתי במהלך שלושת ימי המסע. אוכל כמעט שלא היה בתפריט, חישובי הזמן (שהשתפרו במסע השני שערכנו לאחר שנתיים) היו לקויים ולא הותירו די זמן לעצירות ממושכות באמצע היום, היה לנו בדיוק זמן להגיע מעיר לעיר כשבדרך אנחנו מקריאים אחד לשני שירים, קוראים לעצמנו שירים,  ובוחרים שירים שנרצה להקריא ביעד הבא.  ביום השני הראש שלי כבר היה מוצף בציטוטים ושברי ציטוטים משירים של משוררים שונים. המסע הפיסי (והחום הכבד של הקיץ הציב גם קשיים פיסיים) הפך למסע נפשי, הרחובות הפכו לשירה, ההרים והערים שהתחלפו בחלון הרכב הפכו למשפטים מפורקים תחבירית. למזלנו חברים טובים הסכימו להתלוות אלינו לשלושת הימים ועזרו לנו לצלוח את הדרך מבחינה טכנית (נהיגה הייתה מעשה כמעט בלתי אפשרי במצב התודעתי שהיינו בו). 10-12 שעות ביום של שירה, תוך כדי תנועה מתמדת יכולות לגרום לשינוי תודעתי קיצוני. האנשים השונים שפגשנו על הדרך, הערים השונות עם הריחות השונים, כולם הפכו לחוויה רגשית חזקה ועמוקה, כבר בסיום המסע הראשון היה ברור שהדרך תקרא לנו לפקוד אותה גם בעתיד.
7. בקרוב אני נוסע להודו לתקופה ממושכת, ומשם בעצם לא ברור לאן. ההתרגשות מהנסיעה כבר מתחילה להשתלט עלי ואולי יותר מכל מרגשת אותי הידיעה שהתנועה המוגברת במרחב, תגרום לתנועה מוגברת בנפש, והנפש היא הנוף המרתק ביותר.