+
מה כל כך מרכזי בלכתוב במרכז? עם צאת דקה, ואף בפרויקט שקדם לה, נתקלתי לא אחת בממסד שהתעקש להדגיש את העובדה כי הפרויקט צמח מחוץ לתל-אביב – כלומר בפריפריה. משעשעת ואפילו מעוררת קינאה היא העובדה שכתבים שכל עיסוקם הוא סיקור של נושא כה איזוטרי ופריפריאלי כמו שירה התרגשו כל כך מהפריפריה.
+
השירה מתפקדת כפריפריה גם אם היא נכתבת בתל-אביב, באר-שבע, או ניו-יורק, שירה טובה לעולם לא נכתבת מהמרכז. המרכז הוא השיעמום, השחיקה, המובן מאילו.
+
השירה מתקיימת בפריפריה של השפה, היא נמצאת במאבק מתמיד עם העולם ועם המילה. הרחוב הראשי כבר מזמן הפך משמים, גם אם לא שומם. הרחוב הראשי מאפשר דיבור רק בשפה המרכזית, שפת הפירסום. אך הרחובות הצדדיים שוקקים חיים, מדממים, ואיתם מדממת השירה.
הקראת שירה במדרחוב בן-יהודה, בירושלים.
+
ברחובות הצדדיים אף אחד לא יתקן את שפתך, שם קיימת הבנה אחרת של השפה. השפה ככלי יצירתי לתקשורת שחוקיו אינם יכולים להיות נוקשים. השירה צריכה לשאוף אל הפריפריאלי שבשפה, אל אותו מקום המאפשר טעויות, כי רק מקום שמאפשר את הטעות יאפשר גם את הניסוי, ושירה ללא ניסויים היא שירה אפיגונית.
+
הפריפריה לא צריכה שיצילו אותה, מה שכן היא לא תתנגד ל120 שקל חדש. לרוב המשוררים שאני מכיר אין 120 שקל חדש, ואם הם חיים בפריפריה זה מפני ששם הבית שלהם.
+
להתעקש לדבר עדיין על "המרכז" זהו ניסיון נואש להחיות גופה. אין מרכז לספרות הישראלית, יש כלכלה לספרות הישראלית. לשירה אפילו כלכלה אין.
+
עבודת העריכה של רוב כתבי העת כיום נעשית ברשת. מרחק כפתור האנטר שלי מכפתור האנטר בניו-יורק זהה למרחק כפתור האנטר שלי ממרחק כפתור האנטר בתל-אביב.
+
הדיבור על השירה, על מצב השירה, ועל מצב המשוררים, כבר מזמן השכיח את הדבר עצמו – השירה. מעניין כמה מהכותבים על — קוראים את —.
+
נדמה כי לשיח אין צורך יותר בקריאה, הרפרור אשר לעתים מלווה בחברו הרפרוף הרגו מזמן את הקריאה לעומק.
+
משוררים בארץ נחשבים משוררים צעירים עד שעוטפים אותם בסדינים. אז הם ממתינים לתורם בוועדות הממשלתיות. בעצם משוררים הם כמו רוב גיבורי התרבות שלנו בארץ- אנחנו מעדיפים אותם מתים.
+
הגיל הממוצע של הקהל ברוב ארועי הספרות בארץ הוא סביב החמישים. הסיבות הן כלכליות וחברתיות כאחד. אם הדבר לא ישתנה, תהה התוצאה סוף לארועים מסוג זה תוך עשרים שנה.
+
כש"המרכז" כל כך מפורר ולא מספק, לשוליים יש הזדמנות לפרוח. הפריחה הזאת אכן מתרחשת מזה זמן מה בישראל. אמנם מבקרים ספרותיים שמרנים ימשיכו להלעיז על הפעילות בשוליים, אך אין הם שמים לב שהסכר נפרץ, הקוראים פרצו אותו, ובעוד הראשונים מעדיפים להמשיך לצקצק ולהשאר יבשים האחרונים משכשכים במים בהנאה.
פורסם לראשונה בגיליון 003 של כתב העת "דקה"
