זה אף פעם לא מתאים, זה לא בא טוב. הרגע הזה שבו מבינים סופית שזה לא זה, זהו, זה נגמר. הלהקה שפתחה בפניך דלתות סוגרת את הדלת. אתה ידעת שזה יבוא. בדיעבד אתה רואה את הסימנים המקדימים, את הסולו גיטרה המצועצע מדי, ובעצם אולי הם היו אמיתיים רק לדיסק אחד. אבל בכל זאת קשה להיפרד, הרי זאת הייתה אהבת אמת. רק שאחריה באה אהבה גדולה יותר בלונדינית יותר (ואולי שחורדינית יותר, אחת שאוהבת בליץ') ולימדה אותך שאהבה אמיתית זה דבר בודד משחשבת, ואולי גם לבלונדינית המוארת היה רק דיסק אחד אמיתי, ואחד אחרון שהוא מופת של קינה עצמית, ובאמצע רעש לבן.
יש את הרגע הזה שאתה לוחץ play במערכת וזה כבר לא זה. להקות טובות טורקות את הדלת בפנים של המעריצים שלהם, הבעיה היא דווקא בלהקות האלו שסוגרות את הדלת לאט, כאילו לא שמנו לב שאנחנו כבר מזמן לבד בחדר. כשטורקים לך את הדלת בפרצוף, אתה חייב לעצור ולחשוב, ולפעמים אתה מבין שטרקו לך בפנים דלת מסתובבת.
*אין לי בית, אני לפני טיסה ארוכה ואני מבלה כמה ימים כאן וכמה ימים שם. כשנכנסתי לבית שאני ישן בו היום וחיפשתי מוזיקה מצאתי בתחתית ערימת הדיסקים בפינת החדר את הדיסק הזה של גאנז. לגמרי שכחתי מקיומו. היה מוזר פתאום לגלות דיסק שגם כשקניתי אותו (בשנות התשעים היו חנויות דיסקים) ידעתי שהוא יהיה גרוע.
*איכשהו עברו 15 שנים מאז שאיש מוכשר אחד ירה לעצמו בראש. באיחור של יום אני מצרף לפוסט הזה שיר מתוך דיסק האנפלגד המופתי
Discover Nirvana!
