אני אומר שלום לשפת אמי

(זאת שעדיין שוברת שיניים)

אני אומר שלום לנתניה

(רחם בצורת בניינים דפוקים על ים יפה)

אני אומר שלום לתל-אביב

(אני לא זוכר הרבה מהלילות שלי בה, היה לי טוב והייתי שיכור)

אני אומר שלום לבאר-שבע

(ומודה לה שהיא הראתה לי את עצמה)

אני אומר שלום לאישה עם צעיף אדום

(נדמה לי שינסיתי להתחיל איתה פעם באיזה פאב משעמם בתל-אביב והיא סירבה)

אני אומר שלום לבמה הזאת

(כל הבמות אותו דבר, כשאתה עליהן זה נוח אבל לעלות ולרדת מהן זה מהלך אקרובטי מסוכן)

אני אומר שלום למיקרופון

(שרק דרכו אני מבין שקולי יכול להיות אפילו יותר זר)

אני אומר שלום למילים

(שהרכיבו איזה משפט או שניים שהתכוונתי אליהם וכמה עשרות שהיו קרובים לכוונתי)

אני אומר שלום למשוררים

(אלו שיושבים בבית הקפה ההוא בתל-אביב ומספרים אחד לשני כמה הם היו טובים אתמול בלילה)

אני אומר שלום,

אבל בראש חושב

הפסקת אש,

ובלב מתכוון

להתראות .
קאסר דווי 2009

1. רגעים מעטים נחרטו בזיכרוני משנות לימודי הספרות באוניברסיטה [ישנם הרבה זיכרונות אך כמעט כולם מתרחשים איפשהו בין הדשא שמול מדעי הרוח לבין קבב אמונה בעיר העתיקה] . אחד הרגעים שדווקא כן זכורים לי היה בשיעור שהעבירה מיכל ארבל בקורס על סיפורת. מעטים הם המרצים שיש ביכולתם לשנות את דרך המחשבה של סטודנט או אפילו להתוות לו דרך מסוימת, מיכל היא מרצה שכזאת. כשדיברנו על הסיפורים הקצרים של עגנון היא עצרה  בדרמתיות האופיינית לה ואמרה: "שימו לב לתנועה במרחב במהלך הספור. תמיד תחשדו בתנועות במרחב, לרב הם מורות על תנועות בנפש " באותה תקופה בדיוק קראתי את הטרוטופיה של מישל פוקו ובאופן כללי התעסקתי המון בתפקוד של מרחבים בעולם ובספרות, המשפט הזה של מיכל היה בעבורי זרקור שהשפיע רבות על הקריאה שלי בספרות ובעולם.
2. כשהייתי ממש קטן (בערך בין ארבע או חמש) היה להורי מושג שנקרא "סיבוב קיטרוני". גרנו אז בפתח תקווה (עיר שהיסטוריונים רבים מתווכחים אם אי פעם התקיימה) והורי היו נוהגים ללכת  כל ערב ל"סיבוב קיטרוני", השם נבע מאחד משמות הרחובות בקרבת ביתנו, את העובדה הזאת גיליתי רק כשגדלתי לגיל שבו לרחובות יש שמות ולא ריח. הייתי נסחף בראשי בפנטזיות על עולמות קסומים כל פעם שחשבתי על סיבוב קיטרוני, ואף שהצטרפתי לאחדים מהסיבובים האלו הקסם סביבם לא התפוגג. כנראה שכבר אז נזרע החיבור אצלי בין התנועה במרחב לתנועה בנפש.
3. בתקופת התיכון בנתניה הבילוי המועדף עלי ועל מספר חברים היה לשוטט.  בעיר שמלבד ים יפהפה וסנדוויצ'ים טוניסאים מעולים אין בה יותר מדי מה להציע, אין לאן ללכת אז פשוט הולכים. וכך כמעט כל יום הייתי מקבל שיחת טלפון בערך בנוסח הבא 'אז מה… אתה בא לשוטט?' וכמובן שהתשובה כמעט תמיד הייתה חיובית. כך קרה שרגעים רבים בהתבגרות שלי קרו תוך כדי תנועה, הליכה ברחובות בכל שעות היום והלילה, כמעט תמיד תוך כדי שיחה. אחד הדברים שאני הכי אוהב בת"א הוא שהיא אחת הערים היחידות בארץ שעדיין מאפשרות לי לשוטט למשך שעות ללא דקה של שעמום, ושיטוט מבחינתי הוא תמיד גם תהליך של התבוננות.
4. מעניין שהכינוי האנגלי לחוויית האל-אס-די מעולם לא תורגם לעברית, אלא נשאר טריפ, אולי זה נראה לאנשים קצת מוזר לאכול מסעות, למרות שבעברית אכלו מגילות כבר לפני אלפי שנים (פרק ג' פס' ג). החוויה הנפשית המסעירה והעמוקה הזאת זכתה דווקא לכינוי שקשור לתנועה ולא לעולם הנפש. כל מי שחווה את החוויה הפסיכדלית נוכח בעצמו כמה מדויק הוא הכינוי טריפ. לחוויה הנפשית האינטנסיבית יש אלמנט של תנועה. מן דיאלקטיקה בין הפנים לחוץ, אני הולך פיזית בחוץ וככל שאני מתבונן החוצה בנוף המשתנה תדיר, כך אני צופה פנימה בנוף הנפשי המשתנה תדיר אף הוא.
5. ב2005 יצאתי למסע הקראות שירה ביחד עם ערן צלגוב ורוני הירש, שבמרוצת השנים הפכו להיות שותפיי לעריכת כתב העת 'דקה'. לפני שעלה הרעיון למסע ההקראות ערכנו ערב הקראות שירה בפיצוציה 'מתוק בלב' בשכונה ג' בבאר-שבע. לערב הגיע קהל מעורב של סטודנטים, שכנים מהשכונה, וסתם עוברי אורח. האווירה הייתה נפלאה. הערב היה חמים, הבירה הייתה קרה, השירים זרמו, והקהל התאסף. מלבד שירתנו הבאנו איתנו המון ספרי שירה אהובים והזמנו אנשים מהקהל לעלות להקריא שירים.
   שבוע אחרי הערב הזה ראיתי את הסרט 'מסע הבחירות של מאיר אריאל' בו הוא מסתובב עם להקתו ב'ואן' ברחבי הארץ ומופיע באינטנסיביות, וחשבתי לעצמי למה בעצם לא לעשות את מה שעשינו בגימל בכל הארץ? הצעתי את הרעיון לערן ורוני שהסכימו בנלהבות והתחלנו לתכנן ביחד את המסע. תכננו מסלול (שאז נראה הגיוני) בין קריית-שמונה לבאר-שבע. קבענו עם משוררים לאורך המסלול, וסמכנו על אנשים טובים בדרך שיהיו מוכנים לחבר את המגבר שלנו לחשמל מהחנות/דוכן/פיצוציה שלהם, לשמחתנו הדרך הייתה רצופה באנשים נחמדים ששמחו לתת לנו חשמל.
6. אני קורא הרבה שירה באופן כללי, אך מעולם לא קראתי שירה בצורה כל כך דחוסה כמו שקראתי במהלך שלושת ימי המסע. אוכל כמעט שלא היה בתפריט, חישובי הזמן (שהשתפרו במסע השני שערכנו לאחר שנתיים) היו לקויים ולא הותירו די זמן לעצירות ממושכות באמצע היום, היה לנו בדיוק זמן להגיע מעיר לעיר כשבדרך אנחנו מקריאים אחד לשני שירים, קוראים לעצמנו שירים,  ובוחרים שירים שנרצה להקריא ביעד הבא.  ביום השני הראש שלי כבר היה מוצף בציטוטים ושברי ציטוטים משירים של משוררים שונים. המסע הפיסי (והחום הכבד של הקיץ הציב גם קשיים פיסיים) הפך למסע נפשי, הרחובות הפכו לשירה, ההרים והערים שהתחלפו בחלון הרכב הפכו למשפטים מפורקים תחבירית. למזלנו חברים טובים הסכימו להתלוות אלינו לשלושת הימים ועזרו לנו לצלוח את הדרך מבחינה טכנית (נהיגה הייתה מעשה כמעט בלתי אפשרי במצב התודעתי שהיינו בו). 10-12 שעות ביום של שירה, תוך כדי תנועה מתמדת יכולות לגרום לשינוי תודעתי קיצוני. האנשים השונים שפגשנו על הדרך, הערים השונות עם הריחות השונים, כולם הפכו לחוויה רגשית חזקה ועמוקה, כבר בסיום המסע הראשון היה ברור שהדרך תקרא לנו לפקוד אותה גם בעתיד.
7. בקרוב אני נוסע להודו לתקופה ממושכת, ומשם בעצם לא ברור לאן. ההתרגשות מהנסיעה כבר מתחילה להשתלט עלי ואולי יותר מכל מרגשת אותי הידיעה שהתנועה המוגברת במרחב, תגרום לתנועה מוגברת בנפש, והנפש היא הנוף המרתק ביותר.