לילדהאר ג'אגורי הוא משורר ועורך, נולד ב-1944 בדהאנגאן גאון במחוז גארוואל (כיום מחוז אוטרנצ'ל) שבהודו. הוא בוגר תואר שני בהינדית, ועבד בעבודות שונות ומגוונות, בין היתר שירת במחלקת יחסי החוץ ההודית והיה מורה בבתי ספר ומרצה בקולג'ים (במספר מחוזות שונים בהודו). לילדהאר פרסם עשרה ספרי שירה וספר אחד של ממוארים, בנוסף הוא פרסם שני ספרים במסגרת תוכנית להוראת קרוא וכתוב (בשפה ההינדית) למבוגרים. שירתו זיכתה אותו בפרסים רבים, וב-2004 זכה ג'אגורי בפרס הניתן פעם בשנה על ידי נשיא הודו למשורר או יוצר יחיד על פועלו ותרומתו לתרבות ההודית. שירתו נעה בין החברתי לאישי.
הזדמן לי לפגוש את לילדהאר בזכות משוררת הודית בשם רטי סקסנה, שתרגמה את אחד משירי להינדית לפני מספר שנים לכתב העת קריתיה אותו היא עורכת. כשרטי שמעה שאני מגיעה להודו היא הציעה מיד לסדר לי מספר פגישות עם משוררים הודים שנמצאים לא רחוק מהמקומות בהם אני מתכנן לטייל (לא רחוק במונחים הודים משמעו נסיעת אוטובוס של פחות מ-30 שעות). המפגש עם לילדהאר כיאה לכל מפגש בהודו נפתח בארוחה עשירה ובנימוסי הכנסת אורחים שאין לתאר. השיחה לא נסבה לענייני הספרות לפני שלילדהאר וידא כי אני ובת זוגתי שבעים (ואז הוכרחנו לאכול עוד משהו קטן), ושאנו מרגישים בנוח בחדר שהוקצה לנו בביתו.
מרגע שהובהר כי אין ביכולתנו לאכול ולו עוד גרגר אורז אחד, ושאנו מרגישים בנוח, פתח לילדהאר בהסבר נרגש על השפה ההינדית. אחד-אחד עבר לילדהאר על כל עיצור בשפה ההינדית, כשהוא מהלל ומשבח את יכולתה של שפה זו לחכות כל צליל הקיים ביקום, מהפרה הגועה ועד רעש טרטור מנוע המכונית. הסבריו על המקומות השונים בפה בהם מופק כל צליל היו מפורטים עד כדי כך שהזכירו לי את שיעורי הפונולוגיה בחוג לבלשנות. בהמשך הוא הדגיש את החשיבות שקיימת בשני המישורים של השפה, המישור הצלילי ומישור המשמעות. "אתה מבין, שיר אינו צריך להיות חרוז או שקול על מנת שיהיה מוזיקלי, המוזיקליות נמצאת בכל מילה, ובכל משפט". הביערה אשר בה מדבר לילדהאר על שירה משכיחה את העובדה שמאחוריו כבר נמצאים 10 ספרים ועשרות פרסי שירה, היא מצליחה לשמר את האנרגיות של דבר מה ראשוני. הדיבור הלהוט מבהיר שהחיפוש השירי של לילדהאר לא פסק לרגע יחיד, מהזמן שברח מהכפר שבו נולד, לאחר שהוריו חיתנו אותו בגיל 12, דרך שנות הנדודים ברחבי הודו, ועד היום כאשר הוא חי חיים מיושבים ושקטים עם אותה אישה אליה חזר עשרים וחמש שנה אחרי היום בו ברח לחיי הנדודים.
כל יום אחד פחות/ לילדהאר ג'אגורי
אחד מאיתנו עוזב כל יום
אחד מאיתנו אובד כל יום
אחד מאיתנו הולך לעולמו כל יום
כולנו לעולם לא נעלמים
לעולם לא יהיה סוף לכולנו
את העזיבה היומיומית הזאת של האחד או האחר
את אובדנו של זה או של זה
את היותנו חסרים אחד בכל יום
אנו שוכחים מהר
כמה זה מוזר עם כן
שלא ארוחתו של אחד זה
נשארת ללא שתאכל
ומיטתו לא נשארת ללא שישנו בה
אחד מאיתנו מעכל את האוכל שלו
אחד מאיתנו ישן במיטתו
אחד מאיתנו מקבל את עבודתו, לוקח את מקומו
ואז שוב אחד מאיתנו עוזב
ואחר אובד
רק מישהו אחר מאיתנו יכול לספור אותנו
מה היה מספרינו בבוקר
וכמה מאיתנו נשארו עם ערב
מה היה מספרינו בערב וכמה מאיתנו נשארו עם בוקר
אנחנו חסרים אחד עם כל יום שחולף
(תורגם מהתרגום האנגלי על ידי בליוויו של לילדהאר ג'אגורי)
השיחה איתו קולחת, והנושאים מגוונים. לילדהאר מדלג בקלילות בין סמואל בקט, ניטשה, כתבי הודות ההודיות, ולא שוכח להפתיע כאשר הוא עוצר לרגע, חושב, ומצטט קטעים שונים משיריו של יהודה עמיחי. בשירתו של יהודה עמיחי נתקל לפני מספר עשורים ולדבריו התאהב בה מיד. קריאה בשירתו מבהירה כי אין זו התאהבות מקרית, תימות רבות שמעסיקות את עמיחי מעסיקות גם את לילדהאר, ששירתו מרבה לעסוק באהבה, התחבטויות בשאלות אמונה, ילדות, מערכות יחסים וטבע.
כששאלתי מה מהווה עבורו מקור השראה לכתיבתו ענה לילדהאר ש"ההשראה הראשית נובעת מהמשוררים הישנים. המשוררים שהיו לפנינו מזמינים אותנו אליהם, לקרוא בשירתם ולחסות בה בתור בית. רק אחרי שאדם תפס מחסה של אמת בשירת העבר הוא יכול (אם הוא מוכשר דיו) לייצר שירה משמעותית משלו. ואינני מתכוון להשראתם של משוררים הודים בלבד. אין זה משנה אם משורר הוא משורר הודי, בריטי, או ישראלי, שירה גדולה היא חוצת יבשות וזהויות לאומיות. ההשראה שלי נובעת מכל משורר גדול שאני נתקל בו, אך לא רק ממה שהאקדמיה קוראת לו שירה, ההשראה יכולה לנבוע באותה מידה משיר או סיפור עממי כלשהו. השירה היא מקור השראה חשוב, אך שירת אמת איננה יכולה להיכתב בדיו אקדמאי. חשוב על כל אותן התרחשויות ברחוב ההודי, היכן שאנשים לא זכו ללמוד קרוא וכתוב, הרי השירה נמצאת גם שם. שפת החיים, היא הרובד העמוק ביותר של השפה, לא השפה שנלמדת באקדמיה. אולי כוחה של שפת השירה טבועה דווקא במקומות האלו, הראשוניים".
כשדיברנו על תפקידו של המשורר בחברה ההודית נגלה הצד האקטיבסטי של לילדהאר. "בחברה ההודית עדיין מורגשת בצורה חזקה השיטה הלא אנושית של הקסטות. המשורר צריך להציב את עצמו מחוץ לשיטה זו. על המשורר בהודו לראות את עצמו כאיש ללא מעמד. המשורר צריך לשבור את מחסום המעמדות, עליו לדבר באותה מידה עם הקבצן ועם העשיר, ולא להסתגר במגדלי השן. אלו שמבלים את חייהם במגדלי השן אינם רואים את העולם כפי שהוא, כיצד יוכלו לכתוב שירה גדולה בצורה כזאת? זה בלתי אפשרי."
למרות הפרסים הרבים בהם זכה, וההכרה הבן לאומית, נשאר לילדהאר צנוע כשהוא מדבר על עצמו.
"שירה גדולה איננה נמדדת בזמן שהמשורר עודו בחיים. פרסים ושבחים יכולים להיות נכונים למציאות, אך גם יכולים להיות תוצר של פוליטיקה פנימית של עולם השירה. שירה גדולה שורדת הרבה אחרי שגופו של המשורר קבור באדמה. קח לדוגמה את יהודה עמיחי עליו דיברנו קודם. עמיחי מת אך שירתו עודנה חיה איתנו. שירתו של עמיחי אינה שייכת לישראלים, היא שייכת למין האנושי. היא מעין פנינה נוספת בענק שעונדת האנושות. כמובן שהשאיפה שלי היא ששירתי תישאר אחרי, אך דבר זה לא תלוי בי ואין ביכולתי לשנותו."
בימים אלו עובד לילדהאר על ספר שירי אהבה. אך הוא מקפיד להדגיש ששירי האהבה בספר זה שונים מאוד משירי האהבה שכתב בצעירותו. "עם השנים האהבה מקבל מימדים חדשים, אדם לומד שלאהבה צורות רבות." לקראת סיום השיחה ביננו ביקש לילדהר להדגיש את חשיבותה של תחושת של אי הודאות בעיניו. "אי הודאות היא נושא שחוזר בכל ספרי ולמעשה זהו אחד הדברים אשר מניעים את שירתי, ולדעתי אי הודאות עומדת מאחורי השירה כולה. ברגע שישנה יציבות נפסקת השירה. השירה נובעת מכך שאיננו יודעים מה עוד יכול לקרות. אי הודאות דוחפת אותי לכתוב, ולנסות ולמצוא משהו חדש בעצמי כל פעם שאני מחזיק בעט."
