אז הבטחתי לעצמי שאכתוב בכל יום פוסט לבלוג עד שאמחק את חשבון הפייסבוק בשבת, ומסתבר שלצאת מאלם כתב של תשע שנים בכל מה שקשור לפרסומים בבלוג ישר לתוך תרגול כזה זאת וואחד קפיצה. אז מרגיש לי שזה הזמן להגיד משהו על הבלוג הזה והכתיבה בו. אחד הדברים שאני אוהב במדיום הזה של הבלוג הוא החופש שמתאפשר לי בו ומאפשר לי לעבור מרעיון לרעיון, מסגנון לסגנון ומפוסטים ארוכים ומלאי לינקים לפוסטים קצרצרים. כשפתחתי את הבלוג בגרסא הראשונה שלו באתר "רשימות" ז"ל היה לו כיוון מאוד ברור מבחינת הנושאים בהם הוא עסק, אחרי זה 'רשימות' נסגר ועברתי להתארח אצל ההם והנושאים קצת השתנו, ועכשיו אני מרגיש שזו הלידה השלישית של הבלוג. אחרי שנתיים של מגורים בספרד, העזיבה של הפייסבוק תהפוך את הבלוג למקום ההתבטאות בכתב המרכזי שלי בעברית. זה מעניין אותי כי זה מאפשר עברית אחרת, עברית שאני עוד הולך לגלות, עברית בגלות מפייסבוק, עברית בגלות מישראל.

"אני הולך! אני הולך!" 

 מאז שהכרזתי בפייסבוק שאני עוזב את הפלטפורמה נהיו לי פתאום המון אינטראקציות בפייסבוק עם טעם מאוד שונה מהרגיל. פתאום הודעות פרטיות מאנשים שמעולם לא תקשרו איתי בפרטי שמספרות על הקושי שלהם עם המרחב הפייסבוקי והרצון לעזוב, או סתם שיחות יותר אישיות עם אנשים שבמשך שנים אנחנו עוקבים אחר הכתיבה אחד של השניה. השיחות האלו מרגישות לי כמו השיחות האלו שעושים עם חבר שמגיע לקפה קצר באמצע שאתה אורז את הבית. הסלון מלא ארגזים ומסקינטייפ וברור שהשכנות הזאת הסתיימה אבל לקפה הזה יש טעם טעים במיוחד. 

לפני שאני ממשיך נראה לי שזה המקום להגיד שהמטרה של רצף הפוסטים האלו על המרחב הפייסבוקי איננה לשכנע מישהו לחשוב משהו ספציפי או לעשות משהו ספציפי (בשביל זה שלחתי אתכם לקרוא את הספר של ז'רון לניאר :)) אני פשוט  אוהב להמשיג דברים. אני אוהב את זה כשמדובר בהתבוננות על ההתנהגות של החברה בה אני חי או כשמדובר בהמשגה של מה מצריך ליווי פסיכדלי טוב. זה פשוט משהו שקורה מעצמו בראש שלי. לפעמים לקרוא המשגה של מישהו אחר עוזרת לנו להבהיר משהו שקורה אצלנו, ולעתים לא. אבל מה שרצף הפוסטים הזה כן רוצה לקרוא לכם לעשות הוא להתבונן בחוויה הנוכחת שיש לכם ברגעים שאתם בפייסבוק ולבחון עבורכם, האם זאת חוויה מיטיבה עבורי? האם זהו המרחב בו אני רוצה להיות ברגע זה? האם זה שוג השפה והשיח שהייתי רוצה לראות סביבי יום אחרי יום? איך הגוף שלי מרגיש אחרי שאני גולל בפייסבוק? כשאני עצוב ואני נכנס לפייסבוק, איך אני יוצא? כששמח?

כולנו פרסומות

אחד הטיעונים החזקים בראש שלי נגד מחיקת הפייסבוק לאורך השנים היה התלות העסקית בו. כעוסק עצמאי הפייסבוק שימש אותי לא מעט גם כפלטפורמה לשווק את העשייה שמכלכלת אותי: קורסים, סדנאות, מטופלים לקליניקה וכו'. אקדים ואומר שאני לגמרי מבין שיש סיטואציות כיום בהן עזיבה של הפייסבוק יכולה להקשות מאוד על עוסק עצמאי ואף להיות בלתי אפשרית. אבל אני זוכר שברגע מסויים התחלתי לשים לב שגם חברי הפייסבוק שלי שאינם עצמאיים מציגים את עצמם פעמים רבות כפרסומת. אני מתמקד בפייסבוק למרות שזה קורה גם באינסטרגם וברשתות חברתיות אחרות כיוון שזאת הפלטפורמה המרכזית בה הייתי חלק. 

קרה איזה מהלך מעניין עם הפייסבוק והפרסומות. אם פעם ההמון היה מסתכל בפרסומות ויכול רק לחלום על איזו חופשה שתראה כמו בטלויזיה, היום ההמון נוסע לכל רחבי תבל בחיפוש אחר התמונה המושלמת בתוספת הדאק פייס, הפכנו לפרסומת לאיך היתה יכולה להראות פרסומת לעצמנו. פייסבוק הוא גם סוג של כרטיס ביקור, מקום לנטוורקינג ואפליקציית הכרויות הכל באחד. 

ההשפעה הזאת על החיים בתוך פרסומת מתמדת מורגשת בכל מרחב אפשרי בחיינו. הצורה בה אנשים מצלמים את האוכל שלהם, את החופשות שלהם או אפילו את חדר המיטות (רק בלי פטמות שהן כידוע השטן ביבשת פייסבוק). ההשפעה הזאת חדרה גם לחיי ולקח לי הרבה זמן להבין כמה היא משפיעה עלי לרעה. יש שיגידו שהרצון להשוויץ בתמונות יפות של עצמך הוא רצון אנושי ואני מסכים עם כך חלקית. ישנן שלוש שאלות שמעניינות אותי בנושא של הרצון של הסובייקט. הראשונה היא כמובן להבין את הרצון, למשל הרצון להרגיש נאהב או הרצון להרגיש מצליח. השאלה השניה היא כיצד הפלטפורמה מעודדת אותי לעבוד עם הרצון שלי, למשל לקדם יותר פוסטים עם תמונות מהמצלמה ולדאוג שהעלאת תמונות מהמצלמה תהיה מהירה וקלה. השאלה השלישית היא: האם מישהו מנצל את הרצון שלי כדי להכפיף אותי לרצונותיו? 

לגבי השאלה הראשונה: אני חושב שבני-אדם, שונים ככל שיהיו חולקים הרבה יותר דמיון מאשר שוני. ראיתי את הפייסבוק על כל הרעות שאני מתאר חודרת לפינות הכי מרוחקות וביזאריות שהכרתי, והכרתי כמה פינות מרוחקות וביזאריות בחיי. ראיתי איך כל מי שסביבי וכמובן שגם אני מחפשים הכרה חברתית, ערך עצמי, תחושה של מקובלות (גם אם בתוך מעגלים מאוד לא מקובלים) ועוד ועוד. באופן אישי ראיתי כיצד המרחב הפייסבוקי מעולם לא הצליח לתת מענה לרצונות האלו שלי ופעמים רבות אף חצץ ביני ובין הזדמנות כאן עכשיו לקבל מענה אמיתי לרצון שלי או לאפשר לי להתמודד עם המקור ממנו מגיע הרצון הזה ולבחון האם הוא מיטיב או מזיק עבורי. 

לגבי השאלה השניה: בתחילת הדרך רוב הפוסטים שהייתי מעלה לפייסבוק כללו רק טקסט, באיזשהו שלב היה ברור שהאלגוריתם נותן יותר דגש לפוסטים עם תמונות מה שעודד אותי להעלות תמונה יחד עם הטקסט, אחרי זה הגיע הוידאו והלייב. אף אחד מהמדיומים האלו הוא לא שלילי כשלעצמו, אך השאלה מתי ואיך משתמשים בו יכולה להפוך את העניין לשלילי ובמיוחד לאור התשובה לשאלה השלישית.

לבסוף השאלה השלישית: הדבר הכי בעייתי בפייסבוק היא שזאת חברה שלוקחת את המידע של המשתמשים שלה ומוכרת אותו לחברות צד ג' שמעוניינות לעשות לנו שינוי התנהגותי כלשהו. אותו שינוי התנהגותי יכול להיות רכישה של מוצר זה או אחר דווקא מאתר זה או אחר, או ההחלטה לא ללכת להצביע בקלפי וישנן עוד אופציות רבות. כיוון שהלקוחות של פייסבוק הן אותן חברות צד ג' ולא המשתמש שאני, הקלפים לא היו לטובתי כבר מהסיבוב הראשון. כדי שהלקוחות של פייסבוק יוכלו לקבל מידע מסוגים שונים ולפי חיתוכים מסויימים אותם הם מחפשים יש את האל-גוריתם. כמו שז'רון לניאר מיטיב לתאר מדובר כאן במנגנון התמכרותי שמוכר את ההתמכרות של המשתמשים שלו. מדובר פה בפגיעה כפולה, לא רק שיש כאן את הפגיעה מהתמכרות אותה זיהיתי כשלילית עבורי  יש כאן גם פגיעה מצד גורמים שאף אינני יודע מי הם אבל קל לשער שהאינטרסים שלנו שונים. 

מקהלה יוונית:

הו אל-גוריתם נורא

נתת לנו להגיע למחוזות מופלאים

הו אל-גוריתם נורא

הפרדת בינינו ובין פוסטים של חברים

הו-אלגוריתם נורא

עזרת להזרים בסים כבדים לאוזנינו

הו-אלגוריתם סליחה

אנו הולכות לשחק עם אל.ות גוריתמיות אחרות 

אני כבר עכשיו מזהה את כל אותם רגעים בהם אתגעגע לאלגוריתם האחד, אבל מרגיש שהחיים שלי הולכים עכשיו אל עבר הריבוי. לרגעים אני מרגיש כמו בלילה שלפני טיול, כשבודקים עם ארזת בתיק את הפנס ואת הדברים החמים ומדמיינים איך הטבע ירגיש. הטבע של האינטרנט בצורה פראית יותר, האם הוא עוד קיים? האם קיימות ערים תת קרקעיות של אינטראקציות אנושיות אחרות? הקהילה הפסיכדלית כבר לימדה אותי שכן. שיש פורומים נסתרים בהם אנשים מחליפים ידע, ורעיונות בסבלנות ובקצב איטי יותר. כל פעם שאני חושב שירדתי לשוליים אני נזכר שלצדי ישנם תמיד שוליים רחבים יותר. אני מאט. 

בשנת 2008 נתקלו אזרחי ישראל לראשונה במושג "תג מחיר" מחוץ להקשר הצרכני. בויקיפדיה גיליתי ערך מפורט יחסית על פעולות הטרור האלו. כמובן שהעובדה כי צה"ל והמשטרה לא מנסים לאכוף את החוק על הטרוריסטים היהודים הושמטה. כמו כן רק בשורה התשיעית של הערך הויקיפדים מודים שהפעולות בעצם מכוונות כמעט אך ורק נגד פלסטינים ולא באמת נגד כוחות הביטחון. אבל מה שמעניין באמת בערך הוא שמו: "מדיניות תג מחיר". אמנם הויקיפדים המסורים עושים הנחות למחבלים היהודים, אך בשמו של הערך הם דואגים להעביר את המסר החתרני שלהם. במילה מדיניות מנסים אותם ויקיפדים עבריים (הידועים בחיבה שלהם לחתרנות) לרמוז לקורא הישראלי כי אלו פעולות שאותן מקדמת המדינה, אך מכיוון שלא מצאו את המסמך אליו ניתן לתת קישור ובהתאם לתקנון ויקיפדיה העברית הוחלט על רמיזה, ודי לחכימא ברמיזא. אבל פה זה לא ויקיפדיה, ואפילו כולנו חכמים אנסה בכל זאת להרחיב קצת בנושא.

נקמה זה שם המשחק
בשנות החמישים והשישים השליטה מדינת ישראל מדיניות שנקראה "פעולות התגמול". הסיפור מוכר, בבית הספר הסבירו לנו ש"הם" מבינים רק כח (לפעמים במילים יפות יותר, ולפעמים במילים יפות פחות), שזאת היתה מדיניות של הרתעה. לא כל כך התרכזו בלספר לנו על רצח של אזרחים חפים מפשע, ועל המושג פשעי מלחמה. אולי אומרים איזו מילה או שתיים על הקמתה של יחידת 101, לא ממש עוצרים לספר על הפעולה הראשונה של יחידה זאת: טבח קיביה בו נרצחו שישים אזרחים. אמנם אני מאמין שידיעת ההיסטוריה היא דבר הכרחי, אבל המטרה שלי באיזכור פעולות התגמול והטבח איננה שיעור היסטורי. מפעולות התגמול אנחנו יכולים לראות כי פעולות נקמה הן בדי אן איי של מדינת ישראל עוד מראשיתה, ואת זה דואגת מערכת החינוך להטמיע טוב טוב במוחות ילדינו. "עין תחת עין, שן תחת שן", ללא שאלות על מוסר ללא בדיקת הלגיטימיות. כך יוצא שמעשי הטבח השונים שביצעה מדינת ישראל נדחקים לשולי התודעה (לאחרונה אף אזכורם נדחק מחוץ לחוק). כך גם קורה שמספר עשורים אחרי זה ישראל פותחת במדיניות חיסולים מוצהרת (מעניין שאת המדיניות המוצהרת הזאת הויקפדים לא מזהים כמדיניות ומעדיפים את המושג המכובס "סיכול ממוקד") וציבור שלם פשוט שותק. כמעט ולא נשאלות שאלות לגבי התוקף המוסרי של פעולה בה המדינה משמשת כמאשים, כסניגור, וכתליין. לא קמה שום תנועה רחבה של מחאה ציבורית, כלום, שקט, עין תחת עין וכולם עיוורים.

את מדיניות תג המחיר לעומת זאת מיחסת המדינה ל"קומץ מטורפים", ל"מתנחלים", ל"קיצוניים". למעשה המתנחלים תמיד היו חלק מהכוחות ששימשו את ממשלות ישראל (הימניות והשמאלניות כאחד) כדי לבצע את מה שהן לא יכלו לעשות בגלוי. בהתחלה זה היה רק לתפוס שטחים כדי לבסס את האחיזה בקרקע. כמובן שבניית מאחזים, שממשיכה את פרקטיקת "חומה ומגדל", היא "מחוץ" לחוק. אך חוק זה כמו שמראים דו"חות שלום עכשיו לא ממש נאכפים, או אם לומר את האמת לא באמת קיימים. את אחד התפקידים החשובים שלהם שיחקו המתנחלים בנסיגה מרצועת עזה, תחת פיקודו, איך לא, של אריאל שרון. חלקם עשו זאת לא במודע וחלקם במודע, אך במהלך הנסיגה הם שיחקו תפקיד חשוב בספקטקל הטלויזיוני שביים אריאל שרון. אני לא מנסה לערער על האותנטיות של הכאב שחוו אנשים שנאלצו לעזוב את בתיהם, גם אם אינני מסכים עם המצאותם שם מלכתחילה. אך יש לשים לב לתפקיד שהם שימשו במהלך הפוליטי/טלויזיוני (אם אפשר להפריד בין השניים בימינו) שתיכנן שרון. הנסיגה מהרצועה היתה חלק ממהלך שיעדו להשמיד את האפשרות ליצירת פיתרון שתי המדינות, לייצר פילוג בתוך ההנהגה הפלסטינית ולייצר ספקטקל שיבהיר כי פינוי השומרון ממתנחלים הוא משימה בלתי אפשרית. מבחינה "הסברתית" פינוי גוש קטיף היה הצלחה גדולה, אולי ההצלחה הגדולה ביותר של מה שמכונה "ההסברה הישראלית". הצילומים האין סופיים של הפינויים, זעקות השבר והדרמה המעוצבת חרגו מגבולות הארץ והגיעו לערוצי החדשות הגדולים בחו"ל. שרון ידע שכאשר ישראל תתבקש לבצע פינוי נוסף של מתנחלים יהיה אפשר לפנות לארכיונים שכבר היו עמוסים במספיק שעות של וידאו שמראה כמה קשה היה לנהל פינוי קטן בהרבה.
לא מפליא לגלות כי השם "תג מחיר" נחשף לראשונה בכתבה של רון בן ישי כשם שנתן צה"ל למבצע לכבוד החגים (ועל מבצעי צה"ל לכבוד החגים כבר כתבתי כאן). ממשלות ישראל מוכיחות שוב ושוב כי יש להן רצון להמשיך לשמור את השטח בוער. ישראל קנאית לתואר הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, והיא לא תתן לשום מהפיכה או הצבעת או"ם לקלקל לה את החגיגה. המתנחלים כרגיל פשוט ממשיכים בפרקטיקה שממשלות ישראל יצרו בעצמן, אם זה "חומה ומגדל" ואם זה "פעולות התגמול". לא ניתן יותר ליפול במניפולציה של הממשלות ולטעון כי אלו המתנחלים שאשמים. הממשלה היא זאת שאשמה במדיניות ה"תג מחיר". זו ממשלה שחתומה על פשעי מלחמה ועליה לשאת במחיר.

תג מחיר גם בתל-אביב
כבר כתבתי בעבר על מרכזיותה של אשליית הנורמטיביות במנגנון שימור הכיבוש. הציבור הישראלי חי בהכחשה גמורה של המציאות אותה הוא יוצר בשטחים (כמעט באותה מידה הוא מכחיש את המציאות בפריפריה). לא אל ציבור המתנחלים הקטן צריך לבוא בטענות נגד הכיבוש, כי אם למרכז של הציבור הישראלי שממשיך לקנות עצמו לדעת ולהכחיש את הכיבוש.
בשבוע שעבר יצאו פעילות ופעילים לבצע פעולת תג מחיר במרכזי קניות באיזור תל-אביב. המטרה היתה להחליף את תגי המחיר על בגדים ברשתות הגדולות בתגי מחיר אלטרנטיבים.

סריקה של הלינק הויזואלי באפליקצית אנדרואיד תוביל לכתבה שמתעדת את האירוע המדובר. (כדי לראות את התמונה בגודל מלא יש ללחוץ עליה)

כל תג מחיר כלל מספר שורות המתעדות את הפעילות האלימה בשטחים הכבושים. תג המחיר המקורי כוסה וכך הקונים והמוכרים נאלצו לעצור, ולו לרגע אחד, ולהביט בפער בין המציאות הנורמטיבית המדומה שיוצר הקניון לבין המציאות בשטחים. שניה לפני שהקונים מחליטים להוציא כסף מכיסם, איפשרה הפעולה לאזרחים לגלות על מה כספם כבר בוזבז.
הפעולה עצמה שואבת השראה מפעולות שיבוש-תרבות. יהיה זה קשה ולא נכון להפריד את מדיניותה של ישראל בשטחים ממדיניותה הקפיטליסטית, שכן שתי מדיניויות אלו תומכות אחת בשניה. באחת החנויות שמתגאה בשמו של מנהיג קומוניסטי הלכו עם זה צעד קדימה וחלון הראווה מנכס לעצמו את השפה האקטיביסטית בקריאה לצאת להפגנה:

. חלק מהניסיון הקפיטליסטי הוא לצייר כל מהלך של התנגדות כמהלך אנטי-שמחה או אנטי-אהבה. למעשה רב המהלכים הרדיקלים שאני מכיר הם מהלכים שבבסיסם עומדים רעיונות של אהבה ואושר. אלא אם האהבה שלכם מתבטאת בהעברת כספים לבעלי ההון.

אחד מהיתרונות של פעולה כמו הפעולה הזאת היא היכולת שלה להיות משוכפלת בכל מקום ובכל זמן, כי אקטיביזם הוא קוד פתוח. הפעולה לא מצריכה כסף רב, או שאיפת גז מדמיע. היא יכולה להתרחש בחנות הקרובה למקום מגוריכם. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא להוריד את הקובץ הזה: תג מחיר, להדפיסו על דף מדבקה בגודל A3, ולחתוך את המדבקות בעזרת הגיליוטינה בחנות. משם אתם כבר ממש קרובים להיות חלק מתקיעת טריז (קטן) בגלגל המסתובב של הכיבוש.

לפני שנה באחד הביקורים שלי בשדה בוקר כתבתי גרסה תל אביבית לשיר של LCD Soundsystem  על ניו-יורק. (בסוף הפוסט יש וידאו של השיר המקורי). אחרי השבועיים האחרונים בתל-אביב נראה לי שהגיע הזמן לפרסם את הגירסה הזאת:

תל אביב אני אוהב אותך אבל את מבאסת אותי

תל אביב, אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

תל אביב, אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

כמו חולדה בתוך כלוב

בשכר מינימום עלוב

תל-אביב, אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

תל אביב את שקטה

ומבזבזת לי את הזמן

כל הרישומים שלנו מראים

את מזוהמת וזורמת

אבל הם סגרו לך את החנויות

כשפתחת את הדלתות

ליושבי מגדלים שמנים ומשעממים

אחרי שהפאבים נדחפו לתוך מתחמים

תל-אביב , את מושלמת

לא, אל תשני דבר

ראש עירך החולדה

מבושם מעצמו

אז השעמום מתגבר

אני מתכוון לעלבונות יותר ויותר

בבארים השכונתיים

שבהם חלמתי פעם לשתות

תל-אביב, אני אוהב אותך

אבל את מחרפנת אותי

יש מיליון שינויים

אבל אין כח לצעוק

כמו מוות במסדרון

שנחנק בקירות

תל-אביב אני אוהב אותך

אבל את מחרפנת אותי

תל-אביב , אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

כמו מוות ללב

אלוהים, כמה כאב?

אבל את עדיין הביצה

שבכיף בה אטבע

אז תורידי אותי מכל רשימות התפוצה

לילדים שחושבים שזה עוד בנמצא

כן, לאלו שחושבים שזה עוד בנמצא

אולי אני טועה

ואולי את צודקת

אולי אני טועה

ואולי את צודקת

אולי אתם צודקים

אולי אני טועה

ויכול להיות שאתם צודקים

אולי מה שאמא אמרה לך נכון

ותמיד יהיה שם משהו בשבילך

ולעולם לא תצעדי לבדך

אבל אולי היא טועה

ואולי אני צודק

ויכול להיות שהיא טועה

אולי היא טועה

ואולי אני צודק

ואם ככה, אז יש?

[שדה בוקר 2010]

—————————————————————————————————–

אפשר לראות את הקליפ לגרסה המקורית כאן—–>

אם אתם קוראים את הגרסה התל-אביבית ובא לכם לעשות לזה ביצוע מוסיקלי אשמח אם תשלחו לי לינק או משהו 🙂

בעקבות פרסום התמונות בהן מופיעה עדן אברג'יל עם פלסטינים כפותים באתר סחים הם בכל מקום, התפתח דיון רחב בבלוגים, בעיתונות, ובטלויזיה על המקרה. רב התגובות מביעות זעזוע קשה מהמעשה ומתמקדות בעדן. מימין ועד שמאל כולם מזועזעים מההתנהגות של החיילת (שסרחה?). הזעזוע המלווה באצבע מאשימה לכיוונה של עדן נועד כדי ליצור הפרדה: יש את עדן- ויש אותנו. וממה בעצם מזדעזעים המזועזעים? מכך שהחיילת הצטלמה מחויכת ליד פלסטינים כפותים עם פלנלית על העיניים. בוא ננסה רגע להבין את הגינוי של המעשה: במידה וחייל/ת מחייכים, צוחקים, משחקים שש-בש, שומעים גלגל"צ בסמוך לפלסטיני כפות עם פלנלית על העיניים, אך הם לא מתעדים זאת הכל בסדר. מתי הדבר הופך להיות למזעזע? כאשר באותו הפריים מופיע גם החייל וגם הפלסטיני. הרי אם הייתה עדן מצלמת את הפלסטינים ללא נוכחותה לא היו קמים קולות זעזוע רבים כל כך. והמסקנה המתבקשת היא: חייכי מחוץ לפריים.

לחייך מחוץ לפריים

כל עוד החיוך נמצא מחוץ לפריים 'אנחנו' יכולים להישאר רגועים. בפריים יככב לו פלסטיני (מילה נרדפת בשפה העברית לטרוריסט) במצב הטבעי של טרוריסט (כלומר פלסטיני), כפות ועם כיסוי עיניים. היד הכופתת, היד המענה תמצא מחוץ לפריים ואיתה גם כל סיכוי לרגש של אחריות או אשמה. הישראלי היה רוצה לדמיין מצב בו הפלסטיני כפות מעצמו. הרי אנחנו שולחים לשם  בני ובנות שמונה עשרה לעשות את מעשי העוולה האלו, ומה אנחנו מצפים מהם? שלא יצחקו? שלא יחייכו? אף אחד מהמגנים לא היה מעיז להגיד שבזמן שישנו פלסטיני במצב משפיל במחסום על החיילים להיות שותפים רגשית לסיטואציה ולא להמשיך לחייך ולצחוק. הכיבוש מצליח כל כך דווקא בגלל היכולת של הישראלים לראות אותו בצורה מפורקת, כזאת שלא מחברת בין החיוך של הכובש לסבל של הנכבש. הרי מה שעדן חשפה בתמונה שלה יכול להיחשף בכל אחד מאלבומי המשפחה שמצויים בבתינו. בכל פינה של תמונה משפחתית מחויכת נמצא פלסטיני כפות. בניגוד לתמונות שנחשפו של חיילים אמריקאים בעיראק מתעללים בעצורים, התמונה של עדן לא חושפת התעללות עודפת שלה בעצירים (כלומר מעבר להוראות הצה"ליות העודפות), היא חושפת בפנינו את המציאות הישראלית. איש מהמזועזעים  לא טען משהו בגנות הפלנלית על העיניים, או הידיים הקשורות, הטענות הן על כך שעדן מחייכת בצד הלא נכון של העדשה. הכי קל להיטפל לחיילת פשוטה ולהציג את המקרה שלה כמקרה קיצון, אך הצגה זאת מצטרפת לערימת השקרים של התקשורת והמנהיגות הישראלית. עדויות על כך שהתנהגות מסוג זו רווחת בשטחים הכבושים כבר מזמן הפסיקו להפתיע. ארגון שוברים שתיקה אוסף עדויות ותמונות של חיילים מהשטחים, כך שהזעזוע הוא לא יכול להיות אלא חלק ממנגנוני הזיוף שנועדו להציג את החברה הישראלית בתור חברה מוסרית. איש מהמזועזעים לא מחה על כך שאנשים אלו יושבים (במשך כמה זמן? שעה? שעתיים? יומיים?) כפותים ומכוסי עיניים. האם הכרחי לקשור את ידיהם ולכסות את עיניהם בפלנלית? כמובן שלא. אך על כך איש אינו מוחה, זאת מכיוון שהרבה יותר קל לקעקע את שמה של עדן אברג'יל כחיילת שסרחה, מאשר להתמודד עם הסירחון של צבא הכיבוש. אז התקשורת מחייכת על חשבונה של עדן אברג'יל, עדן אברג'יל מחייכת בשם כולנו על חשבונים של הפלסטינים, השיירה עוברת, ואף לא מילה על הכיבוש. רמי סערי מיטיב לתאר את הסיטואציה הזאת בשורות" אחי סברא ושתילה/ אחי אחלה וסבבה" (מתוך "אחי אחלה וסבבה", בספר השוגון החמישי). עזבו אתכם מכל הביקורתיות הזאת, הכי אחי אחלה וסבבה פה.

אחי אחלה וסבבה

בסוף הראיון (הנוראי) שנתנה עדן לוואיי נט היא אומרת: "היינו צוחקים איתם, כאילו הם היו אמרים מילים בעברית,והיינו צוחקים איתם. לא התיחסנו אליהם מגעיל."  עוד שנייה והיא הייתה קוראת לזה דו-קיום. הכתם העיוור של החברה הישראלית הוא עד כדי כך גדול, שהוא יכול להכיל את המציאות של מיליוני פלסטינים שלולי זכויות. שוב זה מחזיר אותנו לכך שהישראלים היום מעדיפים לדמיין לעצמם איזה מצב של אחי אחלה וסבבה של כיבוש. כך קורה שהמשורר המתנחל אליעז כהן יוצא למילואים ומחבר לקסיקון לערבית מנומסת למחסומים, כדי להפוך את הכיבוש למנומס יותר. אני כבר מדמיין את שיחות הנימוסים במחסום: "במטותא ממך הסב את ידיך אל מאחורי גבך כך שאוכל לכפות אותם", או "אני מתנצל ומצטער גברתי הנחמדת, אך גם היום לא תוכלי לקחת את בנך לבית הספר מכיוון שהמחסום סגור, סבבה?".  אז החיילים מנומסים, והמ"פ מבסוט "לא היה לנו במהלך התקופה שום חיכוך קשה או הפרת סדר, שום התנהגות שגובלת בריב. ויש שם חיכוך מאוד גדול" (כלומר הניסוי הצליח, ערבים מגיבים טוב לנימוס), ויש אפילו חייל אחד שמחובר לתרבות הערבית כי הוא התחיל לנגן לאחרונה בעוד. וכמו שעדן אמרה בראיון, מה שמפריע לסי אן אן לשלום עולמי זה תמונת סטילס שלה (אפילו לא וידאו!). חברים, מצבנו מעולם לא היה טוב יותר, רק אל תשכחו לברוח מהפריים!

לקריאה נוספת- עידן לנדו על הקוסמטיקה של הרוע

ביומיים האחרונים הבועונת הקטנטנה של חובבי האינדי בארץ סוערת. דבנדרה בנהרט הצטרף לגל הביטולים וביטל את הופעותיו המתוכננות בארץ. אנשים נזעקים נגד הביטול, נגד הפעילים התומכים בחרם על ישראל, ונגד פוליטיזציה של האמנות (רחמנא לצלן שאמנות תגיד משהו על התנהלות בני האדם אלו מול אלו בעולם, כלומר משהו פוליטי).

רבים מהמתלוננים הלינו על המעשה כאקט של ענישה קולקטיבית, על כך שזה פוגע במשוכנעים, שזה לא יעיל וכו'. בזמן האחרון יוצא לי להתקל ביותר ויותר אנשים אשר הטענה שלהם מול טענות השמאל הרדיקלי  היא : "גם אני בעד פיתרון שתי המדינות, גם אני חושב שהכיבוש מיותר ואכזר, גם אני שמאלני". דווקא הדיבור הזה שיוצר כאן מצג שווא של אחדות כנגד הכיבוש כשלמעשה המדינה הופכת יותר ויותר ימנית, גזענית, אלימה, ובעלת קווים פשיסטים, הוא הסיבה לכך שעל התומכים האמיתיים בהפסקת הכיבוש יש לתמוך בחרם בין לאומי על ישראל.

אמנם נח לרבים בציבור הישראלי, במיוחד זה המשכיל והאליטיסתי, להפנות את האצבע המאשימה אל עבר אלו שלאומנותם גלויה לעין, כמו המתנחלים או מצביעי 'ישראל ביתנו', אך המנגנון המרכזי שמאפשר את המשך הכיבוש הוא דווקא המרכז-שמאל השבע שיכול גם לצקצק כאשר הוא שומע את המילה כיבוש, וגם להמשיך באורח חייו הנהנתני. מי שמאמין עדיין שהחברה הישראלית יכולה לפתור את בעיית הסכסוך ללא התערבות חיצונית, הוא רק מי שאינו מוכן להסתכל על החברה הישראלית בעין ביקורתית (ברק-נתניהו-ליברמן כבר אמרתי?). קל מאוד להגיד שתי מדינות לשני עמים, ולשתוק כשילדים נרצחים בעזה, קל מאוד להגיד שתי מדינות לשני עמים כשהדרך עוברת בפינוי מתנחלים שנתפסים בעיני הציבור ה"שמאלני" כאחד משורשי הבעיה (על אף שבדיוק אותו שמאל מרכז הוא מי ששלח אותם לשם לעשות את עבודת האפרטהייד עבורו), אך מה מוכנים אותם אנשים לעשות למען הפסקת הכיבוש עכשיו, לא בעוד שנה שנתיים, לא כשיבשילו התנאים, לא כשיהיה פרטנר פלסטיני ציוני, עכשיו.

כיצד ייתכן שאנשים שמרגישים שמאלנים לא מתרגשים מהמצור על עזה, מהענישה הקולקטיבית של הפלסטינים על בסיס יומי, אך ברגע שמישהו מבטל הופעה הם הופכים בין לילה לפעילים פוליטיים (מילה שמעבירה בהם חלחלה)  למען הזכות הבסיסית שלהם לצרוך תרבות.

ישראל היא מדינה שאיבדה את הדרך, מדינה שהאלימות היא הפתרון היחיד שהיא מכירה. לא משנה באיזו דעה אתם מחזיקים בקשר למשט, ברור לכל שישראל בחרה לטפל במשתתפי המשט דווקא בדרך של עימות פרונטאלי ללא לעצור ולו לרגע לחשוב האם זה משרת את האינטרסים שלה כמדינה, אלא אם התדרדרות נוספת בתדמיתה של ישראל בעולם היא המדיניות (הייתכן שביבי סולד מתופעת ההופעות של להקות גריאטריות בישראל?).

יש שאומרים כי חרם תרבותי שכזה הוא  חסר אפקט, פוגע באנשים הקטנים, ורק יוצר התנגדות שתוביל להליכה ימינה של הישראלים. אנשים אלו מפספסים את אחת המטרות העיקריות שטמונות בפעולה האקטיביסטית. הפעולה האקטיביסטית שואפת להפריע לסדר הקיים, לשבור את האוטומטיות של החיים, כדי להפנות את הזרקור אל עבר החושך הגדול, החושך הגדול שישראל מנסה להסתיר על ידי אותו מצג שווא של מדינתנו כמדינה דמוקרטית מערבית שניתן לנהל בה אורח חיים תקין.

מאשימים את השמאל הרדיקלי בכך שהוא נהנה לעצבן ולגרום לישראלים לסבול, בכך מתעלמים שוב מכך שהפעולה האקטיביסטית מבקשת דווקא להאיר את הסבל ומנסים להסיט את הדיון שוב מהסבל הפלסטיני אל סבלם של הישראלים, ובמקרה של ביטול הופעה סבל זה לא יכול להראות יותר ממגוחך. חשוב להפגין בבילעין, בשיח' ג'ארח, ובמקומות נוספים בשטחים הכבושים, אך לא פחות חשוב להפגין במרכז תל-אביב, לצעוד בגאווה שכם אל שכם עם אחינו הישראלים הפלסטינים ולהתנגד למדיניות הכיבוש וההפרדה הגזעית של מדינת ישראל. דווקא באמצע ה"נורמאליות", מרחק שעה אחת מעזה, בית הכלא הגדול בעולם. כי כל עוד קיומנו כאן עובר בשלילת זכויותיהם של מיליוני בני אדם אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להבלע במשחק הנורמאליות.

בשולי הדברים הערה על תרבות:

העובדה שאני מעודד את החרם התרבותי על מדינת ישראל וחושב על אמנות ותרבות בהקשרים פוליטיים אינה אומרת כי אני חושב שבישראל כיום ניתן ליצור רק אמנות המתעסקת בכיבוש, או שלישראלים אסור להתעסק בתרבות כל עוד הכיבוש נמשך. כמובן שלגיטימי לחלוטין להמשיך לכתוב גם שירי אהבה (למרות ששירים אלו נוטים להיות משעממים להחריד), להקשיב למוסיקה שמחה, לרקוד ביערות וכו'. עם זאת כל מעשה אשר מזכיר לישראלים שלמדיניות הכיבוש יש מחיר הוא חשוב פי כמה מכל הופעת רוק או מעשה אמנותי. לא ניתן להפריד את הפעולות התרבותיות שהזכרתי מהמרחב הפוליטי בו הם קורות. כל בקשה להפריד בין פוליטיקה לבין אמנות היא מופרכת מיסודה, מה גם שבקשה זאת תמיד תבוא מהצד החזק.

בשולי הדברים הערה על אלימות ואי אלימות:

כשמדברים על חרם מהר מאוד עולות זעקות שקוראות למעשה הזה "אקט אלים". חברים, בואו נשים דברים בפרופורציות, גם אם הייתי מסכים שהחרמת מדינה או מוצרים מאזור מסוים הם אקטים אלימים הרי שיהיה זה מגוחך להשוותם לאלימות האף שש עשרה, מדיניות אלימה הנרקמת בנימוס רב ממרום מגדלי אקירוב.

בשבוע שעבר נערך אירוע הגאווה והסובלנות בעיר באר-שבע. אירוע הגאווה אירוע הוא חשוב מאין כמותו דווקא בערים בהן הפתיחות לשיח מגדרי נמוכה יחסית. בימים בהם הטון האלים והפשיסטי משתלט על המרחב הישראלי חשוב להזכיר שהמאבק הוא מאבק כולל, הוא לא נגמר רק בשאלות על שטחים וכיבוש. אני שמח לארח בבלוג את יעל חזן, בדברים שהיא אמרה בזמן האירוע בב"ש. יעל חזן היא פעילה בסניף הבאר-שבעי של אגודת הלהט"ב, מופיעה כדראג קינג תחת הכינוי "Belly Crunch" ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון.

מכאן הבמה כולה של יעל:

שלום לכולן ולכולם ואחה"צ טובים,

שמי יעל חזן, גדלתי באילת ואני תושבת באר שבע מזה 12 שנים.

באוקטובר 1998 עברתי להתגורר בעיר, כי התחלתי ללמוד באונ' בן גוריון.

החודש הזה סמן מפנה בחיי, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה רגשית וחברתית.

אז לא ידעתי איזו השפעה תהיה למעבר לבאר שבע על הזהות המינית והמגדרית שלי ועד כמה אלה יתעצבו כאן בעיר. כן, בבאר שבע, באותו מקום, שרבים כ"כ היו משוכנעים שאין בו קהילה פעילה ואין בו חיים ללהטב"קים כמוני.

לראשונה פגשתי כאן יותר מאחד או שניים שדומים לי, וסניף אגודת הלהטב"ק שנמצא מטרים ספורים מכאן הפך במהרה לאחד המקומות הכי משמעותיים עבורי.

וכך, באוקטובר 1998 נפתח פרק חדש בחיים שלי, ובמקביל נסגר פרק בחייו של מישהו אחר.

קראו לו מת'יו שֶפָּרְד. הוא היה סטודנט אמריקאי, הומו ופעיל לזכויות האדם והאזרח.

ב-7 באוקטובר 1998 הוא פגש בבר שני גברים שגרמו לו לחשוב שהם הומואים, כשבעצם היו אכולי שנאה והומופוביה.

שפרד לא צפה את מה שהם עשו אח"כ: שדדו, הפשיטו והכו אותו, כשהם מותירים אותו קשור לגדר ללא הכרה. הוא נמצא קפוא מקור ולאחר מס' ימים מת בבית החולים.

אוקטובר 1998 היה החודש שבו חיי נקשרו בחייו של מת'יו שפרד, גם בלא שהכרנו זה את זו.

משהו דומה קושר ביני ובין ברנדון טינה, ניר כץ, ליז טרובישי וקורבנות אלימות מינית ומגדרית נוספים.

בימים אלה של הסתה וחוסר סובלנות לאחרות ולאחרים אני מרגישה את הקשר החזק שיש לי גם למי שלחמו על הזכות להיות חופשיות ב-1969 במהומות סטונוול בגריניץ' ווילג' בניו-יורק. רובן היו דראג קווינס וטרנסיות, שלא פעם נתפסות בשולי הקהילה שלנו, ויש מי שעדיין לא מבינים מה הומואים וטרנסיות חולקים במשותף.

אני מרגישה שדווקא הן, הדראג קווינס והטרנסיות, למדו אותי שיעור בפריווילגיות והאחריות הנגזרת מהן. החופש היחסי שיש לי לחיות את חיי ואת שלל הזהויות שלי, ניתן לי תוך הבנה שסביבי ישנם מי שלא זכו לו, הן בשל זהות מינית ומגדרית אחרת והן בשל מוצא אתני ו/או לאומי אחר.

לכן ביום הזה שהוא יום של חג ושל שמחה עצומה, יום שבו אני זוקפת את כל גובה קומתי וצועדת בגאווה רבה, אני בוחרת להרגיש גם את העצב ואת ההיעדר של מי שלא יכולים ולא יכולות להיות כאן ולחגוג איתנו. מי שעודן בארון, כי המשפחה והסביבה שלהן לוחצת אותם פנימה, מי שמתבייש בעצמו ומרגיש שהוא חוטא רק בגלל שהוא אוהב גבר אחר ומי שלא בחיים עוד, כי היא נרצחה רק בגלל היותה שונה.

אני יודעת שהרגשות שהיום הזה מעלה אצלי, טוב שישארו מעורבים, טוב שישארו מורכבים ומעט מפותלים. כך, נדמה לי, הידיעה שיש לנו עוד הרבה מה לעשות בכדי להגיע לשיוויון, לביטחון אישי ולאושר, היא ידיעה שתמשיך לבעור בתוכי ותעודד אותי, ואני מקווה גם את כולנו, לפעול כנגד כל הדיכויים באשר הם.

תודה!

ביום רביעי העשרים ושישי למאי 2010 נשמעה ברחבי הארץ אזעקה עולה ויורדת. האזעקה הייתה שיאו של תרגיל העורף "נקודת מפנה 4" אותו ערך צה"ל. מטרת התרגיל המוצהרת היא כמובן לתרגל את אזרחי מדינת ישראל למקרה שבו תושמע אזעקת אמת. שמחתי לקרוא כי יושבי בתי הקפה ברחובה הראשי של נהריה לא התרשמו מהאזעקה והמשיכו בשתיית ה"אספרסו" (כך במקור) שלהם. תופעת הפיכתו של משקה האספרסו לסמל משוקץ ראויה לדיון נפרד, לפחות הפעם האפסרסו חצה את גבולות תל-אביב (המשוקצת לא פחות).

אנסה להסביר מדוע שמחה אותי אדישותם של האזרחים בנהריה. אם המטרה הגלויה של התרגיל היא הכנתו של העורף למצב מלחמה, המטרה הנסתרת היא הצבת תזכורת לאזרחי ישראל כי הם נמצאים במדינתם ראשית כסובייקטים תחת פיקוח צבאי ורק אחר כך כאזרחים. ברגע זה הופכת פעולת לגימת הקפה לאקט של אי ציות אזרחי, מינורי ככל שיהיה, המתנגד למרותו הכפויה של הצבא. אזרחי הצפון והדרום "זכו" להשתמש במרחבים המוגנים  אך לא מזמן, וספק אם יש אזרח במדינה כלשהי בעולם אשר אמון יותר מהאזרח הישראלי  על נהלי ההתנהגות בזמן מלחמה. הוגה הדעות ג'ידו קרישנמורטי אומר במסתו "הפרט והחברה" כך:

"המדינה, עם הצבאיות והחקיקה שלה, בלעה את הפרט כמעט לגמרי, הערצת המדינה החליפה את הערצת האל. ברוב המדינות המדינה חדרה לחלקים האינטימיים ביותר של אנשיה. נאמר להם מה לקרוא ומה לחשוב. המדינה מרגלת אחר אזרחיה, משגיחה עליהם בעין אלוהית, מחליפה את תפקיד הכנסייה. זאת הדת החדשה. בעבר האדם היה עבד של הכנסייה ועתה הוא עבד של המדינה. בעבר הייתה הכנסייה אחראית להשכלתו, ואילו עתה המדינה אחראית לה. לא זאת ולא זאת דאגו לשחרורו של האדם."

הרגע בו מתעקש אדם להמשיך בשגרת יומו, הוא רגע שבו האדם מתקרב אל השחרור האמיתי, אל המחשבה העצמאית, שרק דרכה יוכל לדאוג לביטחונו האמיתי. הדבר הראשון שתרגיל מסוג זה עושה, הוא להעלות על נס את הטראומה הטמונה הישראלית. נוכחותם המוגברת של כוחות ביטחון ברחובות הערים, מגיעה לשיאה כאשר אל חלל האוויר חודר קולה של האזעקה המוכרת לכל ילד במחוזותינו. ההיגיון, גם אם הוא לא מודע, של התרגיל הוא שכדי שהאזרח הישראלי יהיה מוכן למלחמה (שתמיד מובטח כי תגיע בקיץ) יש לשמור אותו ברמת פחד גבוהה. האדישות לרגשות שמבצע כזה מעורר אצל האזרחים הגיעה לשיאה בויכוח שהתנהל בין צה"ל למשרד החינוך על הפטור שנתן האחרון ל600 בתי ספר מהשתתפות בתרגיל לטובת מבחן המי"צב. אף אחד לא נתן דעתו על האבסורד שבדרישה מבני נוער להתעלם מאזעקה שחודרת לחלל החדר, ולהמשיך לפתור את המבחן כרגיל. מעל הכל בולט הניתוק שבין מתכנני התרגיל למציאות. כמה חברות מסחריות אכן עצרו את יומם ומילאו אחר ההוראה לשהות עשר דקות באיזור המוגן? כמה אנשים עזבו את דירותיהם וירדו למקלט? הרי ברור לכל שלא תרגול מסוג זה הוא שיצילם במלחמה הבאה. הניתוק של מתכנני התרגיל מהמציאות דומה לניתוק של מתכנני הקמפיין  בארה"ב של שנות החמישים להתגוננות מפני פצצת אטום:

גם ברשת החברתית פייסבוק, נרשמו תנועות אי הנוחות של אזרחים ישראלים בעקבות התרגיל. נפתחו קבוצות כמו "מתנהגות כרגיל. לא נקודת מפנה ולא בטיח" ו"תרגיל ארצי לתרחיש של שלום". הקבוצות קראו לאזרחים להתכונן לתרחיש של שלום ולנקוט בפעולות שיקדמו מטרה זאת. איני מטיל ספק בצורך של מדינות בצבאות בשנת 2010, אך אני מטיל ספק גדול בכך שתרגיל מסוג זה מקדם את ביטחונם של תושבי ישראל. עם האזרחים שהם לא רק העורף אלא גם האיברים האינטימים של החברה הישראלית רוצים לקדם את ביטחונם, מוטלת עליהם אחריות כבדה יותר מישיבה באיזור ממוגן למשך עשר דקות. עליהם לפעול על בסיס יומי כדי להפוך את ישראל למקום אשר מושתת על רעיונות של שוויון, חופש, ורב תרבותיות, שיציאו אלטרנטיבה הולמת למחשבה הצבאית שהשתלטה על כל פינה בישראליות.

פורסם במקור באתר של בית אבי חי

+
אם בתעודתכם הכחולה כים

היו זורחות הכוכביות בצורת הלאום הנכון

אם עורכם היה הופך ורוד

לאור השמש המדברית הקשה

אם הייתם מקבלים את המרות

בהסכמה ובשתיקה

אם הייתם כמונו מבינים

שאם תרצו

אם תרצו

אם תרצחו וגם תרשו

ואז עוד תנשלו

אם הייתם

אנחנו. היינו מקימים פה את הקאנטרי של החשמונאים

והילדים היו שותים קוקה-קולה מהמזרקה ברחוב.

כפר דהמש 2010

מומלץ לקרוא על המאבק של הכפר הבלתי מוכר דהמש

אדוני ראש הממשלה, אני יכול לקרוא לך ביבי? סבבה.
רציתי לברך אותך, באמת שיחקת אותה, איך ניצחת בבחירות. טוב אני יודע לא ממש נתת לה בראש אבל ניצחת, יש גביע! איך אולמרט אומר? נתת עבודה במאני טיים. אז זה לא היה כמו שנותנים גול בדקה התשעים וכל החברה נכנסים למגרש ודני המשוגע זורק חזיז וכולם צוחקים , זה היה כמו לנצח בליגה בגלל הפרש שערים, אבל תאמין לי יא ביבי עוד חודש אף אחד לא זוכר וכולם חושבים שאתה מלך, מלך אני אומר לך.

עוד חודש אף אחד לא זוכר וכולם חושבים שאתה מלך, מלך אני אומר לך!

קצת לא נעים וזה, סך הכל אני בן אדם פשוט ואתה ראש ממשלה, אבל בכל זאת יש לי כמה בקשות. אתה יודע ככה משהו מהלב אתה יודע איך אנחנו עמחה, רק מהלב. אם לא קשה, באמת רק אם לא קשה, תוציא איזה חוק שיוציאו יותר משחקי קופסא, אתה יודע כמו פעם, טקטיקו (אבל לא טקטיקו 2 שהיה סתם מעפאן), ומונופול. פשוט אתה יודע עכשיו שאני והאישה עומדים להפוך למובטלים יהיה ימבה זמן ואין מה לעשות, ואתה יודע גם הילדה תהיה בבית כי יקצצו בתקציב של הגנים לחינוך מיוחד, אז ככה  כולנו בבית, אתה יודע ערכים של משפחתיות וזה,  אבל מה יא ביבי משעמם רצח, אז רק אם לא קשה שיוציאו עוד קצת משחקי קופסא.
משחקי קופסא זאת גם אחלה מתנה ועוד מעט לבליל מהעבודה יש יומהולדת, למרות שתאכלס לא יודע אם אני אראה אותו עד היומולדת, בזמן האחרון הוא לא מגיע לעבודה, נראה לי בגד באשתו, כי כל החברה במפעל אומרים שהוא לא נאמן. מסכן בטח אשתו נעלה אותו בבית, מקווה שתשחרר אותו עד היומהולדת, כי הוא מת על משחקי קופסא בעיקר מונופול כל הזמן הוא רוצה לקנות בית בצהלה, לבנות מלון ביפו, כנראה נופש זה אצלהם במשפחה למה כל פעם שהוא שם מלון ביפו הוא ממלמל משהו על זה שסבא אהב את הים, תאמין לי הערבים האלו רק נופש מבינים. אני אומר לך כבר שבועיים הבן אדם לא הגיע לעבודה. וביבי, עוד דבר, תעשה שהטלויזיה תהיה כמו פעם, למה כל פעם באים הסמאלנים האלו ומעצבנים בכל הערוצים, תחזיר את התקופה של ערוץ אחד. למה מה, לא היה מה לראות בערוץ אחד? תאמין לי אני זוכר איך היינו רואים את יאצק והוא כל פעם היה נופל, ואיך תמיד הייתי אומר לאח שלי יוסי, אין יוסי הפעם זה הסוף, היאצק הזה גמור הפעם הוא לא קם, הלך עליו וזה, ואיך יוסי היה מעיף לי כפה ואומר לי שזה לא ציוני לדבר ככה לבן אדם בכובע טמבל ואקורדיון, והוא צדק, צדק אח שלי יוסי כי יאצק תמיד היה קם, ואיך היינו נקרעים מצחוק ומוחאים כפיים. תאמין לי הגיע לך לזכות ביבי, נשבע לך רק לך האמנתי במלחמה עכשיו בעזה, איך אמרת שהמלחמה המעולה הזאת גרועה, וצדקת נשבע לך צדקת, איך עכשיו הדרום פורח אה? טוב לא פורח כי אין גשם אבל מה ביבי אתה לא אלוהים, מה אנחנו לא מפגרים אנחנו יודעים את זה. תאמין לי לא נפלנו לכל מה שהזאתי ניסתה להגיד לנו, למה הציפי הזאתי לא שמעתי עליה כלום בחיים שלי נשבע לך, מה עשתה? ושאני אצביע למי שלא שמעתי עליו? ועוד אישה? ואתה אותך אני זוכר טוב ששמעתי עליך, כבר לא זוכר מה אבל זוכר שהיית בעיתון המון, וגם כבר היית ראש ממשלה, ופעם אפילו אמא שלי שהיתה כבר בת תשעים (היתה חולה עליך ביבי) אמרה לי סתכל ת'ביבי הזה איך הוא יפה, איך הוא יודע אנגלית, אפילו עם הצלקת אהבה אותך. אז לא הצבעתי לזאתי נו, לא זוכר איך קוראים אותה, כי אתה יודע אצלנו כבר שלושים שנה רק מחל. שמע יש לי עוד בקשה אתה יודע אני בחיים שלי לא הייתי בחו"ל ועכשיו אומרים שיהיה לנו שר חוץ שלא יכול לסוע לחו"ל, ואני לא רוצה להגזים באמשלי בן אדם צנוע, אבל אתה יכול לארגן לי פעם את הכרטיס שלו לוושינגטון? אבל אם זה קשה גם טיסה בשמי הארץ הולך,
רק ביבי בחיאת ביבי, אל תשכח את המשחקי קופסא,
אוהבים אותך הרבה אוהבים אותך.