אז היום נפתח בוידאו קצר ואחרי זה נמשיך לפוסט היומי בדרך למחיקת חשבון הפייסבוק שלי:

כשצפיתי בוידאו הזה בפעם הראשונה, לפני יותר מעשור, הוא מאוד שעשע אותי. למעט שנתיים בדירת סטודנטים בב"ש, לא היה לי אף פעם טלויזיה בבית. איכשהו תמיד הייתי גם מאוד נלהב על פיתוחים טכנולוגיים וגם מאוד זהיר לגביהם והרגשתי שאני בשליטה בעניין. מאז שאני מחובר לפייסבוק התחושה של השליטה הלכה ופחתה והמחשבות הנוכחיות לקראת מחיקת החשבון הזכירו לי את החלק בוידאו הזה בו הוא משווה את פירמוט המחשב להתאבדות.

אבל איך זה מרגיש?

כתבתי בפוסטים הקודמים על כל מני השפעות הרסניות שאני חושב שיש לפייסבוק עלי, על החברים שלי ועל החברה ככלל. יש לי עוד נקודות רבות של מחשבה רוחבית על ההשפעה של הפייסבוק, אבל היום אני רוצה רגע לעצור ופשוט להתמקד בתחושות. בעוד הדיונים על הסיבות למחוק או לא למחוק את הפייסבוק יכולים להיות מעניינים, אני חושב שתחושות הגוף שלנו מחזיקות בתוכן תשובות ברורות להרבה שאלות שאנו יכולים להתפלסף שעות אם לא שנים לפני שנגיע להכרעה בעניינן.

מתוך שנים רבות של תרגול תשומת לב למחשבות, תחושות ורגשות שמתעוררות בי כאן ועכשיו תמיד מסקרן אותי מה מתעורר סביב רגעים של שינוי גדול. קשה לדעת מדוע החלטה מבשילה ברגע מסוים, אבל אחרי תהליך בן כמה שנים של מחשבה פתאום לפני כמה ימים הבשילה בי ההחלטה למחוק את החשבון. בערך חמש דקות אחרי שידעתי שזה מה שאני הולך לעשות שמתי לב לשני דברים: הדבר הראשון ששמתי לב אליו הן תחושות פיזיות לא נעימות שמזכירות תחושות של פחד וחרדה. אמנם הן לא היו בעוצמות גדולות אך חשתי כיצד הגוף שלי ברמה מסויימת משדר סטרס. הדבר השני ששמתי לב אליו היו כל מני מחשבות שמטרתן לנסות להניע אותי מהפעולה שתנתק אותי מדבר אליו אני מכור. אלה היו כל מיני מחשבות על סיטואציות דמיוניות שבהן לא אוכל עוד להעזר בפייסבוק. יכולתי לראות איך השילוב של המחשבות הללו יחד עם תחושות הגוף מנסה להניע אותי חזרה אל ההרגל ההביטואלי של הפייסבוק. כיוון שאחד מתחומי המומחיות שלי כמטפל הוא עבודה סביב שינוי הרגלים ממכרים הייתי מוכן לתופעות האלה, וחשוב מכך כבר הכנתי את התשובות לשאלות האלה מראש.

למרות המוכנות זה עדיין מדהים אותי, כמות הרגשות ותחושות הגוף שיכולות להתעורר ממהלך של מחיקת חשבון בפלטפורמה וירטואלית. מתוך השנתיים האחרונות ביליתי עם משפחתי שנה בקרוואן במסעות בטבע וחודש במנזר בודהיסטי מרוחק בתאילנד וכעת אני גר בעמק מוזר למדי בדרום ספרד. אין לי בעיה להיות מנותק מהפייסבוק לתקופות ותמיד נהנתי מכך, ועדיין שוטפות אותי תחושות גוף ורגשות שלא ניתן להתעלם מהן.

עם זאת קרו לי גם דברים שלא צפיתי בימים האלו. כאמור אני עושה את המהלך הזה דבר ראשון בשביל להפסיק את הסבל שהפלטפורמה הזאת מסבה לי ורק אחרי זה מתוך ההבנה שמדובר פה בפלטפורמה שיוצרת נזק חברתי של ממש. כך שלא ציפתי לכך שהעזיבה שלי תגרום למספר אנשים שאני מאוד מעריך לכתוב לי שלמרות שהם כבר הרבה זמן חושבים על זה, אחרי שהם קראו את הפוסטים שלי הם מרגישים מוכנים יותר לעזוב את הפייסבוק. הגדיל לעשות חבר אהוב ששלח לי היום וידאו שלו מוחק את החשבון. התחושה הזאת שאפשר לתמוך ולהתמך היא כל כך חשובה עבורי. התחושה הזאת שעוד אנשים מבינים ללבי ואני מבין לבם הציפה אותי בשמחה אמיתית. כי הדיונים מעניינים וחשובים ככל שיהיו לעולם לא יתנו לי את החיבור הזה שנוצר מזה שאנשים מקשיבים לתחושות הגוף, למחשבות ולרגשות שמתעוררות אצלהם בזמן אמת ואז מגלים שעוד אנשים חווים את זה. מגלים שיש דפוסים, ויש דרך החוצה מהדפוסים.

יש דרך החוצה מפיייסבוק!

אבל על הקשיים הנכלוליים שהם מנסים להערים על מי שמנסה לעזוב אכתוב ביום אחר.

אז הבטחתי לעצמי שאכתוב בכל יום פוסט לבלוג עד שאמחק את חשבון הפייסבוק בשבת, ומסתבר שלצאת מאלם כתב של תשע שנים בכל מה שקשור לפרסומים בבלוג ישר לתוך תרגול כזה זאת וואחד קפיצה. אז מרגיש לי שזה הזמן להגיד משהו על הבלוג הזה והכתיבה בו. אחד הדברים שאני אוהב במדיום הזה של הבלוג הוא החופש שמתאפשר לי בו ומאפשר לי לעבור מרעיון לרעיון, מסגנון לסגנון ומפוסטים ארוכים ומלאי לינקים לפוסטים קצרצרים. כשפתחתי את הבלוג בגרסא הראשונה שלו באתר "רשימות" ז"ל היה לו כיוון מאוד ברור מבחינת הנושאים בהם הוא עסק, אחרי זה 'רשימות' נסגר ועברתי להתארח אצל ההם והנושאים קצת השתנו, ועכשיו אני מרגיש שזו הלידה השלישית של הבלוג. אחרי שנתיים של מגורים בספרד, העזיבה של הפייסבוק תהפוך את הבלוג למקום ההתבטאות בכתב המרכזי שלי בעברית. זה מעניין אותי כי זה מאפשר עברית אחרת, עברית שאני עוד הולך לגלות, עברית בגלות מפייסבוק, עברית בגלות מישראל.

"אני הולך! אני הולך!" 

 מאז שהכרזתי בפייסבוק שאני עוזב את הפלטפורמה נהיו לי פתאום המון אינטראקציות בפייסבוק עם טעם מאוד שונה מהרגיל. פתאום הודעות פרטיות מאנשים שמעולם לא תקשרו איתי בפרטי שמספרות על הקושי שלהם עם המרחב הפייסבוקי והרצון לעזוב, או סתם שיחות יותר אישיות עם אנשים שבמשך שנים אנחנו עוקבים אחר הכתיבה אחד של השניה. השיחות האלו מרגישות לי כמו השיחות האלו שעושים עם חבר שמגיע לקפה קצר באמצע שאתה אורז את הבית. הסלון מלא ארגזים ומסקינטייפ וברור שהשכנות הזאת הסתיימה אבל לקפה הזה יש טעם טעים במיוחד. 

לפני שאני ממשיך נראה לי שזה המקום להגיד שהמטרה של רצף הפוסטים האלו על המרחב הפייסבוקי איננה לשכנע מישהו לחשוב משהו ספציפי או לעשות משהו ספציפי (בשביל זה שלחתי אתכם לקרוא את הספר של ז'רון לניאר :)) אני פשוט  אוהב להמשיג דברים. אני אוהב את זה כשמדובר בהתבוננות על ההתנהגות של החברה בה אני חי או כשמדובר בהמשגה של מה מצריך ליווי פסיכדלי טוב. זה פשוט משהו שקורה מעצמו בראש שלי. לפעמים לקרוא המשגה של מישהו אחר עוזרת לנו להבהיר משהו שקורה אצלנו, ולעתים לא. אבל מה שרצף הפוסטים הזה כן רוצה לקרוא לכם לעשות הוא להתבונן בחוויה הנוכחת שיש לכם ברגעים שאתם בפייסבוק ולבחון עבורכם, האם זאת חוויה מיטיבה עבורי? האם זהו המרחב בו אני רוצה להיות ברגע זה? האם זה שוג השפה והשיח שהייתי רוצה לראות סביבי יום אחרי יום? איך הגוף שלי מרגיש אחרי שאני גולל בפייסבוק? כשאני עצוב ואני נכנס לפייסבוק, איך אני יוצא? כששמח?

כולנו פרסומות

אחד הטיעונים החזקים בראש שלי נגד מחיקת הפייסבוק לאורך השנים היה התלות העסקית בו. כעוסק עצמאי הפייסבוק שימש אותי לא מעט גם כפלטפורמה לשווק את העשייה שמכלכלת אותי: קורסים, סדנאות, מטופלים לקליניקה וכו'. אקדים ואומר שאני לגמרי מבין שיש סיטואציות כיום בהן עזיבה של הפייסבוק יכולה להקשות מאוד על עוסק עצמאי ואף להיות בלתי אפשרית. אבל אני זוכר שברגע מסויים התחלתי לשים לב שגם חברי הפייסבוק שלי שאינם עצמאיים מציגים את עצמם פעמים רבות כפרסומת. אני מתמקד בפייסבוק למרות שזה קורה גם באינסטרגם וברשתות חברתיות אחרות כיוון שזאת הפלטפורמה המרכזית בה הייתי חלק. 

קרה איזה מהלך מעניין עם הפייסבוק והפרסומות. אם פעם ההמון היה מסתכל בפרסומות ויכול רק לחלום על איזו חופשה שתראה כמו בטלויזיה, היום ההמון נוסע לכל רחבי תבל בחיפוש אחר התמונה המושלמת בתוספת הדאק פייס, הפכנו לפרסומת לאיך היתה יכולה להראות פרסומת לעצמנו. פייסבוק הוא גם סוג של כרטיס ביקור, מקום לנטוורקינג ואפליקציית הכרויות הכל באחד. 

ההשפעה הזאת על החיים בתוך פרסומת מתמדת מורגשת בכל מרחב אפשרי בחיינו. הצורה בה אנשים מצלמים את האוכל שלהם, את החופשות שלהם או אפילו את חדר המיטות (רק בלי פטמות שהן כידוע השטן ביבשת פייסבוק). ההשפעה הזאת חדרה גם לחיי ולקח לי הרבה זמן להבין כמה היא משפיעה עלי לרעה. יש שיגידו שהרצון להשוויץ בתמונות יפות של עצמך הוא רצון אנושי ואני מסכים עם כך חלקית. ישנן שלוש שאלות שמעניינות אותי בנושא של הרצון של הסובייקט. הראשונה היא כמובן להבין את הרצון, למשל הרצון להרגיש נאהב או הרצון להרגיש מצליח. השאלה השניה היא כיצד הפלטפורמה מעודדת אותי לעבוד עם הרצון שלי, למשל לקדם יותר פוסטים עם תמונות מהמצלמה ולדאוג שהעלאת תמונות מהמצלמה תהיה מהירה וקלה. השאלה השלישית היא: האם מישהו מנצל את הרצון שלי כדי להכפיף אותי לרצונותיו? 

לגבי השאלה הראשונה: אני חושב שבני-אדם, שונים ככל שיהיו חולקים הרבה יותר דמיון מאשר שוני. ראיתי את הפייסבוק על כל הרעות שאני מתאר חודרת לפינות הכי מרוחקות וביזאריות שהכרתי, והכרתי כמה פינות מרוחקות וביזאריות בחיי. ראיתי איך כל מי שסביבי וכמובן שגם אני מחפשים הכרה חברתית, ערך עצמי, תחושה של מקובלות (גם אם בתוך מעגלים מאוד לא מקובלים) ועוד ועוד. באופן אישי ראיתי כיצד המרחב הפייסבוקי מעולם לא הצליח לתת מענה לרצונות האלו שלי ופעמים רבות אף חצץ ביני ובין הזדמנות כאן עכשיו לקבל מענה אמיתי לרצון שלי או לאפשר לי להתמודד עם המקור ממנו מגיע הרצון הזה ולבחון האם הוא מיטיב או מזיק עבורי. 

לגבי השאלה השניה: בתחילת הדרך רוב הפוסטים שהייתי מעלה לפייסבוק כללו רק טקסט, באיזשהו שלב היה ברור שהאלגוריתם נותן יותר דגש לפוסטים עם תמונות מה שעודד אותי להעלות תמונה יחד עם הטקסט, אחרי זה הגיע הוידאו והלייב. אף אחד מהמדיומים האלו הוא לא שלילי כשלעצמו, אך השאלה מתי ואיך משתמשים בו יכולה להפוך את העניין לשלילי ובמיוחד לאור התשובה לשאלה השלישית.

לבסוף השאלה השלישית: הדבר הכי בעייתי בפייסבוק היא שזאת חברה שלוקחת את המידע של המשתמשים שלה ומוכרת אותו לחברות צד ג' שמעוניינות לעשות לנו שינוי התנהגותי כלשהו. אותו שינוי התנהגותי יכול להיות רכישה של מוצר זה או אחר דווקא מאתר זה או אחר, או ההחלטה לא ללכת להצביע בקלפי וישנן עוד אופציות רבות. כיוון שהלקוחות של פייסבוק הן אותן חברות צד ג' ולא המשתמש שאני, הקלפים לא היו לטובתי כבר מהסיבוב הראשון. כדי שהלקוחות של פייסבוק יוכלו לקבל מידע מסוגים שונים ולפי חיתוכים מסויימים אותם הם מחפשים יש את האל-גוריתם. כמו שז'רון לניאר מיטיב לתאר מדובר כאן במנגנון התמכרותי שמוכר את ההתמכרות של המשתמשים שלו. מדובר פה בפגיעה כפולה, לא רק שיש כאן את הפגיעה מהתמכרות אותה זיהיתי כשלילית עבורי  יש כאן גם פגיעה מצד גורמים שאף אינני יודע מי הם אבל קל לשער שהאינטרסים שלנו שונים. 

מקהלה יוונית:

הו אל-גוריתם נורא

נתת לנו להגיע למחוזות מופלאים

הו אל-גוריתם נורא

הפרדת בינינו ובין פוסטים של חברים

הו-אלגוריתם נורא

עזרת להזרים בסים כבדים לאוזנינו

הו-אלגוריתם סליחה

אנו הולכות לשחק עם אל.ות גוריתמיות אחרות 

אני כבר עכשיו מזהה את כל אותם רגעים בהם אתגעגע לאלגוריתם האחד, אבל מרגיש שהחיים שלי הולכים עכשיו אל עבר הריבוי. לרגעים אני מרגיש כמו בלילה שלפני טיול, כשבודקים עם ארזת בתיק את הפנס ואת הדברים החמים ומדמיינים איך הטבע ירגיש. הטבע של האינטרנט בצורה פראית יותר, האם הוא עוד קיים? האם קיימות ערים תת קרקעיות של אינטראקציות אנושיות אחרות? הקהילה הפסיכדלית כבר לימדה אותי שכן. שיש פורומים נסתרים בהם אנשים מחליפים ידע, ורעיונות בסבלנות ובקצב איטי יותר. כל פעם שאני חושב שירדתי לשוליים אני נזכר שלצדי ישנם תמיד שוליים רחבים יותר. אני מאט. 

בחודש פברואר 2020 שהיתי במנזר של נזירי היער התאילנדים אי שם בדרום מזרח אסיה. מדובר במנזר  קטן מאוד שנמצא כחמש דקות הליכה מכפר קטן בצדו האחד וצדו השני פונה לשמורת טבע רבת יופי וגדולת היקף. בתוך שמורת הטבע ברדיוס של עד שעתיים הליכה מהסלה* הראשית פזורות מערות בהן שוהים הנזירים [זאת הפעם השניה שהמילה שוהה מוטה בפוסט הזה וזאת רק ההתחלה, ואכן היא מרמזת על הפעולה המרכזית במנזר וזאת שאני נקרא אליה גם כעת] ושם באחת המערות בלב הטבע הפראי של תאילנד החלטתי לחזור לכתוב בבלוג הזה לאחר הפסקה של תשע שנים.

מאז שחזרתי למשפחתי בספרד במרץ זה לא קרה. הקוביד-19, והסגר, והיציאה ממנו, והעולם ו.. ו.. ו.. אין באמת סיבה לזה שלא כתבתי את הפוסט הזה קודם, היו לי כבר לפחות חמש דרכים שונות לחזור לכתוב והן לא נכתבו, אבל עכשיו משקיבלתי את ההחלטה למחוק את חשבון הפייסבוק שלי בעוד שבוע ימים הבנתי שאני צריך לנצל את ההזדמנות הזאת ולחזור לכתוב כאן, ובשבוע הקרוב אכתוב פוסט ביום. זה יהיה קצר או ארוך, אינטימי או אידאולוגי, זה יהיה מה שזה יהיה אבל זה יהיה במרחב שלי, בלי האלגוריתם (לפחות לא של פייסבוק, ואני מודה לשלושת הגולשים שהגיעו עד הלום בעזרת האלגוריתם של גוגל שבו אגע בשבוע אחר).

חזרה לכתיבה בבלוג יחד עם ההחלטה למחוק את חשבון הפייסבוק שלי איננה מקרית בעיני כיוון שכניסתה של הרשת החברתית לחיי הביאה אותי אט אט למצב של אלם-כְּתָב. כמובן שבהתחלה זה הסווה את עצמו כאפשרות נוספת לביטוי בכתב, אך עבורי הפלטפורמה הזאת צמצמה יותר ויותר את הרצון שלי לכתוב. יש את השירה שעבורי מהווה מהלך הפוך בשפה ביחס למהלך שכתיבה פייסבוקית ובלוגרית עושות ולכן, כרגע לפחות, אני מרגיש שמדובר בפגיעה בעיקר בסוג מסוים של רצון לכתוב. ואני אומר פגיעה כי צריך להגיד את זה, הרצון לכתוב הוא רצון שאני אוהב ונהנה ממנו וכך היה מאז שהייתי ילד.

אז למה בעצם למחוק?

אני מתבחבש ברצינות עם הרצון הזה למחוק את חשבון הפייסבוק שלי כבר בערך שנה. במהלך השנה הזאת קראתי המון דברים מעניינים בנושא, חקרתי את החוויה האישית שלי וניסיתי לשחק עם הרגלי הצריכה שלי. אבל היום כשקיבלתי את ההחלטה זה היה מתוך התובנה שמאז שהתפקחתי מהשירות שלי בצה"ל והצטרפתי לתנועת הסרבנות ועד עכשיו פייסבוק היא המערכת הכי רחוקה מהערכים בה אני לוקח חלק פעיל. אחרי ששהיתי קצת עם התובנה הזאת הבנתי שבקלות אני יכול ליפול לאותו דפוס אליו נפלתי עם ההתעוררות הפוליטית שלי. ההתעוררות הפוליטית שלי נבעה בעיקר מתוך פצע וחוויה אישית קשה וטראומטית במהלך השירות הצבאי שלי אך לקח לי עשר שנים עד שנגעתי באותו הפצע והבנתי את ההקשר הפוליטי המערכתי שיצר אותו, בזמן ההתעוררות שמתי את כל כולי בתוך האידאולוגיה הפוליטית. אני עדיין שם ובהודיה על הזכות שהיתה לי להחשף למחשבה רדיקלית בהקשריה הפוליטיים, האנושיים והאקולוגיים, אבל לטעמי כדי להבין את הכאב הקולקטיבי עלינו להתחבר ראשית לכאב האישי שלנו. 

על יחסים מתעללים; אני והאלגוריתם

במהלך אותו חודש במנזר צמצמתי את האינטראקציה שלי עם העולם החיצון כמעט לאפס (למעט כמה שיחות קצרות ומשמחות עם בני ובת הזוג שלי).  הקשבתי לציוץ הציפורים, למנוע של אופנוע שעובר הרחק באיזה שביל, לנשימה שלי. התבוננתי ברגשות שמתעוררים בי בעקבות עבודה משותפת עם מתרגלים ונזירים, במראה השמש ששוקעת והחושך שעוד מעט יעטוף אותי ויעצור לרגע את החום המבשל של הסלעים השחורים. חייתי בסנכרון מוחלט עם הקצב של הטבע סביבי, שתיתי כל רגע קשה וכל רגע מעיף בצמא של מי שיודע שנתנה לו כאן הזדמנות פז. 

היציאה מהמנזר אל העולם, שהמשיך בינתיים  בקצב שלו, היתה מפוצצת חושים אבל אני ממש זוכר את החוויה שהיתה לי כשישבתי בחדר המלון וגללתי לראשונה בפיד שלי בפייסבוק. החלטתי מראש שאפתח את המכשיר ואקצה לעצמי חמש דקות בהן אגלול ומדי פעם אעשה עצירה ואשים לב לתחושות שהתעוררו בי. לאחר אותן חמש דקות סגרתי את הפייסבוק בתחושה של תשישות ושוק. פתאום הכתה בי המחשבה: "וואוו אשכרה הצליחו לצור אלגוריתם שמה שהוא מעודד הן: חמדנות,שנאה ואשליה (תופעות תודעתיות שבבודהיזם מוכרות כקילסות). זאת לא היתה מחשבה אידאולוגית רחבה על הסדר החברתי וכיצד הוא מאורגן על ידי אותו אלגוריתם (אליו נגיע בפוסטים הבאים) זאת הייתה חוויה שהוויתי בתודעתגוף שאני. ראיתי כיצד אני מתעורר בי כעס בעקבות דבר זה או אחר שמישהו שאינני מכיר כתב (ואם הייתי ממשיך להתבשל בכעס הזה אולי היתה נולדת בי אפילו שנאה), ראיתי את התאווה שיהיה לי משהו שיש למישהי אחרת ולי אין, וראיתי את אשליית העצמי מתגבשת לי בין האוזניים. היה בחוויה הזאת משהו דוחה שהקל עלי לא לרצות עוד ממנה בזמן הקרוב, וכך עבר השבוע הראשון מחוץ לרטריט עם דקות ספורות בלבד בפייסבוק. 

בהתחלה עשיתי לעצמי חוק של אי-פעולה: אל תגיב, אל תעשה לייק ואל תעשה שייר. התבונן במרחב והתבונן בעצמך, נסה להשאר ער! זה החזיק כמה שבועות שבהם אכן ביליתי מעט מאוד זמן בפייסבוק, אבל אז הגיע הפעם הראשונה בה הייתי "מוכרח" להגיב. קשה לזכור מה זה היה.. אני רק זוכר שזה היה איזשהו פוסט של חבר או חברה אהובים שהרגשתי רצון אותנטי לפרגן ולשלוח להם אהבה וכך עשיתי [בתמימותי]. אבל האלגוריתם הוא חכם וערמומי ומרגע שנתת לו כיף הוא כבר אוחז בידך ומספר לך כל מה שאתה ממש רוצה או ממש לא רוצה לשמוע. וכך בהתחלה הגבתי בלייק, או בלב לדברים יפים שראיתי שחברי שאינם חברי פייסבוק בלבד עושים. אחרי זה בטח באה איזו תגובה בעלת גוון אקטיביסטי, אולי ניסיתי להתחכם כי יש בי חיבה לשרשורים שאינם פוסקים ומהותם היא צחוק, כלום ושום דבר. האמת שזה לא משנה, נתתי לאלגוריתם צ'אנס והוא לפת אותי בלפיתה שגרמה לי לשוב לבהות בפייסבוק בנקודות שונות במהלך היום שלא מרצוני ותוך כדי פגיעה בהנאה שלי מהכאן ועכשיו בו יכולתי להתאמן עוד בדיג' או בתוף, לעבוד בחצר, או לקרוא ספר כולן פעולות שחשובות לי ומהן אני מפיק הנאה רבה.

כבר 897 מילים ועוד לא כתבתי שאני מכור?

הי, קוראים לי בעז ואני מכור לפייסבוק. אגב אני מכור לעוד לא מעט דברים וזה לאו דווקא בהכרח דבר רע. כמי שמרצה ומדריך מטפלים, הורים ובני נוער סביב הנושא של שימוש בחומרים יצא לי לעסוק לא מעט בנושא של התמכרויות. המילה הזאת עושה לנו כזאת קונוטציה חזקה למכורים להרואין שגרים ברחוב שאנחנו מתקשים לראות בדבר הזה שנקרא התמכרות סוג של רצף שבחלקו יכול להיות פוגעני ואף להוביל למוות ובחלקו יכול להיות ניטרלי ואני אעז להגיד שבמסגור הנכון אף מועיל. אם נמלא שאלונים לגבי התמכרות והשימוש שלנו בטלפונים, סוכר, פורנו, קניות ברשת, שוקולד ועוד, נגלה שהתמכרות היא לא רק תופעה שכיחה חברתית היא שכיחה בתוך התודעה שלנו, תודעה שהמומנטום ההביטואלי שלה גדול בהרבה מאשר אותו חופש מדומיין שניסו למכור לנו שבתוכו אנו חיות. אבל לפייסבוק אני מכור וזה פוגע בי. זה מעורר בי תחושות ורגשות שליליים שלא היו מתעוררים באותו הזמן לולא הייתי שוהה במרחב הזה, הוא גורם לי לטעות ולחשוב שאני שומר על קשר עם אנשים שאותם אני אוהב בעוד למעשה אני שומר על קשר עם איזשהו אימג' דהוי ומושטח שלהם, הוא מטעה אותי לחשוב שאני משתמש באנרגיה ובפריבילגיות שלי כדי לקדם מאבקים פוליטיים.

הרבה פעמים בדיונים סביב הנושא הזה של התנתקות מהרשתות החברתיות, עולה הטיעון הזה שבעצם זה הכל תלוי באיך אתה "משתמש" במערכת, ואכן בכינסה תלו שלט "שם משתמש". אבל הכוונה פה היא ב"משתמש" כמו בעשרות הפעמים בהם ישבתי בועדות שבהן עלתה השאלה: "וכמה זמן הנער לא משתמש?" אף אחד לא חשב שפעולת השימוש של אותו נער (או בגיר) לצורך העניין יכולה להוות מניפולציה על החומר לכולם היה ברור מה סדרי הכוחות כאן. 

אבל בעצם כמה אני מכור? אחד המדדים הוא מדד הזמן, מה מספר השעות שאת.ה מבלה ברשת החברתית? ולפי מה שקראתי אני איפשהו בחלק הנמוך של סקאלת ההתמכרויות היום לפייסבוק, אבל הבעיה שזה לא באמת אומר כלום כי המצב כל כך קשה היום ואנשים מבלים שעות רבות בפייסבוק החל ברגע בו הם פוקחים עיניים ועד הרגע בו הם עוצמים אותם. 

 אז למה בעצם להגיד שאני מכור? אני יכול לתת הסבר מפורט לכך אבל אסתפק בכך: לפני כחודש וחצי ביקשתי מבת הזוג שלי שתשנה לי את הסיסמה ולא תגיד לי מה הסיסמה. לאחר שהיא עשתה זאת יצאתי מהחשבון שהיה פתוח בטלפון ומאז אני יכול לגלול רק דרך המחשב, ועדיין אני מבלה יותר זמן משהייתי רוצה (חמש עד עשר דקות ביום נשמע לי סביר) לבלות במדיה החברתית. בנוסף אם מישהו היה מסביר לעצמי של 2007 שהפלטפורמה שאני הולך להכנס אליה הולכת לגרום לי להיות מכור אליה, לצור אצלי תחושה של תלות חברתית וכלכלית (כמו עבור רבים גם עבורי פייסבוק היא גם ערוץ שיווק לעשייה שגם מכלכלת אותי) תוך שהיא דולה עלי כל פרט מידע אפשרי ומוכרת אותו לחברות צד שלישי אין מצב שאותו עצמי היה נכנס לעסקה הזאת. 

אז כן אני מכור 

וקיבלתי עזרה פנימית וחיצונית

ואני סקרן מה השבעה הימים האלו עד המחיקה של החשבון יביאו לי לתודעה

ועוד יותר סקרן איך זה שם בצד השני נטול הרשתות החברתיות

וכיף לחזור לכתוב בבית, בו אפשר להתבטא איך שאתה רוצה ובאיזה אורך שאתה רוצה

ואם יש עיניים שקוראות אותך, ולבבות פועמים שיש בהם קשב לשהות עם טקסט של מישהו אחר, לרגע לנזול לתודעה של מישהו שהוא אינו הם, אז כמה כיף