ההתעוררות הארכאית/ טרנס מקנה

ההיסטוריה נגמרת בגלל שתרבות השליט הובילה את המין האנושי אל תוך סמטה חשוכה, וכאשר הקטסטרופה הבלתי נמנעת מתקרבת, אנשים מחפשים מטפורות ותשובות. בכל פעם שתרבות נכנסת לצרות היא משליכה את עצמה אל העבר בחיפוש אחר הרגע האחרון השפוי שהיא ידעה. והרגע השפוי האחרון שאנחנו ידענו היה במישורים של אפריקה לפני 15,000 שנים, מתנודדים בעריסה של אלת הפטריות גדולת הקרן, לפני הצבאות העומדים, לפני העבדות והרכוש, לפני הלוחמה, האלף בית הפונטי, והמונותאיזם. לפני, לפני, לפני…
ולשם העתיד לוקח אותנו, משום שהאמונה הסודית של המאה העשרים איננה מודרניות, האמונה הסודית של המאה העשרים היא נוסטלגיה לארכאי, נוסטלגיה לפלאוליתי, וזה מה שהוביל אותנו אל הפירסינג, האקספרסיוניזם המופשט, סוריאליזם, ג'אז, רוק נ' רול, ותאורית הקטסטרופה. התודעה של המאה העשרים נוסטלגית לגן העדן, שפעם התקיים במישורים מנוקדי הפטריות של אפריקה, היכן שסימביוזת הצמח-אדם התרחשה ומשכה אותנו החוצה מהגוף החייתי, ואל תוך היצור מכין הכלים, מייצר התרבות, חוקר הדמיון, שאנחנו כעת. ומדוע זה חשוב? זה חשוב מכיוון שזה מראה לנו שהדרך החוצה היא אחורה, ושהעתיד הוא החלצות קדימה אל תוך העבר.

זאת המשמעות של החוויה הפסיכדלית. זאת דלת יציאה מן ההיסטוריה וכניסה אל החיווט שמתחת ללוח באינסוף. אני אומר לכם זאת מכיוון שאם הקהילה מבינה מה הדבר אשר מחזיק אותה ביחד, אז הקהילה תוכל ליעל את עצמה למען הטיסה אל תוך ההיפר-חלל, מכיוון שמה שאנחנו צריכים הוא מיתוס חדש, מה שאנחנו צריכים הוא סיפור אמיתי חדש, שיספר לנו לאן אנחנו הולכים ביקום. והסיפור האמיתי הזה הוא שהאגו הוא תוצר של פתולוגיה, וכאשר פסילוסיבין הוא חלק קבוע מן החוויה האנושית האגו מדוכא, ודיכוי האגו משמעותו הבסתם של השליטים, של החומרניים, של רוכלי המוצרים. פסיכדלים מחזירים אותנו אל הערך הפנימי של העצמי, אל חשיבות ההרגשה של החוויה המיידית- ואף אחד אינו יכול למכור לך את זה ואף אחד לא יכול לקנות ממך את זה, אז תרבות השליט איננה מתעניינת בנוכחות ההרגשה של החוויה המיידית, אבל זה מה שמחזיק את הקהילה יחד. וככל שאנו משתחררים מהמיתוסים המטופשים של המדע, והאובססיות הילדותיות של  השוק, מה שאנו מגלים דרך החוויה הפסיכדלית הוא שבתוך הגוף, בתוך הגוף, ישנם מפלים של יופי, יופי חייזרי, מימדים חייזריים שהם חלק מהעצמי, החלק העשיר ביותר של העצמי. אני חושב שלהגיע אל הקבר מבלי לחוות חוויה פסיכדלית זה כמו להגיע אל הקבר בלי לעשות סקס מעולם. פירוש הדבר הוא שמעולם לא הבנת את המשמעות של כל זה. התעלומה היא בתוך הגוף ובדרך בה הגוף מחדיר את עצמו אל הטבע.
משמעות ההתעוררות הארכאית היא שמניזם, אקסטזה, מיניות אורגיאסטית, והבסתם של שלושת האויבים של בני-האדם. ושלושת האויבים של בני-האדם הם : הגמוניה, מונגמיה, ומונוטוניות! ואם אתם גורמים להם להתפורר אתם גורמים לשליטים להזיע, מכיוון שזה אומר שאתם מחברים מחדש את הכל, ולחבר מחדש את הכל אומר לשים בצד רעיונות של נפרדות והגדרה עצמית דרך פטיש החפצים. לחבר את הכל אומר להאזין לתודעת הגאיה, ותודעת הגאיה היא מה שאנו מכנים החוויה הפסיכדלית. זאת חווית העובדה החייה של האנטליכיה[i] של כדור הארץ. וללא החוויה הזאת אנחנו משוטטים במדבר של אידיאולוגיות מזויפות. אבל בעזרת החוויה הזאת ניתן לכוון את המצפן של העצמי, דרך קהילה, דרך ריקוד אקסטתי, מיניות, אינטליגנציה, אינטלגינציה. זה מה שעלינו להשיג כדי להחלץ קדימה אל תוך ההיפר-חלל.

לעוד כתבים של טרנס מקנה

לשמיעת טרנס מקנה מקריא את הטקסט בליווי אליאן דרים טיים

ויקי על טרנס מקנה

מאז שהגעתי להודו אני מנסה לנסח לעצמי את הגורמים שהופכים מקום למקום פסיכדלי. ישנם מקומות שונים שהם ט.א.ז אשר מכריזים על עצמם כבעלי מהות פסיכדלית, כך קורה באסיפות הגדולות של הריינבואוו ובפסטיבלי הטראנס הגדולים באירופה. קהילה שלימה מייחדת מקום וזמן לפעילות שמהותה פסיכדלית (ניתן להשתתף בהתרחשות פסיכדלית ללא שימוש בסוכנים פסיכדלים, אך כמובן שיש לכך השפעה על רמת ההבנה של המתרחש סביבך), אך האם עיר יכולה לתפקד כמקום פסיכדלי?

T.A.Z בפסטיבל VuuV 2008 בגרמניה

ראשית אולי כדאי שאנסה לנסח חלק מהמאפיינים של מקום פסיכדלי.  אפתח בהודאה בכך שהניסיון לנסח מאפיינים לחוויה הפסיכדלית בצורה הרמטית נידון לכישלון, שכן חלקים רבים ומהותיים בחוויה הפסיכדלית מתרחשים מחוץ לשפה, ויותר מזה החוויה הפסיכדלית מכוונת את הטרמפיסט הפסיכדלי להסתכל על המקומות בהם השפה קורסת, נכשלת תחת העומס החווייתי. ובכל זאת, אנסה לנסח מספר קווים מרכזיים.
הגורם הראשון הוא החוויה הויזואלית הצבעונית. אין זה אומר שהכל צריך ללבוש גוונים אשר זוהרים תחת אור אולטרה סגול, אלא שהויזואליות הופכת למוקד מרכזי בחוויה. האדום הוא הכי אדום שאפשר והכתום הוא הכי תפוז שאפשר. כל אחד מהנוכחים במקום הפסיכדלי מביא עמו את הגוון של עצמו עד הסוף, בלי לפחד להראות את גוונו האמיתי.

הגורם השני בחוויה של המקום הפסיכדלי היא התחושה החזקה של הראשוניות. כל דבר שעינך רואות קורה באינטנסיביות של "פעם ראשונה" ובשל כך יש לו משמעות. השעמום נמצא מחוץ למגרש המשחקים הפסיכדלי, כיצד יכול אדם להשתעמם כאשר אל מול עיניו נברא עולם חדש. אם להשאיל מניסוחו של שקלובסקי את שאיפותיהם של הפורמליסטים האבן חוזרת לאבניותה. כך גם לגבי התרחשויות קטנות כמו הליכה, ריקוד, או חריצת לשון, שנטענות במשמעות מיסטית, ממש כרגע הבריאה. חיוך יפה באמצע חוויה פסיכדלית יכול לברוא עולם שלם, להצמיח פרחים ויערות גשם.

הגורם השלישי הוא הרגשת האחדות. העולם נגלה כאורגניזם יחיד. המחשבה היומיומית שלנו מחלקת כל דבר לקטגוריות, מפרידה בין חי- צומח- ודומם, וגם בתוך קטגוריות אלו ממשיכה לפרק את הכל לקטגוריות שונות, אני הוא לא אתה ואתה לא אני. החלוקה האשלייתית הזאת אשר מפרידה בין הגורמים השונים מתמוססת במקום הפסיכדלי שם התלותיות של הכל בכל חשופה. כבר הזכרתי בעבר את הצעתו של אלן וואטס לראות בדבורים ובפרחים אורגניזם אחד, ואם נרחיב את התובנה הזאת ניתן להבין שכולנו אחד, תלויים אחד בשני גם אם לרב תלות זאת היא תלות נסתרת. הכל הוא חלק מהאחד ולכן כל אחד חשוב בצורה אבסולוטית לקיומו של אחד זה, ובאותו זמן איננו חשוב כלל כמהות עצמאית.

הגורם הרביעי יכול להיתפס כמנוגד לגורם השלישי, אך הוא קורה במקביל אליו. בתוך המקום הפסיכדלי כל אינדיבידואל מרגיש כאילו הוא מחזיק בתוכו את המהות של החוויה כולה. כלומר המציאות פורחת ונובלת מתוך תודעתו. הסובייקט חווה את המקום כאילו הוא נמצא במרכז והמקום הפסיכדלי סובב אותו (ובאותו זמן הסובייקט חווה את עצמו כחלק קטן מתוך חוויה אחדותית גדולה יותר).

דלהי מספקת את כל הגורמים הללו ועוד מספר גורמים פסיכדלים שאני עדיין בשלבי ניסוח שלהם. ההבעה הויזואלית המוגברת נוכחת בכל מקום. צורות שחושפות את עצמם רק לטרמפיסט הפסיכדלי נוכחות בכל פינה בתרבות ההודית, אולי אלו שאריות מהשפעתו של הסומה על תרבות זאת. הרחוב ההודי אינו משעמם לרגע, ולא רק לטייל המזדמן. ההודים עסוקים כל הזמן בצפייה בנעשה ברחוב, מהומות קמות ושוכחות רגע אחרי רגע, בין צעקות עזות לצחוק רם אין רגע דל. את תחושת התלות של הכל בכל לא ניתן להרגיש חזק יותר מאשר במקום כמו דלהי. כולם נתמכים ותומכים בכולם, הכל אחד. כאשר הקטגוריות המבדילות בין אדם אחד לשני נמסות, נעלם גם מושג הפרטיות.

התרבות הפסיכדלית הושפעה רבות מהודו ואימצה סממנים הודים רבים כמו סמלי האום הקיטשים שתלויים במסיבות רבות ודמויות האלים, אך לא לקרבה זאת כיוונתי. הקרבה עליה אני מדבר היא קירבה שאיננה יכולה להיווצר על ידי חיקוי שכן היא קירבה המבוססת על המתרחש ברמת החוויה במוחו של הטרמפיסט בזמן השהייה בעולמות המקבילים.

לתמונה אין שום קשר לדלהי- מצד שני לא יכולתי לדחות את הדחף להעלות תמונה מהפוג'ה ברישיקש

האם ההשפעות הפסיכדליות של הסומה הן שהובילו תרבות זאת לתובנות עמוקות אלו אשר להן קשר ישיר עם החוויה הפסיכדלית? קשה להכריע בשאלה זאת. בכל מקרה דלהי ככל חוויה פסיכדלית נשארת בסופו של דבר כשאלה פתוחה. החוויה הפסיכדלית איננה מכוונת אל התשובה הנכונה, אלא מכוונת את האדם לשאלה הנכונה.

ראש מלוכלך

חזרתי מעשרה ימי ויפאסנה לפני כמה ימים. בקורא הגוגל שלי חיכו לי 85 פריטים חדשים שהועלו בבלוגים ואתרים שונים שאני קורא ברשת (זה לאחר שביום לפני הויפאסה ניתקתי כמות אדירה של בלוגים ואתרים שהייתי רשום אליהם אבל לא ממש קראתי בזמן האחרון), בגי' מייל חיכו לי עשרות מיילים, כך גם במייל של האוניברסיטה. הסלולרי נפתח ומיד החל לצפצף ולרטוט כאחוז דיבוק, סמסים מכל מני אנשים שתוהים לאן נעלמת, או אם בא לך להפגש יותר מאוחר. העיתון סיפר שעוד אין ממשלה, בדרך הביתה נשים חצי ערומות מחייכות אלי (משלטי חוצות). כל הלכלוך הזה מציף את התודעה שלנו דקה אחרי דקה, יום אחרי יום. הגלישה הראשונה ברשת לאחר עשרה ימים של שקט מוחלט ותודעה מחודדת היתה חוויה קשה. לינק מוביל ללינק מוביל ללינק, רעש מוביל לרעש מוביל לרעש, וכך נראית המציאות שלנו. בכל מקום מנסים לדחוף לנו מידע (לא ידע חס וחלילה), ואנחנו כמו דגים באקווריום אצים להתפטם, עטים על היד המושיטה פירורים מסריחים מתוך קופסא צהובה. קוראים בספר וחושבים על ארוחת הצהריים שצריך לבשל, מבשלים וחושבים על תוכנית הטלויזיה שנראה, צופים בטלויזיה וחושבים על הקפה שנשתה עם החברים, התודעה משננת מנטרה: רק לא כאן ועכשיו! רק לא כאן ועכשיו!

יש מצב לתודעה אחרת

אני חושב שזה קרה בערב של היום השלישי בקורס. יצאתי לחצר הסתכלתי על העצים והבנתי שמשהו בסיסי מאוד השתנה- התודעה. ממש בדומה לתחילתה של החוויה הפסיכדלית גם כאן למרות ההכרות המוקדמת עם התודעה האחרת התגובה הראשונה היתה: "וואוו לא זכרתי שזה יכול להיות ככה". התודעה האחרת שונה בתכלית מהתודעה בה אנו שרויים במצב היומיומי אך השינוי איננו שינוי של היפוך אלא של חידוד. פתאום העץ נעשה הרבה יותר עצי, האבן אבנית, הנמלה נמלית, ובמקביל להתעצמות זאת מתעצמת התובנה כי עצם החלוקה לקטגוריות: עץ, אבן, נמלה, היא חלוקה מלאכותית. אלן וואטס מעלה בסרט "a conversation with my self"  את התובנה הבאה: ללא הפרח הדבורה לא יכלה להתקיים, וללא הדבורה הפרח לא יכל להתקיים, כך שלמעשה ניתן לחשוב על מציאות שמגדירה את הפרח ואת הדבורה כאורגניזם אחד. את הרעיון הזה אפשר להמשיך ולפתח עד שבסופו תתגלה המסקנה כי הכל אחד, ועצם ההפרדה היא מלאכותית. המעניין בתרגול הויפאסנה הוא שהתובנות הללו אינן מגיחות מתוך התפלפלות פילוסופית ומאמץ אינטקלקטואלי אלא שואבות את כחן מהתבוננות בתחושות השונות בגוף המודט.

אם מישהו היה נכנס ביום השישי או השביעי לאתר הקורס בזמן הפסקת התה בערב הוא היה משוכנע כי נקלע לבית משוגעים. כל אחד יושב בפינה אחרת ללא לדבר, בוהה בנקודה מסויימת לאורך זמן ממושך. לאחר התבוננות ממושכת באנשים הוא היה שם לב למשיכה שיש לכל המטופלים להתבוננות בעולם הצומח והחי. אחד גוחן מעל קן נמלים ולא זז משם למשך דקות ארוכות, אחר שוכב על הדשא כך שגופו מתחת לשיח פורח ומבטו מופנה אל עבר הפרחים והשמים. אחד הדברים המדהימים בחוויה הזאת היא שדרך מבט בפרח/נמלה/עשב/פח-זבל אתה מוצא את עצמך מביט דווקא על עצמך, עצמך כפי שלא חווית מזה זמן רב. לא במקרה כתבתי "מזה זמן רב" ולא "מעולם", שכן בתקופת הילדות, הדלת שדרכה הסובייקט חווה את עצמו כבלתי נפרד מהעולם עודנה פתוחה. ההתבוננות פנימה והפחתת הגירויים החיצוניים שמפריעים לתודעה להיות מרוכזת מאפשרים לפתוח חרך (חרך זעיר למדי למי שלא מתרגל זאת על בסיס יומי). הפסקת הדיבור עוזרת עזרה משמעותית לחוויה זאת.השפה הרי מרחיקה אותנו מהחוויה הראשונית שלנו עם העולם ובכך היא משמשת למעשה טשטוש של האמת ולא חידוד שלה. במסתו הנהדרת "גילוי וכיסוי בלשון" כותב ביאליק: "שעה שנדהם, למשל, אדם הראשון מקול הרעם – "קול ה' בכוח, קול ה' בהדר" – ובנפלו על פניו, מוכה תמהון ואחוז חרדת אלהים, פרצה אז מפיו מאליה – נאמר, בחיקוי לקול הטבע – מין הברה פראית, מעין שאגת חיה, קרובה לקול "רְרְ". ביאליק מציע לראות במקור הראשוני של המילה (בהברה) חיקוי לקול הטבע (לאמת כפי שנחוותה על ידי הסובייקט), החיקוי מתפקד כחוצץ בין הסובייקט לעולם. הצורך העז של בני האדם לתקשר גובר על תשוקתם לאמת (ואין צורך להתנסות בחקר עמוק של התודעה כדי ללמוד עובדה זאת, מספיקה התבוננות שטחית בעולם). בניגוד לשינוי התודעה הפסיכדלי השינוי שעובר מודט ויפאסנה הוא שינוי אל עבר חוויה שברירית בהרבה. אין פה קפיצה אל מן עולם מקביל בו תודעת האחדות היא מוחלטת ויציבה, אלא רק הצצה דרך חרך באפשרות תודעתית אחרת.

החוויה הפסיכדלית זורקת את התודעה של המשתמש [ללא התחשבות במקום בו הוא נמצא על הדרך] הישר אל לב ליבה של החוויה האחדותית, אל לב ליבו של השינוי התחבירי במציאות- השינוי הוא כל כך עצמתי וישיר עד שהוא דומה לחשיפה של פילם (אותו סליל שבעבר שימש צלמים) לעצמת אור חזקה מדי. בחזרה למציאות היומיומית מגלה האדם כי אותה תמונה חדה שראה אך לפני מספר שעות הפכה למספר כתמים שמהם זכרונו צריך להרכיב מחדש את התמונה. אין לזלזל בכתמים אלו אשר נשארו על הפילם, בשימוש נכון ונבון הם עשויים להפוך לאבני היסוד של היפים שבקולאז'ים. השינוי שעובר מודט הויפאסנה (וכאן אני מדבר על המודט המתחיל ועל זה שבאמצע הדרך) הוא שינוי עדין יותר. במקביל לתחושת השתנות התודעה שחוויתי החל מהיום השלישי חוויתי את התחושה ששינוי תודעתי זה הוא שברירי ועדין. מספיק שאפתח את פי ואנסה להסביר את השינוי וכבר השינוי התודעתי יתפוגג. השוני העיקרי בין שתי החוויות הוא שחווית הויפאסנה מציעה בראש ובראשונה טכניקה (לפני התאוריה והפילוסופיה) שבעזרתה ניתן יהיה לחזק את שינוי התודעה, לעומת זאת הפסיכדליה איננה מציעה טכניקה אלא טכנולוגיה. השינוי ההדרגתי שעובר המודט יהיה מותאם תמיד למיקומו על הדרך הארוכה אל עבר שינוי התודעה המוחלט, בעוד השינוי התודעתי שמציעה הפסיכדליה יהיה בעיקרו תלוי בטכנולוגיה בה משתמש האדם ולא במיקומו (למרות שגם כאן ישנה התחשבות במקומו של האדם על הדרך), ובכל זאת ישנה קירבה רבה בין שתי החוויות.

ניתן לחשוב על השינוי התודעתי כשינוי תחבירי שעוברת המציאות. אבני היסוד נשארות אותן אבני היסוד, העץ הוא עץ, הפרח פרח, והנמלה נמלה, אין פילים ורודים ודרקונים יורקי אש לא בחוויה הזאת ולא בחוויה הזאת, למרות הסיפורים שמתעקשים לספר לנו.  מה שמשתנה היא הדרך שבה אנו מרכיבים את המציאות/המשפט. בכל שפה ישנם חוקים לגבי הסדר שבה השפה מתפקדת האם פועל בא לפני שם העצם או אחריו והיכן יופיע שם התואר. תבניות אלו מקובעות במוחו של כל דובר גם אם לא חשב על הגדרות אלו מעולם. כל דובר עברית ידע להגיד שהמשפט "הלכתי בדרך הארוכה" הוא נכון ואילו "הלכתי הארוכה בדרך" איננו נכון. לא צריך מורות ללשון בשביל תובנה זו, זאת היא תובנה טבעית של דובר בשפה העברית. כך גם אין צורך להסביר דברים מסוימים לדובר הפסיכדלי/ויפאסנאי. השינוי התחבירי שעוברת התודעה איננו שינוי אסתטי בלבד שמאפשר למציאות/משפט להסתדר בדרכים חדשות שהיו חסומות בפני הסובייקט בתודעתו הקודמת, השינוי התחבירי גורם לשינוי עמוק בחוויה הרגשית של הסובייקט את העולם.

במהלך החוויות האלו אני מוצא את עצמי תוהה רבות על הקירבה שבין חוויה מסוג זה לבין שירה. השירה אף היא מאפשרת שינוי תחבירי עמוק של השפה על מנת לבנות אפשרות לחוויה אחרת של העולם. בניגוד לפרוזה שמשתמשת בשפה בצורה עודפת (הדיבור הוא גם צורה עודפת של השפה), השירה משתמשת בשפה בצורה מצומצמת יותר. הפרוזה בוחרת בדרך שמעצימה את התקשורת ומתרחקת מהאמת ואילו השירה פעמים רבות שומרת על חוט קשר דק עם התקשורת וקופצת ראש אל תוך בריכת האמת. בקריאה של שיר רב עצמה מתבצע שינוי תודעתי אצל הקורא. השירה נמצאת במקומות רבים, היא נמצאת בטבע, וברחובות הסואנים, היא נמצאת בכוס הקפה השחור, ובעשן הבורח מהפה, ורק לעתים היא נמצאת בתוך הגבול התחום אותו אנו מכנים שיר.

עכשיו הזמן לחזור ליומיום, לפתוח את הדלת ולתת למאגרי הלכלוך להשפך שוב אל תוך התודעה, ובכל זאת להלחם עליה שלא תתלכלך לגמרי. תירגול הויפאסנה הולך ונהיה קשה מיום ליום, הראש המלוכלך מתקשה לחזור לחדות שמצא בסטריליות של הקורס, ובכל זאת צריך להמשיך לעבוד, להמשיך ולמצוא את הפינות בחיים שמזכירות כי ישנה אפשרות תחבירית אחרת לתודעה, כי אנחנו מגרדים את קצה היכולת של החוויה שלנו עם העולם. להמשיך להזכיר לעצמך שגם אם זה קשה, בדירת היחיד בתוך ראשך מישהו צריך להוריד את הזבל, והמישהו הזה הוא אתה.