בשבוע שעבר התקיים בירושלים בפעם השלישית פסטיבל השירה "מטר על מטר" שמאחוריו עומדת קבוצת "כתובת" הירושלמית. פסטיבל שירה, כמו פעולות תרבותיות שונות, נמדד לא רק באיכויותיו החד פעמיות, אלא גם ביכולת להחזיק לאורך זמן. כעבור שלוש שנים שבהם נערך הפסטיבל, ניתן לומר שהוא הפך להיות אחד הפסטיבלים החשובים והתוססים ביותר בעולם השירה הישראלית. בעוד פסטיבלים כפסטיבל מטולה ו"ימי שירה במדבר" (שנערך מדי שנה במדרשת שדה-בוקר) מייצרים מעין מרחב סטרילי שבו השירה מתקיימת למשך סוף השבוע, פסטיבל מטר על מטר משלב את השירה במרחב הישראלי היומיומי במרכז ירושלים ובאמצע השבוע. השילוב של הפסטיבל במרקם הירושלמי הטעון דווקא באמצע השבוע הוא המשך ישיר לפעילותה של קבוצת 'כתובת' שמסירותה לשילוב השירה בחברה הישראלית ולעיר ירושלים בפרט בולט בכל עשייתה. לכבוד הפסטיבל דיברתי עם חבר קבוצת כתובת גלעד מאירי:
בשנים האחרונות יש יותר ויותר פסטיבלי שירה בארץ, כיצד אתה מסביר את התופעה ומה מייחד את פסטיבל מטר על מטר משאר הפסטיבלים?
מאירי: פריחת הפסטיבלים היא שלוחה של התרבות הפופולארית המשפיעה על השירה ועל הניסיון של המשוררים להשתלט על אמצעי ייצור ספרותיים. הודות לעוצמת החשיפה וליכולת התקציבית של מנגנון הפסטיבל, השירה זוכה לבמה תקשורתית מקיפה ולמפגש יחסית רחב עם קהלים חדשים, מה שהספר הבודד, ערב קריאת השירה והביקורת מתקשים להפיק. בפסטיבל יש ביטוי משמעותי למימד האוראלי של השירה, לפרפורמנס ולדיאלוג עם הקהל, למשל, מחיאות כפיים, שיחה לאחר הקריאה וחתימה על ספר השירה שזה עתה נרכש. המפגש הקרנבלי הישיר, האינטנסיבי והמגוון בפסטיבל מעניק לשירה חיות שאיננה מצויה ברגע האינטימי של קריאת הספר בחדר. מטר על מטר מתייחד משאר פסטיבלי השירה בישראל הודות למספר מאפיינים: הוא ממלכתי ולא ממלכתי כאחד, קרי, הוא מנוהל באופן מקצועי כראוי למוסד תרבות ("מקום לשירה"), אך הוא מובל ומונחה על ידי קבוצה ספרותית ("כתובת"); הוא איננו מוגבל על ידי אג'נדה פואטית; המיקום האקזוטי שלו בירושלים – סמטאות לב העיר (נחלאות) והשוק; היקף גדול של משוררים (קצת מעל חמישים מדי שנה); במה גדולה למשוררים צעירים (קרוב לחמישים אחוז); מעמד דומיננטי להרכבי רוק ותיקים וצעירים; הישראליות שלו (הוא איננו פסטיבל בינלאומי); הוא תורם לגיבוש זהות עבור ירושלים ומרכזה כעוגן תרבותי ליברלי; הודות למרכיבים אלו מטר על מטר הוא שילוב ייחודי של פסטיבל מכובד, אך צעיר.
בתוך כל העשייה של קבוצת 'כתובת' שאתה חלק ממנה, וניתן אף לומר מוביל אותה בצורה מסוימת, מה תפקידו של הפסטיבל?
מאירי: הפסטיבל הוא שיא של פעילות. הוא מלכד אותנו כקבוצה ומחייב אותנו לתרום מעבר למה שאנו תורמים לשירה ברגיל. הפסטיבל יוצר אקסטזה, ריגוש והתלהבות בעשייה של כתובת ובעולם השירה בכלל. הוא מעניק במה למשוררים רבים שאנו מבקשים לארח, אך במהלך השנה לא מסתייע לתיתה. באמצעותו מתאפשרת חשיפת בוגרי סדנאות של כתובת. הפסטיבל הוא מנוף לפרסום, לשיווק וליחסי ציבור של כל הפעילות של מקום לשירה ושל משוררי כתובת עצמם. הוא מסייע להגדיל את המחזור הכספי.
בבועת השירה נוטים להתמקד רבות בויכוחים על המצב הפואטי של השירה ומזניחים את הדיון במצב הכלכלי או יותר נכון האנטי כלכלי של השירה. איזה בעיות עולות כשמארגנים פסטיבל שירה ומה החזון שלך לפתרונן האפשרי של בעיות אלו?
מאירי: פסטיבל שירה מחייב רמות ניהול אמנותי והפקה מעולות. בפסטיבל סוף סוף יש קהל לשירה, לכן זו תהא טעות גדולה להבריח אותו מהשירה עקב תקלות הפקה קשות כפי שקורה לא אחת בפסטיבלי שירה חצי מאולתרים אמנותית והפקתית.
על מנת להפיק פסטיבל מעולה יש צורך בשילוב של כוח אדם ספרותי-הפקתי מיומן ושל תקציב, וכאלו יש מעט בנמצא. מכאן, יש להכשיר יזמי ספרות בבית-הספר התיכון ובמוסדות להשכלה גבוהה. במקביל על מוסדות התמיכה להגדיר את השירה כיעד מועדף. פסטיבל שירה לא יכול להתבסס על הכנסות מכרטיסים (אולי למעט הופעות מסוימות), כי זהו מדיום מאתגר. לכן יזמי פסטיבל השירה לרוב מעדיפים לאפשר כניסה חינם, כי תמונה אחת של אולם מלא תגייס הרבה יותר כסף מתורמים ומתקציבי תמיכה מאשר כמה עשרות כרטיסים שנמכרו בדוחק. לאור זאת, הפסטיבל חייב להיות מסובסד לעומק על ידי המדינה, המועצות המקומיות וקרנות התרבות והחינוך, אלא שנכון לעתה גורמי התמיכה טרם הכירו במגבלות של המדיום והם אינם מעניקים לו סבסוד מתאים. לדוגמה, עיריית ירושלים לא תמכה השנה בפסטיבל ובכלל תמיכתה במקום לשירה מגוחכת.
הפתרון לבעיית השירה, ולא רק לפסטיבל, הוא כינונו של חוק שירה. המדינה חייבת להכיר בכך שמוסד הספרות מחייב סבסוד קבוע, שוטף ועמוק, כי כמו בית הספר והמרפאה – הוא איננו מותרות. לדוגמה, ללא המחויבות הכלכלית של מנהל מינהל קהילתי לב העיר, אורי עמדי, לא היה מקום לשירה מצליח לקדם דבר בעולם השירה. האם זהו תפקידו של מנהל מינהל קהילתי לפתח מוסדות תרבות מובילים או שמא זו תפקידה של המדינה והרשות המקומית?
למרות שפסטיבל "מטר על מטר" הצליח למשוך אליו קהל גדול, ולמקם את עצמו כאחד מפסטיבלי השירה החשובים בארץ, ישנו מקום גם לביקורת. כיצד ייתכן שבתקופה שבה השירה הפוליטית תופסת מקום כל כך מרכזי בכתיבה הישראלית לא יוחד ולו ערב הקראה או שיח אחד בנושא זה? דווקא בירושלים הטעונה פוליטית, בזמן שמגרשים אנשים מבתיהם היה ראוי ששירה כזאת ושיח כזה ישמעו.
באחד הערבים של הפסטיבל נכחה בעיר קבוצת 'גרילה תרבות' בהפגנת סולידריות עם המגורשים משיח' ג'ארח, הגיוני היה שפעולת גרילה זאת תקבל התייחסות כלשהי בפסטיבל עצמו, שהרי חוסר ההתייחסות למצב הפוליטי הוא בעצמו פעולה פוליטית. לטעמי, בניגוד לדעתו של גלעד מאירי שחוסר אג'נדה פואטית הוא יתרון, מצב זה הוא חסרון מובהק. פסטיבל "מטר על מטר" מנוהל לא על ידי עסקני שירה אלא על ידי קבוצת משוררים, ומכאן ראוי שתהיה לו איזושהי אמירה פואטית, וכקבוצה של משוררים שרואים את עצמם כפעילים חברתיים ראוי שתהיה לו גם עמדה פואטו-פוליטית. אין זה אומר שבעקבות אג'נדה פואטית על קבוצת "כתובת" להדיר משוררים שאינם עונים לטעמם האסתטי. אמירה פואטית ופוליטית יכולה להתרחש גם תוך כדי שיח, והרי פסטיבל הוא במה נהדרת לשיח שכזה. הרצון של קבוצת "כתובת" להישאר ליברלים על ידי אי-נקיטת עמדה עומד בעוכרם. ליברליות זו מעקרת את המעשה הפואטי והפוליטי כאחד ומשמשת כאקט של הסרת אחריות מהמשוררים/מפיקים בקבוצה. יצירת ערבי שיח, מעבר למפגשים עם משוררים בודדים, היתה יכולה להרחיב את הפעולה של הפסטיבל, ולייצר קרקע פורייה לדיון (הכל כך חסר) בשירה הנכתבת בישראל.
ניתן רק לצפות לפסטיבל "מטר על מטר" של שנה הבאה, ולקוות שחברי "כתובת" ימשיכו לפתח את רעיון הפסטיבל, ולחדד את עמדתם גם בתוך הרעיון הליברלי, וכמובן לא פחות חשוב שיצליחו להמשיך למשוך קהל כה רב לצפות במופעי השירה.
