בחודש פברואר 2020 שהיתי במנזר של נזירי היער התאילנדים אי שם בדרום מזרח אסיה. מדובר במנזר  קטן מאוד שנמצא כחמש דקות הליכה מכפר קטן בצדו האחד וצדו השני פונה לשמורת טבע רבת יופי וגדולת היקף. בתוך שמורת הטבע ברדיוס של עד שעתיים הליכה מהסלה* הראשית פזורות מערות בהן שוהים הנזירים [זאת הפעם השניה שהמילה שוהה מוטה בפוסט הזה וזאת רק ההתחלה, ואכן היא מרמזת על הפעולה המרכזית במנזר וזאת שאני נקרא אליה גם כעת] ושם באחת המערות בלב הטבע הפראי של תאילנד החלטתי לחזור לכתוב בבלוג הזה לאחר הפסקה של תשע שנים.

מאז שחזרתי למשפחתי בספרד במרץ זה לא קרה. הקוביד-19, והסגר, והיציאה ממנו, והעולם ו.. ו.. ו.. אין באמת סיבה לזה שלא כתבתי את הפוסט הזה קודם, היו לי כבר לפחות חמש דרכים שונות לחזור לכתוב והן לא נכתבו, אבל עכשיו משקיבלתי את ההחלטה למחוק את חשבון הפייסבוק שלי בעוד שבוע ימים הבנתי שאני צריך לנצל את ההזדמנות הזאת ולחזור לכתוב כאן, ובשבוע הקרוב אכתוב פוסט ביום. זה יהיה קצר או ארוך, אינטימי או אידאולוגי, זה יהיה מה שזה יהיה אבל זה יהיה במרחב שלי, בלי האלגוריתם (לפחות לא של פייסבוק, ואני מודה לשלושת הגולשים שהגיעו עד הלום בעזרת האלגוריתם של גוגל שבו אגע בשבוע אחר).

חזרה לכתיבה בבלוג יחד עם ההחלטה למחוק את חשבון הפייסבוק שלי איננה מקרית בעיני כיוון שכניסתה של הרשת החברתית לחיי הביאה אותי אט אט למצב של אלם-כְּתָב. כמובן שבהתחלה זה הסווה את עצמו כאפשרות נוספת לביטוי בכתב, אך עבורי הפלטפורמה הזאת צמצמה יותר ויותר את הרצון שלי לכתוב. יש את השירה שעבורי מהווה מהלך הפוך בשפה ביחס למהלך שכתיבה פייסבוקית ובלוגרית עושות ולכן, כרגע לפחות, אני מרגיש שמדובר בפגיעה בעיקר בסוג מסוים של רצון לכתוב. ואני אומר פגיעה כי צריך להגיד את זה, הרצון לכתוב הוא רצון שאני אוהב ונהנה ממנו וכך היה מאז שהייתי ילד.

אז למה בעצם למחוק?

אני מתבחבש ברצינות עם הרצון הזה למחוק את חשבון הפייסבוק שלי כבר בערך שנה. במהלך השנה הזאת קראתי המון דברים מעניינים בנושא, חקרתי את החוויה האישית שלי וניסיתי לשחק עם הרגלי הצריכה שלי. אבל היום כשקיבלתי את ההחלטה זה היה מתוך התובנה שמאז שהתפקחתי מהשירות שלי בצה"ל והצטרפתי לתנועת הסרבנות ועד עכשיו פייסבוק היא המערכת הכי רחוקה מהערכים בה אני לוקח חלק פעיל. אחרי ששהיתי קצת עם התובנה הזאת הבנתי שבקלות אני יכול ליפול לאותו דפוס אליו נפלתי עם ההתעוררות הפוליטית שלי. ההתעוררות הפוליטית שלי נבעה בעיקר מתוך פצע וחוויה אישית קשה וטראומטית במהלך השירות הצבאי שלי אך לקח לי עשר שנים עד שנגעתי באותו הפצע והבנתי את ההקשר הפוליטי המערכתי שיצר אותו, בזמן ההתעוררות שמתי את כל כולי בתוך האידאולוגיה הפוליטית. אני עדיין שם ובהודיה על הזכות שהיתה לי להחשף למחשבה רדיקלית בהקשריה הפוליטיים, האנושיים והאקולוגיים, אבל לטעמי כדי להבין את הכאב הקולקטיבי עלינו להתחבר ראשית לכאב האישי שלנו. 

על יחסים מתעללים; אני והאלגוריתם

במהלך אותו חודש במנזר צמצמתי את האינטראקציה שלי עם העולם החיצון כמעט לאפס (למעט כמה שיחות קצרות ומשמחות עם בני ובת הזוג שלי).  הקשבתי לציוץ הציפורים, למנוע של אופנוע שעובר הרחק באיזה שביל, לנשימה שלי. התבוננתי ברגשות שמתעוררים בי בעקבות עבודה משותפת עם מתרגלים ונזירים, במראה השמש ששוקעת והחושך שעוד מעט יעטוף אותי ויעצור לרגע את החום המבשל של הסלעים השחורים. חייתי בסנכרון מוחלט עם הקצב של הטבע סביבי, שתיתי כל רגע קשה וכל רגע מעיף בצמא של מי שיודע שנתנה לו כאן הזדמנות פז. 

היציאה מהמנזר אל העולם, שהמשיך בינתיים  בקצב שלו, היתה מפוצצת חושים אבל אני ממש זוכר את החוויה שהיתה לי כשישבתי בחדר המלון וגללתי לראשונה בפיד שלי בפייסבוק. החלטתי מראש שאפתח את המכשיר ואקצה לעצמי חמש דקות בהן אגלול ומדי פעם אעשה עצירה ואשים לב לתחושות שהתעוררו בי. לאחר אותן חמש דקות סגרתי את הפייסבוק בתחושה של תשישות ושוק. פתאום הכתה בי המחשבה: "וואוו אשכרה הצליחו לצור אלגוריתם שמה שהוא מעודד הן: חמדנות,שנאה ואשליה (תופעות תודעתיות שבבודהיזם מוכרות כקילסות). זאת לא היתה מחשבה אידאולוגית רחבה על הסדר החברתי וכיצד הוא מאורגן על ידי אותו אלגוריתם (אליו נגיע בפוסטים הבאים) זאת הייתה חוויה שהוויתי בתודעתגוף שאני. ראיתי כיצד אני מתעורר בי כעס בעקבות דבר זה או אחר שמישהו שאינני מכיר כתב (ואם הייתי ממשיך להתבשל בכעס הזה אולי היתה נולדת בי אפילו שנאה), ראיתי את התאווה שיהיה לי משהו שיש למישהי אחרת ולי אין, וראיתי את אשליית העצמי מתגבשת לי בין האוזניים. היה בחוויה הזאת משהו דוחה שהקל עלי לא לרצות עוד ממנה בזמן הקרוב, וכך עבר השבוע הראשון מחוץ לרטריט עם דקות ספורות בלבד בפייסבוק. 

בהתחלה עשיתי לעצמי חוק של אי-פעולה: אל תגיב, אל תעשה לייק ואל תעשה שייר. התבונן במרחב והתבונן בעצמך, נסה להשאר ער! זה החזיק כמה שבועות שבהם אכן ביליתי מעט מאוד זמן בפייסבוק, אבל אז הגיע הפעם הראשונה בה הייתי "מוכרח" להגיב. קשה לזכור מה זה היה.. אני רק זוכר שזה היה איזשהו פוסט של חבר או חברה אהובים שהרגשתי רצון אותנטי לפרגן ולשלוח להם אהבה וכך עשיתי [בתמימותי]. אבל האלגוריתם הוא חכם וערמומי ומרגע שנתת לו כיף הוא כבר אוחז בידך ומספר לך כל מה שאתה ממש רוצה או ממש לא רוצה לשמוע. וכך בהתחלה הגבתי בלייק, או בלב לדברים יפים שראיתי שחברי שאינם חברי פייסבוק בלבד עושים. אחרי זה בטח באה איזו תגובה בעלת גוון אקטיביסטי, אולי ניסיתי להתחכם כי יש בי חיבה לשרשורים שאינם פוסקים ומהותם היא צחוק, כלום ושום דבר. האמת שזה לא משנה, נתתי לאלגוריתם צ'אנס והוא לפת אותי בלפיתה שגרמה לי לשוב לבהות בפייסבוק בנקודות שונות במהלך היום שלא מרצוני ותוך כדי פגיעה בהנאה שלי מהכאן ועכשיו בו יכולתי להתאמן עוד בדיג' או בתוף, לעבוד בחצר, או לקרוא ספר כולן פעולות שחשובות לי ומהן אני מפיק הנאה רבה.

כבר 897 מילים ועוד לא כתבתי שאני מכור?

הי, קוראים לי בעז ואני מכור לפייסבוק. אגב אני מכור לעוד לא מעט דברים וזה לאו דווקא בהכרח דבר רע. כמי שמרצה ומדריך מטפלים, הורים ובני נוער סביב הנושא של שימוש בחומרים יצא לי לעסוק לא מעט בנושא של התמכרויות. המילה הזאת עושה לנו כזאת קונוטציה חזקה למכורים להרואין שגרים ברחוב שאנחנו מתקשים לראות בדבר הזה שנקרא התמכרות סוג של רצף שבחלקו יכול להיות פוגעני ואף להוביל למוות ובחלקו יכול להיות ניטרלי ואני אעז להגיד שבמסגור הנכון אף מועיל. אם נמלא שאלונים לגבי התמכרות והשימוש שלנו בטלפונים, סוכר, פורנו, קניות ברשת, שוקולד ועוד, נגלה שהתמכרות היא לא רק תופעה שכיחה חברתית היא שכיחה בתוך התודעה שלנו, תודעה שהמומנטום ההביטואלי שלה גדול בהרבה מאשר אותו חופש מדומיין שניסו למכור לנו שבתוכו אנו חיות. אבל לפייסבוק אני מכור וזה פוגע בי. זה מעורר בי תחושות ורגשות שליליים שלא היו מתעוררים באותו הזמן לולא הייתי שוהה במרחב הזה, הוא גורם לי לטעות ולחשוב שאני שומר על קשר עם אנשים שאותם אני אוהב בעוד למעשה אני שומר על קשר עם איזשהו אימג' דהוי ומושטח שלהם, הוא מטעה אותי לחשוב שאני משתמש באנרגיה ובפריבילגיות שלי כדי לקדם מאבקים פוליטיים.

הרבה פעמים בדיונים סביב הנושא הזה של התנתקות מהרשתות החברתיות, עולה הטיעון הזה שבעצם זה הכל תלוי באיך אתה "משתמש" במערכת, ואכן בכינסה תלו שלט "שם משתמש". אבל הכוונה פה היא ב"משתמש" כמו בעשרות הפעמים בהם ישבתי בועדות שבהן עלתה השאלה: "וכמה זמן הנער לא משתמש?" אף אחד לא חשב שפעולת השימוש של אותו נער (או בגיר) לצורך העניין יכולה להוות מניפולציה על החומר לכולם היה ברור מה סדרי הכוחות כאן. 

אבל בעצם כמה אני מכור? אחד המדדים הוא מדד הזמן, מה מספר השעות שאת.ה מבלה ברשת החברתית? ולפי מה שקראתי אני איפשהו בחלק הנמוך של סקאלת ההתמכרויות היום לפייסבוק, אבל הבעיה שזה לא באמת אומר כלום כי המצב כל כך קשה היום ואנשים מבלים שעות רבות בפייסבוק החל ברגע בו הם פוקחים עיניים ועד הרגע בו הם עוצמים אותם. 

 אז למה בעצם להגיד שאני מכור? אני יכול לתת הסבר מפורט לכך אבל אסתפק בכך: לפני כחודש וחצי ביקשתי מבת הזוג שלי שתשנה לי את הסיסמה ולא תגיד לי מה הסיסמה. לאחר שהיא עשתה זאת יצאתי מהחשבון שהיה פתוח בטלפון ומאז אני יכול לגלול רק דרך המחשב, ועדיין אני מבלה יותר זמן משהייתי רוצה (חמש עד עשר דקות ביום נשמע לי סביר) לבלות במדיה החברתית. בנוסף אם מישהו היה מסביר לעצמי של 2007 שהפלטפורמה שאני הולך להכנס אליה הולכת לגרום לי להיות מכור אליה, לצור אצלי תחושה של תלות חברתית וכלכלית (כמו עבור רבים גם עבורי פייסבוק היא גם ערוץ שיווק לעשייה שגם מכלכלת אותי) תוך שהיא דולה עלי כל פרט מידע אפשרי ומוכרת אותו לחברות צד שלישי אין מצב שאותו עצמי היה נכנס לעסקה הזאת. 

אז כן אני מכור 

וקיבלתי עזרה פנימית וחיצונית

ואני סקרן מה השבעה הימים האלו עד המחיקה של החשבון יביאו לי לתודעה

ועוד יותר סקרן איך זה שם בצד השני נטול הרשתות החברתיות

וכיף לחזור לכתוב בבית, בו אפשר להתבטא איך שאתה רוצה ובאיזה אורך שאתה רוצה

ואם יש עיניים שקוראות אותך, ולבבות פועמים שיש בהם קשב לשהות עם טקסט של מישהו אחר, לרגע לנזול לתודעה של מישהו שהוא אינו הם, אז כמה כיף

ההתעוררות הארכאית/ טרנס מקנה

ההיסטוריה נגמרת בגלל שתרבות השליט הובילה את המין האנושי אל תוך סמטה חשוכה, וכאשר הקטסטרופה הבלתי נמנעת מתקרבת, אנשים מחפשים מטפורות ותשובות. בכל פעם שתרבות נכנסת לצרות היא משליכה את עצמה אל העבר בחיפוש אחר הרגע האחרון השפוי שהיא ידעה. והרגע השפוי האחרון שאנחנו ידענו היה במישורים של אפריקה לפני 15,000 שנים, מתנודדים בעריסה של אלת הפטריות גדולת הקרן, לפני הצבאות העומדים, לפני העבדות והרכוש, לפני הלוחמה, האלף בית הפונטי, והמונותאיזם. לפני, לפני, לפני…
ולשם העתיד לוקח אותנו, משום שהאמונה הסודית של המאה העשרים איננה מודרניות, האמונה הסודית של המאה העשרים היא נוסטלגיה לארכאי, נוסטלגיה לפלאוליתי, וזה מה שהוביל אותנו אל הפירסינג, האקספרסיוניזם המופשט, סוריאליזם, ג'אז, רוק נ' רול, ותאורית הקטסטרופה. התודעה של המאה העשרים נוסטלגית לגן העדן, שפעם התקיים במישורים מנוקדי הפטריות של אפריקה, היכן שסימביוזת הצמח-אדם התרחשה ומשכה אותנו החוצה מהגוף החייתי, ואל תוך היצור מכין הכלים, מייצר התרבות, חוקר הדמיון, שאנחנו כעת. ומדוע זה חשוב? זה חשוב מכיוון שזה מראה לנו שהדרך החוצה היא אחורה, ושהעתיד הוא החלצות קדימה אל תוך העבר.

זאת המשמעות של החוויה הפסיכדלית. זאת דלת יציאה מן ההיסטוריה וכניסה אל החיווט שמתחת ללוח באינסוף. אני אומר לכם זאת מכיוון שאם הקהילה מבינה מה הדבר אשר מחזיק אותה ביחד, אז הקהילה תוכל ליעל את עצמה למען הטיסה אל תוך ההיפר-חלל, מכיוון שמה שאנחנו צריכים הוא מיתוס חדש, מה שאנחנו צריכים הוא סיפור אמיתי חדש, שיספר לנו לאן אנחנו הולכים ביקום. והסיפור האמיתי הזה הוא שהאגו הוא תוצר של פתולוגיה, וכאשר פסילוסיבין הוא חלק קבוע מן החוויה האנושית האגו מדוכא, ודיכוי האגו משמעותו הבסתם של השליטים, של החומרניים, של רוכלי המוצרים. פסיכדלים מחזירים אותנו אל הערך הפנימי של העצמי, אל חשיבות ההרגשה של החוויה המיידית- ואף אחד אינו יכול למכור לך את זה ואף אחד לא יכול לקנות ממך את זה, אז תרבות השליט איננה מתעניינת בנוכחות ההרגשה של החוויה המיידית, אבל זה מה שמחזיק את הקהילה יחד. וככל שאנו משתחררים מהמיתוסים המטופשים של המדע, והאובססיות הילדותיות של  השוק, מה שאנו מגלים דרך החוויה הפסיכדלית הוא שבתוך הגוף, בתוך הגוף, ישנם מפלים של יופי, יופי חייזרי, מימדים חייזריים שהם חלק מהעצמי, החלק העשיר ביותר של העצמי. אני חושב שלהגיע אל הקבר מבלי לחוות חוויה פסיכדלית זה כמו להגיע אל הקבר בלי לעשות סקס מעולם. פירוש הדבר הוא שמעולם לא הבנת את המשמעות של כל זה. התעלומה היא בתוך הגוף ובדרך בה הגוף מחדיר את עצמו אל הטבע.
משמעות ההתעוררות הארכאית היא שמניזם, אקסטזה, מיניות אורגיאסטית, והבסתם של שלושת האויבים של בני-האדם. ושלושת האויבים של בני-האדם הם : הגמוניה, מונגמיה, ומונוטוניות! ואם אתם גורמים להם להתפורר אתם גורמים לשליטים להזיע, מכיוון שזה אומר שאתם מחברים מחדש את הכל, ולחבר מחדש את הכל אומר לשים בצד רעיונות של נפרדות והגדרה עצמית דרך פטיש החפצים. לחבר את הכל אומר להאזין לתודעת הגאיה, ותודעת הגאיה היא מה שאנו מכנים החוויה הפסיכדלית. זאת חווית העובדה החייה של האנטליכיה[i] של כדור הארץ. וללא החוויה הזאת אנחנו משוטטים במדבר של אידיאולוגיות מזויפות. אבל בעזרת החוויה הזאת ניתן לכוון את המצפן של העצמי, דרך קהילה, דרך ריקוד אקסטתי, מיניות, אינטליגנציה, אינטלגינציה. זה מה שעלינו להשיג כדי להחלץ קדימה אל תוך ההיפר-חלל.

לעוד כתבים של טרנס מקנה

לשמיעת טרנס מקנה מקריא את הטקסט בליווי אליאן דרים טיים

ויקי על טרנס מקנה

איפה שהוא בדרך בין ברצלונה לליון, בזמן שבהיתי בנוף לאור הירח המלא נזכרתי במשהו כל כך פשוט ועם זאת כל כך מורכב: אני אוהב את החיים. את התשוקה לחיים גיליתי בסביבות גיל שבע עשרה ודווקא כתוצאה ממפגש עם המוות. חבר טוב שהתאבד השאיר חלל גדול שהצטרף לשק השאלות לגבי טעם החיים. אני זוכר את הרגע שבו תשוקת החיים הכתה בי לראשונה. בהיתי אז בחלון אחרי לילה נטול שינה וטרוף מחשבות, ולפתע שמתי לב לשמש הזורחת ולציפורים המצייצות. כל התהיות נעלמו באותו רגע ונשארה רק האמת היחידה של ההנאה מהפשטות שמציעים החיים. את אותה תחושת התעלות הרגשתי מאז מאות פעמים. דחוס בתוך תא הנהג של משאית שחוצה את הגבול המדומיין בין ספרד לצרפת אני פוגש שוב את תחושת השלמות הזאת. אני הולך ברחובות ליון בשבע בבוקר, העיר מתעוררת לחיים. אני אוהב את הבחורה שמציעה לי את עיתון המטרו החינמי, אני אוהב את  ריח הקרואסון הטרי, אני אוהב את מוכר הקרואסונים המזקין, אני אוהב את המדרכות העקומות, אני אוהב את בתי הקפה, אני אוהב את ערימות הכסאות בפינות בתי הקפה הריקים, מחכים לישבנים החמימים של הבוקר, אני אוהב את צלילי השפות שאינני מכיר, אני אוהב את האדים הנפלטים מפי כשהוא בדרכו לנשיקה, אני אוהב את שלטי הרחובות למרות שהם לא עוזרים לי כלל למצוא את יעדי, אני אוהב את התשוקה הזאת לחיים. בימים כאלו נדמה שמבעד לסדקים שבמדרכות ניתן לראות את הלבה בוהקת ממעמקי האדמה, כל שנותר הוא להתכופף לנשק את המדרכה העקומה ולהישרף.

זאת אותה האש מגיל עשר, זאת עם האצבעות הלוחשות. אלו אותן האצבעות שקוראות לך לבעור, ועליהן אסור היה לספר לאמא. בעצם זאת אותה האש שהוציאה אותך מהמערה, שירדה מהאלים, שהיא היא האלים עצמם,  המראה הראשונה בה ראית את עצמך, בוער ולא אוכל, בוער. היא חוזרת אליך בחלומות, מספרת לך את סיפור התכלותך, למרות ההזיה על ההר, היא מעכלת אותך אט אט. היא חוזרת בטקסים, מזמינה אותך להצמיד אותה אל עינך הסגורות, לראות מבעד החשיכה את החום, להרגיש את האור. והאצבעות שלה שלוחות אליך מכל פינות החיים, לפעמים מותר כבר לספר עליהן, אבל רצוי לא להכביר במילים. האצבעות שלה כותבות את חייך, עוברות איתך אות אות על המילים, מספרות את סיפורם של הדפים השרופים, ואתה הולך אחר האצבעות השלוחות כמו איש דתי, מאמין לכל ניצוץ, חומד כל להבה, מסיט עיניך מהחריכות בקצוות. אם רק אפשר היה לרגע אחד להיות בתוך הלהבה, רק לרגע אחד, כמו אדם שנקלע לעינה של סופת טורנדו, לרגע אחד של שקט ודאי מתרחשת הבנה גדולה, לפני הרוח, לפני הריח השרוף.

בהתחשב בעובדה שאני בהודו קרוב לודאי שלא הייתי זוכר ששבוע שעבר היה יום העצמאות. אלא שביום העצמאות הסתובבתי ברחוב הראשי של לקשמן ג'ולה (כפר ליד רישיקש) כשלפתע פנו לעברי שני בחורים צעירים וחסונים כשלאחד מהם דגל ישראל מתחת לבית השחי "אפשר להזמין אותך היום בשמונה ל…" ישנם המון סיטואציות בהם המפגש עם הישראלים בהודו הוא מפגש מכעיס (וראוי שאייחס לזה פוסט עצמאי מתישהו) אך מפגש זה היה פשוט עצוב.
מה גורם לבחורים צעירים אלו להסתובב בפינה מרוחקת זאת של היקום עם דגל מדינתם ולארגן מסיבת עצמאות? האם הם עד כדי כך עבדים לאזרחותם שאם הם לא יחגגו את יום העצמאות תישמט עצמאותם תחת רגליהם?
הייתי באמצע תרגום של פרק אחר מספרו של קרישנמורטי, אך החלטתי לעצור את התרגום ולתרגם את הפרק המובא לפניכם. אז באיחור קל הנה פוסט הפוסט עצמאות שלי, מכאן ואילך קרישנמורטי:

הפרט והחברה
הלכנו ברחוב ההומה. המדרכות היו צפופות באנשים, וריח אגזוזי המכוניות והאוטובוסים מילא את נחירינו. בחנויות הוצגו דברים יקרי ערך. השמיים היו בצבע כסף בהיר, והיציאה מההמולה הרועשת אל הפארק הייתה נעימה. המשכנו רחוק יותר אל תוך הפארק, והתיישבנו.

הוא אמר שהמדינה, עם הצבאיות והחקיקה שלה, בלעה את הפרט כמעט לגמרי, ושהערצת המדינה החליפה את הערצת האל. ברוב המדינות המדינה חדרה לחלקים האינטימיים ביותר של אנשיה. נאמר להם מה לקרוא ומה לחשוב. המדינה מרגלת אחר אזרחיה, משגיחה עליהם בעין אלוהית, מחליפה את תפקיד הכנסייה. זאת הדת החדשה. בעבר האדם היה עבד של הכנסייה ועתה הוא עבד של המדינה. בעבר הייתה הכנסייה אחראית להשכלתו, ואילו עתה המדינה אחראית לה. לא זאת ולא זאת דאגו לשחרורו של האדם.

מה טיב מערכת היחסים בין הפרט לחברה? בבירור החברה קיימת בשביל הפרט, ולא ההיפך. החברה קיימת כדי לקדם את האדם, היא נועדה כדי לאפשר את החופש, כדי שתהיה לאדם ההזדמנות להעיר את האינטליגנציה הגבוהה. האינטליגנציה הזאת איננה תוצר של טיפוח, טכניקה, או ידע; משמעותה להיות בקשר  המציאות היצירתית שאיננה חלק מהתודעה השטחית. אינטליגנציה איננה תוצאה של הצטברות, אלא חופש מהתקדמות הישגית והצלחה. אינטליגנציה לעולם אינה סטטית; לא ניתן להעתיק אותה, או להפוך אותה למשהו סטנדרטי, ולכן לא ניתן ללמוד אותה. את האינטליגנציה יש לגלות בחופש.

רצונם ומעשיהם של הקולקטיב, הלא הם החברה, אינם מציעים חופש זה לפרט; שהרי החברה איננה דבר אורגני ולכן הינה לעולם סטטית. החברה היא דבר מומצא, שהורכב למען נוחיותו של האדם; אין לה שום מכניזם עצמאי משלה. בני אדם יכולים להשתלט, להנחות, ולעצב את החברה, בהתאם למבנה הפסיכולוגי שלהם;אבל החברה איננה האדון של האדם. החברה יכולה להשפיע על האדם, אך בסופו של דבר האדם תמיד יפרק אותה. ישנו קונפליקט בין האדם ובין החברה מכיוון שישנו קונפליקט בין האדם ובין עצמו. הקונפליקט הוא בין הסטטי לבין החי. החברה היא ההבעה החיצונית של האדם. הקונפליקט בינו ובין החברה הוא הקונפליקט בינו ובין עצמו. קונפליקט זה, פנימי וחיצוני, יתקיים עד הרגע שבו האינטליגנציה הגבוהה תתעורר.

אנחנו בו זמנית ישויות חברתיות ופרטיות. אנחנו גם אזרחים וגם בני אדם, התהוויות נפרדות בצער ובהנאה. אם רצוננו בשלום, עלינו להבין את הקונפליקט הקיים בין האדם לבין האזרח. כמובן שהמדינה תעדיף אותנו כאזרחים בלבד;אך זאת היא טיפשותן של ממשלות. אנו עצמנו היינו מעדיפים לוותר על האדם לטובת האזרח, שכן להיות אזרח היא משימה קלה יותר מלהיות אדם. להיות אזרח טוב, משמעו לתפקד ביעילות בתוך מסגרת מוגדרת של חברה נתונה. יעילות והסכמה כללית  נדרשים מהאזרח, שכן הן מקשיחים אותו והופכים אותו לחסר רחמים, ואז הוא יכול להקריב את האדם לטובת האזרח. אזרח טוב איננו בהכרח אדם טוב, אך אדם טוב מועד להיות אזרח טוב, לא של חברה או מדינה מסוימת. מכיוון שביסודו הוא אדם טוב, פעולותיו לא יהיו אנטי חברתיות, הוא לא יפנה נגד אדם אחר. הוא יחיה בשיתוף עם בני אדם טובים אחרים, מכיוון שאין לו כל סמכות; תהיה לו היכולת להיות יעיל ללא הצורך בחוסר הרחמים. האזרח מנסה להקריב את האדם;אך האדם אשר מחפש אחר האינטליגנציה הגבוהה נמנע  מטיפשותו של האזרח. מכיוון שכך, המדינה מתנגדת לאדם הטוב, האדם בעל האינטליגנציה, אך אדם מסוג זה הוא אדם חופשי מכל ממשלה ומדינה.

האדם האינטליגנטי ייצור חברה טובה, אך האזרח הטוב לא יצור חברה שבה יוכל האדם להיות בעל אינטליגנציה גבוהה. הקונפליקט בין האזרח והאדם הוא בלתי נמנע כל עוד האזרח שולט, וכל חברה אשר בכוונת תחילה מתעלמת מהאדם נידונה לכיליון. ההתפייסות בין האדם ובין האזרח יכולה להתרחש רק כאשר מבינים את הפסיכולוגיה של האדם. המדינה, החברה העכשווית, איננה מתעניינת באדם הפנימי, אלא רק באדם החיצוני, האזרח. ניתן להתכחש לאדם הפנימי, אך הוא תמיד מתגבר על האדם החיצוני, הורס את התוכניות שהותוו בערמומיות בעבור האזרח. המדינה מקריבה את ההווה בשביל העתיד, לעולם שומרת על עצמה למען העתיד. המדינה מחשיבה את העתיד כחשוב מכל, ולא את ההווה. אך לאדם האינטליגנטי, ההווה הוא בעל החשיבות הגבוהה ביותר, העכשיו ולא המחר. 'מה שישנו' יכול להיות מובן רק כאשר המחר מתפוגג. ההבנה של 'מה שישנו' מובילה לשינוי בהווה המיידי. שינוי זה הוא בעל החשיבות העליונה, ולא הדרך לפייס בין האזרח והאדם. כששינוי זה מתרחש, הקונפליקט בין האזרח והאדם פוסק.

את הקטע הבא תרגמתי מתוך הספר של ג'ידו קרישנמורטי שאני קורא בימים אלו. הספר נקרא Commentaries on Living ואין לי מושג אם הוא התפרסם בעברית (אשמח למידע בנושא). בכל מקרה זאת גירסה ראשונית לתרגום של פרק אחד מהספר. הספר עשוי מהרבה קטעים שמנסים לתפוס מושג מסויים או לתעד מפגש עם אדם מסויים. שפתו של קרישנמורטי נוטה לעתים להיות אניגמטית, אך יש בה יופי רב לטעמי. מכאן והלאה קרישנמורטי:
התנסות
העמק שרה בצל, והשמש השוקעת נגעה בפסגות ההרים הרחוקים. הילת השקיעה נדמתה כנובעת מתוך ההרים עצמם. מצפון לכביש הארוך, ההרים שנחשפו על ידי האש היו ערומים ושוממים; מדרום, הגבעות היו ירוקות ומכוסות בכבדות בשיחים ועצים. הכביש מתח קו ישר שחילק את העמק היפהפה.

בשחקים דאו ציפורים כבדות בחוסר מאמץ. סנאים חצו את הכביש בעצלתיים, ומרחוק נשמע רעש של מטוס. בצדי הדרך היו סחלבים כתומים, מסודרים ומטופלים היטב. בסוף היום החם היה ריח המרווה הסגולה חזק, כך גם ריח האדמה והחציר שנחרכו בשמש. עצי התפוזים היו כהים ופרותיהם בהירים. השלוים קראו בקול, קוקייה רצה ונעלמה אל תוך שיח. נחש-לטאה שהופרע על ידי הכלב הזדחל אל תוך העשב היבש. דומיית הערב התגנבה אל האדמה.
ניסיון הוא דבר אחד, והתנסות היא דבר אחר. הניסיון הוא מכשול בפני ההתנסות. עד כמה שיהיה הניסיון נעים או מכוער, הוא מונע את פריחתה של ההתנסות. הניסיון כבר לכוד ברשת הזמן, הוא כבר נמצא בעבר, הפך לזיכרון המתעורר לחיים רק על ידי תגובה להווה. החיים הם ההווה, ולא הניסיון. העוצמה והמשקל של הניסיון מטילים צל על ההווה, וכך הופכת ההתנסות לניסיון.התודעה היא הניסיון, המוכר, והיא לעולם לא יכולה להיות במצב של התנסות, מכיוון שמה שהתודעה מתנסה בו הוא ההמשכיות של הניסיון. התודעה מכירה רק בהמשכיות, והיא לעולם לא יכולה לקבל את החדש כל עוד המשכיות זאת מתקיימת. המתמשך אינו יכול להיות במצב של התנסות. הניסיון אינו אמצעי עבור ההתנסות, שהינה מצב ללא ניסיון. הניסיון חייב להפסק על מנת שההתנסות תהה.

התודעה יכולה לזמן רק את השתקפותה שלה, את המוכר. עד שהתודעה לא תפסיק להיות  הניסיון, אין זה אפשרי להתנסות בלא ידוע. המחשבה היא ביטוי של הניסיון, היא תגובה לזיכרון, וכל עוד ישנה התערבות של המחשבה ההתנסות לא יכולה להתקיים. אין אמצעי או שיטה לשים קץ לניסיון, שכן האמצעי עצמו הוא מעצור בפני ההתנסות. להכיר את הסוף משמעו להכיר את ההמשכיות, והאמצעי לסוף הוא השהייה של המוכר. התשוקה להצליח צריכה להתפוגג, התשוקה הזאת היא שיוצרת את האמצעי ואת הסוף. הענוה הכרחית להתנסות. אך כמה להוטה התודעה להפוך את ההתנסות לניסיון! באיזו מהירות אנו חושבים על החדש ובכך הופכים אותו לישן! כך מתבססים המתנסה והניסיון, ומכאן נולד קונפליקט הדואליות.

ההרים בערב ייחודי זה נראו כל כך קרובים, כל כך לא מציאותיים, כל כך קלים ורכים.

במצב ההתנסות המתנסה והנחווה אינם קיימים. העץ, הכלב, וכוכבי הערב אינם נחווים על ידי המתנסה, הם התנועה של ההתנסות. אין מרווח בין המתבונן ובין המושא. אין זמן, או מרווח מרחבי בכדי שהמחשבה תוכל לזהות את עצמה. המחשבה איננה נוכחת לחלוטין, אבל ישנה הוויה. בלתי אפשרי לחשוב או למדוט על המצב הזה של 'היות', הוא אינו דבר שיש להשיגו. המתנסה צריך להפסיק ליצור ניסיון, ורק אז יכול להיווצר מצב של 'היות'. בתנועתו השלווה מתקיים העל-זמני.

אני ממליץ בחום לקרוא את הרשימות על קרישנמורטי אצל תומר פרסיקו

מאז שהגעתי להודו אני מנסה לנסח לעצמי את הגורמים שהופכים מקום למקום פסיכדלי. ישנם מקומות שונים שהם ט.א.ז אשר מכריזים על עצמם כבעלי מהות פסיכדלית, כך קורה באסיפות הגדולות של הריינבואוו ובפסטיבלי הטראנס הגדולים באירופה. קהילה שלימה מייחדת מקום וזמן לפעילות שמהותה פסיכדלית (ניתן להשתתף בהתרחשות פסיכדלית ללא שימוש בסוכנים פסיכדלים, אך כמובן שיש לכך השפעה על רמת ההבנה של המתרחש סביבך), אך האם עיר יכולה לתפקד כמקום פסיכדלי?

T.A.Z בפסטיבל VuuV 2008 בגרמניה

ראשית אולי כדאי שאנסה לנסח חלק מהמאפיינים של מקום פסיכדלי.  אפתח בהודאה בכך שהניסיון לנסח מאפיינים לחוויה הפסיכדלית בצורה הרמטית נידון לכישלון, שכן חלקים רבים ומהותיים בחוויה הפסיכדלית מתרחשים מחוץ לשפה, ויותר מזה החוויה הפסיכדלית מכוונת את הטרמפיסט הפסיכדלי להסתכל על המקומות בהם השפה קורסת, נכשלת תחת העומס החווייתי. ובכל זאת, אנסה לנסח מספר קווים מרכזיים.
הגורם הראשון הוא החוויה הויזואלית הצבעונית. אין זה אומר שהכל צריך ללבוש גוונים אשר זוהרים תחת אור אולטרה סגול, אלא שהויזואליות הופכת למוקד מרכזי בחוויה. האדום הוא הכי אדום שאפשר והכתום הוא הכי תפוז שאפשר. כל אחד מהנוכחים במקום הפסיכדלי מביא עמו את הגוון של עצמו עד הסוף, בלי לפחד להראות את גוונו האמיתי.

הגורם השני בחוויה של המקום הפסיכדלי היא התחושה החזקה של הראשוניות. כל דבר שעינך רואות קורה באינטנסיביות של "פעם ראשונה" ובשל כך יש לו משמעות. השעמום נמצא מחוץ למגרש המשחקים הפסיכדלי, כיצד יכול אדם להשתעמם כאשר אל מול עיניו נברא עולם חדש. אם להשאיל מניסוחו של שקלובסקי את שאיפותיהם של הפורמליסטים האבן חוזרת לאבניותה. כך גם לגבי התרחשויות קטנות כמו הליכה, ריקוד, או חריצת לשון, שנטענות במשמעות מיסטית, ממש כרגע הבריאה. חיוך יפה באמצע חוויה פסיכדלית יכול לברוא עולם שלם, להצמיח פרחים ויערות גשם.

הגורם השלישי הוא הרגשת האחדות. העולם נגלה כאורגניזם יחיד. המחשבה היומיומית שלנו מחלקת כל דבר לקטגוריות, מפרידה בין חי- צומח- ודומם, וגם בתוך קטגוריות אלו ממשיכה לפרק את הכל לקטגוריות שונות, אני הוא לא אתה ואתה לא אני. החלוקה האשלייתית הזאת אשר מפרידה בין הגורמים השונים מתמוססת במקום הפסיכדלי שם התלותיות של הכל בכל חשופה. כבר הזכרתי בעבר את הצעתו של אלן וואטס לראות בדבורים ובפרחים אורגניזם אחד, ואם נרחיב את התובנה הזאת ניתן להבין שכולנו אחד, תלויים אחד בשני גם אם לרב תלות זאת היא תלות נסתרת. הכל הוא חלק מהאחד ולכן כל אחד חשוב בצורה אבסולוטית לקיומו של אחד זה, ובאותו זמן איננו חשוב כלל כמהות עצמאית.

הגורם הרביעי יכול להיתפס כמנוגד לגורם השלישי, אך הוא קורה במקביל אליו. בתוך המקום הפסיכדלי כל אינדיבידואל מרגיש כאילו הוא מחזיק בתוכו את המהות של החוויה כולה. כלומר המציאות פורחת ונובלת מתוך תודעתו. הסובייקט חווה את המקום כאילו הוא נמצא במרכז והמקום הפסיכדלי סובב אותו (ובאותו זמן הסובייקט חווה את עצמו כחלק קטן מתוך חוויה אחדותית גדולה יותר).

דלהי מספקת את כל הגורמים הללו ועוד מספר גורמים פסיכדלים שאני עדיין בשלבי ניסוח שלהם. ההבעה הויזואלית המוגברת נוכחת בכל מקום. צורות שחושפות את עצמם רק לטרמפיסט הפסיכדלי נוכחות בכל פינה בתרבות ההודית, אולי אלו שאריות מהשפעתו של הסומה על תרבות זאת. הרחוב ההודי אינו משעמם לרגע, ולא רק לטייל המזדמן. ההודים עסוקים כל הזמן בצפייה בנעשה ברחוב, מהומות קמות ושוכחות רגע אחרי רגע, בין צעקות עזות לצחוק רם אין רגע דל. את תחושת התלות של הכל בכל לא ניתן להרגיש חזק יותר מאשר במקום כמו דלהי. כולם נתמכים ותומכים בכולם, הכל אחד. כאשר הקטגוריות המבדילות בין אדם אחד לשני נמסות, נעלם גם מושג הפרטיות.

התרבות הפסיכדלית הושפעה רבות מהודו ואימצה סממנים הודים רבים כמו סמלי האום הקיטשים שתלויים במסיבות רבות ודמויות האלים, אך לא לקרבה זאת כיוונתי. הקרבה עליה אני מדבר היא קירבה שאיננה יכולה להיווצר על ידי חיקוי שכן היא קירבה המבוססת על המתרחש ברמת החוויה במוחו של הטרמפיסט בזמן השהייה בעולמות המקבילים.

לתמונה אין שום קשר לדלהי- מצד שני לא יכולתי לדחות את הדחף להעלות תמונה מהפוג'ה ברישיקש

האם ההשפעות הפסיכדליות של הסומה הן שהובילו תרבות זאת לתובנות עמוקות אלו אשר להן קשר ישיר עם החוויה הפסיכדלית? קשה להכריע בשאלה זאת. בכל מקרה דלהי ככל חוויה פסיכדלית נשארת בסופו של דבר כשאלה פתוחה. החוויה הפסיכדלית איננה מכוונת אל התשובה הנכונה, אלא מכוונת את האדם לשאלה הנכונה.

להמשיך ללכת אחרי משהו שאתה יודע שיתפוצץ זה כל הקסם. לשמר על הידיעה המוקדמת על מי הסבון שיתיזו על העיניים הבוהות והפה השמוט, ועדיין להמשיך ללכת עם כל מה שיש בך בנחישות מלאה ללוות אותה, להיות איתה, להיות היא, לעוף ולהתפוצץ, מלא בהכל ובכלום. להסתכל לתוך השקוף הזה ולהבין ששקוף זה הדבר הצבעוני ביותר בעולם. להיות שם לרגע יחיד שאולי אפילו לא התרחש, להביט בשקוף של הבועה, בבבואה, לראות דרכה,  ולא מבעדה, את העולם. להפריח בועות בעזרת הבל הפה הצוחק, בעזרת העיניים המנצנצות של אישה יפה, להפריח בועות מקצות האצבעות, לגדל אותן לאט בעדינות כמו מרבדי דשא, ולהפריח. לכלוא מחשבה יחידה בתוך קיר נוזלי ולשחרר אותה לאוויר, לתת לה להשתנות, לרקוד, לרצד, להתעצב על ידי האוויר,ובסוף להתאחד עם האוויר בפיצוץ פתאומי וצפוי. להפוך כל מילה לבועה צבעונית שמתפוצצת בראשו של אחר,  לראות מבעד לבועה שלך את הבועות של אנשים אחרים, ולדעת להזמין אותן ולו לרגע אחד לגעת בבועה שלך, להדבק אליה, לזמן קצוב עד שהבועות המשותפות יתפוצצו חזרה אל הבועה הגדולה.

1. רגעים מעטים נחרטו בזיכרוני משנות לימודי הספרות באוניברסיטה [ישנם הרבה זיכרונות אך כמעט כולם מתרחשים איפשהו בין הדשא שמול מדעי הרוח לבין קבב אמונה בעיר העתיקה] . אחד הרגעים שדווקא כן זכורים לי היה בשיעור שהעבירה מיכל ארבל בקורס על סיפורת. מעטים הם המרצים שיש ביכולתם לשנות את דרך המחשבה של סטודנט או אפילו להתוות לו דרך מסוימת, מיכל היא מרצה שכזאת. כשדיברנו על הסיפורים הקצרים של עגנון היא עצרה  בדרמתיות האופיינית לה ואמרה: "שימו לב לתנועה במרחב במהלך הספור. תמיד תחשדו בתנועות במרחב, לרב הם מורות על תנועות בנפש " באותה תקופה בדיוק קראתי את הטרוטופיה של מישל פוקו ובאופן כללי התעסקתי המון בתפקוד של מרחבים בעולם ובספרות, המשפט הזה של מיכל היה בעבורי זרקור שהשפיע רבות על הקריאה שלי בספרות ובעולם.
2. כשהייתי ממש קטן (בערך בין ארבע או חמש) היה להורי מושג שנקרא "סיבוב קיטרוני". גרנו אז בפתח תקווה (עיר שהיסטוריונים רבים מתווכחים אם אי פעם התקיימה) והורי היו נוהגים ללכת  כל ערב ל"סיבוב קיטרוני", השם נבע מאחד משמות הרחובות בקרבת ביתנו, את העובדה הזאת גיליתי רק כשגדלתי לגיל שבו לרחובות יש שמות ולא ריח. הייתי נסחף בראשי בפנטזיות על עולמות קסומים כל פעם שחשבתי על סיבוב קיטרוני, ואף שהצטרפתי לאחדים מהסיבובים האלו הקסם סביבם לא התפוגג. כנראה שכבר אז נזרע החיבור אצלי בין התנועה במרחב לתנועה בנפש.
3. בתקופת התיכון בנתניה הבילוי המועדף עלי ועל מספר חברים היה לשוטט.  בעיר שמלבד ים יפהפה וסנדוויצ'ים טוניסאים מעולים אין בה יותר מדי מה להציע, אין לאן ללכת אז פשוט הולכים. וכך כמעט כל יום הייתי מקבל שיחת טלפון בערך בנוסח הבא 'אז מה… אתה בא לשוטט?' וכמובן שהתשובה כמעט תמיד הייתה חיובית. כך קרה שרגעים רבים בהתבגרות שלי קרו תוך כדי תנועה, הליכה ברחובות בכל שעות היום והלילה, כמעט תמיד תוך כדי שיחה. אחד הדברים שאני הכי אוהב בת"א הוא שהיא אחת הערים היחידות בארץ שעדיין מאפשרות לי לשוטט למשך שעות ללא דקה של שעמום, ושיטוט מבחינתי הוא תמיד גם תהליך של התבוננות.
4. מעניין שהכינוי האנגלי לחוויית האל-אס-די מעולם לא תורגם לעברית, אלא נשאר טריפ, אולי זה נראה לאנשים קצת מוזר לאכול מסעות, למרות שבעברית אכלו מגילות כבר לפני אלפי שנים (פרק ג' פס' ג). החוויה הנפשית המסעירה והעמוקה הזאת זכתה דווקא לכינוי שקשור לתנועה ולא לעולם הנפש. כל מי שחווה את החוויה הפסיכדלית נוכח בעצמו כמה מדויק הוא הכינוי טריפ. לחוויה הנפשית האינטנסיבית יש אלמנט של תנועה. מן דיאלקטיקה בין הפנים לחוץ, אני הולך פיזית בחוץ וככל שאני מתבונן החוצה בנוף המשתנה תדיר, כך אני צופה פנימה בנוף הנפשי המשתנה תדיר אף הוא.
5. ב2005 יצאתי למסע הקראות שירה ביחד עם ערן צלגוב ורוני הירש, שבמרוצת השנים הפכו להיות שותפיי לעריכת כתב העת 'דקה'. לפני שעלה הרעיון למסע ההקראות ערכנו ערב הקראות שירה בפיצוציה 'מתוק בלב' בשכונה ג' בבאר-שבע. לערב הגיע קהל מעורב של סטודנטים, שכנים מהשכונה, וסתם עוברי אורח. האווירה הייתה נפלאה. הערב היה חמים, הבירה הייתה קרה, השירים זרמו, והקהל התאסף. מלבד שירתנו הבאנו איתנו המון ספרי שירה אהובים והזמנו אנשים מהקהל לעלות להקריא שירים.
   שבוע אחרי הערב הזה ראיתי את הסרט 'מסע הבחירות של מאיר אריאל' בו הוא מסתובב עם להקתו ב'ואן' ברחבי הארץ ומופיע באינטנסיביות, וחשבתי לעצמי למה בעצם לא לעשות את מה שעשינו בגימל בכל הארץ? הצעתי את הרעיון לערן ורוני שהסכימו בנלהבות והתחלנו לתכנן ביחד את המסע. תכננו מסלול (שאז נראה הגיוני) בין קריית-שמונה לבאר-שבע. קבענו עם משוררים לאורך המסלול, וסמכנו על אנשים טובים בדרך שיהיו מוכנים לחבר את המגבר שלנו לחשמל מהחנות/דוכן/פיצוציה שלהם, לשמחתנו הדרך הייתה רצופה באנשים נחמדים ששמחו לתת לנו חשמל.
6. אני קורא הרבה שירה באופן כללי, אך מעולם לא קראתי שירה בצורה כל כך דחוסה כמו שקראתי במהלך שלושת ימי המסע. אוכל כמעט שלא היה בתפריט, חישובי הזמן (שהשתפרו במסע השני שערכנו לאחר שנתיים) היו לקויים ולא הותירו די זמן לעצירות ממושכות באמצע היום, היה לנו בדיוק זמן להגיע מעיר לעיר כשבדרך אנחנו מקריאים אחד לשני שירים, קוראים לעצמנו שירים,  ובוחרים שירים שנרצה להקריא ביעד הבא.  ביום השני הראש שלי כבר היה מוצף בציטוטים ושברי ציטוטים משירים של משוררים שונים. המסע הפיסי (והחום הכבד של הקיץ הציב גם קשיים פיסיים) הפך למסע נפשי, הרחובות הפכו לשירה, ההרים והערים שהתחלפו בחלון הרכב הפכו למשפטים מפורקים תחבירית. למזלנו חברים טובים הסכימו להתלוות אלינו לשלושת הימים ועזרו לנו לצלוח את הדרך מבחינה טכנית (נהיגה הייתה מעשה כמעט בלתי אפשרי במצב התודעתי שהיינו בו). 10-12 שעות ביום של שירה, תוך כדי תנועה מתמדת יכולות לגרום לשינוי תודעתי קיצוני. האנשים השונים שפגשנו על הדרך, הערים השונות עם הריחות השונים, כולם הפכו לחוויה רגשית חזקה ועמוקה, כבר בסיום המסע הראשון היה ברור שהדרך תקרא לנו לפקוד אותה גם בעתיד.
7. בקרוב אני נוסע להודו לתקופה ממושכת, ומשם בעצם לא ברור לאן. ההתרגשות מהנסיעה כבר מתחילה להשתלט עלי ואולי יותר מכל מרגשת אותי הידיעה שהתנועה המוגברת במרחב, תגרום לתנועה מוגברת בנפש, והנפש היא הנוף המרתק ביותר.

פעם בכמה זמן  יוצא לי  לנסוע במונית שירות בין נתניה לתל-אביב. אני חושב שמוניות שירות זה אחד הדברים המעניינים שקיימים (כשהנהגים לא מקללים אחד את השני בצרחות על מי 'גירזן' למי נוסעים ומתי יצא הג'מבו האחרון). סוף סוף מקום קטן וציבורי שלא משאיר מקום אלא למציצנות. בשבוע שעבר נסעתי בדרך לת"א כשעל המונית שני אנשים (זרים אחד לשני) שניהלו דיאלוג רועם, שלא הותיר ברירה אלא לעזוב את הספר שניסיתי לקרוא ולהתמסר לשיחה המרתקת שלהם. השיחה בינהם התחילה עוד לפני שהמונית התחילה את הנסיעה. הנה קטע קצר (פחות או יותר מדויק) מהתחלת השיחה:
א'– תאמין לי, אתה צריך להיות באח הגדול עם מנחם בן
ב'– אני? באח הגדול? מה אני שחקן קולנוע? מה פתאום זה לא אפשרי
א'– אה… אתה מתכוון שצריך להיות מפורסם? וי איי פי?
ב'– בטח שצריך, כולם שם מרקע… ואני, אני איזה רקע יש לי?
א'– אז אני מציע שכשיהיו בחירות עוד שנה וחצי תרוץ באיזו מפלגה, זה כבר מספיק וי איי פי
ב'– צריך להיות וי איי פי
א'– תקשיב לי [נאמר בקול מלודרמטי] האושר הפנימי זה הוי איי פי של הבן-אדם. בן אדם שיש לו עולם של רוח, שיש לו אושר פנימי כזה בן אדם הוא וי איי פי.

השיחה המשיכה והתגלגלה לדיון על חומר מול רוח, אבל אפשר להגיד שהמשפט האחרון שציטטתי היה סוג של שיא. עידו כתב על 'האח הגדול וי איי פי' כמשנה תודעה, אני לא מסכים עם חלק מהדברים שעידו טוען לגבי התוכנית (אני לא אכנס כרגע להסתייגויות שלי), אך אני בהחלט חושב שהאח הגדול היא תוכנית משנה תודעה. באח הגדול וי איי פי לא יצא לי לצפות (בעיקר כי אין לי טלוויזיה כרגע) אבל ראיתי חלקים מהאח הגדול הקודם. מהרגע שנושא 'האח הגדול' עלה בשיחה במונית השירות כל האינטראקציה בין שני האנשים השתנתה, הם התחילו לדבר כאילו שמצלמים אותם, כאילו יש בפניהם קהל (במידה מסוימת אני ושאר הנוסעים היינו באמת קהל, אבל הפניה שלהם חרגה מגבולות מונית השירות). אחד מהם למשל פתח במונולוג שפרש את כל משנתו בנושא החשיבות של רוחניות בימים של משבר כלכלי, כשהוא ממען את דבריו אל עבר הבחור השני, אך אומר את הדברים בנימה של שחקן מול מצלמה. בשיחה הזאת הייתה הפנמה של המדיום הטלוויזיוני, למשל הדרישה לספק עניין כל הזמן, להמשיך לייצר רעש אל מול המצלמה.
ואולי באמת הפכנו מעולם שכולו במה לעולם שכולו אולפן.

קאט!