אריק שיבק, אחרי הניצחון על לטביה, בתובנה מעמיקה על חוויות מכלי שני:

בשני המקרים הסתכלתי מהצד בזמן שמישהו אחר עשה את כל העבודה

בוריס גלפנד, השחמטאי הישראלי, יעלה לשחק מול אלוף העולם לאחר שניצח בטורניר המועמדים. הישגו המרשים בולט אף יותר על רקע העובדה שמדובר בשחמט סטנדרטי, ולא בגרסה המקובלת בישראל. במסגרת השחמט הסטנדרטי, למשל, אסור להזיז כלים כשהיריב מסתכל על משהו אחר (מהלך שנהוג לכנות בגרסה הישראלית “קביעת עובדות בשטח“), וכן אסור לבקש ששחקן חזק יותר יתערב לטובתך כששוב תקעת את עצמך בפינה (מהלך משולב הידוע כ”פתיחה ישראלית – סיוע אמריקני”). כמו כן, בשחמט הסטנדרטי, שלא כמו בגרסה הערבית של המשחק המקובלת בשאר מזרח התיכון, אסור לך לטעון שניצחת כשבעצם הפסדת, ובניגוד לוריאנט הפלסטיני – לא מקבלים נקודות על מסכנות וסימפטיה בינלאומית. לסיום, מה שאולי יפתיע את כל חובבי הגרסאות המשוחקות במזרח התיכון – לא מקובל לטעון שהשחקן השני הוא אחראי בלעדי למצב בלי לקחת אחריות, וגם לא נהוג לשקר לגבי מצב הכלים שעל הלוח (שתי הגנות שבדרך כלל הולכות ביחד ונקראות בעגה המקצועית “הנראטיב שלנו”).

גלפנד: הפסיד פעם אחת לליברמן כי מסתבר שבגרסה של "ישראל ביתנו" מותר לדפוק לשחקן השני את הלוח בראש עד שהוא מודה שהוא ארנבת

השם שחשבנו לתת במקור היה “יציע ז'”, אבל הם זרמו בכיוונים אחרים.

בכל אופן – זהו המדור (זהירות PDF).

ואחת שלא נכנסה:

שיח שמעונים

(תמליל עתידי של שיחה מאחורי הקלעים, רגע לפני הענקת פרס ישראל, בין שני אנשים, לא חשוב מאיזו עדה)

מה הסוד שלך, סבא?

תן לי שניה, זה יבוא לי

מזרחי: תגיד, עכשיו שזה רק שנינו כאן, גם אתה עשית כמה דברים מאד לא סימפטיים בחיים שלך.

פרס: אבל למטרה טובה.

‫מזרחי: תמיד. אבל בכל זאת, איך המצפון שלך מסתדר עם זה?

‫פרס: יש לי טריק.

‫מזרחי: איזה?

פרס: דמנציה.

אחרי התנגדויות רבות מסתמן שישראל מזרחי יקבל את פרס שמעון.