לאחר פגרה קצרה, אנו חוזרים עם המשחק השלישי באליפות העולם ברצח עם (מחוז אפריקה).
למי שעוד לא השתתפו במשחקים הקודמים, נזכיר רק כי המנצחת נקבעת על פי בחירת הקוראים והקוראות (הסקר בתחתית העמוד). בעקבות תהיות לגבי חשיבות הטורניר נזכיר לכל המפקפקים כי הטיעון שלהם מגוחך, ולראיה, יש לנו גביע (באדיבות בום פאף פאו אקשן!)

גביע סלין דיון לרצח עם

מפה צחורה לשבת

במשחק השבוע ייפגשו שתיים מהנבחרות המכובדות ביבשת – בורונדי וסודאן. את סודאן האגדית כמעט ואין צורך להציג, אבל בכל זאת, מומלץ להקשיב לניתוח המרתק של מומחה ידוע לתרבות אפריקה. נבחרת בורונדי זכתה אמנם למעט פחות תהילה, אבל אין לזלזל בה. למעשה מדובר בסוג של יקום מקביל לרואנדה – אותם אנשים, אותה מלחמה, רק המנצח שונה.
וכעת, ללא עיכובים נוספים, המשחק.
אל תשכחו להצביע בתחתית העמוד.

בורונדי

אם יש יבשת שחרא לחיות בה – זו אפריקה, ואם יש באפריקה מדינה שחרא לחיות בה – זו בורונדי.

תופי השלום

עם התמ”ג לנפש הנמוך ביותר בעולם, בלי מוצא לים ועם צרפתית בתור שפה רשמית, כנראה שמישהו, מתישהו, עשה כמה טעויות . כדי להבין מי טבח במי, כי זה כל הזמן משתנה, צריך לדעת ש85% מהבורונדים הם בני שבט ההוטו, ו-15% מהם בני שבט הטוטסי. למתבונן מבחוץ קשה קצת להבדיל ביניהם, קצת כמו יהודים וערבים בישראל. למתבונן מבפנים, לעומת זאת, קל מאד להבדיל: אם אתה הוטו אז האיש המפחיד שרץ אליך עם המצ’טה הוא טוטסי, ואם אתה טוטסי אז הוא כנראה הוטו. אם אתה טווה, מיעוט קטן מאד בבורונדי – מבחינה מספרית בערך כמו הדרוזים בישראל, אז יותר קשה לנחש, ואכן די קקה לבני שבט הטווה בבורונדי – אפילו יותר מלדרוזים בישראל, וזה אומר משהו.

כך תזהו טוטסי

ב- 1962 בורונדי הכריזה על עצמאות (עד אז היתה תחת חסותם המלטפת של הבלגים), ונשלטה על ידי מלך ופרלמנט נבחר. בבחירות נקבע כי רוב מושבי הפרלמנט יאוישו על ידי ההוטו (הפתעה הפתעה) אבל המלך מינה טוטסי להיות ראש ממשלה, מה שקצת עיצבן את ההוטו. כאות מחאה, כמה הוטו ניסו לבצע הפיכה. לצערם, הצבא, שנשלט בעיקר על ידי הטוטסי, דיכא את המרד בקלות ובאכזריות. הצבא היה תחת פיקודו של של מישל מיקומברו, איש חביב ועדין נפש שהשתלט על המדינה, הורה על רציחתו של המלך, והכריז שמעעעכשיו בורונדי היא רפובליקה נשיאותית (קרי – דיקטטורה טוטליטארית) והוא הנשיא.

המחשה אומנותית של הסכסוך

הכיף האמיתי התחיל ב-1972, כשההוטו שוב הגיעו למסקנה שלא נוח להיות רוב מדוכא, והעריכו שהפתרון יהיה לתקוף טוטסי ברחבי המדינה במטרה להשמיד אותם לחלוטין. הנשיא מיקומברו וחבריו העריכו את היוזמה, אבל חשבו שהביצוע חובבני והרעיון יעבוד יותר טוב בכיוון השני, של השמדת ההוטו. הטוטסי, שעדיין שלטו בכוחות הביטחון, הצליחו די בקלות לבצע רצח של כ 100,000 בני הוטו. בני ההוטו הבינו את הרמז, ותשקוט הארץ תחת דיקטטורה צבאית בערך עד 1988.

ב 1988, כשהעולם ראה לראשונה את ברוס וויליס נפצע מספר דו ספרתי של פעמים ולא מת, ואת טום הנקס מתנהג כמו ילד בן 6 כשהוא משחק ילד בן 12 שהפך להיות בן 30, להוטו שוב דיגדג בידיים, בעיקר באלו שהחזיקו מצ’טות, ולכן הם כיסחו עוד 5,000 איכרים מהטוטסי.

עומדים בתור להופעה של בוב דילן

הממשלה דווקא לא הגיבה באלימות מטורפת, אבל הקהילה הבינלאומית התעוררה ודחפה לרפורמה. ב-1993 היו בחירות על-אמת, בהן ניצחה מפלגת ההוטו, ונבחר נשיא מטעמה. זמן קצר לאחר מכן הנשיא נרצח, מה שהוביל לפעולות נקמה ורצח של 25,000 טוטסי, ובתגובה  נרצחו פלוס-מינוס אותו מספר של הוטו. מאז במשך כעשר שנים הסתובבו במדינה כנופיות חמושות שרצחו את מי שבא להן מתי שבא להן, אלא אם כן הצליחו לרצוח אותן קודם. במהלך השנים האלו נרצחו כ 300,000 איש ברחבי המדינה, וזה לא כולל הרפרטואר הרגיל של ילדים-חיילים, אונס וכל הג’אז הזה.
בתיאוריה חתמו על הפסקת אש עוד ב 2003, בפרקטיקה עד היום מתרחשות תקיפות של קבוצות מורדים, והאלימות רבה.

קצינים מפקחים על מגוייסים טריים

למרות שרצח העם בבורונדי אולי לא מרשים ורחב היקף כמו זה של רואנדה או מקומות אחרים, מדובר בקלאסיקה של ממש. המצ’טות, הרצח, ההתערבות הבינלאומית, ומעל לכל – העובדה שהצדדים התחלפו פעמים רבות ורצחו זה את זה, היא מה שנתן לרצח העם הזה אורך נשימה והמשכיות, וכל רוצח המונים שמכבד את עצמו ייטיב לעשות אם יקח כמה דקות מזמנו וילמד אותו לעומק.

סודאן

בניגוד למה שנהוג לחשוב, להיות קולוניה בריטית, זה לא תחתית שרשרת המזון. התואר הזה שמור לסודאן, מקום כל כך צחיח ומלא חול, שאפילו האימפריה הבריטית נמוכת הסטנדרטים הסכימה לשלוט בה רק דרך קבלן משנה.

דרום סודאנים מצביעים לעצמאות

ב- 1956, אחרי שנים כקולוניה של קולוניה, קיבלה סודאן את עצמאותה, ועוד לפני כן פצחה במלחמת אזרחים חגיגית. בהכללה גסה נאמר שהמלחמה, שנמשכה עד 2004, היתה בין השלטון הצפוני-מוסלמי לבין הדרום הלא מוסלמי, שלא התלהב מרעיון מדינת ההלכה. במהלך המלחמה נהרגו כ-2 מיליון איש, 4 מיליון נעקרו מבתיהם ובסיום הוסכם שהדרום יקבלו מדינה.
מעבר לשיפור השורה הסטטיסטית, סודאן ניצלה את מלחמת האזרחים להפקת לקחים והתמקצעות. כשהשליטים הגיעו לרמה מספקת של רציחת עם, העולם זכה לחזות במשחק האגדי בדארפור.

הפתיחה הרשמית היתה ב-2003, כשקבוצת מורדים תקפה בסיס חיל אוויר באל-פאשר. מלבד השמדת כל המטוסים והמסוקים במקום, המורדים יצאו מהבסיס עם שבויים רבים (בינהם מפקד חיל האוויר המקומי), 5 כלי רכב חדשים, ויותר כלי נשק מכפי שיכלו לשאת.
למעשה הסיפור החל עוד הרבה לפני כן.
את אוכלוסיית דארפור (ארץ הפור) אפשר לחלק ל-2 קבוצות עיקריות- הרועים (“הערבים”) והחקלאים (“השחורים”). החלוקה מתעלמת מכך שרוב תושבי דארפור שחורים, רובם מדברים ערבית (וכמעט כולם מוסלמים). מצד שני היא קלה לשינון ופופולרי, ולכן נדבוק בה.

החבר משמאל, מאנוט בול, היה הסודאני הראשון באן.בי.איי.

בכל מקרה, במשך שנים רבות חיו להן 2 הקבוצות בסבבה ובכיף שלהן. לחקלאים היו אדמות (בהן גידלו גידולים אורגניים, מקומיים וללא הנדסה גנטית) בעוד הערבים נדדו ממקום למקום, תוך שהם משתדלים להשאיר חותם-אקולוגי מצומצם ככל האפשר (לדוגמא בהקפדה על כך שהגמלים ילכו בקוליסים בלבד).
בשנות ה-80, עם התחזקותו של אל גור, גידול אוכלוסין משוגע, וצמצום מקורות המים ושטחי המרעה, כבר נהיה פחות בחלה. הממשלה, עמוסה מהמלחמה בדרום ועסוקה יותר בענייני השרדות, המשיכה במדיניות ההזנחה ארוכת השנים, והדארפורים נאלצו לדאוג לעצמם – קרי, ללכת מכות בתחרות על המשאבים המצומצמים.

המצב החמיר בין היתר בזכות יקיר המדור, מועמר קדאפי, שהקים צבא פאן-ערבי במטרה לכבוש את צ’אד. קדאפי לא טרח להתעמק בגוונים הרבים והיסטוריה העשירה של אוכלוסיית דארפור, החליט שהערבים שם צריכים להצטרף לצבא שלו, וגם הסביר למה. השחורים מצדם, הבינו שהממשלה מבינה רק כח, והקימו תנועות מרי. שתיים מהן היו אלו שהתקיפו את שדה התעופה באל פאשר.

נשיא סודאן, עומאר אל באשיר

חזרנו לנקודת פתיחת המשחק, ולרגע בו הראתה סודאן את ניצוצות הגאונות האמיתיות – במקום לשלוח את הצבא להלחם במורדים, השתמשו בקבלני משנה. סוכני ממשל פנו לכל מנהיגי השבטים הערביים בדארפור, חימשו אותם, הבטיחו משכורת ושלל, ואיחלו להם בהצלחה. כשמנהיגים סירבו להצעה (בעיקר מנהיגי השבטים העשירים יותר) הממשלה לא בחלה באמצעי שכנוע- הפחדה (“המורדים ישמידו אתכם”), תחרות (טיפוח מנהיגים יריבים) וענישה. ליתר ביטחון ולהשלמת הסד”כ פנו הסוכנים גם לאוכלוסיית השודדים.
הארגונים החמושים, שלימים נודעו בשם הכולל “ג’נג’אוויד“, עשו מה שציפו מהם-  שרפו כפרים, אנסו נשים והגבירו את מאגר הלקוחות של יד-שרה. הממשלה מצדה הכחישה כל קשר עם “פורעי החוק”, תוך שהמשיכה לתמוך בהם בנשק, כסף ובסיוע אווירי.  עד תחילת 2004 נהרגו בדארפור בין כמה עשרות אלפים (לטענת הממשלה) לכמה מאות אלפי אזרחים, ויותר ממיליון נעקרו מבתיהם.

נסו לנחש באיזה צד אנחנו

אבל סודאן לא הסתנוורה מהתהילה, אלא המשיכה להתפתח ולהתרחב.

ובאיזה צד אנחנו?

זה התחיל מכמה שבטים שהחליטו שנמאס להם להלחם, ופרשו. חלקם התאכזבו מכך שלא שותפו בהסכמי השלום (כשאפילו מינימי זכה למינוי). אחרים פרשו כשלא קיבלו את המשכורת המובטחת. חלקם אף הקימו ארגוני מורדים משלהם. לאט לאט איבדה הממשלה את השליטה באזור, וחוקי ההשרדות השתנו- סכסוכים שבטיים התפתחו למלחמות בין שבטים ערביים. ארגוני מורדים (חלקם חילוניים, חלקם דתיים קיצוניים) נלחמו בינם לבין עצמם. כיום, כשתחום השליטה הממשלתית בדארפור מצומצם מעשית לאיזורים עירוניים, מי שרוצה להגיע ממקום למקום דואג ליידע את נציג המיליציה\מורדים המקומיים. זה כולל שבטים ערביים, שעל מנת להבטיח את שטחי המרעה שלהם כורתים בריתות עם מורדים שחורים.

נשים סודאניות בתחנת חלוקת אוכל מסורתית

הדבר היחיד שנשאר פחות או יותר יציב עד היום, מלבד חוסר היציבות, הוא שרוב חקלאי דארפור (אלו שלא מתו) נותרו במחנות פליטים. כשני שליש (מעל ל-3 מליון) מאוכלוסיית דארפור תלויים לקיומם בסיוע הומניטרי. המסייעים ההומניטרים, מצידם, עסוקים בעיקר בלא להחטף בדרכים.

ולחוטפים שלום.

זהו. אל תחזרו על טעיות העבר! הלחמו באדישות. ההחלטה בידכם!

ברוכים הבאים למשחק השני באליפות העולם (מחוז אפריקה), והפעם ייפגשו נבחרת קונגו ונבחרת אתיופיה. נזכיר לכם כי ההתמודדות מוכרעת על פי קולות הקוראים והקוראות, אז בבקשה לא לשכוח להצביע (הסקר בתחתית העמוד).

יש גביע

לפני שנתחיל, חדשות טובות – למי שפספס, יש לאליפות גביע, באדיבות עידו הירשברג מ- בום פאף פאו אקשן. לגביע עדיין לא נקבע שם, אז נשמח לשמוע הצעות.

גביע סרברניצה

משחק השבוע

מפה

לאחר שבשבוע שעבר הובסה מדינה קטנה על ידי מדינה קטנה עוד יותר, הפעם דאגנו למתחרות גדולות ומכובדות. קונגו היא אחת המדינות העשירות בעולם (במשאבי טבע). אתיופיה היא בעלת האוכלוסייה השניה בגודלה באפריקה, והיא גם אחת מ-2 המדינות האפריקאיות ששמרו על עצמאותן בתקופת המירוץ לאפריקה (את השניה, ליבריה, נפגוש בהמשך התחרות, אבל היא בעצמה היתה מעין קולוניה). ולענייננו- במהלך כשנתיים בשנות השמונים, מתו באתיופיה יותר ממיליון איש. עשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמה בקונגו, בה מתו מעל לחמישה מליון אנשים.

אתיופיה

ובמקום השלישי מנגיסטו!

ב 1974, בזמן שהדבר האפריקאי הכי מעניין מבחינת העולם המערבי היתה זאיר (לימים הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו וגו’) שאכלה 2:0, 3:0 ו 9:0 מסקוטלנד, ברזיל ויוגוסלביה בהתאמה במונדיאל, השתלטה החונטה הצבאית האתיופית דרג (Derg) על אתיופיה, בהדיחה את הקיסר היילה סילאסי (והיי לצופים בבית). באותו רגע בדיוק המציא הקיסר המודח את הפתגם “יש דרג ויש זרג, ואת הזרג מקבל סילאסי”. לימים נשמט חלקו השני של הפתגם. מעטים הבחינו בהולדתה של אחת הנבחרות המבטיחות יותר בתחום רצח העם, אתיופיה של שנות השמונים. מנגיסטו היילה מרים (והיי לרותי גם כן), ממנהיגי הדרג ומאמן הנבחרת, התעורר בוקר אחד לגלות שבאופן לא בלתי מועיל, בכירי הדרג האחרים מצאו את מותם בפתאומיות. מנגיסטו הבין שכדי שיהיה לו סיכוי כלשהו בתחרות על אליפות מחוז אפריקה ברצח המוני, הוא צריך להכין את הקרקע, או יותר נכון – להלאים אותה ולמוטט את החקלאים והחקלאות באתיופיה. עכשיו, אמר לעצמו מנגיסטו, כל מה שאני צריך זה שתהיה בצורת, ואם זה לא יעזור, אז לא קוראים לי מנג’יטסו. איכשהו למרות שבאמת לא קראו לו מנג’יטסו, אלא מנגיסטו, זה עזר. בצורות שהיכו במדינה בראשית שנות השמונים, במקביל לחילוקי דעות אחרים, תרמו להצלחת הנבחרת, אבל אסור להמעיט בתפקידו של מנגיסטו, שמנע העברת מזון לאיזורים שלמים במדינה שהוכרזו מורדים, ועשה מה שאפשר כדי שהעולם המערבי לא ישמע על זה כלום. זה עבד למשך זמן לא מועט, שבמהלכו מתו כמיליון איש, ועוד מיליונים אחרים חלו, איבדו את בתיהם, ולא צולמו לנשיונל ג’יאוגרפיק אפילו פעם אחת. כשהעולם כבר שמע על זה איכשהו, הוא גייס קצת כסף (שחלקו, במהלך מבריק, הלך לרכישת כלי נשק) והוציא סינגל “האם הם יודעים שעכשיו חג המולד?”, ששמו המקורי “האם הם זוכרים איך נראה סנדוויץ’?” הוחלף לאחר שהתקשו למצוא חרוז למילה “סנדוויץ'”. הכסף שהגיע שימש כתירוץ מחוכם לממשלה להסיר מעצמה אחריות למצב. כשכבר כן התערבו, זה סוכם בדחיסת אנשים למטוסים ויישובם-מחדש בדרום, טקטיקה מבטיחה שהוכיחה את עצמה כשעוד עשרות אלפים מתו בדרך, ומאות אלפים ברחו לסודאן. לסיכום, חבר השופטים, נבחרת אתיופיה 84-85, אף על פי שנעזרה בחסדיו של מזג האוויר, פעלה בנחישות, ובעזרת תכנון ארוך טווח של המאמן (שפרש בינתיים לחיי נוחות בזימבאבווה), הצליחה להגיע להישגים מרשימים בכל קנה מידה

.

קונגו

לפני שנספר על קונגו, הבהרה. יש קונגו המקורית, ויש קונגו המקורית מקורית. קונגו המקורית הם חבורה של ילדות קטנות עם אבולה, ולכן לא נוסיף עליהם ולו עוד מלה.

תמונה קבוצתית, יום גיבוש מחלקתי 1905

קונגו הוקמה כתוכנית הפנסיה של מלך בלגיה, שידע שהממלכה שלו היא סוג של בדיחה ורצה לדאוג לעתידו הכלכלי. תחת שליטתו הפכה המדינה למעצמה עולמית בשווקי הגומי, עבדות, שנהב, כריתת ידיים, רצח, נחושת, וכו. החלפת הנהלה ב- 1908 (בגלל כמה יפי נפש מערביים) הקנתה לקולוניה מעט חמצן, אבל בסופו של דבר, ב-1961 איבדו הבלגים את אחיזתם.

ההרעשה בחורשה, 1974

אם זה לא הספיק, נוספה הצרה שראש הממשלה החדש, לומומבה, היה כפוי טובה.  לשמחתם של הבלגים, לומומבה לא הסתדר עם אף אחד –   הנשיא (פיטורין הדדיים),  הצבא (העלה לכולם פרט להם את המשכורת), האו”ם (דרש שיעזרו לו להלחם במתנגדיו). עם קצת עזרה מה-CIA,  לומומבה הופל, והוחלף (לאחר 4 שנים ומיליון הרוגים) בקולונל מובוטו, בעברו משת”פ של הבלגים, ובהמשך שליט משועמם שהתמקד בצבירת ארמונות, טיסות בקונקורד, והסתחבקות עם נשיאים אמריקאים. ממדינה פרטית- למושבה בלגית-לקלפטוקרטיה, קונגו (כעת זאיר) הגיעה לשנות ה-90 עשירה במשאבים אבל מפורקת. האינפלציה התקרבה ל-10,000%, מוסדות השלטון לא תפקדו, הצבא התמחה  במכירת סחורה גנובה, ומובוטו נותר מבודד (כמעט) לגמרי, עם שבטים מורדים ברחבי המדינה, ושכנים לא ידידותיים בעליל.

מנהיגי רואנדה ואוגנדה במשא ומתן

התירוצים למתקפה היו מגוונים – לאוגנדה ואנגולה נמאס היה מכך שזאיר שימשה בסיס לארגוני מורדים. רואנדה (כעת תחת שלטון טוטסי) לא שכחה שמובוטו תמך בצבא ההוטו, מה גם שאותם חיילי הוטו ישבו עתה בזאיר, וחברו עם מקומיים במטרה להשמיד את קהילת המהגרים הרואנדים (רובם בני טוטסי). באמצעות איש קש מקומי, לורן קבילה, בוגר ביה”ס הבינ”ל למהפכות, ההתקפה המשולבת הוצגה כמרד לגיטימי במנהיג מושחת. תוך זמן קצר (ומאות אלפי הרוגים) הודח מובוטו (1997), וקבילה עלה לשלטון.

בקונגו היום ישנם כ- 30,000 חיילים-ילדים

תוך זמן קצר עוד יותר, קבילה שכח את מקומו בהיררכיה, התנער מרואנדה ואוגנדה, וב- 1998 התחדשה הלחימה. הפעם הצטרפו כולם לחגיגה – רואנדה, אוגנדה, בורונדי, נמיביה, צ’ד, אנגולה, וזימבבוואה, אף אחת לא רצתה לפספס את החלק שלה בשלל היהלומים, הזהב, הקובלט והקולטן. המלחמה הסתיימה רשמית ב-2001, כששומר ראש סורר התנקש בקבילה, זה הוחלף בבנו ג’וזף, והנשיא החדש התחיל בשיקום המדינה. באופן לא רשמי, עד 2008 המשיכו למות במדינה בקצב של עשרות אלפים בחודש, וגם היום איכות החיים לא בשמיים

.

הצבעה

זהו. אנא זכרו לממש את זכותכם המולדת להצביע על צרות של אחרים, כי מי שמצביע – משפיע, וגם מוכיח שלא כרתו לו את היד:

ובכן, זה באמת קורה. ההתמודדות הראשונה באליפות העולם ברצח עם (מחוז אפריקה) יוצאת לדרך, בהשתתפות הקבוצות סיירה “אלפרד יהלומים” לאונה, ורואנדה 1994. המנצחת תיקבע על פי הצבעותיכם (בתחתית העמוד).

מפה לבנה

נתחיל במעט רקע על המשתתפות. נתון מפתיע מעט הוא גודלן המגוחך (פחות מ-5 ס”מ, כפי שאפשר לראות במפה),  אבל כמו שאמר המשוררקוזאק הידוע, ויטאלי נגזל:

“לא חשוב גודל הכלב בקרב, חשובה כמות כלי הנשק ולדעת איפה ריכוזי האוכלוסיה”.

חוץ מזה, רואנדה היתה קולוניה בלגית בעוד סיירה לאונה היתה בריטית. בקיצור, תקראו בוויקיפידיה. הישגי הקבוצות הן השמדת כ- 800,000 בני טוטסי על ידי השליטים (מבני ההוטו) ב- 1994 ברואנדה, ומלחמת שליטה בסיירה לאונה (בין 1991 ל- 2002) שגבתה את חייהם של כ- 50,000 איש, ואת הגפיים של  20,000 נוספים. בסיירה לאונה המוטיבציה לשלוט די ברורה – יש מלא יהלומים, וגם בוקסיט. ברואנדה יש מעט מאד משאבים, אבל עוד פחות אהבה בין שתי הקבוצות העיקריות, ההוטו והטוטסי.

אגב, אם כבר נמאס לכם, אתם מוזמנים כבר עכשיו להצביע בתחתית העמוד.

נותנת החסות הרשמית של נבחרת רואנדה

רואנדה 1994

אם יש קבוצה אפריקאית בלתי נשכחת, הרי שזו רואנדה 1994.

היום קשה לזכור, אך בהתחלה היתה סקפטיות רבה לגבי סיכויי המדינה הקטנה והפסטורלית להגיע הישגים משמעותיים. אפילו אחרי פתיחה מוצלחת, רק חלק קטן מאמצעי התקשורת העויינת הצטרפו לתומכים, בעוד הרוב המשיכו לפקפק.

ילד רואנדי בתפילה מסורתית

כמו סינדרלה אמיתית, רואנדה לא התרגשה מחוסר האמונה. תחת הדרכת מאמנה הצרפתי הציגו שחקניה יכולת יוצאת מן הכלל-טוב , והביסה יריבות אימתניות רבות. בסיום הקמפיין נרשמו לזכותה כ-800,000 נרצחים, (ב- 100 ימים)’ הישג מרשים לכל הדעות.

ההוטו חוזרים מרמי לוי

כנקודה שלילית נציין כי למרות ההצלחה הגדולה, רבים ברואנדה (בעיקר אוהדי הקבוצות העניות במדינה), הרגישו כי הישגי הנבחרת לא נוגעים להם, וכצעד מחאה עזבו כמה דקות לפני סיום המשחק האחרון. התירוץ הרווח היה שאיפה להתחמק מהפקקים בדרך לקיגאלי.

סיירה “אלפרד יהלומים” לאונה

רונדו מחזור י"א

לא, היד שלו לא נמצאת בכיס

אם מסתכלים על השורה הסטטיסטית בלבד, נראה שנבחרת סיירה לאונה חסרת סיכוי – בסה”כ 50,000 נרצחים ב- 11 שנה. אבל שלא במפתיע, יש דברים שהסטטיסטיקה לא מגלה. למרות הכסף הגדול שנכנס ממשקיעים זרים, הקבוצות המקומיות לא התפתו להצלחה קלה. אנשי מקצוע עם חזון בנו תוכנית אימונים מסודרת, השקיעו בנוער, וגם לא הזניחו את נשות המדינה. הוסיפו מעט ייעוץ חיצוני, ואין זה פלא שרוב העם לא נותר אדיש, והצטרפו גם הם למאמץ.

לסיכום, חבר השופטים, ייתכן שהיהלומים מפריטאון, כפי שכונו בחיבה, אולי לא היו הנבחרת הטובה ביותר, אבל לכל הפחות, הם ראויים לנקודות על סגנון.

מותג התכשיטים הרשמי של אליפות העולם (מחוז אפריקה)

זהו. אם הגעתם עד לפה, סימן שבטח דילגתם על רוב הלינקים. גם אנחנו. אל תשכחו להצביע.

עדכון – למרות דיווחים רבים על נסיונות להטיית הבחירות, כולל הטלת טרור על גולשים בקלפיות בסיירה לאונה, ועדת הבחירות החליטה לאשר את תוצאות הבחירות, ולהכריז על ניצחונה של רואנדה 1994, ועל הדחתה בטרם עת של סיירה לאונה.

לפני שיעזבו אותנו לתהום הנשיה, שחקני נבחרת סיירה לאונה שלחו סרטון של חגיגות ההדחה בפריטאון הבירה. שווה צפייה (אבל לא קל).

מי מאיתנו לא חלם כילד שהוא רוצח עם? האוויר הפתוח, הרצח, העם. כבר אלפי שנים שדמיונם של ילדים נשבה בסיפורי הרפקאותיהם של הגדולים מכולם, החל במלכי ישראל דרך חילוקי הדעות המקצועיים שבין הספרדים ליושבי יבשת אמריקה, ועד לדור הנוכחי, שבסיועה של הטכנולוגיה המודרנית ודבקות במטרה, מגיע לתוצאות שלא היו מביישות סוס מונגולי.

אם לוקחים בחשבון את המסורת, האווירה, הפוטנציאל הכלכלי, והרצח, פשוט מקומם את העין ודוקר את הלב להיווכח שבעוד ספרי פודלים וציידי יונים זכו לעמוד על הבמה, ב-2011 רצח העם עדיין אינו ספורט אולימפי.
לצערנו, בירור של המחלקה המשפטית העלה כי על מנת להשיג הכרה כענף אולימפי, יש צורך בזמן, כסף, קשרים, וספורט. גם אם נתגבר על הבעיה התקנונית של הסבת ייעודה של קרן הבירה, עדיין נסבול מחסרונם של זמן, קשרים, וספורט.
ברוח היזמות והחוצפה הישראלית וכל זה, צוות “סרטן בגב האומה” החליט לקחת את החוק לידיים, ולקיים אליפות משלנו. היות והחלום האולימפי כבר נגוז, לא ראינו טעם בקיום אירועים פיזיים. במקום זאת (ועקב מגבלות תקציביות) נתמקד ברציחות מן העבר.

הטורניר יתקיים כדלהלן – בכל פעם תיערך התמודדות בין שני רוצחי עם ידועים. המנצח יתקדם לשלב הבא, אז תיערך התמודדות בינו לבין מנצח אחר. המנצח מהתמודדות זו יתמודד מול המנצח מהתמודדות דומה שנערכה בין שני מנצחים מהתמודדויות קודמות. נניח שיש לנו 2 מנצחים מהתמודדויות קודמות, אז לאחר התמודדות בינהם נישאר עם מתמודד אחד, ולכן ע“פ ההנחה בסופו של דבר נשאר עם מתמודד אחד, להלן “המנצח“. על שם המנצח יקרא גשר (גשר רצח–עם) ואולי גם ייכתב לו שיר בהלחנת אתניקס (“אדום עולה זה זימבבוואה”).

הניצחון, כמובן, מוכרע על ידי קוראינו הנאמנים והנאמנות (וגם אלו שבעד קשר פתוח) – הקבוצה שתקבל יותר הצבעות תעבור לשלב הבא. חשבנו שזה יגביר את תחושת הקהילתיות והביחד.
וכעת לבירוקרטיה- באמצעות הגרלה הוגנת קבענו את לוח המשחקים הבא:

לוח המשחקים

בהתמודדות הראשונה (החל ביום שני, ועד שמספיק קוראים יצביעו או שקוראים יצביעו מספיק פעמים) ייפגשו סיירה “יהלומי אלפרד” לאונה ו- רואנדה 1994.
דבר אחרון – קוראינו חדי העין בוודאי שמו לב לכך שכל הנבחרות באליפות הן מיבשת אפריקה הרחוקה. אם נראה כי טוב (כלומר אם תצביעו ותגיבו), נמשיך למחוזות אחרים. אם לא, לא נורא. בורמה, ארמניה, קמבודיה וחברותיהן כבר ינוחו בקבר.

עדכון –

במשחק הראשון בטורניר גברה  רואנדה 1994 על סיירה לאונה, 28-4

בנוסף, חדשות משמחות – יש גביע!

הגביע הקדוש

הגביע עוצב בידי החבוב המוכשר עידו הירשברג, מ- בום פאף פאו אקשן, שהוא כמו האתר שלנו, רק בפורמט קומיקס, מצחיק, ועם קוראים.

חוץ מזה, החלטנו לרכב על גל האינטראקטיביות, ולבקש מכם להציע שם לגביע. השם הראשון עליו חשבנו הוא “הגביע על שם כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות“, אבל זה ארוך מדי ולא קליט. בקיצור, אנא גרדו בפדחת ועשו מה שצריך כדי להראות אחת ולתמיד שלמישהו באתר הזה יש כישרון, גם אם זה לא הכותבים.

אין באמור לעיל לשמש עידוד ואו קריאה לרצוח עם. רצח עם הוא עיסוק מסוכן מטבעו ועלול להוביל לפציעות ואו מוות. העיסוק ברצח צריך להיעשות אך ורק תוך שמירה על כללי הבטיחות, ותחת פיקוחהדרכה של רוצח עם מנוסה (מעל 500 רציחות יום, ודי הרבה לילה, לא זוכר בדיוק כמה אבל זה מספר מרשים בכל סטנדרט).