“אדוני ראש הממשלה”, אומר העוזר, “הנה הניירות לישיבה החשובה מאד על אפשרויות התקיפה באיראן”. ראש הממשלה נוטל את הדפים לידו ומקמט את מצחו. “רגע אחד”, הוא אומר בקול הבריטון-מנסה-להיות-בס המפורסם. ראש הממשלה ניגש לחדר השירותים הפרטי שבלשכתו, מתוך הרגל ובהיסח דעת מקיש על הדלת רגע, ולאחר רגע מבין שלא יקבל תשובה ולוחץ על הידית.

ראש הממשלה מניח את הניירות על השיש הכהה שמקיף את הכיור, מקווה שנשימתו המעט-כבדה לא תגליש את הדפים לתוך הכיור והם יוכתמו בטיפות המים שנותרו שם משטיפת ידים קודמת. הוא פותח את החגורה, הרוכסן, מפשיל את מכנסיו עד לברכיים, עיניו נעוצות בראש הדף “הערכת מודיעין: תקיפה באיראן – סיכויים וסיכונים”, ידיו מפשילות את קדמת תחתוניו והוא מסתכל למטה. זהו זה, הוא חושב לעצמו, מתבונן בשיערו הסב המקיף את האיבר. קטן, תמיד היה קטן, ורפוי חוץ מלפעמים, ולאחרונה גם זה פחות ופחות. וגם מקומט, ולא יגדל יותר, זהו זה מה שיש. הוא מתבונן שוב בראש הדף “מתקפה אוירית בשילוב מבצע קרקעי” ומביט שוב בתחתוניו – קצת נוטה לשמאל, תמיד היה נוטה לשמאל, ובצבע מוזר, כמו איבר פנימי שמציץ החוצה משיפולי הבטן. וגם הבטן, הוא חושב, רכה ורפה ומכוסה פלומה, וכמעט מסתירה, רק שאפשר להכניס במאמץ ולראות את הקצה וקצת השערות שמסביב. וגם קטן, הוא חושב שוב, תמיד היה קטן, ומקומט, ורפוי חוץ מלפעמים, ועדין כמו אפרוח. כל כך עדין כמו אפרוח. מה לאפרוח ולתקיפה באיראן? מה לשיער סב ואיבר קטן ומקומט ורפוי חוץ מלפעמים ולמבצע משולב אויר וקרקע? הוא מושך את תחתוניו למתניים, מרים את המכנסיים ורוכס וחוגר ומעביר יד בשיער ועוצם עינים לרגע ופוקח מיד, כמו מיצמוץ שהתארך מבלי משים.

ויוצא אל העוזר בפנים מעט נפולות, ונותן את הניירות, והעוזר אומר “הסקרים”, וראש הממשלה אומר “לעזאזל הסקרים”. והעוזר, מורגל במצבי הרוח אומר בחצי פה “וגם אפשר שלא לתקוף”, וקמט במצחו של ראש הממשלה מוחלק לרגע, ושמץ אור מבליח באישונים, או שזה הניאון המשרדי, ובקול שלא זוכר להתאמץ להיות אחר, כמו ילד מול אפשרות לכלבלב, הוא שואל בשקט: “אפשר?”.

נתניהו על המפגין משה סילמן שהצית את עצמו: “טרגדיה אישית גדולה“.

אינדיאני אחד נכנס לפאב של קאובויז במערב הפרוע. הקאובויז תופסים אותו ואומרים לו “אנחנו נהרוג אותך, אין מצב שנכנס לפה אינדיאני, אתה מת, תגיד שלום.” האינדיאני מתחנן שיתנו לו לחיות, הוא צריך לדאוג למשפחה ולבן הקטן שלו שעומד בחוץ ושומר על הסוסים. הקאובויז מדברים ביניהם ואומרים לו – אתה יודע מה? סבבה, תביא לפה את הבן שלך, תעמיד אותו שם בפינה של הפאב ואתה תעמוד בפינה הנגדית. אנחנו נשים לבן שלך תפוח על הראש, ואתה, עם חץ וקשת צריך לפגוע שלוש פעמים בתפוח.
האינדיאני נלחץ רצח אבל מבין שאין לו ברירה, הקאובויז גוררים פנימה את הבן הצעיר שלו, ילד חמוד ותמים, מעמידים אותו בפינה, ושמים לו תפוח על הראש.
האינדיאני מסתכל, מכוון, שואף שאיפה ארוכה, מוציא את כל האוויר ובדיוק ברגע שלפני השאיפה הבאה משחרר את המיתר של הקשת. פיו — החץ חוצה את חלל החדר ונתקע בול בתפוח.
כל הקאובויז מוחאים כפיים והאינדיאני לרגע שוכח מה המצב, ומתכונן לקחת את הילד ולהתחפף. אבל אחד הקאובויז, עם כובע חום גדול, ניגש אליו ואומר לו – רגע רגע, חומד, עוד שניים. הקאובוי שם תפוח אחר על ראש הילד ומחייך.
האינדיאני עצבני וכבר די מזיע, מכניס חץ למיתר, מותח ומשחרר. פיו — החץ חוצה את חלל החדר ונתקע בול בתפוח.
כל הקאובויז מוחאים כפיים והאינדיאני יודע שעכשיו זה האחרון, מישהו שם תפוח על ראש הילד. האינדיאני כבר ממש עצבני ומאד מזיע, מכוון ומשחרר. פיו — החץ חוצה את חלל החדר ונתקע בול בעין של הילד.
הילד צורח, האינדיאני בוכה בצעקות “מה עשיתי? מה עשיתי?” אז הקאובוי עם הכובע החום אומר לו “היי, אל תבכה, לא נורא, שתיים משלוש זה יפה מאד”.

זו בדיחה ישנה ודי חבוטה, אבל חשבתי שכדאי להזכיר אותה לאור פסק הדין במשפט אולמרט.

אירועי החדשות והממים שנוצרו בעקבותיהם, סקירה שבועית.

אספו וכתבו: עבגד יבאור, עידו קינן, הדס רשף, דן קופר, עמיר שיבי, נתאי פרץ ואחרים.
(לחצו על התמונה להגדלה מפלצתית שבה כל הממים בגודלם המקורי, ותודה לנתאי על האיחסון)

צ’ק או המחאה החברתית?

הציור השבועי לילד: סבאח ברוור מציע לחפש לאן נעלם חופש הביטוי?

עונת המחאות הגדולה נפתחת עם מעצרה של דפני ליף בהפגנה ברוטשילד. מוטי אהרונוביץ’ מכריז על מלחמת הכוכבים, בופינקה מוצא את זה פורנוגרפי, דניאל קופצ’ינסקי מסביר שככה זה ברגולציה ונתאי פרץ רומז שיש אנשים אחרים שיותר דחוף לעצור. אלכס דובוב מזכיר שעשו את זה קודם, בהתנחלויות, ושיבי מזכיר שגם אז השמאל הקיצוני (שכולנו נגדו, כמובן) דיבר על זה.

שוטר שנראה כמודד מכונית עם אוהל על הגג זכה לטיפול אוהב. האישה שמגישה פרח לשוטר הואשמה בנסיון תקיפה על רקע אלרגי ואחזקת סמים קלים, ואף זכתה למם סטייל רחלי רוטנר, אבל לא רחלי עשתה אותו אז הוא לא מי-יודע-מה-חמודי, כנ”ל פינוקי.

ההפגנה באבן גבירול ביום שבת הפכה להפגנת עמלת שורה, כשמפגינים ניפצו שמשות של בנקים בתל אביב (ניוז1 קובעים שסודנים שכורים הם המנפצים). ניר זייד מסביר למפגינים את טעותם, מתן פאבר בודק מה המצב בבנקים במצרים, עידוק רוצה לשמוע עוד על אלימות בהפגנות, אריאל ויסמן מזכיר איפה הם למדו את זה, והדס רשף תוהה מי ניפץ את הזכוכית. שיבי ומיכאל קמינר חושבים שאוחיון ואייזנר, נו, אתם יודעים. למשחקי הכס מותר להשוות? ולג’ון בראון יש הצעה חלופית איך לדבר עם הטייקונים. ואל תשכחו מי הקורבנות האמיתיים, שנשארים עם הטראומה הרבה אחרי שהממיסטים כבר עברו לנושא הבא.

בתמונה שאנחנו מעריכים שתהפוך לאחד הסמלים הזכורים של המחאה, המפגינה לירון אחדות נעצרת בהפגנת עמלת שורה, משחררת את ידה מזו של השוטר, משלבת איתו ידיים והולכת איתו בחיוך רחב (תמונה שהיא בחרה לתמונת הפרופיל שלה). מאוחר יותר היא תואשם באלימות נגד שוטרים, לא לפני שתהפוך לכוכבת ממים, כמו כאן, בתמונת בדרך לחתונה עוצרים לכתוב צ’ק.

נתאי והדס תומכים במאבק ללא עוררין למרות שהוא נהיה נורא אלים ואנרכיסטי. רינה חושבת שהגיע הזמן להציב דרישות רציניות, וניב מיכאלי מזכיר למוחים ששלי יחימוביץ’ תמכה ברון חולדאי. מעריב בוחרים צד בנוגע למחאה בשבת, וויסמן חושף עוד כתבות מן הארכיון.

“התותח הקדוש” מפגיזים בקומיקס אפי על האלימות במחאה החברתית. ומה הקווים האדומים של המשטרה?

גל רודף גל ונשבר

שנה אחרי שדפני ליף עזבה ראיון איתו באמצע, שרון גל מ”לילה כלכלי” שוב מסתכסך עם פעילי המחאה החברתית. ג’ון בראון מציע הסבר אלטרנטיבי, שיבי מציץ מאחורי הקלעים, איתמר שאלתיאל ואלי לוין מוסיפים עוד על האובססיביות הקונספירטיביות כנגד המחאה ומוצאים את האויב האמיתי, ושיבי נשאר לצפות בהמשך התוכנית.

מדינה קטנה מוקפת

ולדימיר פוטין, שליטה האהוב של רוסיה, מגיע לביקור בנתניה ובישראל, נפגש עם בנימין נתניהו, מעלה זכרונות ומזמר שירי ילדים עם אביגדור ליברמן. אגב, מה הגירסה הסובייטית ל”ברוסיה הסובייטית”?

ובינתיים, בדרום: צה”ל מפיץ תמונה שמספרת כמה רקטות נורו על ישראל, ומבקש “שתפו את התמונה,כי תקשורת המיינסטרים לא תעשה זאת”. מעתה מ”צ הוא מם צבאי. אפרופו, צבה כבר עשית?

ובינתיים, בדרום העוד יותר רחוק: האחים המוסלמים עולים לשלטון במצרים ומזכירים את סכנות המהפכה.

ובינתיים, במזרח: סמי מיכאל מכתיר את ישראל כמדינה גזענית וניצה בן דב תוהה איך הוא מדבר ככה אחרי שקיבל כל כך הרבה כיבודים, מיכאל מבקש שיספרו לו עוד על זה אצל שחר.

שיבי עדיין חי

עמיר שיבי מסולק שוב מפייסבוק, נלחם כבן-ארי ונדפק כלביאה, זוכה לקבוצת מחאה (עמיר שיבי עדיין חי, למרות שאסור להשוות, מזכיר רועי פיטשון) וחוזר מן הכפור, לא לפני שהוא מספר על היאוש בבידוד במודיעין ועל הקונספירציה הדמוגרפית של מארק זאקרברג ובנצי גופשטיין.

כהנא בולד צדק?

עוז פורמן הציע את “מגנטו צדק”, איתמר שרק שפירא הצטרף, מם נולד (ויטלי מיז’יריצקי, בן מאירי, רון עשור, הוד רז ושמרית עשור).

תמונה של משחק מילים על בת הים הקטנה (אריאל) והגופן (אריאל) סחפה את אומת הרשת העברית לאיזה שתי דקות.

צינזור צילום האינסטגרם של מישל יבור בעירום עושה כותרות. יעל גורן מזכירה שבלייזר היו שם קודם.

מטא: ספר לי עוד על רגעי הפחד

מם “ספר לי עוד על זה” קופץ את הכריש, באדיבות שימוש יתר אצל ממיסטים מימין ומשמאל כאחד (למרות שכפי שיהונתן גרשוני מזכיר, כל הממים בשמאל). אחרי נסיון החייאה, אנחנו נאלצים להכריז על שעת המוות.

אירועי החדשות והממים שנוצרו בעקבותיהם, סקירה שבועית – מדור נסיוני.

השתתפו: עבגד יבאור, עידו קינן, נתאי פרץ, אלי, שחר.

(הקליקו על התמונה להגדלה לגודל מלא [תוקן]. הסברים וקונטקסט – בהמשך הפוסט)

אשששששששששששששש

דו”ח המבקר על השריפה בכרמל יוצא. עמיר שיבי חוזר למקורות, מתרשם מהמבקר ומצביע על האשמים. שחר מטיל אחריות מיוחדת ואיתמר שאלתיאל מציע עולם אלטרנטיבי.

שריפה מסוג אחר מחוללת ח”כ אנסטסיה מיכאלי, שממשיכה להטריל. ג’ון בראון מציע טיפול תרופתי, שחר עושה הפלה, שיבי חושב שזו שיטה, גיא גולד מביא את תגובתו של אביגדור ליברמן, 10גאג את זו של אמנון אברמוביץ’ ו-HebFun מפצחים את השיטה. אלי מציע את מודל חמשת שלבי האבל ע”פ סמואלסון-מיכאלבסקי.

 עוד יזיז של הקהילה, אורי אריאל, מתבטא נגד גיוס הומואים ולסביות לצה”ל, שיבי מציע לו שעשועון לשעת לילה מאוחרת ונתאי מראה שלו רק היו תמונות צבעוניות של דגל הדיו, האתוס הציוני היה קצת יותר סובלני. וגם התבטאות עבר של ח”כ איברהים צרצור, ידיד הקהילה והמדינה, זוכה למיום.

אפריקה-ישראל

הסודנים עוזבים את ישראל, עבגד ושיבי מתעדים, אייל גור מזכיר שבגין היה מתיפייף ועידוק מציין שהפליטים הווייטנאמים לא היו כושים חולי איידס נתאי פרץ ואלי מציגים את ספרו החדש של דוד גרוסמן.

ישראל ראשונה בשיעור העוני מבין מדינות ה-OECD, שיבי מדגים ומדגיש. כשבכפר מנדא תוקפים סודאנים, השמאל הצבוע נזכר שאסור להשוות (HebFun). מיכאל בן ארי (שיבי) מנצל את הגראדים על אילת לסטנדאפ.

מהנעשה בימין הלא-קיצוני

איילת שקד מ”ישראל שלי” מתראיינת למוסף הארץ. א. מנסה לפענח את דמותה.

שלא במפתיע, צילומסך של עמוד “כולנו נגד השמאל הקיצוני” תוקף את מארק זאקרברג על שנישא לגויה מעורר מהומות, למרות שהוא מפוברק. היוצר (אבישי ברוור) מביא גם ראיות לפעילות של העמוד נגד גנדי. לא זה, המקורי.

כתבה ב”ידיעות אחרונות” על מלחמת הריפורטים בין “כולנו נגד השמאל הקיצוני” לעמיר שיבי מקבלת שער אלטרנטיבי (אריאל ויסמן), שמסביר מה באמת עומד מאחורי הקרבות: סובלימציה של תשוקה הומו-אירוטית קיצונית – כי פוטושופ זה קיצוני.

ובום!

סערת כתבת “אמנות הפיתוי” של “במחנה” ממשיכה + גילוי (אבישי )מתיה על הטרדה מינית בצבא ב”הציור השבועי לילד” = מם (שיבי). בהמשך לקורס החיזור הצה”לי, ג’ון ושיבי מראים את חיילינו מתרגלים על הפלסטיניות במחסום.

H&O בפרסומת לחשפנות, אפרת וליהי מגיבות בממים, עבגד ושחר הולכם על שיבוש של הלוגו.

מה ערבי-ישראלי בעיניך?

ידיעות אחרונות מפרסם תמונה מפרוייקט תיירות-לוחמה להתנחלויות, יאיר קורן (ועוד הרבה אחרים) משווה לחמאס, שחר מוצא השראה במקום אחר.

בטייבה מתנגדים להקמת מרכז חלל ע”ש אילן רמון כי הוא היה טייס בחיל האוויר. HebFun מביאים את תגובתו של ליברמן.

מובארק על ערש דווי, נתאי מזכיר מי עדיין חי.

מה אשכנזי בעיניך, שאלה אורטל בן דיין, ובעקבות הצלחת הסטטוס הוסיפה ושאלה: מה גברי בעיניך. זו התשובה (שיבי).

יאיר לפיד

ואפרופו מה ישראלי בעיניך, יאיר לפיד מפרסם תמונת ילדות של בנו יואב לכבוד יום הולדתו, ומנצל את ההזדמנות לתעמולה: “אני מתנצל שאני באיחור ניכר עם המדינה שהבטחתי לך”. אריאל וייסמן מחבר אותו לטור הזכור לשמצה “אחיי העבדים“. עידוק מוצא את התמונה המקבילה של טומי לפיד, ואלי מכניס את עינת שרוף וסוגר את העסקה. מאוחר יותר, בראיון ליונית לוי, לפיד מספר שהוא לא אוהב להשתמש בבתו האוטיסטית. קומיקס יאיר לפיד סוגר את הפינה הזאת.

ועוד על עיתונות אובייקטיבית: סבר פלוצקר רומז לפברוק ראיון תמיכה במדיניות הממשלה ב”ישראל היום”. עמיר שיבי וג’ון בראון מביאים את הכותרת של מחר.

בינתיים, במקום אחר בגלקסיה

הוויאג’ר יוצאת מתחומי מערכת השמש, שיבי מקנא.

וכו’

מגה-מם התניידות סלולרית, גחלת שעדיין לוחשת ברשת (HebFun).

פרויקט השאלת האופניים “תל אופן” ממשיך לספק שירות בעייתי. פרנקי סימון מזכיר שעם כל הכאב, אסור להשוות.

• אליזרין זרוב ויסברג ממתגת את עצמה לדעת. הצפי לשבוע הבא: מתקפת ממים ורודה.

מטא-ממים

* התקשורת מתחילה להתעניין בממים, שחר יוזם את תנועת המוזרים מהאינטרנט. עבגד יבאור מחפש בנרות ממיסטים ימנים, רינה ארטשטיין מנסה ונסוגה להרהורי מטא, אלי מנחש איך הם יראו. אריאל פלקסין לא מתרשם, הלל גרשוני מגחך. אנונימי מעלה את עמוד “סמול ימין – סטטוסים ימניים מצייצים“. איחלנו לחייל בהצלחה.