רוצים המלצות על פודקאסטים שווים וכבר קראתם את הפוסט הקודם? הגעתם למקום הנכון.

לצד המלצות שלי, הבלוג שמח לארח כמה חובבות וחובבי פודקאסטים, שתרמו מהנסיון והטעם שלהן/ם – דנה קרני, ג’אק פפיס, עדי וינשטיין, יריב לנצ’נר, ורום אטיק.

1. My Favorite Murder
(ממליצה: דנה קרני)

מוגדר כ true crime – comedy, שזה נשמע מוזר עד בלתי אפשרי עד שתאזינו פעם אחת לקרן קילגריף וג’ורג’יה הארדסטארק מספרות אחת לשניה פרטי פרשת רצח נודעת יותר או פחות. שום דבר שאני אכתוב לא יעשה איתן חסד עד שתאזינו בעצמכם. אין פה מומחיות או דיוק בפרטים, יש כאן שיחת בנות על טד בנדי, BTK ואחרים שמובילה למסקנות כמו: Get a job, buy your own shit and stay out of the forest או Fuck politeness לצד תהיות איך לעזאזל שרדנו אנחנו, “ילדי המפתח”, את שנות ה 80 וה 90. יש שיתוף מוחלט בנושאים כמו גמילה, טיפול פסיכולוגי, זוגיות, ומשקל. שלא תטעו, אין פה הערצה לרוצחים, והן ממש לא יעודדו אתכם לכתוב מכתבים לכלא. אז מה כן יש פה – העולם הזה מפחיד רצח וציניות תציל אותנו. קילגריף הנוצריה-אירית היא קומיקאית ותסריטיאית ב LA, והארדסטארק היהודיה היא בלוגרית אוכל. החיבור ביניהן מושלם. הפודקאסט שלהן עומד בראש טבלאות הרייטינג כבר שנתיים (וחצה את קו מיליון ההאזנות). יש להן קהילת מעריצים גדולה המכונה murderions, ובשנה האחרונה רבים מהפרקים מוקלטים בהופעות חיות ברחבי העולם. הן בין הבודדות שהגשימו את החלום ומתפרנסות מפודקאסטינג. מדי שבוע יש פרק מלא, ופרק קצר בו הן מקריאות מכתבי מאזינים שמספרים על המפגשים האישיים שלהם עם רצח (בסגנון ‘אמא שלי היתה המורה של אד קאמפר’ או ‘דברים שמוצאים כשמשפצים את המרתף’) אז תנו להן הזדמנות ו Stay sexy and don’t get murdered.

פרק שאהבתי:  Our Bodies, Our Twelves

2. More or Less
(ממליץ: ג’אק פפיס)

פודקאסט ממש נהדר של הבי.בי.סי. בשם More Or Less שעוסק בסטטיסטיקה ומתמטיקה מהחדשות היום-יומיות. הם בעיקר לוקחים נושאים מהחדשות ובודקים מאיפה המספרים שנזרקים לחלל סביבנו כל הזמן מגיעים, וזה עשוי ממש טוב, וכל כך בריטי לעיתים שזה פשוט תענוג.
פינה ממש מוצלחת בתוכנית היא תגובות מהמאזינים שבה אחת לשבועיים הם ממש Appalled מדברים נורא בנאליים כמו למשל הקצב של המוזיקה באחד הסגמנטים או מדברים ממש חשובים בחדשות.
זה פודקאסט נפלא ונהדר לשוחרי מדע, אמת, מספרים והומור בריטי חביב אז רוצו לשמוע.
האיכות ורמת העניין בפודקאסט ממש משתנה בין פרקים. אבל הפרקים הטובים יותר שלהם מקבלים ממני 4 אזניות.

פרק שאהבתי: Grenfell Tower’s Death Toll

3. Strangers
(ממליצה: עדי וינשטיין)

סטריינג׳רז הוא ניסוי מעניין בעיתונאות אמפתית. יוצרת הפודקסאט, ליה ת׳או, מתווכת סיפורי חיים יוצאי דופן שרלוונטיים לימים הסוערים בהם שטה החברה האמריקאית. אל תתנו לנקודת המבט האישית והקול הרדיופוני של ת׳או לבלבל אתכם, מדובר באקטואליה רותחת והופכת בטנים. ממש לא חומר להאזנה בזמן ספורט (בכי עוד לא הוכח כמשפר ביצועים) או נסיעה עם הילדים באוטו.

פרק שאהבתי: The Truth

4. Hardcore History
(ממליץ: יריב לנצ’נר)

פודקסט היסטורי איכותי ומושקע המוגש על ידי דן קרלין (מגיש רדיו לשעבר והיסטוריון חובב) הכולל סדרות של פרקים ארוכים, לפעמים 4-5 שעות לפרק לחלק מהנושאים. למרות אורכם הפרקים מרתקים ואישית גרמו לי להתחרט שמלחמת העולם הראשונה נגמרה כל כך מהר.

פרק שאהבתי: Blueprint for Armagedon I

5. Longform
(ממליץ: רום אטיק)

הפודקאסט של ״לונגפורם״ הוא אוצר לכל מי שמתעניין בעיתונות מגזינית, או nonfiction, או ניו-ג׳ורנליזם או איך שלא תקראו לזה. שיחות של שעה, פלוס מינוס, עם עיתונאים, לרוב מהפרינט אבל גם של פודקאסטים נראטיביים. השיחה עם בן טאוב מהניו-יורקר היא דוגמא לתוכנית בשיאה: גם סיפורים מרתקים, שיחה על הביוגרפיה, אבל גם דיון מקצועי, על טכניקה, מתודולוגיה ואתיקה.

פרק שאהבתי: שיחה עם בן טאוב מהניו-יורקר

6. חיות כיס

הפודקאסט הכלכלי של תאגיד השידור הציבורי (גילוי נאות: רום אטיק לעיל הוא עורך ומגיש בחטיבת הרדיו של התאגיד, אבל כאן הוא בכובעו כמאזין, ולכן לא היה מעורב בתכנים מעבר לכתיבת ההמלצה שלו). פודקאסט שהיססתי אם לכתוב עליו בסיבוב הקודם כי הוא היה ממש בחיתוליו, ובדיעבד זו היתה החלטה נכונה. בתחילת דרכו הפודקאסט עוד לא החליט בדיוק מה הוא – הוא גרסה עברית של פלאנט מאני? הוא דיון של ארבעה אנשים באולפן? תכנית תחקירים? תכנית צרכנות כלכלית? עם הזמן והתכניות וההתנסויות המעניינות שבדרך, הוא קיבל אופי עצמאי שנע בין ניו ג’ורנליזם שמלווה את כתבת הדסק הכלכלי כשהיא מנסה להחליט לאיזה בנק לעבור, או את עורך הדסק שזכה במכרז מחיר למשתכן בגדרה, לבין ראיונות עם אנשי מפתח בכלכלה הישראלית, כתבות ותחקירים בנושאים ספציפיים, ועוד. הפרק החביב עלי עד כה, שהוא גם אחד הפרקים היפים ביותר שיצאו בפודקאסט עברי ששמעתי, עסק דווקא בפרנץ קפקא, הסופר, ובקריירה שלו כפקיד ביטוח נלהב וחדשן.

פרק שאהבתי: קפקא – סוכן הביטוח שלכם

7. The Guilty Feminist
 

דברה פרנסס ווייט מנחה פודקאסט שמוקלט בהופעות מול קהל. זהו, במילותיה של ווייט: “פודקאסט שבו אנו חוקרות את המטרות הנאצלות שלנו כפמיניסטיות במאה ה21 והצביעויות וחוסר הבטחון שמערערים אותן”. בכל פרק משתתפת בהנחיה מנחה אורחת, וכן יש מרואיינות ואורחות נוספות. מכיוון שווייט היא קומיקאית, היא מרבה לארח קומיקאיות, והפודקאסט עצמו שזור בקטעי סטנדאפ שלה ושל האורחות. אני מת על הוייב של התכנית, שמצד אחד מנסה להיות הכי פמיניסטית וסבבה שאפשר, תוך כדי הכרה בלתי פוסקת בכך שכולנו בני אדם שמפשלים וטועים גם כשאנחנו מתכוונים לטוב. כל פרק נפתח בסבב וידויים שלה ושל אורחותיה, שכל אחד מהם נפתח במילים “I’m a feminist, but…”. וזה נהדר כמו שזה נשמע. זה אולי הפודקאסט החביב עלי. יש לו מגרעה אחת אולי ושזה מכיוון שהוא לא מתוסרט, אז עם כל כישרון ההנחיה והנוכחות של ווייט, הפרקים לא תמיד אחידים ברמתם, אבל בעיני מאד מומלץ.

פרק שאהבתי: Role Models – with Suzi Ruffell

8. Risk!

אירוע מספרי סיפורים, כמו The Moth, אבל על אסיד. כותרת המשנה היא True Tales Boldly Told, וזו לא הגזמה. הסיפורים שם לעיתים קרובות טריגריים לכל סוג של טראומה שאפשר להעלות על הדעת, אינטימיים מאד, לפעמים משפילים, לפעמים סתם מיניים מאד, והכל מאד מאד אדג’י וכן. יש לפודקאסט הזה, בעיני, חיסרון בולט אחד, וזה המגיש שלו, שממלא את הדקות בין הסיפורים בפיטפוטים מתישים, שאני פשוט מריץ קדימה. באופן קבוע ה 7-8 דקות הראשונות של התכנית זה פיטפוטים שלו על מתי האירוע הבא, מתי יוצא הזה ומתי יוצא ההוא, וזה פשוט בלתי נסבל. תודה לאל על כפתור הפאסט פורוורד, ועל זה שהסיפורים שהולכים שם הם באמת משהו נדיר בכנותו.

פרק שאהבתי (מדגיש, לא לרכי הלבב): Live from Seattle 3

9. Heavyweight

פודקאסט שמתמקד בכל פרק באדם אחד, בדרך כלל מסביבתו הקרובה של יוצר הפודקאסט ג’ונתן גולדסטין. לפעמים אלו חבריו, אקסית שלו, אמא שלו, אבא שלו, ועוד, אבל לפעמים אלו זרים גמורים, שמצאו אותו או שהוא מצא את הסיפור שלהם. לפעמים זו מישהי שהעיפו אותה מהאחווה באוניברסיטה ועשרות שנים מאוחר יותר מנסה לברר למה, ולפעמים זו מזוודה מלאה במכתבי אהבה שהוא מנסה למצוא לה בית. הוא תמיד נדבק אל מושאי הסיפורים עם האופי המעצבן שלו, ומספר את הסיפור בדרך שאני רואה איך יכולה לעלות על העצבים לנגיד 90% מהאנשים, ול 10% האחרים להיראות מלאת חן. אני עדיין לא החלטתי לגמרי אם אני לא סובל אותו או מת עליו, קצת כמו גבינה סופר מסריחה שהבאת מצרפת ואתה לא בטוח אם היא הדבר הכי טעים או הכי מגעיל שטעמת בחיים שלך. תחליטו לבד.

פרק שאהבתי: Christina

10. S-Town

שום סקירה של פודקאסטים שנערכת מעט אחרי סוף שנת 2017 לא תהיה שלמה אם לא מזכירים את S-Town. זהו פודקאסט תיעודי בן עונה אחת, שמתחיל באימייל ששלח איש בשם ג’ון בי. מק’למור מעיירה אחת באלבמה לבריאן ריד, כתב ב This American Life וב Serial, ובו קיטר בלי סוף על העיירה שלו וקרא לה Shit Town (שם הפודקאסט הוא הגרסה של זה שמותר לבטא בחברה מהוגנת) וטען שיש קנוניה לטייח רצח באותה Shit Town. ריד מתעניין, ויוצר קשר עם מק’למור, ומגיע לעיירה לחקור. משם העלילה מסתעפת לסיפור המקסים, שובר הלב, והיפה ביותר שיצא לי לשמוע בז’אנר הפודקאסטים מאז שהתחלתי להאזין. זוהי יצירה שברגע שסיימתי להאזין לכל פרקיה היה לי ברור שהיא הגדירה מחדש את גבולות המדיום. אם עוד לא האזנתם  – עשו זאת עכשיו. מומלץ מאד לא לחפש חומר בויקיפדיה על הפודקאסט, כי הוא יכיל בוודאות ספוילרים שיבאסו לכם את ההאזנה.

בגלל המבנה הנראטיבי, אי אפשר להמליץ על פרק באמצע. תתחילו מהפרק הראשון.

רבים אומרים לי “עבגד” ואני אומר “מה” והם אומרים “תפוח אדמה” ואני אומר “גיחי גיחי” והם אומרים “צחוק של פסיכי” וככה אנחנו ממשיכים איזה זמן. אחר כך הם לפעמים מבקשים ממני המלצות לפודקאסטים, כי יוצא לי להאזין לא-מעט, מכל מיני סיבות, ביניהן נסיעות רכבת לעבודה, ישיבה בחושך לצד הטף המנמנם, ועוד.

אז הנה סדרת המלצות על פודקאסטים, כאשר הדירוג הוא בין 0 ל 5 אוזניות, שבעיקר משקפות כמה כיף לי להאזין לזה, מה רמת ההפקה, ומה הסיכוי ליפול על פרק מגניב. אני מאזין לכולם, גם אלו שהדירוג שלהם יותר נמוך.

(אין משמעות לסדר ההמלצות, והמיספור הוא רק לנוחות הקריאה.)

1.This American Life

אחד הפודקאסטים הוותיקים, שהוא בעצם תכנית רדיו שרצה מאז 1995 בשידור הציבורי בארה”ב. בכל תכנית, שנמשכת כשעה, יש 2-4 סיפורים, במגוון נושאים – היסטוריה, כלכלה, מדע ועוד, כאשר הדגש הוא לעיתים קרובות על ההיבט האנושי והאישי של סיפורים. לפעמים סגנון ההגשה של גלאס קצת מעצבן, והרמה לא תמיד אחידה, אבל זה נסלח בגלל רמת ההפקה וההשקעה בתחקירים ובראיונות.

פרק שאהבתי:  Land of Make Believe

2. Radiolab

דומה לקודם, אבל עם דגש על תכנים מדעיים או חפירות היסטוריות. גם כן מצוין, אבל באיכות משתנה של פרקים, וגם כאן המנחים יכולים להיות מעצבנים לפעמים, אבל אני מחבב אותם. הפרק הכי יפה בעיני נקרא Colors, שבו הם חוקרים את המושג של צבע בצורה מאד מגניבה (בהתחשב בעובדה שזה פודקאסט שאין בו צד ויזואלי בכלל).

פרק שאהבתי: Colors

3. Invisibilia

בניסוח של יוצרותיו – הפודקאסט עוסק בכוחות הבלתי-נראים שמעצבים את חיינו. זה אחד הפודקאסטים החביבים עלי, שאני מתקשה למצוא תמה מאחדת לכל הסיפורים שמופיעים בו, אבל הם בדרך כלל סיפורי חיים או תחקירים על אנשים או על תופעות משונות ומפתיעות. לצערי, נכון לכתיבת שורות אלה יש רק 2 עונות.

פרק שאהבתי: The New Norm

4. The Moth Podcast

מקורו בעמותה שעוסקת בקידום מספרי סיפורים (סיפורים אמיתיים כמובן) מאז 1997, ועורכת אירועי סיפורים במקומות שונים בעולם, לעיתים קרובות בצורת תחרות. בפודקאסט עצמו מושמעים על פי רוב הזוכים בתחרויות או ידוענים שהשתתפו. וזה מפתיע כמה שהסיפורים מגוונים ומעניינים, למרות שזה לא בפורמט של תחקיר, מרואיינים וכו’, סתם אדם יושב מול קהל ומדבר.

פרק שאהבתי: Dinner at Elaine’s

5. Planet Money

פודקאסט כלכלי, אבל לא מוכרחים לדעת כלכלה בכלל, כי הם מסבירים הכל, בבהירות ובלי חפירות לא הכרחיות. הפרקים קצרים – 15-20 דקות – ומתאימים במקרה שלי להליכה מהרכבת לעבודה או לנסיעות קצרות.

פרק שאהבתי: The Taxi King

6. Revisionist Hisory

מלקולם גלדוול, שהוא כנראה פוץ בלתי נסבל ברמה האישית, נותן פה עבודה מרשימה של תחקירים וסיפורים, כולל סדרה של שלושה פרקים על כל מה שבעיניו רע בהשכלה הגבוהה בארה”ב. צריך להתגבר על זה שהוא נפוח בטירוף, אבל אם מצליחים – זה אחלה. בינתיים יש רק עונה אחת, ואני כבר מחכה שהוא יחזור.

פרק שאהבתי: The Blame Game

7. Criminal

סיפורי פשע ופושעים אמיתיים לגמרי. לא לרכי הלבב, אבל מסופר ומתוחקר היטב.

פרק שאהבתי: Money Tree

8. Here Be Monsters

סיפורים אמיתיים על הפינות האפלות בחיים, ולפרקים ממש הארד קור, כפי שרומז השם. החל במאבק באנורקסיה, דרך הונאות באינטרנט, התנסות בנטורליזם, מוות, אלימות, ועוד.

פרק שאהבתי: The Art of The Scam: Malibu Ron

9. How I Built This

כל פרק הוא ראיון אישי עם יזם/ית שהקימו חברות ענק, לפעמים מאפס, ביניהן חברות מוכרות כמו Airbnb ומותג הבירה סמואל אדמס, וזומבה. זה קצת מופע סגידה לחלום האמריקאי של להצליח בגדול אם רק מאמינים מספיק ועובדים קשה, אבל בעיני יש בזה גם משב של אופטימיות, וזה נעים לשמוע אנשים צנועים (ולא כולם שם כאלה) שבאמת הצליחו כי הם קרעו את התחת והיה להם משהו מגניב והם לא וויתרו.

פרק שאהבתי:  Dermalogica – Jane Wurwand

(לינק לפודקאסט כי לא מצאתי לינק לפרק עצמו)

10. Two Dope Queens

הפודקאסט של פיבי רובינסון וג’סיקה וויליאמס, שתי קומיקאיות שמדברות ביניהן על החיים שלהן ובכלל כקטעי קישור בין מופעי סטנדאפ של אחרים שהן מארחות. זה פשוט קונספט שעובד מעולה, ואחרי כמה פרקים התאהבתי בשתיהן. אני אפילו לא יכול להמליץ על פרק שאהבתי, כי כולם אחלה. הפרקים מאז עלייתו של טראמפ נוטים לפרקים לטרחנות, אבל הו וול, אפחד לא מושלם.

כל הפרקים

רקע

אנו שמחים לפרסם את תוצאותיו של מחקר רחב היקף (N=2.13) שהתפרש על פני 7 שנים ו 8 יבשות, וחושף לראשונה מודל מבוסס ראיות (evidence based) המתאר את חמשת שלבי האבל במדיה החברתית שמלווים את מותו של אדם ידוע.

אנו רוצים להקדיש מחקר זה לשמעון פרס המנוח, שאנחנו כרגע בשלב 3 של האבל על מותו.

שלבי האבל

1. FOMO – חשש מהחמצה

השלב הראשון מתאפיין בוואן ליינרז (one liners) של עקיצות שנונות של המנוח, דרכו הפוליטית, נסיבות מותו, נסיבות חייו, או אורכם המופרז.

    הכוח המניע, בשלב זה, הוא החשש מלהחמיץ ויץ ממש מוצלח וממש מתבקש שיזכה לשיתופים רבים. בהיעדר מוצא אחר, יש שהולכים על האובווייס וכותבים משהו כמו “שמעתי שמישהו מת היום”, לעיתים באיחור ניכר ומודגש.

2. עיבוד – פרוזה

שלב זה מתאפיין בכתיבה יותר ארכנית ומעמיקה – סיפורי “המנוח ואני” מפוברקים, וכדומה.

3. באקלאש – חכו עם הבדיחות

זהו השלב שבו גורמים אחראים ברשת החברתית מזכירים שלמת יש משפחה שלפחות בחלקה לא עוללה רע לאיש, ולמה לבאס אותם סתם? זה גם השלב שבו עולים פוסטי מטא על ההתמודדות עם מוות ברשתות החברתיות, חלקם מביעים מיאוס מהאופן שבו הדברים נכנסים לאוטומט, חלקם כותבים באריכות וברצינות על נושאים בלתי קשורים במופגן.

4. דיכאון

ה FOMO מהשלב הראשון התממש, והסתבר לרבים שיש להם בדיחה נהדרת על המנוח אבל או שהתזמון כבר מייתר אותה, או שמישהו אחר סיפר אותה טוב יותר, או במקרה הממש מבאס, סיפר אותה גרוע יותר – אבל עדיין לפניך. ועכשיו אם תפרסם אותה תצא גיא גולד.

5. חרדה – מי הבא בתור?

מנסים לנחש מי הבא שימות, אפילו מספרים עליו כמה בדיחות עכשיו כדי שיהיה אפשר לשתף אותן כשזה יקרה. זורקים לאוויר את הרעיון של הכנת תיק חבצלת, שלעולם לא יצא לפועל.

מעט דברים הם יותר נבזיים מהאופן שבו התקשורת מסקרת תקיפה מינית, אונס, וחדירה לפרטיות (אם יש תמונות עירום או סרטונים). מגדילים מכולם לעשות אתרי האינטרנט הצהובוניים – טמקא, וואלה, ובראשם – כביב שופכין חם ומבעבע שעולה על גדותיו כל שעה עגולה – מאקו.

מקרה ראשון מהיום: תלמידים קיבלו טאבלט כדי לצפות בו במצגת. במקום זאת, הם נכנסו לגלריית התמונות של הטאבלט, שהסתנכרנה עם התמונות הפרטיות מהטלפון של המורה (כתוצאה מחוסר תשומת לב שלה) ושם היו תמונות עירום של המורה. לו התלמידים היו אנשים הגונים שלא גדלו בתרבות שבה פרטיות של נשים ומיניות של נשים היא מרמס, שבה תמונות עירום של מפורסמות שדולפות לאינטרנט הן לא חדשות חמות ומגניבות שכולם צריכים לראות, הם היו משיבים את הטאבלט למורה במבוכה ואומרים שכנראה יש שם משהו פרטי שלה. כיוון שזה לא המצב, הם ככל הנראה קראו לכל החברים לראות, ועכשיו כל בית הספר יודע, המורה הוצאה לחופשה, והם בטח נקרעים מצחוק, החארות הקטנים.

זה סיפור די עצוב, שעורך נבון ורגיש היה ממסגר אותו ככזה. אבל כנראה שבאותו רגע העורך הנבון והרגיש של מאקו היה בהפסקת תה, ועל המלאכה הופקד הנקניק שהחליט שהכותרת המתאימה היא “המורה שכחה את הטאבלט בכיתה, תלמידים גילו תמונות שלה בעירום”. כי לחטט בטאבלט שנשכח (והוא לא נשכח!) זה טבעם של בנים חרמנים, אין מה לעשות, ואם רואים תמונות עירום של המורה, לא נקרא לכולם לראות? מה אנחנו הומואים? והכיתוב לתמונת האילוסטרציה של מורה המצולמת מגבה, אומר “שיעור בפרטיות: מורה באחד התיכונים בדרום למדה על בשרה שיש דברים שלא כדאי לשכוח בכיתה.” כי זה כל כך משעשע.

מקרה שני מהיום, באדיבות טמקא, הוא סיכומו של משפט גילוי עריות שהתמשך (המשפט) על פני 12 שנים, שאני יכול רק לנחש שהיו גיהנום. הטריגר שהעיר את התלונה שהולידה את המשפט, היה חלום שחלמה האשה, ושהעיר בה זכרונות נשכחים. כמובן שבמשפט עצמו היו עדויות נוספות של בנות משפחה וכו’, ששיכנעו את בית המשפט (בשתי ערכאות) שמדובר בסיפור נוראי של אשפת אדם שאנס את ילדתו במשך תקופה. בטמקא הסיפור הוא, אתם בטח מנחשים: “זיכרון מודחק”: נדחה ערעורו של אב שהורשע לפני כשש שנים באונס בתו לאחר שזו חלמה על תקיפותיה בגיל 10.
“זיכרון מודחק”, כך, במרכאות, ואחר כך “הורשע…לאחר שזו חלמה”, בלי קונטקסט, בלי עדויות, רק מחלום. כי וואלה זה מפחיד נורא מה שנהיה פה, לוקחים אנשים מסכנים, שהבת שלהם חולמת חלומות שאלוהים יודע מאיפה הם באו, ומכניסים אותם לכלא רק בגלל החלום. נורא, הג’יהאד הפמיניסטי הזה.

וככה זה עובד, בשילוב של דגדוג וסטירה לסירוגין, הסיקור העיתונאי של עבירות המין אומר לנו כל הזמן – תראו תראו, זה לא באמת, זה קצת צחוקים של בנים, אבל אוי אוי אוי, נשים משוגעות, הן עוד יכניסו את כולנו לכלא עם השטויות שלהן!

דגדוג, ואז סטירה.
נבלות, בחיי. על גופתי אני מלנקק לכתבות האלה ומביא להם טראפיק, קחו תמונה.

פרשנים פוליטים בעולם מודאגים שאם תנועת דאעש תממש את איומה ותרצח את 40 אלף היזידים הנצורים על ראש הר בעיראק, לא ישארו בידי פוליטיקאים ברחבי העולם שום מטאפורות למצב. החשש, שהיה קיים תמיד, החריף לאחרונה לנוכח השחיקה בשימוש במטאפורות לרשע אנושי במהלך המבצע הישראלי ברצועת עזה ולאחריו. פרשן הגארדיאן, ראסל קרופורד, אמר אמש בכנס תקשורת באדינבורו: “ישראל הם הנאצים, ועזה היא מחנה מוות, ואז מי דאעש? האם דאעש הם בשאר אסד? זה יהיה פשוט לירות לעצמנו ברגל מבחינה מטאפורית.”
אליסה קוליציו, פרשנית פוליטית איטלקיה, אמרה בפאנל טלוויזיוני בקאנאל 5: “יתכן שלא יהיה מנוס מלהידרש לכיבושי המונגולים כמטאפורה לזוועות. הנקודה היא שמרבית הציבור בעולם המערבי לא מכיר את פרטי פועלו של ג’ינגיס חאן, ולכן האפקט הרגשי של ההשוואה יהיה מינורי למדי.”

ג’ינגיס חאן? לא מספיק תהודה רגשית.

באגף תקשורת והסברה במשרד החוץ הישראלי הובעה שמחה על ההתפתחות, “לא רק משום שהרבה ערבים ימותו”‘ אומרים שם, “אלא בעיקר כי נמאס כבר להיות יותר טובים רק מסוריה”. השוואות לדאעש, כך מקווים, יאפשרו להכניס קצת גיוון וצבע במסרים שמעביר המשרד לאזרחי ישראל דרך הופעות בתקשורת הזרה.

רוצים להטריל מישהו ממנויי המהדורה הדיגיטלית של ״הארץ״? כל מה שאתם צריכים הוא כתובת המייל שאיתה המנוי נרשם לאתר.

כעת הכנסו לאתר ״הארץ״ ודווחו בשם המנוי ששכחתם את הסיסמה שלכם. מערכת המנויים מתוכננת בצורה די מעצבנת ולכן היא תחליף את סיסמת המנוי מיד ותודיע לו על כך באימייל, בשונה מרוב המערכות הדומות שדורשות הקלקה על לינק במייל כדי לשנות את הסיסמה, בין השאר כדי להגן על משתמשיהן מטרולים כמוכם.

הטרלה נעימה.

כתבות שלא אמורה להיות המילה היחידה בהן.

1.

בתור ילד, ואולי גם כנער מתבגר, קרה מדי פעם שהייתי נתקע על מילה או על צירוף מילים. הייתי אומר את הצירוף בלב או בחצי-קול וחוזר עליו שוב ושוב עד שהוא היה מתרוקן ממשמעות ונהיה זר באזני. קחו למשל את הצירוף “אלון עידן” וחזרו עליו שוב בלב. ועכשיו שוב. הנה כך: אלון עידן, אלון עידן אלון עידן… עד שזה נהיה אלונידן, אלו נידן אלוני דן אל או ני דן אלונידן אלון אידן עלון הידן אל לו ניד אן עד דלא ידע עד לו ני דן.

הלו, Need an

2.

הצירוף “אלון עידן” מורכב משתי מילים: הראשונה – “אלון”, במשמעותה הטריוויאלית ביותר היא שם של עץ, משדרת יציבות, עוצמה ועמידות. מעבר לכך, אל הלא-מודע של הנמען, מתנגנת מתחילתה של “אלון” המילה “אל” שרומזת על דבר מה אסור, וסיומת ההקטנה “ון” שהופכת את האיסור למשהו שהוא לא בדיוק טאבו. זהו איסור שיש בו משהו מרומז, שמייסר את הקורא רק לרגע כאילו הוא נוכח שעשה דבר מה שאסור לעשותו, אבל הרגע חולף במהרה. פירוש המילה “עידן”, ברובד הבנאלי, תקופת זמן ממושכת, והשם עצמו מתנגן ומתארך ויש לו מצלול של דינדון פעמונים מרוחק. אבל במצלול של “עידן” חבוי גם האיד, אותו חלק גולמי וייצרי שלא נענה למוסכמות החברה לא משום שהוא בז להן, אלא משום שהוא עיוור להן. הצירוף “אלון עידן” כולו, או אלונידן, מספר את סיפורו של דור שלם של בני 30-40 פלוס שכותבים בעיתונים ובאתרי תוכן ובבלוגים. זהו סיפורו של דור שאוסר על עצמו להיות עיוור למוסכמות החברה ומכריח את עצמו להתעלות מעבר לצורך האלמנטרי של האדם ביציבות ארוכת טווח. זהו עידן של אלון, ואלון עידן. זהו דור של פובליציסטיקה שמעלה על נס את פירוקו של הבנאלי והדבילי לטובת טור של 400 מילה, ושהיא בסופו של דבר פוני של טריק-דקונסטרוקציה אחד.

3.

פובליציסטיקה היא תחום בעייתי. במובן מסויים זה אפילו מופיע במילה עצמה – פובליקה, המילה שממנה קיבלנו את ה”פובליצ” היא בלטינית מילה דו-משמעית: מצד אחד משמעה ציבור אך יש לה גם משמעות פחות מוכרת והיא תנועת מעיים בציבור. יש אפילו טענה, קצת אזוטרית אבל קשה להפרכה, שהמילה “פלוץ” בעצם מגיעה מאותו שורש.

4.

הפסקה הקודמת היא ערימה של קשקושי תחת שהכותב הנפיץ לפני שניה. כמו הטורים של אלון עידן, בעצם.

האזינו! (זה כמו צפו, רק ביותר ישן)

צבי מבולבל

ד”ש עם שיר מרובין וויליאמס.

[הכניסו כאן טקסט שעוסק בהתחכמויות העבשות של עורכי חדשות שמולידות משחקי מילים זולים בטעם רע.]

עוד כותרות שנשקלו: הכותרת שלא עוזרת, עורכים על חבל דק, עורחחחחח!!1…