[טלפון מצלצל]

–           שלום.

–          הלו?

–          זה עמית מהבית.

–          מי זה?

–          זאת אראלה ממפעל הפיס?

–          מאיפה יש לך את הטלפון הזה?

–          זה עמית מהבית, את יושבת?

–          מה? מי זה?

–          עמית מהבית אומרים לך, זכיתי במאה חמישים אלף שקל. מתרגשת?

–          מתי? אני לא… זה לא היה השבוע, נכון?

–          בטח השבוע, היום, עכשיו אפילו – מאה חמישים אלף, חזק הה?

–          אדוני…

–          עמית

–          עמית, תשמע, זה לא הולך ככה, אני מתקשרת אליך ואז אני מודיעה.

–          אז בסדר, תתקשרי, לסגור עכשיו?

–          מה? אה… כן, תסגור, שלום.

[ניתוק]

[טלפון מצלצל]

–          למה את לא מתקשרת?

–          תשמע, אדוני

–          עמית מהבית, למה את לא מתקשרת? אמרת שאת מתקשרת ואני זוכה במאה חמישים אלף.

–          רגע רגע, תסלח לי מאד, אבל אני לא אמרתי שאתה זוכה, אני אמרתי שזה לא עובד שאתה מתקשר ומודיע לי שזכית אלא רק הפוך.

–          טוב, את יושבת?

–          מה?

–          זכית במאה אלף שקל.

–          אדוני

–          עמית

–          עמית, אתה לא יכול… רגע, למה רק מאה אלף?

–          מה זה?

–          למה אתה מאה חמישים אלף ואני רק מאה אלף?

–          כי אני צריך משהו להשאיר בשבילי. אז איפה לבוא לקחת את הכסף?

–          תלך לבנק

–          איזה בנק?

–          בנק הדואר, מה אני יודעת

–          ואתם מביאים לי איזה משהו שכתוב עליו שהם יביאו לי את הפרס?

–          תכתוב לבד

–          לכתוב לבד ולתת שם וזהו?

–          כן

–          טוב, שנה טובה אראלה, את בסדר, בכלל לא כמו ששומעים ברדיו, שיהיה רק טוב בעזרת השם.

–          בעזרת השם, שנה טובה.

אקיצר אנחנו באים להחזיר לחנות כי זה לא היה במידה, והזונה בת של אלף זונות אומרת לנו שזה במבצעים של פסח ובגלל זה אין החלפות. אשתי שתחיה הביאה הדפסה של החוק של ה 14 יום שעבר לא מזמן והראתה לה, וההיא אומרת לא ולא ולא וכלום ולא מקשיבה ועושה כאילו לא מבינה. הוצאתי את האייפון, אמרתי לה – הנה תראי, אפילו כתבו באינטרנט. והיא שום דבר, מדברת עם זוג שמנים שבאו לחפש בוסטר לגדול ואוניברסיטה לקטן, ככה הם אומרים לה כל הזמן מבסוטים “בוסטר לגדול ואוניברסיטה לקטן” ומבקשים כל הזמן הכי יקר והכי טוב שיש כי אצלם במשפחה לא חוסכים על בטיחות ובטח שלא על חינוך. האבא השמן גם זורק התחכמות מטומטמת על כמה הקטן חכם כי הוא בגילו כבר אוניברסיטה וזה, ושזה יחסוך להם בעתיד.
לא משנה, אני ככה נוגע לכוסשלשרמוטה בעדינות בכתף ואומר לה “פרח, תיהי איתנו רגע”, פשוט זה השם שלה פרח. והיא עושה כזה, רגע, ומדברת איתם על האוניברסיטה והבוסטר. אשתי שתחיה בשלב הזה כבר מתייאשת ואומרת לי תעזוב ממי בוא נלך זה ממילא במתנה מה זה חשוב. אני אומר לה ראס בן עינו אני הולך עכשיו, מצידי אני אגלגל את החוק שהדפסנו בבית ואדחוף לה בתחת עד שהיא תלך למחסן ותביא לנו אותו זוג במידה נכונה. עכשיו אני מדבר בשקט, אבל בדיוק השמנים הפסיקו לדבר כי הם מסתכלים על הפרוספקט של הבוסטר-אוניברסיטה במכשיר אחד שההיא מנסה למכור להם, ואז יצא שהיא שמעה אותי. אקיצר אז היא קוראת לביטחון ככה בצעקות “ביטחון, ביטחון, איגור, ביטחון” ובא איזה ציפלון ואומר לי אדוני פה ואדוני שם ואדוני צריך לצאת מהחנות. אני אומר לו יא אפס מה אתה מדבר איתי בכלל, דבר איתה, זה היא אשמה, תראה את החוק ואת הנעליים, והוא קרא כבר לביטחון של הקניון והגיע עוד אחד יותר גדול עם דיבור של צבא, אומר לי שהוא יקרא למשטרה. אני אומר לו אל תיגע בי כי זה תקיפה. ואשתי שתחיה אומרת לי תרגע תרגע, זה לא שווה את זה, בוא נו. אמרתי לה אני בא אבל זין עלי אם אני עוד משאיר פה את הנעליים של המידה הלא נכונה, קפצתי לכיוון של הדלפק לתפוס את השקית עם הנעליים והדיבור צבא תופס פאניקה וקופץ עלי, כי הוא חושב שאני בא לעוף על המטומטמת. אני צועק לו תעזוב אותי יא מניאק, והציפלון גם כן מנסה, אבל רואים עליו שהוא מפחד, והשמנים עם הבוסטר אוניברסיטה הכל נופל להם מהידים והם מתחפפים משם בטיל. ואז אשתי שתחיה מושיטה יד, תופסת לדיבור צבא בביצים, וההוא קופא. היא אומרת לו בקול כזה קשוח (היא היתה מ”כית בנים) אני עכשיו עוזבת, ואנחנו עכשיו הולכים ובזה סוגרים סיפור, נכון? והוא מסתכל עליה ככה בין כעס לפחד ועושה כן עם הראש. ואני קם ולוקח את השקית ואנחנו יוצאים משם. כשהגענו לאוטו אמרתי לה – אז מה, נשים עכשיו ביד2? אומרת לי איפה יד2, הכי טוב פייסבוק.

______________

בעקבות הפוסט הזה אצל עידו קינן.

– הלו

– שלום, מדברת עמיאלה ממפעל הפיס

– אריאלה? אני לא מאמין!

– לא לא, עמיאלה

– בכמה זכיתי?

– לא זכית

– מה זאת אומרת?

– אני עמיאלה, אני מתקשרת לאלו שלא זכו.

– עמיאלה?

– כן, זו הגרלה אז יש מישהו שזוכה ויש מישהו שלא זוכה, אתה, נגיד, לא זכית.

– ואם אני אזכה?

– תיאורטית אז אריאלה תתקשר אליך אבל אתה לא תזכה.

– מה פתאום? איך את אומרת דבר כזה?

– יש לנו נסיון עם זה, אתה לא תזכה.

– אבל בכל זאת יש סיכוי.

– יש לך חרדות?

– מה זה עניינך?

– אתה מפחד לטבוע לפעמים באסלה?

– מה?

– כאילו שתשב על האסלה ואז יהיה וושש של המים שישאבו אותך פנימה ותיתקע בוואקום ולא תוכל לצאת ואז יציפו מים את כל החדר-שירותים ואתה תטבע?

– התחלקת על השכל?

– זה בערך אותו סיכוי כמו שתזכה.

– עמיאלה, אמרת?

– כן כן, עמיאלה.

– יש לך קול קצת גברי.

– בעיקרון קוראים לי עמי, אבל כל מי שבאגף צריך להוסיף “אלה” לשם שלו.

– איזה אגף?

– אגף הודעות למנויים.

– כאילו את ואריאלה?

– אריאלה מודיעה לזוכים, אני מהארבע-מאות חמישים ושבע איש שמודיעים ללא-זוכים.

– וואלה.

– וואלה.

– וזה עבודה טובה?

– בסדר, בעיקר יוצא שמדברים בטלפון עם אנשים שחלשים בהסתברות, אבל יש הרבה שמחה לאיד, ואנחנו בדיוק מחפשים, אתה מעוניין?

– יש מצב

– אחלה אז תשמע, תעביר לנו קורות חיים במייל.

– יש עוד איזה משהו שאני צריך לדעת?

– תמיד לקחת טלפון נייד לשירותים.

– ג’סט אין קייס.

– כן.

____