אני מתווכח עם אנשים בפייסבוק ובבלוגים כבר איזה זמן, ולפחות בהתחלה הייתי מהיחסית-אובססיביים – אלה שממשיכים להגיב בשירשור של מאות תגובות ולהדביק לינקים מכל הבא ליד כסימוכין, ובתקופות מסויימות גם לעשות קופי פייסט לתגובות של אחרים ולהשיב נקודה-נקודה (כלומר, חוץ מהנקודות שלא היה לי מה לענות עליהן). לקח קצת זמן והרבה פייסבוק כדי שאבחין שבויכוחים האלה אני משמעותית יותר פוץ מבחיים האמיתיים, ובנוסף אני מרשה לעצמי להיות אגרסיבי מאד כלפי אנשים שאני בכלל לא מכיר, וגם מתנשא, ועוד כל מיני דברים לא-טובים.

אז מסתבר שאני לא לבד, ורוב האנשים הם בגדול יותר גועליים אונליין, וזה מתבטא בתופעות שנעות מתרבות דיון מחורבנת, כמו שאני יישמתי, ועד לטרולינג בקטע רע. לפי תחושת הבטן שלי, ההתנהגויות האלו מגיעות מאותם מקומות מסריחים בנפש שמהם מגיע Road rage, אבל לא על זה רציתי לכתוב ואני סוטה מהנושא.

התחלתי לשים לב מתי אני מרגיש לא נעים בויכוח ורוצה להתחפף אבל מפחד לצאת אפס, ולעומת זאת – מתי אני מצליח ליצור קשר לא-עוין עם אנשים שאני לא מסכים איתם, להתווכח, לשמוע דעות אחרות, לפעמים להתעצבן ולהיות קצת אגרסיבי, אבל להיות מסוגל בטווח הארוך להרוויח מהויכוח. מה יש לי להרוויח מויכוח? ובכן, ויכוחים מילאו בשנים האחרונות תפקיד מרכזי בעיצוב הדעות שלי בכלכלה, מגדר, יחסי מזרחים-אשכנזים, טבעונות, שידור ציבורי, יו ניים איט. הנקודה היא ששינויים כאלה לא קורים בזמן אמת כי כמו שכתבתי קודם – אני לא רוצה לצאת אפס, וגם לא באמת מסוגל פסיכולוגית לעשות פניה של 180 מעלות תוך כדי ריצה. אבל גם אם לא בזמן אמת, מסתבר שהדברים שאני שומע שוקעים, ואחרי כמה זמן אני מוצא שאני שולף אותם בעצמי בויכוח עם מישהו אחר, וחושב עליהם ברצינות. זה תהליך מעניין ושווה שהרגשתי שאפספס אם לא אמצא דרך לריב עם אנשים בלי להתחרפן מזה.

ואני חושב שמצאתי דרך שעובדת, לפחות בשבילי, כשאני זוכר ליישם אותה. זה לא שראיתי את האור ולא יהיה פה קראפ ניו אייג’י על סובלנות, אלו סך הכל כמה טיפים שנועדו כדי שהויכוח יהיה יותר סבבה, הרבה יותר אודטה מבאדולינה. וכדי שהפוסט הזה לא יצא ארוך ולחלוטין לא-קריא, הכרחתי את עצמי להצטמצם ל 3 דברים שכדאי להמנע מהם ו 3 דברים שכדאי להשתדל לעשות בזמן ויכוח פוליטי בפייסבוק (או בבלוגוספירה). הנה זה בא (מנוסח בלשון זכר ומכוון בעיקר לעצמי, אבל אולי יעבוד גם לנשים, לכי תדעי):

3 דברים שכדאי להמנע מהם

1. ניתוח פסיכולוגי בהתנדבות – אל תגיד לאף אחד למה הוא אומר את מה שהוא אומר. גם אם זה התירוץ הכי קלאסי, גם אם שמעת את זה אלף פעם, גם אם אתה בטוח בטריליארד אחוז שאתה התקדמת לרמה תודעתית גבוהה יותר ואלה מנגנוני ההגנה שלו שמדברים ונאבקים נואשות לשמר את העולם הקטן והבטוח שלו – תסתום את הפה שלך. גם במקרה שאתה צודק, וזה בהחלט יכול להיות, אתה תקומם את הבנאדם השני נגדך ותגרום למנגנוני ההגנה שלו, שהיו עד עכשיו בהילוך שלישי, לעבור להילוך חמישי ולתת פול גז.
2. שאלות מכשילות – נכון יש את הקטע הזה שאתה חושב שאתה סוקרטס ואתה שואל את היריב שלך סדרת שאלות כדי למלכד אותו, לחכות לו מעבר לפינה עם הוכחה שהוא סותר את עצמו, ולחוש שמחת מנצחים מפעמת בעורקים? אז ככה, אם לסוקרטס היה פייסבוק – אף אחד לא היה חבר שלו, כי הוא היה חתיכת טרול נודניק מעצבן. אם אין לך עניין אמיתי לדעת – אל תשאל, זה סתם מעליב ומזלזל בבנאדם שאתה מדבר איתו. אם הטיעון שלך חזק לדעתך ואין לך מה להסתיר, אתה לא צריך למשוך אף אחד בלשון – פרוש את הטיעון שלך אחד לאחד, תן ליריב שלך שהות לגבש דעה מולו, ותזכור שגם את סוקרטס הכריחו בסוף לבלוע רעל.
3. אל תלעיג – אם אתה באמת ובתמים מתדיין עם הצד השני – תניח את הסרקזם בצד, אף אחד לא רכש חברים חדשים באמצעות סרקזם. במקרה הטוב יצאת מגניב בעיני מי שממילא מסכים איתך, ומה עשינו בזה?

3 דברים שכדאי להשתדל לעשות

1. דבר בשם עצמך – אתה יכול להביא מחקרים ולינקים עד מחר, אבל בסופו של דבר אתה בנאדם אחד, אתה חי רק את החיים שלך ומתנסה רק בנסיון שלך. זה מעורר כבוד ואמון כשאתה מודה בזה, וחשוב מכך – זו האמת. יש מי שחושב שזה מיותר להוסיף כל הזמן “לדעתי” לפני כל משפט, כי זה יהיה ברור מאליו כשאני אומר משהו שזו דעתי. בואו נסגור את הנקודה הזו: החלק הראשון של המשפט הזה לא נכון והחלק השני לא יהיה. וגם אפשר לחשוב שאתה משלם פר מילה, אז תכתוב “לדעתי”, ותגוון מדי פעם עם “נראה לי”, גם אם אתה חושב שאתה כותב עכשיו דברי אלוהים חיים. כלומר… נראה לי לפחות שזה מה שאתה צריך לעשות.
2. תודה בטעויות – כשאתה מוצא שטעית במשהו, או כשמתערער הביטחון שלך באיזושהי נקודה – תשתדל להודות בזה כמה שיותר מהר. כך לא תבזבז זמן ואנרגיה להנפיץ טיעונים שמגינים על משהו שאתה כבר בכלל לא בטוח שאתה מאמין בו, וגם תרכוש את האמון של הצד השני שאתה לא פה רק כדי להשפיל אותו או לנצח.
3. מצא נקודות הסכמה – ויכוח הוא מהלך רגשי מנכר, הוא מעמיד אותך ואת הבנאדם השני (או האנשים האחרים) משני הצדדים של מתרס. נורא חשוב למצוא נקודות של סולידריות שבהן אתם כן מסכימים ומדי פעם להיזכר בהן. זה נראה מיותר אולי, אבל שניכם בני אדם, ושניכם צריכים להרגיש ולהפגין מדי פעם את העובדה שמי שעומד מהצד השני של הויכוח הוא לא אויב אישי, אלא סתם איש אחד עם אינטרנט שלא מסכים איתך על איזו נקודה עקרונית. אפילו אם הוא טועה בטירוף ומדי פעם נראה לך שאנשים כמוהו הם הסיבה לכל הרעות החולות שתוקפות את העולם – הוא בנאדם ספציפי אחד שצריך לקום מחר בבוקר, וגם אתה. איזה מאוחר זה, הא? קטע שאנחנו משקיעים כל כך הרבה זמן בלהתווכח על דבר כזה, לא? וואלה. טוב, עכשיו איפה היינו?

לסיכום – יש מצב שזה רחוק מלהתאים לכולם, אולי זה בכלל טוב רק לגברים לבנים עם פריבילגיות, fuck if I know, אני ממילא כל הזמן לומד דברים חדשים. אבל בשם הסיכוי הקלוש שזה יעזור למישהו להמשיך לקיים את ויכוחי הרשת שלו בלי להפוך את יריביו הפוליטי לאויביו האישיים ובלי לגמור אותם עצבני ולחרבן לעצמו את הערב – ניצחנו, כלומר ניצחנו בקטע טוב, כולנו.