לפני שנה בערך כתבתי כאן מה דפוק בעיני בחינוך למצויינות. השנה, לרגל שנת הלימודים התשע”ה המתרגשת עלינו, אני רוצה להתמקד בצירוף הדבילי “למידה משמעותית”, ובאופן שבו הדביליות שלו היא אולי הדבר הנכון בזמן הנכון.
דיסקליימר: יאנוש קורצ’אק המלך אמר פעם “מי שדואג לימים זורע חיטה, מי שדואג לשנים נוטע עצים, מי שדואג לדורות מחנך בני אדם”, ושינויים במערכת חינוך אכן ניכרים בעבור שנים רבות. כל פרשנות שמצטמצמת לשנה אחת, ואפילו לקדנציה של שר אחד, בהכרח מחמיצה הרבה. הכתוב מטה לכן נמנע מזיהוי פרוייקטים ויוזמות ספציפיות (אף שיש כמה שמוכרות לכותב), מתוך הנחה שגם אלו אינן בהכרח מעידות על דבר ועשויות להסתיים בלא-כלום. הכתוב מטה הוא לפיכך עירבוב לא-בריא של משאלת לב ותחושות בטן.
לא הרבה אחרי שנכנס שר החינוך שי פירון לתפקידו, במרץ 2013, החל הצירוף “למידה משמעותית” להישמע יותר ויותר. הוא הצטרף לעוד צירופים נאים שראינו במהלך השנים, דוגמת “חינוך למצויינות”, “למידה מתוקשבת”, “למידה במאה ה 21”, “הפער הדיגיטלי”, “חינוך לערכים” ועוד. זה היה צפוי, אחת לכמה זמן מתחלף המטאטא שבראש משרד החינוך, מנסח אג’נדה שמתומצתת בכמה סיסמאות, ומכאן ועד סוף הקדנציה – מפומפמות הסיסמאות במורד הפירמידה: מהשר אל הפונקציונרים, מהם אל המנהלים והמדריכים המקצועיים, שמוסרים אותן למורים, שמוסרים לתלמידים ולהורים שמוסרים לשפיגלר ששם גול. לדעתי הפעם המצב מעט שונה מבעבר, שכן הצירוף הזה ניחן בשתי תכונות שיחד עשויות למלא את הנביבות היש-עתידית של המילים “למידה משמעותית” בתוכן. שתי התכונות הן עמימות ותזמון.
מצד העמימות – הצירוף “למידה משמעותית” כל כך כללי, שכמעט כל מה שרוצים יכול להכנס תחת הכותרת שלו, בעיקר כל מיני דברים לא מדידים שאינם הכנה למבחנים, ואפילו, תחזיקו חזק, דברים טובים. למען ההגינות, צריך לומר שגם “חינוך לערכים” ניחן בתכונות דומות, אבל כאן נכנס עניין התזמון.
מצד התזמון – השר פירון מגיע לכיסאו אחרי שר שגאוותו הגדולה, מלבד סיורי תלמידים בחברון, היא עלייתה של ישראל בדירוג במבחנים הבינלאומיים. תקופתו של השר סער התאפיינה בעיסוק כמעט אובססיבי במדידות ובכימות הישגים, מה שפעם אחר פעם מוביל להכנה שטחית למבחנים כתחליף ללמידה. מדובר בתוצר לוואי של חילחול התרבות העסקית למערכת הציבורית, המתבטא במה שאפשר לכנות קפיטליזם חינוכי, ובסדרה המעולה “הסמויה” קוראים לו Juking the Stats. המורים שראיתי ושאני מכיר קצו בקדחת המדידות, ויותר מכולם קצו בה הטובים שבהם.
העמימות של “למידה משמעותית” מאפשרת בשנה האחרונה למורים, מנהלים (ואפילו לפונקציונרים במשרד) לתכנן ולהוציא לפועל יוזמות ופרוייקטים שהם, ובכן, פשוט רעיונות טובים ולא מדידים, ולא ברור ישירות איך יתרמו לעליית ציוניהם של תלמידי ישראל בסדרת המבחנים הבינלאומיים הבאה. הלאות והתסכול מתקופתו של גדעון סער גורמת לרבים וטובים בשטח ובמשרד לרצות להוציא לפועל מה שאפשר כל עוד אפשר, והעמימות המושגית היא לפיכך קרקע פוריה. עוד דבר שקשור בתזמון הוא הרפורמות, שהחלו למעשה עוד בתקופתה של השרה תמיר, והביאו לעליה חשובה במשכורות המורים. זה אומר שלמורים הטובים היום אולי קצת פחות בוער לעזוב, בגלל הכסף, אבל גם בגלל שהם יוכלו ללמד כמו שצריך.
על כל התיאוריה היפה הזו יש הרבה דברים שיכולים להעיב, החל בקיצוץ הצפוי בתקציב החינוך, עבור בנטיה של השר להציב יעדים אידיוטיים, וכלה במסורת המפלגתית של “יש עתיד” לדבר גבוהה גבוהה ולעשות מעפנה מעפנה.
האמת היא שאין לי מספיק מידע או רקע כדי לסמך אף אחת מהטענות האלה בצורה שקרובה למחקרית, ואולי אלה תקוות שווא, זאת לא תהיה הפעם הראשונה. אבל אני מכיר כמה מורים, כמה מנהלים ואפילו פונקציונר או שניים במשרד החינוך, ולמרות שעולה לי בבריאות להגיד דברים טובים על הממשלה הזאת, אני די אופטימי.
שנת לימודים מוצלחת שתהיה, למי שחוגג, וספציפית לילדה אחת שעולה לכיתה א’.
