נזכרתי שוב בפוסט הזה שבעצם העליתי בפייסבוק לפני שלוש שנים.

זה עדיין כל מה שיש לי להגיד בנושא.

הופיע במקור כפוסט בפייסבוק באפריל 2013 בעקבות שיחה עם מוטי פוגל (שמנחה אחלה סדנאות קריאה, אגב). מכיוון שאני מחפש את הפוסט בכל שנה בתקופה זו כדי לשתף מחדש, נראה לי יותר סביר להעלות במלואו לבלוג.

————-

צפירת זיכרון היא הטקס החילוני המוצלח ביותר בעיני. טקס שמצליח להיות פרקטיקה קהילתית, מבלי להיות המוני, מצליח להחזיק פאתוס מבלי להפוך למגוחך, והוא כולו רוח אבל אין בו אלוהים. והוא מסורת. מסורת חילונית, אבל מסורת.

צפירות זיכרון הושמעו לראשונה במדינה היהודית ב 1949, לזכר חללי מלחמת העצמאות. הנוהג הועתק מהבריטים (שהיום כבר נטשו אותו), ואומץ בתחילה במפוזר עד שהיה לחוק מדינה. בתחילה הושמעה צפירה רק ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ובסוף שנות החמישים הצטרפה אליה הצפירה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. למעשה, עד לפני כשלושים שנה היתה צפירה נוספת, שהפרידה בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות (ותודה לויקיפדיה).

כשהייתי ילד ואחר כך נער, חשבתי שחובה עלי לחשוב על דברים עצובים בזמן הצפירה. עצובים ורלבנטים: ביום הזיכרון – על חיילים מתים, וביום השואה – על מחנות ריכוז. לקחו שנים רבות עד שנתגבשה בי תפישה שהטקס הזה כל כולו פרקטיקה, ואין משמעות בו לכוונה, או להרהורים בשעת הצפירה. מעשים חילוניים באמת הם מטיבם כאלה – שהאדם לא חייב בהם דין וחשבון על מה שעובר לו בראש הפרטי שלו. הטקס החילוני שואב את המשמעות שלו מכך שהרבה אנשים נוטלים בו חלק ביחד, ועוצרים את הכל – אפילו המכוניות בכביש. מה קורה בזמן העצירה הזו פחות חשוב, כך נדמה לי, ולצורך העניין כולם יכולים לחשוב בזמן הצפירה על פוקימונים או על הפרק הבא של “משחקי הכס”.

אם אני זוכר נכון, האסימון בנקודה הזו נפל לי קצת אחרי שקראתי את מה שהיה לישעיהו לייבוביץ’ להגיד על התפילה הדתית. הוא הבדיל בין התפילה שהיא מעשה פסיכולוגי, שבו המתפלל ממלא את צרכיו הוא, ובין התפילה בסידור, שהיא תפילת קבע ותפילת חובה. אליבא דלייבוביץ’ – אלו שני היסודות שעושים אותה לעבודת הבורא ממש, ואין בתפילה זו משום “פורקן לרחשי-ליבו והגות-רוחו של האדם, לפיכך אף אין היא מייצגת את השתפכות-הנפש הספונטאנית ואין היא ניתנת להתלבש בצורות שונות בהתאם לחילופי האנשים, המצבים והצרכים” (“על התפילה”, לייבוביץ’, גוגל וכו’). במקום אחר, אם אני זוכר נכון, כתב לייבוביץ’ שלדידו אפשר להתפלל מספר טלפונים ואין במילים שאומרים דבר מלבד מילוי החובה. היתה לו תפיסה דתית שובת לב, שלאמונה כמעט שלא היה בה מקום חי, והיא שימשה רק כאקסיומה לגבי העולם.

את התפיסה של לייבוביץ’ לגבי התפילה אימצתי אני לגבי הצפירה – אלא שהאלוהים שלי הוא הקהילה, ועבודת הבורא שלי היא ההשתתפות.

אני זוכר מקרה אחד שבו היתה צפירה ונהגתי במכונית, ועצרתי בצד הכביש, וכמותי נעצרו מכוניות נוספות, וכל האנשים יצאו מן המכונית, ונעמדנו בחוץ בשולי הדרך, והיתה שמש אביבית יפה, בלי האובך הגועלי הזה שהיה לאחרונה. הסתכלתי באנשים האחרים שיצאו מהמכוניות וידעתי שאנחנו שותפים עכשיו בטקס הזה, וזו היתה הנקודה, שאנחנו שותפים, ואנחנו נוטלים בזה חלק ביחד ולחוד. והביחד והלחוד באותו הזמן הוא עוד מרכיב של הצפירה, והוא, ביחד עם היעדר המילים שבה, מה שמונע מהפאתוס שלה להיעשות מגוחך, ועושה אותו במקום זאת אפקטיבי.

וזו אפילו לא הצפירה עצמה שעושה את כל אלה, שכן היא רק צליל וסימן מתי מתחילים ומתי מפסיקים, וזה גם לא האופן שבו היא מהדהדת את צופרי האזעקה של המלחמות והטילים. זו פשוט הנכונות של האנשים שעודם בחיים לעצור לשתי דקות ארוכות, שהסטטיות שלהן קורעת סדק בין שטף היומיום שלפניהן וכל מה שבא לאחר מכן.

אז זו לא הצפירה, ולא הזיכרון. אלו לא המילים שנאמרות לפני ואחרי ולא המחשבות תוך כדי. זו רק ההתכנסות, שטוענת את הטקס הזה במשמעות. זהו טקס חילוני עירום שכל כולו מעשה די אווילי: לעמוד בלי לזוז במשך שתי דקות, ושתכליתו היא הוא עצמו.

צפירת זיכרון היא התפילה החילונית המוצלחת ביותר, ואולי היחידה שיש.