“אדוני ראש הממשלה”, אומר העוזר, “הנה הניירות לישיבה החשובה מאד על אפשרויות התקיפה באיראן”. ראש הממשלה נוטל את הדפים לידו ומקמט את מצחו. “רגע אחד”, הוא אומר בקול הבריטון-מנסה-להיות-בס המפורסם. ראש הממשלה ניגש לחדר השירותים הפרטי שבלשכתו, מתוך הרגל ובהיסח דעת מקיש על הדלת רגע, ולאחר רגע מבין שלא יקבל תשובה ולוחץ על הידית.

ראש הממשלה מניח את הניירות על השיש הכהה שמקיף את הכיור, מקווה שנשימתו המעט-כבדה לא תגליש את הדפים לתוך הכיור והם יוכתמו בטיפות המים שנותרו שם משטיפת ידים קודמת. הוא פותח את החגורה, הרוכסן, מפשיל את מכנסיו עד לברכיים, עיניו נעוצות בראש הדף “הערכת מודיעין: תקיפה באיראן – סיכויים וסיכונים”, ידיו מפשילות את קדמת תחתוניו והוא מסתכל למטה. זהו זה, הוא חושב לעצמו, מתבונן בשיערו הסב המקיף את האיבר. קטן, תמיד היה קטן, ורפוי חוץ מלפעמים, ולאחרונה גם זה פחות ופחות. וגם מקומט, ולא יגדל יותר, זהו זה מה שיש. הוא מתבונן שוב בראש הדף “מתקפה אוירית בשילוב מבצע קרקעי” ומביט שוב בתחתוניו – קצת נוטה לשמאל, תמיד היה נוטה לשמאל, ובצבע מוזר, כמו איבר פנימי שמציץ החוצה משיפולי הבטן. וגם הבטן, הוא חושב, רכה ורפה ומכוסה פלומה, וכמעט מסתירה, רק שאפשר להכניס במאמץ ולראות את הקצה וקצת השערות שמסביב. וגם קטן, הוא חושב שוב, תמיד היה קטן, ומקומט, ורפוי חוץ מלפעמים, ועדין כמו אפרוח. כל כך עדין כמו אפרוח. מה לאפרוח ולתקיפה באיראן? מה לשיער סב ואיבר קטן ומקומט ורפוי חוץ מלפעמים ולמבצע משולב אויר וקרקע? הוא מושך את תחתוניו למתניים, מרים את המכנסיים ורוכס וחוגר ומעביר יד בשיער ועוצם עינים לרגע ופוקח מיד, כמו מיצמוץ שהתארך מבלי משים.

ויוצא אל העוזר בפנים מעט נפולות, ונותן את הניירות, והעוזר אומר “הסקרים”, וראש הממשלה אומר “לעזאזל הסקרים”. והעוזר, מורגל במצבי הרוח אומר בחצי פה “וגם אפשר שלא לתקוף”, וקמט במצחו של ראש הממשלה מוחלק לרגע, ושמץ אור מבליח באישונים, או שזה הניאון המשרדי, ובקול שלא זוכר להתאמץ להיות אחר, כמו ילד מול אפשרות לכלבלב, הוא שואל בשקט: “אפשר?”.