מאת: יריב מוהר
הרבה פעמים מאשימים את השמאל האקטיביסטי שהוא לא דואג לאינטרס הישראלי וחושב קודם כל על הפלסטינים. האומנם? זה דורש בחינה מעמיקה, היגיונית ומחקרית, לא שליפה מהמותן.
לפי אמונתי לאנשים אין לרוב תודעה כוזבת. הם יודעים מה האינטרס שלהם. אני מהמר, למשל, שרוב הישראלים רוצים לחיות בשקט ובבטחה ורואים בכך אינטרס ישראלי. האם הם יודעים את הדרך לשם? למעשה איש לא יודע בוודאות איך ניתן להגיע לשם. אבל יש לנו כמה סימנים בדבר הגישה הנכונה.
הוגנות-קשוחה – הגישה המועילה ביותר ביחסים ארוכי טווח
במונחים של אינטרס תועלתני, תורת המשחקים יודעת לנבא לנו מה הם יחסים שמביאים למירב התועלת לשחקן הפועל בזירה ומנסה להשיג טובין כלשהם [כסף, אדמה, כוח וכו'] מול שחקנים אחרים שמבקשים את תועלתם הם. במודל משחקי של מסחר בין צדדים המבוסס על "דילמת האסיר" אתה יכול לרמות ולהשיג יותר אבל גם חושף את עצמך אגב כך לסיכון גבוה יותר. מודל כזה מראה כי הניסיון "להשיג כמה שיותר" ו"למקסם את הרווח או התועלת שלך", עשוי להיות אסטרטגיה משתלמת מול שחקנים מזדמנים. מאידך, כשאתה "תקוע" עם אותם שחקנים באותה זירה, ומשחק שוב ושוב עם אותם אנשים, אתה עלול ליצור לעצמך מונטין של רמאי וכך לחשוף עצמך ליותר סיכונים וסנקציות שגם יתממשו. ניסית לגרוף כמה שיותר רווחים? אנשים יתחילו להחזיר לך יותר ויותר על הטריקים הלא הוגנים שלך ובסוף תצא מופסד (נכון שבניגוד למציאות במודל זה השחקנים הם שווי כוחות, אך לאורך זמן ארוך מאוד אין וודאות שיחסי הכוחות יישתמרו – לא לעולם חוסן – כך שזה לא הבדל כה משמעותי). כן, אלו הן תוצאות בשטח, תוצאות אמפיריות, של ניסויים במודל תורת המשחקים. רמאות פועלת נגד האינטרס של הרמאי, ניסיון לגרוף כמה שיותר רווח פועל נגד האינטרס של רודף הרווחים.
מאידך השחקנים המצליחים ביותר במשחקים חוזרים ונשנים בהם הצדדים למשחק נותרים קבועים, הם אלו שמפעילים אסטרטגיה שניתן לכנותה כ"הוגנות קשוחה": דהיינו הם ראשית כל הוגנים למול השחקנים האחרים אך מגיבים בסנקציות בלתי מתפשרות בעת שההוגנת הופרה.
מכאן שביחסים מול שכניך המדיניים, איתם אתה "תקוע" באותו אזור, הוגנות קשוחה תיהיה האסטרטגיה שתממש הכי טוב את האינטרס שלך לחיים שקטים וטובים. ישראל לא יכולה לעבור דירה, שכניה הערבים ימשיכו ללוות אותה מאות בשנים, לכן לטובת האינטרס הישראלי ראוי שהיא תתחיל להפעיל את ראשית ההוגנות, ובמקרה הצורך גם את הגישה הקשוחה.
ואם המודל של תורת המשחקים נראה לכם מופשט וראציונאלי מדיי אתם יכולים לבדוק זאת על ההיסטוריה: כוחות לאומיים\מדיניים ששאפו לפחות [ביחס לתקופתם] להוגנות קשוחה שגשגו. כוחות שלא יישמו את המרכיב הקשוח התפרקו. כוחות שלא יישמו את המרכיב ההוגן הרוויחו לטווח הקצר אך נפלו בגדול או שנאלצו להיעשות כל כך דכאניים ואכזריים עד שהם הפכו אטומים ורעים גם כלפי האנשים שהרכיבו אותם כקולקטיווים או תמכו בהם. סין היא מקרה כזה – היא אימפריה דורסנית גם ביחס לסינים, ולא רק ביחס לטיבטים.
הוגנות קשוחה אינה נדיבות של אדונים
אסור לבלבל בין הקונספט של הוגנות קשוחה לבין הגישה של "נדיבות אדנותית". אמירות כמו "תראה כמה נתנו להם [לפלסטינים] והם נשכו לנו את היד", הן אמירות של אדון לכלבו, של מי שכלל לא מיסד יחסים הוגנים ושיוויוניים, אלא בא מתוך יחסי הכוח הלא-הוגנים, מתוך עמדת האדון המובנית שלו, ומשם מוכן להיות לארג' לפי נטיות ליבו או הקפריזה שלו. זו לא הוגנות ולא קשוחה, ייתכן ומדובר דווקא בדיכוי רכרוכי – האדון שמנסה לפייס את נתיניו הזועמים, אבל לא מוכן לוותר על עמדת האדון.
ביחסינו עם הפלסטינים, מאחורי כל האמירות על "ידינו תמיד מושטת לשלום", "יתנו ייקבלו לא ייתנו לא ייקבלו" ו"ההצעות הנדיבות" של ברק עומד בדיוק הרעיון של נדיבות אדנותית, לארג'יות של מי שלא מתכוונים לוותר על עמדת ההגמוניה, נדיבות האדון לעבדו. הכי רחוק מהוגנות קשוחה שרק אפשר.
ומהו היעדר הוויתור על ההגמוניה? לפלסטינים הצענו מדינה מפורזת לחלוטין, למרות שמי שלחם נגדנו כצבא ממוסד ב-67' הייתה מדינת ירדן עמה דווקא חתמנו על הסכם שלום הוגן. הצענו להם מדינה שזרועות פתלתלות נשלחות אל ההתנחלויות בליבה וכמעט מבתרות אותה [בעוד שסביר כי היו מוכנים לחיות עם מיעוט יהודי במדינתם מבלי שנאלץ לנגוס בשטחם, ר' הצעת הפלסטינים לגבי מעלה אדומים כיישוב שיישאר בפלסטין]. הצענו להם שנמשיך ונשלוט שנים בעמק הירדן – החיבור שלהם לעולם – גם כשהם כבר מדינה, אבל יצאנו בזמנו למלחמה בגלל סגירת תעלת סואץ שכלל לא נמצאת בשטחנו, ואם לחזור לימינו אנו: לא הצענו לפלסטינים עצמם שום פיצוי סביר על הכוונה לשלוט בגבולותיהם במשך זמן לא ברור.
שמאלנים מסיתים פלסטינים – כל האמת
נשאלתי פעם בפייסבוק האם זה נכון שאנו, פעילי השמאל\זכויות אדם, מסיתים פלסטינים. השבתי בגאווה שכן, אני אישית משתדל להסיט פלסטינים כמה שיותר לא להתייאש ולתבוע מה שהם חושבים שמגיע להם באופן הוגן, בזירה הציבורית והאזרחית. אם הפלסטינים יוותרו על ההוגנות הקשוחה שלהם כיום ילדיהם ידרשו אותה מחר, ובפחות נחמדות. אנחנו לא צריכים עוד הסכם-עלאק-שלום-צודק שיתפוצץ לכולנו בפנים ויימתג את רעיון השלום ככישלון ידוע מראש. מספיק לנו אוסלו אחד. מנהיגים פלסטינים פשרנים-בכאילו או אפילו באמת פשרנים ביחס לזכויות יסוד פלסטיניות לא טובים לא לנו ולא לפלסטינים. הבו לנו פלסטינים הוגנים-קשוחים, ויחסינו יהיו יציבים ואמיתיים.
השמאל ושפת האינטרסים
השמאל הנוקשה – מעבר למפלגת העבודה – ממעט לדבר במונחים של אינטרסים, בוודאי שלא במונחים של אינטרסים ישראליים, ואף מסתייגים מכך. יש לציין את העוולה והכתם המוסרי, הם חושבים, לא את מה שמזיק לנו. זו טעות פטאלית. המיינסטרים הישראלי – כמו כל זרם מרכזי שאני יכול לחשוב עליו בקרב עמי העולם – מונע בעיקר על ידי אינטרסים וסנטימנטים קולקטיוויים ראשוניים. הסנטימנטים הראשוניים שלנו כעם מודרני הוגעים בעיקר לתודעת מצור פוסט-שואתית. והאינטרסים, ובכן הם מכוונים בהתאם לשאיפה ראשונית להרגיש בטוחים ושהאוייב רחוק – מעבר לרצועת הביטחון. אז מדרום לבנון נסוגנו, אבל לא מהתפישה שקלקילה קרובה מדיי לערי החוף שלנו. כל עוד לא נצליח להראות שרצועות ביטחון הן אסטרטגיה רעה ברמה האינטרסנטית, כלומר כדי להשיג ביטחון, לא נתקדם. כשהסוגיה שעל הפרק מובנית בקרב הציבור הישראלי כבחירה בין התאבדות לאומית לאופציה ב', לא משנה כלל מהי אופציה ב' וכמה היא מזוiיעה מוסרית, היא תתקבל.
אבל חמור מכך, התפישה שישנו מוסר וישנו אינטרס ותהום פעורה ביניהם היא הדבר האיום פה. דווקא המודל של תיאוריית המשחקים מראה לנו כי הגישה של הוגנות-קשוחה היא שילוב בלתי ניתן לפיצוח של מוסריות וקידום האינטרס שלך ושל האחר – מעין חתירה לטוב כללי, להבדיל ממוסר של אדונים המלאים בחמלה על המוחלשים שיש לחוש לעזרתם.
אם אני לא טועה, ״מידה כנגד מידה״ תצליח יפה בסביבה סבירה. אם אסטרטגיה כזו נזרקת לאוכלוסייה של ״בוגדניים״ (בטרמינולוגיה של דילמת האסיר), היא תצליח הרבה פחות. תאורטית, יכולים אנשי ימין להשתמש באותה תורת המשחקים עצמה כדי להצדיק גם התנהגות נבזית..
בסביבה בוגדנית ביותר (נאמר, כל השחקנים מקיימים "בגידה קבועה"), מידה כנגד מידה תצליח מעט פחות מהאסטרטגיות הנפוצות (מעט, כי היא שונה בהתנהגות רק בסיבוב הראשון. מאחר והרעיון הוא שיש סיבובים רבים זה כנראה די מעט). מצד שני, ברגע שיש יותר משחקן אחד שמשחק בצורה שאינה בגידה קבועה (מול מידה כנגד מידה), המצב משתנה. למשל, אם יש עוד שחקן שמשחק מידה כנגד מידה, הרווחים הגבוהים במפגשים אחד מול השני עשויים להיות משמעותיים יותר מההפסדים במשחק הראשון מול כל שחקן בוגדני.
כמובן, במציאות הקושי האמיתי הוא לזהות את האסטרטגיות ולהבין מה אתה משחק, מה השחקנים האחרים משחקים (ומה הם שיחקו) ומה הרווחים (ומה חושבים שחקנים אחרים על כל אלו, ועוד).
בהמשך לתשובה הטובה של יריב [יש הרבה "יריבים, פה בבלוג, מסתבר], הרי שהבוגדנות הכללית תביא להפסד מתמשך [ותחשוב שההפסד נמדד בדם ולא רק בכסף ותחשוב שהניגוד למשחק הקלאסי לצדדים יש אפשרות להידבר, ליצור מערכת אמון וכו'] לאורך זמן תועלת רבה יותר תצמח מהוגנות קשוחה.
ברור שבוגדנות כללית תביא להפסד מתמשך לעומת שיתוף פעולה, זו פחות או יותר המהות של משחקים כמו דילמת האסיר והטרגדיה של כר המרעה המשותף. משום כך אנו מכנים זאת טרגדיה. אולם זה לא תמיד עוזר לשחקנים עצמם להגיע להחלטות הגיוניות.
התשובה של יריב 2 היא אכן נכונה, אולם לא מפורטת עד הסוף – לא מספיקות בהכרח שתי אסטרטגיות של מידה כנגד מידה, הניקוד הסופי יהיה תלוי במספר הכולל של האינטראקציות בין שני פרטים (אם יש מליון אינטראקציות ואחת מהן בין שתי אסטרטגיות הוגנות, עדיין שתיהן הולכות להפסיד), במספר הסיבובים בכל משחק (ככל שמספר הסיבובים קטן יותר ההשפעה של הסיבוב הראשון גדולה יותר), ובחלוקה הספציפית של הנקודות עבור כל אחת משלוש התוצאות. גם לא חייבים לחשוב רק על מידה כנגד מידה לעומת בוגדים "טהורים". למשל, בניסוי המקורי נדמה לי שחישבו ומצאו שדווקא אסטרטגיה של "מידה כנגד שתי מידות" היתה יוצאת כשידה על העליונה – כלומר, תן ליריב שלך לדפוק אותך פעמיים רצופות לפני שתגיב. בניסוי השני, אסטרטגיה נדיבה שכזו כבר היתה מוצלחת פחות, משום שהיו בסביבה אסטרטגיות שניצלו ספציפית את נדיבות היתר הזו. אפשר לדבר באופן כללי על טיפוס אסטרטגיות בוגדניות והוגנות, ומה שניסיתי לומר הוא שבעוד שאוכלוסיה של אסטרטגיות הוגנות תשגשג יותר, גם אוכלוסיה של אסטרטגיות בוגדניות תהיה יציבה, במובן זה שאין לאסטרטגיות אחרות, נדיבות יותר, סיכוי לחדור לסביבה בוגדנית ולהתרבות שם.
אנשי ימין יטענו שסביבה ערבית היא סביבה בוגדנית, ושאין שום טעם להיות הוגן בשכונה של מניאקים. אני לא חושב כך בעצמי, אולם אני כלל לא בטוח שדווקא תורת המשחקים מוכיחה כאן משהו..
יריב –
טור יפה, ושימוש מושׂכל ונכון (לדעתי) בדילמת האסיר.
אם אינך חבר של mark veltzer בספרצוף, הריני להמליץ לך עליו. הוא חסיד גדול של שיטה זו בתחום היחסים הבינלאומיים.
אבל מנין הנחת המוצא שמדינת ישׂראל תתקיים פה בעוד מאות שנים?
בכיוון ובקצב הנוכחיים, אני מעריך שיש לנו עוד 15 שנה, פחות או יותר.
הבעיה העיקרית בניתוח שלך היא במספר השחקנים. אין שחקן אחד בכל צד – ישראל מול הפלסתינים.
הפלסתינים עצמם מפוצלים ל2 שחקנים גדולים – חמאס והפתח, עם מספר לא קטן של שחקנים משניים – קבוצות קיצוניות יותר וחמולות עם כוח לא מבוטל. המטרות של הקבוצות שונות – האם שלום שישראל תעשה עם הפתח באמת יחזיק מעמק עם נירה על החמאס?
גם הצד הישראלי מפולג למספר שחקנים עם מטרות שונות –
יש הבדל גדול מאוד בין המתנחלים – שבהסכם שלום כמו שאתה מציע יאבדו בית ואת החזון שלהם לשליטה ב"אדמת אבות", לבינך וביני, ומעדיפים הקמת מדינה פלסתינית בשטחים.
לכן, אפילו אם יש קבוצה מרכזית בכל צד שיש לה את האינטרסים כפי שאתה מציג אותם, לקבוצות הקיצוניות יותר בכל צד אין – אין להם רווח בצד ה "לא בוגד", ויש רווח בצד ה"בוגד", אם להשתמש במונחים של דילמת האסיר, ולכן מבחינתם אין דילמה. גם המתנחלים וגם הקיצונים הפלסתינים דוחפים לכיוון מסוים.
לגבי הניתוח של תורת-המשחקים שלך: בעייתי מאד. "הוגנות קשוחה" זה סבבה כששני הצדדים רואים "הוגנות" באותו אופן, והוא מוסכם על שניהם; אם יש תפיסות שונות למה "הוגן", והן סותרות-דורסות אחת את השניה, ושני הצדדים קשוחים ביחס לתפיסת ההוגנות, זו הדרך הבטוחה להבטיח סכסוך ארוך ואלים.
מצטט מתוך "הגן האנוכי" של ריצ'רד דוקינס, בקיצורים הרלוונטיים (פרק 5, והערת-סיום על פרק 5):
"
He had a fish-tank containing two male sticklebacks. The males had each built nests, at opposite ends of the tank, and each 'defended' the territory around his own nest. Tinbergen placed each of the two males in a large glass test-tube, and he held the two tubes next to each other and watched the males trying to fight each other through the glass. Now comes the interesting result. When he moved the two tubes into the vicinity of male A's nest, male A assumed an attacking posture, and male B attempted to retreat. But when he moved the two tubes into male B's territory, the tables were turned. By simply moving the two tubes from one end of the tank to the other, Tinbergen was able to dictate which male attacked and which retreated. Both males were evidently playing the simple conditional strategy: 'if resident, attack; if intruder, retreat.
"
וההערה מראה מתי זה נכשל (למעשה, "מצליח יותר מדי, עד כשלון"):
"
An even clearer demonstration than Tinbergen's of the 'resident always wins' phenomenon comes from N. B. Davies's research on speckled wood butterflies. He noticed that individual male butterflies in Wytham Wood, near Oxford, defended patches of sunlight. Females were attracted to sun patches, so a sun patch was a valuable resource, something worth fighting over. There were more males than sun patches and the surplus waited their chance in the leafy canopy. By catching males and releasing them one after the other, Davies showed that whichever of two individuals was released first into a sun patch was treated, by both individuals, as the 'owner'. Whichever male arrived second in the sun patch was treated as the 'intruder'. The intruder always, without exception, promptly conceded defeat, leaving the owner in sole control. In a final coup de grace experiment, Davies managed to 'fool' both butterflies into 'thinking' that they were the owner and the other was the intruder. Only under these conditions did a really serious, prolonged fight break out."
דומני שהמצב שלנו כאן הוא בדיוק כזה. אם מראש לדעתך קווי 67 הם "הוגנים" בעיני שני הצדדים, הוגנות קשוחה סביבם היא יציבה; אם (כפי שלדעתי יותר קרוב למצב האמיתי) אין הסכמה כזו, ושני הצדדים חושבים שכל הארץ שלהם (או אולי כמעט הכל, ובכל מקרה לפחות לגבי שטחי ההתנחלויות אין הסכמה בין הצדדים מה "הוגן", וכל צד באופן כללי חושב בדיוק ש"הוא היה כאן קודם") – אז "קשיחות הוגנת משמעה סכסוך ארוך מאד ומדמם מאד. בדיוק מה שקורה…
וזה השך הדיון שלי עם אופק בפייסבוק:
Yariv Mohar Ohana צודק בגדול. השלב הבא הוא לצקת תוכן במושג "הוגנות", ולהגיע לקירובים מספקים גם אם לא למפגש מושלם. אני לא מקדש את גבולות 67' וממילא רוב הישראלים והפלסטינים גם לא. כך שלא נראה לי שהם המצב הסופי של הוגנות קשוחה. דווקא קונפדרציה שיוויני ודמוקרטית היא בעלת יותר סיכויים לדעתי להגיע להוגנות קשוחה. אבל מעניין מה שאתה מביא, אתעמק בכך עוד
3 hours ago · Like
Ofek Birnholtz שים לב שהבעיה היא שכאשר "ההוגנות הסופית" לא מוסכמת, הקשיחות דווקא פוגעת, כי היא (כשמה) מקשיחה עמדות ומקשה על חיפוש קירובים (הכרוכים תמיד בפשרות). כלומר, זו שיטה מאד טובה לשמר יציבות (ראה גבול מצרים, שלטוב ולרע ולאהבה ולשנאה, ההסכם בו החזיק באופן יציב; ואפילו בלי הסכם, בגבול סוריה – כבדהו וחשדהו, סביב קו ברור), ושיטה איומה כשצריך להגיע ליציבות חדשה איפה שאין הסכמה (אנחנו והפלסטינים). אם כבר תורת המשחקים – "כאן זה משחק אחר לגמרי"…
3 hours ago · Like
Yariv Mohar Ohana אופק אני שמח על האיתגור, זה מחדד לי משהו. בניגוד לפרפרים יש לנו שיח מורכב וקוגניציה קצת יותר מורכבת [או בכל אופן שונה].
מכאן אני מניח, וזה דורש עוד בירור, שהתהליך של מו"מ הוגן-קשוח יכול וצריך להיות חלק גם מהתהליך הפרשני של הבניית המושגים שלנו ותוכנם בזירה הרלוונטית – מה שניתן לכנות כמטא-הוגנות קשוחה: דהיינו מו"מ הוגן-קשוח על עצם מושג הקשיחות ותוכנו בהקשר גיאו-פוליטי נתון, בטרם יתקיים, מו"מ ממשי על חלוקה ארצית של טובין, שטח או הסדרים פוליטיים על בסיס אותו מושג של הוגנות.
ההוגנות מאפשר את הגמישות שאתה מצביע עליה, כך שנוכל לרגע לשים עצמנו בנעלי האחר ולברר את הכנות של עמדותינו, ואילו הקשיחות מבטאת קווי הגנה שמבטיחים כי לא נגיע לביטול עצמי מרוב גמישות במקום לפשרה הגונה.
ניתוח מצויין של הזוית הישראלית.
הבעיה – הזוית הפלסטינית חסרה, כפי שאופייני לאנשי שמאל. כמובן, ניתן להפליג בספקולציות אופטימיות על התגובות הפלסטיניות למהלכים הרצויים (והם בהחלט רצויים), אך מי שמצפה שהצד הישראלי הרכושן, החשדן ולמוד האינתיפאדות יבסס מהלכים שיש בהם "ויתור" על השערות ותקוות כאלה שוגה באשליות.
דוגמא לראייה החד צדדית – האם התפיסה ש"קלקיליה קרובה מדי לערי החוף שלנו" היא בעייתית? הכותב חושב שכן משום שהיא מבטאת את תפיסת האינטרס הבטחוני הפוסט-שואתית. איך שאני רואה את זה, התשובה לא תלויה במה שאני בוחר לחשוב, אלא באם הפלסטינים חושבים שזה רעיון טוב לירות פצמ"רים על גוש דן או לא.
הכותב לא מתייחס לכך, ולכן קשה להתייחס אליו ברצינות.
אני מסכים לחלוטין עם ההערה.
ישנה איזו אשליה שמאלנית שהתנהגותם של הפלסטינים תלויה אך ורק במה שיעשה או לא יעשה הצד הישראלי. מדובר בגישה פטרונית ומתנשאת אשר:
א. מתעלמת לנוחיותה מהנראטיב הפלסטיני
ב. מסכנת את המשך קיומו של הקולקטיב היהודי באזור
נכון שהצד הישראלי הוא כרגע הדומיננטי בסכסוך ויש לו משקל גדול יותר בהבניית השיח, אך גם לפלסטינים יש עמדות אינהרנטיות מהן הם לא ייסגו לעולם. כל עניין זכות השיבה, למשל, אינו תלוי בשום פשרה טריטוריאלית והוא מהווה את הנקודה הבעייתית ביותר במו"מ.
בנוסף לכך, הפלסטינים אינם מכירים בזכותם של היהודים להגדרה עצמית בשטח פלסטין, וגם בנושא זה לא חלה שום התגמשות מצידם ב-80 השנים האחרונות.
איליה, רצונם של פלסטינים כבודם, כל עוד הם לא רומסים את זכות הקיום של היהודים בארץ הזו. ואז רצונם לא יוכל להתממש במערכת של הוגנות קשוחה שיש בה מספיק כוח לצד הישראלי. סיום הכיבוש הוא כוח כזה:
האם נסיגה ישראלית מהגדה לא תביא לקסאמים על פתח תקווה? בניגוד לנסיגה המדומה מרצועת עזה (שעל המוצא שלה לים אנו שולטים, ומשלמים בקסאמים) הנסיגה של ישראל מדרום לבנון הוכיחה עצמה כסיפור הצלחה ביטחוני: תושבי קו העימות הצפוני ממש לא מתגעגעים לתקופה בה ישב צה"ל בדרום לבנון וממטרי הקטיושות ליוו את חייהם. אם כן סיום הכיבוש יכול להתקיים גם על בסיס נסיגה מלאה מהשטחים, הסכם אי-לוחמה ארוך טווח ומדיניות הרתעה. גם אם העוינות הפלסטינית לישראל לא תיעלם במהירה, לא על כל טריטוריה עוינת צריך לשלוט.
איליה, על סמך מה קבעת שהפלסטינים לא מכירים בזכות ההגדרה העצמית של יהודים בארץ?
נכון שהנראטיב הפלסטיני הוא דבר מורכב יותר מאוסף של קלישאות, אבל אם אפשר לצמצמם אותו לעמדה מרכזית ומייצגת אחת, הרי שהיא כזו: ב-48 הוקמה בשטח פלסטין יישות מדינית שאינה ערבית ואינה איסלאמית – דבר זה מהווה סטייה גסה ממסלול ההתפתחות הטבעי של האיזור. על כן, שאיפתו של העם הפלסטיני היא "לאפס" את ההיסטוריה לנקודה בה התרחש השיבוש ולתעל את התהליך ההיסטורי לאפיק הטבעי שלו. דרך אגב, כל העסק דומה מאוד לנראטיב הציוני אשר ביקש לבטל 2000 שנות גלות כאיזו טעות קפקאית.
למיטב ידיעתי, עניין ההכרה בישראל כמדינה יהודית נפסל ע"י הצד הפלסטיני בכל סבב שיחות שהתקיים, שכן נושא הלאומיות היהודית בא"י אינו מתאים בשום צורה לתמונת העולם הערבית. אם כן, אשמח לדעת באיזו מתכונת בדיוק (אם לא מדינית) ישנה נכונות פלסטינית להכרה בהגדרה העצמית של הציבור היהודי בישראל.
ועוד משהו, שלום. אני מבקש רק דבר אחד – אל תאמר לי שכל ההיכרות שלי עם הנרטיב הפלסטיני שאובה מתוך פלאיירים של "אם תרצו" ואינה מחוברת למציאות. אני יודע בוודאות שזהו לא המצב.
איליה, אני מכיר את הנראטיב הפלסטיני וההכרה בזכות ההגדרה העצמית של יהודים אין משמעותו שינוי הנראטיב. הם צריכים להכיר בנו, לא להסכים איתנו.
והמיינסטרים הפלסטיני הכיר במדינת ישראל, רשמית, כמה וכמה פעמים.
לגבי הלהכיר בישראל "כמדינה יהודית", זאת כבר שטות מוחלטת. חוץ מזה שאין שום הגדרה ישראלית או הסכמה בקרב אזרחי ישראל על מה זה בכלל מדינה יהודית, זה ממש לא עסקם של הפלסטינים להכיר או לא באופייה של המדינה אלא עסקם של אזרחי ישראל בלבד. זה בערך כמו שברה"מ הייתה דורשת מארה"ב להכיר בה כגן עדן לפרולטריון. הפלסטינים ענו על הדרישה: אנחנו מוכנים להכיר בישראל ושישראל תכנה את עצמה איך שבא לה. תשובה נכונה מכל הבחינות.
הכירו בנו? טוב, אני מניח שבן אדם, עקשן ככל שיהיה, לא יכול להתעלם לאורך זמן מטנק מרכבה שחונה לו מתחת לבית. (כנ"ל לגבי מחבלים שמתפוצצים בפאב השכונתי).
ועם זאת, אני עדיין חושב שקיים הבדל עקרוני בין הסכם שלום לתיקו מקסיקני.
במידה ושביתת נשק זה הדיל הטוב ביותר שניתן להשיג במסגרת נסיגה מהשטחים, אז חראם על כל ההתנחלויות הפסטורליות האלה. שביתת נשק שברירית יש לנו כבר עכשיו.
העובדה היא שטענתך לפיה הפלסטינים, כעמדה גורפת שלא השתנתה מעולם, לא מוכנים להכיר בזכות ההגדרה העצמית שלנו אינה נכונה.
מטרת הפסקת השליטה בפלסטינים היא לא כדי להשיג שקט בטחוני אלא כדי לא לחיות תחת משטר עריץ.
זו לא הזווית הפלסטינית, אלא הזווית הישראלית של האינטרס הישראלי [על סמך צפי פעולות הפלסטינים, אולי לזה התכוונת]. אז כך:
מהצד הישראלי, הרעיון של סיום משטר הכיבוש תחילה הוא בוודאי אינטרס של מרבית אזרחי ישראל. אפילו ביטחונית סיום הכיבוש גם ללא הסכם כולל (אולי רק הסכם אי-לוחמה, הודנא) הוא חדשות ביטחוניות טובות לאזרחי ישראל. במדינה דמוקרטית אחת צפויה רמאללה להיעשות בטוחה ומקבלת לישראלים כמו אום אל פחם. אך מה לגבי האופציה של סיום משטר הכיבוש על ידי חלוקת הארץ? האם נסיגה ישראלית מהגדה לא תביא לקסאמים על פתח תקווה? בניגוד לנסיגה המדומה מרצועת עזה (שעל המוצא שלה לים אנו שולטים, ומשלמים בקסאמים) הנסיגה של ישראל מדרום לבנון הוכיחה עצמה כסיפור הצלחה ביטחוני: תושבי קו העימות הצפוני ממש לא מתגעגעים לתקופה בה ישב צה"ל בדרום לבנון וממטרי הקטיושות ליוו את חייהם. אם כן סיום הכיבוש יכול להתקיים גם על בסיס נסיגה מלאה מהשטחים, הסכם אי-לוחמה ארוך טווח ומדיניות הרתעה. גם אם העוינות הפלסטינית לישראל לא תיעלם במהירה, לא על כל טריטוריה עוינת צריך לשלוט.
ההוגנות הקשוחה העולה מהכתוב נראית כאסטרטגיה מקובעת, המגדירה מראש קוים אדומים עליהם יגן אותו אסטרטג הנוקט בה בחירוף נפש. השאלה המתבקשת, לטעמי, היא אם אכן ניתן לקבוע בתנאי מציאות פלסטית, מציאות של עננים ולא של שעונים בהשאלה מפופר, קוים אדומים ברורים והחלטיים. חשיבות השאלה עולה בתנאי הזירה המזרח-תיכונית, זירה המאופיינת בריבוי השחקנים ולאחרונה גם באי-יציבות שלטונית. ולדוגמא, ראו את ההסכמה ל, או לפחות ההסכנה עם, איראן גרעינית מצדם של ישראלים רבים. זהו קו אדום "לשעבר", אשר לנוכח המציאות הדינמית – המקומית, האזורית והגלובלית – דהה צבעו.
יתכן והנוסחה המקיאווליסטית תתאים יותר. כדי לשרוד חרף הפכפכות הפורטונה, כדי לשמור על הכס גם נוכח פגיונות מושחזים הממתינים מעבר לפינה, מוטב לנסיך לסמוך על עצמו, ועל עצמו בלבד, ולכלכל צעדיו לא מתוך מקובעות (מוסרית או טקטית), אלא דווקא להפך, מתוך תגובתיות לסביבה. לא, אין זה המתכון השמאלני, אם נתפוס (בטעות) את השמאל באורח חד-מימדי, ולוּ בגלל מקומו של המוסר בשיח המקיאווליסטי. ועם זאת, אם נגדיר את השלום עם השכנים הפלסטינים כאינטרס ישראלי, ונציגו ככזה בפני הציבור הישראלי כפי שהציע הכותב, נוכל להשיגו. בעת הזו, נגיד לעצמנו, אתגריה של ישראל מחייבים חזית שקטה וגבולות ברורים, ועל כן לעת הזו נכון עבורנו להביא את הסכסוך לסיומו. אם הפתרון שיושג יסתום את הגולל על מקורו הסכסוך לעולם ועד? ספק רב. אך אין לדעת מה תהא מציאות המזרח התיכון בעוד מאה שנים, ואין כל סיבה להמתין לשווא עד לאיתור הפתרון הפלאי שיגבור על המציאות הפלסטית. השלום הוא אינטרס כעת, ולכן יש להשיגו.
באשר לדרך השגת השלום, לא הייתי כורכת את שאלת ההגמוניה והויתור עליה עם סוגיית ההוגנות הקשוחה. עצם קריאתו של הכותב להוגנות קשוחה מצדם של הפלסטינים מוכיחה כי אין קשר בין השתיים. יכולה ישראל לשאוף לשמור על הגמוניה אזורית, ועדיין להגיע להסכם שלום הוגן עם הפלסטינים, ועשויה ישראל לאבד את ההגמוניה ועדיין להתכתש עם הפלסטינים, הפעם מתוך חולשה ותחושת הגנה על כבשת הרש.
הוגנות קשוחה לא קובעת מראש קווים אדומים שעליהם יש להגן, אלא דורשת שניתן את דעתנו ותשומת ליבנו לקביעת קווים כאלו בהתאם לתקופה ולתוגעה הקלוקטיווית וצרכיה.
אם כך, יריב, אנחנו כבר שם. תכנית הבנטוסטנים מיושמת בשטח מזה שני עשורים ומביאה לנו פרקים ארוכים יחסית של שקט בטחוני. לאחר כל אחת משתי האינתיפדות, הכיבוש שינה את צורתו והתאים את עצמו מחדש למצב שנוצר בשטח. האם זה יחזיק מעמד לנצח? כנראה שלא וברור שתהיה התלקחות אלימה נוספת בעתיד. אבל בניתיים זה עובד לא רע ומייצר איזשהו סוג של סיפוק בצד הישראלי. אתה יודע… אוטובוסים כבר לא מתפוצצים כאן מדי שבוע וכמות הנפגעים הישראלים בפעולות איבה היא זניחה יחסית לתקופת אוסלו, למשל.
על כן, אני לגמרי לא מבין במה שונה הסכם השלום שאתה מציע ממצב של שביתת נשק או "עימות נמוך עצימות", בו אנו נמצאים ממילא.
רק איפה ההוגנות פה?
אכן, אין פה שמץ של הוגנות. אני רק מציין שאם אתה מנסה למכור לציבור את "האינטרס הישראלי", אז האינטרס כבר ממומש ואין לישראל שום סיבה לזוז מהפוזיציה הנתונה כל עוד המצב נתון באיזון עדין. במידה ואתה שואף להשיג הסכם שלום בלתי יציב וקצר תווך, אשר מותנה ב"תקופה, תודעה קולקטיבית וצרכיה", אז חראם על המאמצים. אנחנו כבר לגמרי שם ולהסכם קוראים "הספקת אש", "שביתת נשק", או כמו שמכנה זאת אהוד יערי – "הבנות עם הפלסטינים"…
דרך אגב, כנ"ל בגבול הצפון, בגבול הדרום ובגבול המזרח.
בסה"כ, אני חושב שיש הרבה סיבות טובות להגיע לרגיעה, שלום ואפילו היתוך עם הפלסטינים, תוך הקפדה על הוגונות. אני רק לא בטוח שתורת המשחקים מספקת מודל מתאים, ואם שלום כזה הוא בכלל בר השגה.
Pingback: מהו אינטרס ישראלי ארוך טווח? « הבלוג של יריב מוהר
Thanks for such a great post and the review, I am totally impressed!
Pingback: wxohslyqk
Pingback: neon open sign 97n
Pingback: Home Page
Pingback: judge
Pingback: online payday loans
Pingback: find here
Pingback: employment
Pingback: קידוח בטון
Pingback: מדבקות בגלילים
Pingback: Las Vegas Information
Pingback: Las Vegas shows
Pingback: Las Vegas
Pingback: useful site
Pingback: refurnished
Pingback: αθλητικα ειδη
Pingback: cpanel hosting
Pingback: rolex replica
Pingback: hale industriale, spatii comerciale, terenuri
Pingback: serotonin
Pingback: roman chrisitanity
Pingback: human rights watch
Pingback: equality
Pingback: coupon de réductions