על האפולוגטיקה. שתי הערות.

1.

ראשי הרבנים במגזר הדתי-לאומי, וכך גם מרבית הציבור שלהם, התגייסו להגנת הרב שפירא, שסירב להגיע לחקירה בעקבות פרסום הספר "תורת המלך" יחד עם רבנים נוספים שתמכו בפרסום. עם הספר הם לא מסכימים, כך הם טוענים, אבל תומכים בזכותו של רב לפרש את ההלכה כראות עיניו, בדומה לחופש האקדמי של הפרופסורים שנתפסים לא אחת באמירות קיצוניות בעצמם. את הטענה האחרונה צריך להעיף מהשולחן. שום חופש אקדמי לא מגן על הסתה לרצח. לפרופסור, ולכל אחד אחר, מותר להגיד דברים קיצוניים, טיפשיים, מעצבנים, מעליבים ואף מסוכנים בעיני מישהו. אבל אם פרופסור יכתוב, למשל, שמותר לרצוח תינוקות של מתנחלים אם הם צפויים "לגדול רשעים כמו הוריהם" או לרצוח אנשי ימין "מתוך אכפתיות לקיום מגילת זכויות האדם", נניח, גם הם ייחקרו. אפעס, דבר כזה עוד לא היה למיטב ידיעתי.

צריך לפרק את משמעות "אי ההסכמה" עם הספר, כי עם הנחת היסוד הבסיסית שלו, הם דווקא מסכימים. רוב הציבור הדתי-לאומי על הנהגתו רואים את הסכסוך כסכסוך בין קולקטיבים, שכל פרט בהם שותף לסכסוך מעצם השתייכותו לקולקטיב. לכן הפסוק "הקם להורגך השכם להרגו", עיקרון נכון וראוי ככל שמדובר בהתרת פגיעה באדם קונקרטי שמנסה לפגוע בך אם אין דרך אחרת לעצור אותו, נתפס בעיניהם לא ככלל התנהגות בין בני אדם, אלא בין קולקטיבים. במילים אחרות, היות שכל הקולקטיב הערבי הוא על תקן "הקם להורגך", דמו של כל פרט בקולקטיב מותר.

את התפיסה הקולקטיבית והמהותנית הזאת אפשר גם למצוא בסוגיית שייח ג'ראח. השבת רכוש של יהודים בזמן שפלסטינים לא יכולים לתבוע את רכושם, שאבד באותו הזמן ואותן הנסיבות, מוצדק בכך ש"התוקפן צריך לשלם על תוקפנותו". רק שבמקרה דנן, מדובר על הילדים והנכדים של "התוקפן". אבל מבחינתם, כמו שיהודי יכול לתבוע לעצמו רכוש גזול של יהודים אחרים, כך גם ערבי צריך להיענש על תוקפנותם של אבותיו, ולפי ההיגיון הזה, להיות מופלה לרעה עד סוף הדורות בשל אותו חטא קדמון.

אז אין כאן ויכוח עקרוני. ערבי, מעצם השתייכותו לקולקטיב שנמצא בקונפליקט עם הקולקטיב היהודי הוא בחזקת אויב שדמו מותר. הויכוח הוא על פרוצדורה. מחברי "תורת המלך" שייכים למיעוט שטוען, וזה כתוב בספר במפורש, שכל יהודי רשאי לרצוח כל גוי בהתאם לקריטריונים שפורטו. הקריטריונים, בעיקרו של דבר, הם שלדעתו האישית של אותו יהודי, הגוי הזה עלול לסכן ישירות או בעקיפין, בהווה או בעתיד, חיי יהודי. היות שכל הגויים הערבים שותפים לפי התיאוריה למלחמה נגדינו, זה באמת יכול להיות כל אחד. לא בדיוק ספר שעוסק בחיילי צהל שנאלצים לפגוע גם באזרחים כדי להציל את חייהם שלהם, כפי שמטרטרים לנו השכם וערב.

המתנגדים, המחנה ה"ממלכתי" שנחשב ל"מתון", חושבים שהחלטה על רצח גוי צריכה להתקבל באופן קולקטיבי. הרב אבינר, בתשובה לשאלה על ברוך גולדשטיין ב-YNET, אחרי שהצהיר שגולדשטיין הוא "קדוש" טען שהוא חטא בכך שעשה את מה שעשה על דעת עצמו. לפי אבינר, הממשלה צריכה להחליט דברים כאלה ולשלוח חיילים לטבוח, בפקודה, באזרחים חפים מפשע בזמן תפילתם. יש גם מי שטוען שרק סמכות רוחנית עליונה שמקובלת על כלל העם, כמו סנהדרין, יכולה להחליט דברים כאלה. והיות שאין כיום סמכות כזאת בנמצא, מדובר בדיון תיאורטי בלבד. מן הסתם, לטיעון העקרוני שמתיר את דמם של כל הערבים יש משקל גבוה יותר מהטיעון הפרוצדוראלי, במיוחד בהתחשב בכך שהתורה מלמדת אותנו על מעשה הקנאות של פנחס. אמנם מגיע לדתיים הלאומיים קרדיט על כך שאינם פוצחים ברצח ללא הבחנה של ערבים ו"ערב רב", למרות שיש בנמצא שפע צידוקים תיאולוגיים לכך, אבל בשורה התחתונה, מה שמונע זאת היא גדר דקה של פלפול הלכתי.

2.

לאחרונה, "אם תרצו" ותומכיהם מציפים את השיח הציבורי בטענה מוזרה על כך שבמקום להתמודד עם טיעוניהם, המתנגדים להם נוקטים בגישת "אד-הומינם". אכן, זה מה שאנחנו עושים, ובצדק. השתן עלה להם לראש כל כך מהר שהם חושבים, משום מה, שהם יכפישו את מתנגדיהם בראש שלטי חוצות, ואז המוכפשים יצטרכו להוכיח את חפותם. זה לא עובד ככה. נטל ההוכחה הוא על כתפי המאשים. ברגע שפורסם הדו"ח שלהם על הקרן החדשה, הדבר הראשון שהיה צריך לקרות הוא שהדוח יפורק וייבחן בזכוכית מגדלת, ו"אם תרצו" היו נדרשים להגן על ההאשמה שזרקו לאוויר ולהוכיח אותה. זה לא קרה עד עכשיו. בשיח הציבורי הישראלי, שבו מידע הוא תחמושת ואנשים מקבלים כאמת כל דבר שמשרת את השקפותיהם, הנאשם הוא זה שצריך להוכיח את חפותו, והמאשים יכול לשבת על הגדר ולזרוק בוץ בלי להתלכלך בעצמו. זאת השיטה של האינקוויזיציה, אבל אפילו אצל האינקוויזיציה, במידה והמאשים היה ידוע כמי שמצוי בסכסוך עם הנאשם, היה נלקח לחקירה בעצמו כחשוד בעלילת שווא.