זה סטטוס מדף הפייסבוק של הבלוג, לא פוסט, אבל הוא מספיק ארוך כדי לשים אותו גם כאן:
1. ירי טילים על אזרחים זה קאזוס בלי ולכן תגובה צבאית כשלעצמה יכולה להיות מוצדקת, ועל ג'בערי לא חבל לי אפילו קצת. לצערי, לרוב האנשים מספיק כדי שעילת המבצע תהיה צודקת כדי להיות בעדו, והם לא צריכים שהוא גם יועיל. אם יש משהו שמוכיח שאנחנו לא באמת במצב הישרדותי, זה בדיוק זה. מי שעצם קיומו מאוים באמת, לא יכול להרשות לעצמו להתעלם משאלת התועלת והמחיר. להיות רק צודק, זאת וואחד פריווילגיה.
2. המציאות אחרי המבצע תהיה כמו המציאות לפניו, עם הישג כזה או אחר לחמאס בדמות ייצוא סחורות או משהו כזה, שהאחשדרפנים שלנו ישמרו בשקט בשקט. ייקח לו זמן לבנות מחדש את היכולת לירות טילים בתפוקה מלאה כמו שהוא עושה עכשיו, אבל לא תהיה שום פגיעה ביכולת לטפטף טילים כמו בשאר הזמן. לכן המבצע הזה חסר תועלת ואני נגדו.
3. מלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים כך שאם המדיניות היא לשמור על המצב הקיים ביחסנו עם הפלסטינים, המבצע יעשה בדיוק את זה – ישמור על המצב הקיים. אם רוצים מצב אחר, צריך גם מהלך מדיני אחר. מהלכים צבאיים שאינם מלווים במהלך מדיני לרוב לא משיגים כלום או סתם מרעים את המצב.
4. אני לא יודע אם המבצע הוא קמפיין בחירות ותו לא. יכול להיות שבאמת הממשלה חושבת שהוא נחוץ. אבל ברור לי שגם אם זה כך, הממשלה תזמנה אותו לתקופת הבחירות לנוחותה ולא הייתה עושה את זה בזמן פוליטי לא נוח, וזה שיקול שאסור שיתקיים.
5. המבצע מעלה על פני השטח את העבודה המצוינת של אחינו היהודים החמים שרוממות "אהבת ישראל" ו"אחדות ישראל" בפיהם, שבעידודם ובניצוחם אזרחים מתמוגגים מנפילת טילים על בני עמם בתל אביב ומאחלים מיתות משונות הכרוכות באונס קבוצתי ובעינויים למי שלא מסכים אתם. אני מדבר במיוחד אליך, נפתלי בנט, והכנופיה שלך, הדובר שלך משה קלוגהפט ואם תרצו, שאליהם לשכת נתניהו העבירה כספים בשושו בתקופה שלך כרל"ש. הם עצמם נזהקים בדבריהם, אבל אף אחד לא הזריק שנאה לציבור הישראלי כמו כל הנ"ל בעשור האחרון לפחות.
6. אני לא חושב ש"חובה לסרב" לקריאה למילואים, כמו שאני שומע הרבה לאחרונה. אני רואה כאן זילות של עיקרון הסרבנות. מסירוב להשתתף בפשע מלחמה קונקרטי זה הפך לסירוב מטעמי אי הסכמה עם מדיניות הממשלה, כמו שראינו גם בעצומה שקראה לטייסים לא להפציץ את איראן. אין לי טענות למי שמסרבים באופן גורף כאקט פוליטי בגלל פציפיזם או בגלל הכיבוש ואפילו מסיבות רגשיות פרטיות – ובלבד שהם מוכנים לשלם את המחיר ולשבת בכלא. אבל כשמדובר על סירוב מטעמי נסיבות מיוחדות וחריגות, קשה לי לראות את התנאי הזה מתקיים כאן נכון לעכשיו. למי שמטיפים לכך, הייתי רוצה לשמוע לאיזו פעולה צבאית לא צריך לסרב לדעתכם. כי אם אין כזאת, אנחנו בדיון אחר לגמרי.
7. מה שיש במקום שיח ציבורי סביב המבצע הזה הוא בבואה של המבצע עצמו. אנשים הלכו לימ"חים, שלפו משם את האמירות והקלישאות המאובקות ועכשיו מתעסקים בלשגר אותם על האויב ולהתחמק מהקלישאות שהוא משגר. אני חייב להגיד שמערכת ההרתעה והיירוט של עמדות שנשמעות אפילו קצת כאילו שלא מסכימים אתן, משוכללת הרבה יותר מכיפת הברזל.
תשתו הרבה מים. ליד האספרסו.
סעיף 5 נזהרים במקום נזהקים. ניתן להעיף הודעה זו לאחר התיקון.
בס"ד
שמע ישראל אדוני אלוקינו אדוני אחד. אנחנו עם למוד לקחים, למדנו לקח קשה מאד במלחמת העולם השניה. למדנו מה צייתנות עיוורת ושנאת האחר יכולה לעשות. למדנו כמה קל להציג אדם אנושי כאילו הוא לא חשוב, חייו לא חשובים, אפילו מומלץ להרוג אותו. כמה מזעזע זה שהעם שלנו ספג יחס כזה וכמה חשוב שאנחנו לא נעשה את אותו דבר. ולכן זה טוב ומוערך בעיניי שיש אנשים בתוכנו שלא שוכחים, שלא מפסיקים להיות המצפון של כולנו. לראות באחר את האדם שבו, את צלם האלוקים שבו.
בספר בראשית מסופר על כך שה' רצה להשמיד את סדום ואברהם ניסה להניא אותו ממעשה זה. אברהם שימש כסנגור: אולי יש שם עשרה צדיקים? אולי צדיק אחד ששווה לא להשמיד את כולם בגללו? וה' אמר לו: הם כולם רשעים. אנחנו בני אברהם, גם בנו טבועה החמלה הזו וזה מה שיפה באותם "יפי נפש" בתוכנו. שמעדיפים לתת צ'אנס, ולא לצאת למלחמה. שמעדיפים לבדוק מה הם יכולים לעשות כדי למנוע הסלמה. לבדוק איפה אנחנו טעינו בסיטואציה הזו. וזה דבר טוב, זו תכונה יפה.
ואני מבקשת מכם, תשאלו את עצמכם אם המדינה שלכם, הצבא שלכם, שלא יורה טילים לעבר מצריים/ירדן/אנגליה, למה הוחלט לתקוף את עזה? האם לא ברור שלאחר הבלגה ממושכת ומסוכנת לעצמנו – לא נשארה ברירה? מדינת ישראל לא חרטה על דיגלה להשמיד חלילה וחס פלשתינאים/ערבים/מוסלמים. כרגע יש לנו אויב בדמות חמאס, הקורא להשמיד אותנו ומתגרה בנו. אותו אויב טוען טענות קשות כנגד מדינת ישראל ואותם אנשים הנקראים "סמולנים" מאמצים את הטענות האלו.
אם מחר יבוא אדם שיטען שהבן שלך הרביץ לבן שלו, לא תנסה לפחות לברר את הפרטים? אולי טופלים עליו שקר? מאז המלחמה האחרונה "עופרת יצוקה" הדרום הותקף ללא הפסקה וישראל הגיבה באיפוק והבליגה. כל טיל שנפל בשטח פתוח דינו זהה לדינו של טיל שפגע במשפחה שלמה ואף יותר מכך. אתם תגידו מזל, אני אומרת יד ה'.
כרגע, ממש עכשיו, ישראל יכולה להתקיף את כל עזה, לא רק במקומות שמשוגרים מהם טילים ואנחנו מציעים לחמאס הפסקת אש הדדית והם מסרבים וממשיכים לירות טילים לעבר ריכוזי אוכלוסייה ישראלים. במקום להילחם צבא מול צבא, כי גם למלחמה יש כללים שכולם מסכימים עליהם, חמאס יורים לעבר אזרחים במטרה לפגוע באזרחים. תקיפה של פחדנים, של מוגי לב חסרי מצפון. וישראל לא מורידה את הצעת הפסקת האש מהשולחן. חיילים ממתינים בגבול עזה, מחכים לפקודה, מתפללים ומקווים שיגידו להם שאפשר לחזור לחיים הרגילים שלהם. מי מונע מהם לעשות זאת? מי הוא זה שלא מסכים להוריד את הנשק? ומי הוא זה שלא מסכים להוריד את כיסוי העיניים ולראות את המציאות?
מה עוד צריך לקרות כדי שחמאס יניח את הנשק מידיו, ומה עוד צריך לקרות כדי שנפסיק להאשים זה את זה במצב? כמו אישה מוכה אנחנו חוזרים שוב ושוב לבוא בטענות אל עצמנו, בחוסר אמונה שקיים רוע כזה, שלא יכול להיות שזה לא בגללנו. ככל ששונאים אותנו יותר כך אנחנו יותר בטוחים שזה בצדק. ואני אומרת – בסרט הזה כבר היינו. אז היינו החלשים והיום אנחנו החזקים, אבל זו לא תמונת מראה. אנחנו לא החלפנו תפקידים, אנחנו לא "רק ממלאים אחרי פקודות". אנחנו שוב באותו תפקיד רק הפעם עם צבא משלנו ומדינה משלנו. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו. פעם קראו להם נאצים היום קוראים להם חמאס. ותפסיקו כבר לחשוב שאם שונאים אותנו זה בגלל שיש לזה סיבה, שאנחנו אשמים. אין לזה סיבה, אנחנו לא אשמים.
אני לא מעוניינת לשנות את הטבע שלכם, אני מעדיפה שיהיו בתוכנו אנשי ביקורת ומצפון שלעולם לא יאפשרו לנו, כקולקטיב לעשות פשע נוראי כפי שעשו לנו. תמונות של משפחה הרוגה הן תמונות מצמררות. לא בגלל שהן משפיעות על דעת העולם נגדנו, גם אם העולם היה מתעלם לחלוטין חשוב שאנחנו נעביר ביקורת על עצמנו. אני מבקשת דבר אחר: תסתכלו על התמונה כולה, היא לא מסתכמת באזרחים ההרוגים בצד השני. לא שם היא מתחילה ולא שם היא נגמרת. חמאס הוא לא צבא לגיטימי, הוא אירגון טרור שלא לוקח אחריות על חיי האזרחים של הצד שלו ובוודאי לא חס על חיינו שלנו. גם לא על חיי עצמם, להזכיר לכם את שיטת ההתאבדויות, שיטה שמאד קשה להתמודד איתה.
מדינה חייבת שיהיו לה גבולות פיזיים, ויש גם גבול לכמות הטילים שאוכלוסייה יכולה לספוג מבלי להגיב מתוך רצון לא לפגוע ולא לצאת למלחמה. יש גבול לשהות במקלטים, לשיבוש סדר היום, לצלקות הנפשיות והטראומות של ילדי הדרום, יש גבול גם לכיפת ברזל. הגענו לקצה גבול היכולת לספוג. ועדיין אנחנו אלו שמציעים את מקטרת השלום, ולא את החרב. חמאס צריך לבחור בשלום. עכשיו.
אסיים בפסוק: "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה." ישעיהו ב, ד.
דנה: שכוייח על התגובה הארוכה והמושקעת, רק שאני לא בטוח מה הקשר שלה למשהו ממה שכתבתי.
מה??? מה כתבת ב-1? אחד הפוסטים הפחות מובנים שלך
תרגום מארמית עתיקה:
הוא כתב שזה שהמבצע 'צודק' לא הופך אותו ל'חכם'. או כפי שאומר השופט בפרומו של חוק וסדר :
It's not about being right it's about doing right
אני חייב להגיד, בצר לי, שאני לא שבע נחת מהפוסט הזה.
אני לא שבע נחת ממנו כי הוא מאוד זהיר, מנסה להתחבא בין החיצים, להיות מתון, לא למהר למסקנות. למען האמת זה היתרון שלך בדרך כלל. אך לעזאזל, שוב הם יורים גם בילדים, כצפוי, שוב אנשי הדרום סופגים את האש ומשמשים כאתנן פוליטי, ושוב ההתלהמות הציבורית והדהירה הזו למלחמה, ושוב ה"קאזוס בלי" הזה. המבצע הזה, כמו גם החיסול הזה, הוא לא רק טעות. הוא עוד מעשה נבלה בתוך רצף של מעשי נבלה של המשטר הנפשע הזה, ויש להגיד נפשע בפה מלא. לא בגלל ג'עברי שמבחינתי יכול היה לפול לבור של רפש בכל עת, אלא משום הציניות הבלתי נסבלת הזאת, חוסר שיקול הדעת והקלות הבלתי נסבלת שבה חיי אדם מוקרבים למענה.
אולי בעוד מלחמה המיותרת הזו הגיע הזמן לצעוק בחזרה, ולא להגיד בקול ענות חלושה – אולי אתם טועים. האמת איננה איפשהו באמצע, היא במקום מובהק מאוד. באופן אישי, לי קצת נמאס להיות נעים הליכות כלפי הבהמיות הזו, כלפי הלוחמנות הגאוותנית הזו, צדקת הדרך המזוייפת הזו והרוני דניאלים הללו. לא רוצה לדבר איתם יותר, לא רוצה לשכנע אותם. שיקפצו. שיקפצו נתניהו וברק ויחימוביץ', אוסף הכלומים האלו שמדקלמים קלישאות. לא מגבה אותם, לא נלחם בשבילם, לא יושב על הגדר למענם, ואומר בפה מלא לכל האחרים לא לעשות זאת אם הם יכולים. נצל את זכות הזעקה של ברנר, וזעק.
יכולת להיות פחות שבלוני בעצמך? מה בעצם כתבת כאן? אין לך פתרון אחר ואתה כועס על אחרים שהחליטו לעשות משהו שלא מוצא חן בעיניך. אתה מנסה להיות בסדר עם כולם באותה מידה וטוען שאתה לא נגד החיסול של ג'עברי אבל נגד המלחמה. נו.. באמת! זה אחד הדברים שגרם להחמרה בלוחמה המתמשכת הזו. אתה נגד ישראל, אבל חס וחלילה לא נגד תושבי הדרום המסכנים.
אם זה לא ניסיון היות בסדר עם כולם (ב"כולם" אני כמובן מתכוון לשמאל-הזהיר-בעת-מלחמה), אזז אני לא יודע מי יצא כאן יותר יאיר לפיד. התחושה שלי היא שזה אתה הרבה יותר משלום.
ראשית, אם זה לא היה ברור, אני חושב באופן מובהק שהפצצת מכוניתו של ג'עברי (יחד עם בנו, אגב) היא מעשה איוולת גמור, כך שאינני יודע על סמך מה אתה מבסס את הטענה הראשונה שלך. לבד מכך, אני חושב שאין מדובר רק במעשה איוולת, אלא במהלך פוליטי מכוון של הצמד נתניהו-ברק.
שנית, אני גם לא מבין מאין שלפת את "נגד ישראל" ואת לא "נגד תושבי הדרום המסכנים". אין לביטוי הזה משמעות בכלל. נגד ישראל כמדינה ריבונית? אני גר כאן, למען השם. אני "בעד" להצהיר התנגדות למהלך הזה באופן מובהק, בוטה, לא מתנצל ולא מתפשר, במקום להצטרף לעדר הקולני ובמקום לנסות להיות מפויס עם הקולות הללו. אני "בעד" הטענה כי רצח ילדים הוא מעשה בלתי נסבל ככלל וכן כי הוא איננו שום דבר אשר משרת את מדינת ישראל. אני חושב שהחיים בדרום תחת איום טילים הם בלתי נסבלים, אך בניגוד לטענה המטופשת אשר ממשיכה להופיע כאן זה כעשר שנים, לפיה "הם מבינים רק כוח", נדמה כי אנחנו אלו ש"מבינים רק כוח", ואני מאשים בירי הזה באופן ישיר את בנימין נתניהו ואהוד ברק. (וודאי שלחמאס יש בכך חלק פעיל, אך במקרה הנדון עליית המדרגה המיותרת הייתה יוזמה ישראלית טהורה).
אור: אני כותב את מה שיש לי, לא יודע מאיפה הציפייה לכתוב את מה שיש לך.
ביחס לסעיף 1. נדמה לי שהחמאס דווקא כן יוצא לפעולות צבאיות ללא שאלת תועלת ומחיר, ומצבם הוא דיי הישרדותי.. מכיוון שגם הם וגם אנחנו פועלים בסופו של דבר כמו כנופיות בשכונה. מי שפוגע לי בכבוד (ירה טיל) חייב לקבל מענה, בלי קשר לתוצאות. זה מה שנקרא "כוח התרעה" . זה כמו במאפייה תמיד חייבים לחסל את הבוגד, גם אם הוא אח שלך והתנצל שבעים אלף פעם, למען ייראו ויראו.
אז עכשיו אנחנו לומדים מהחמאס התנהלות נכונה מהי ?
הם אלו שצמחו תוך 20 שנה מארגון טרור קיקוני ל"שליטי עזה משגרי הטילים על תל אביב" אולי הם עושים משהו נכון?
אני חושב שעזרנו להם בזה לא מעט. לגבי "השכונה", מריק, מה שתיארת זה בערך הדרך הטובה ביותר לא לשרוד בשכונה, שבד"כ משתמשים בה הכי חלשים ומעפנים. כמו החמאס.
חמאס לא נמצא במצב של סיכון לשרידתו, גם הציבור שלו לא. כמובן, אנשים בציבור שלו בהחלט כן, אבל זה לא שייך – גם אנשים בציבור שלנו נמצאים בסיכון ממשי לשרידתם (אם כי יש סיכונים גדולים בהרבה מהטילים הללו).
לגבי סעיף 5, אשמח אם תספק ציטוטים וקישורים.
יש חובה מוסרית לסרב למילואים כי יצוו עליך להפציץ שכונות מגורים צפופות בנשק עם מידת הבחנה אפסית (יש לי חבר בתותחנים למשל).
יש נקודה חשובה שלא לקחת בחשבון. מגעים מדיניים בהחלט הכרחים על מנת לשמור על השקט לטווח ארוך אבל כבר היו מקרים בעבר שמבצע צבאי נתן שקט לתקופה ארוכה יחסית ונתן מרווח נשימה למגעים מדיניים. מלחת לבנון היא דוגמא למבצע צבאי שנתן שקט ארוך אחרי תקופה ארוכה של "הצקות" בלתי פוסקות. עוד נקודה חשובה היא ההכרח שישראל תשמור בצורה הדוקה על הפסקת האש לכשתושג (בניגוד למה שקרה עד עתה) אם אין הרתעה מספקת, ואין הרתעה מספקת, אי אפשר להתחיל התכשויות קטנות או גדולות. וכמו שקרה אחרי הפיגוע באילת ובלא מעט סבבים קודמים ישראל היא שהתחילה וגרמה לאי שקט בדרום ובעזה.
שתי המלחמות בלבנון עלו לנו פי כמה מאות הרוגים מאשר כל ההצקות לפניהן.
מסכים. אבל הנקודה שלי היא שיש ערך גדול לשקט לאורך זמן למרות שמאזן ההרוגים לרעתך. "הצקות" בלתי פוסקות בדמות טילים לאוכלוסיה אזרחית, גם אם עולות במעט הרוגים, הופכות את החיים באזור יחסית גדול במדינת ישראל לבלתי נסבלים.
לפני לבנון2 היו טילים רק פעם אחת למיטב זכרוני, באותה פעם בה נחטפו החיילים. לפני לבנון1 היו, אבל דווקא לפני המלחמה הייתה תקופה שקטה.
אפשר יותר פרטים על נפתלי בנט וחבורתו? גם לגבי סעיף 5 וגם באופן כללי.
תעשה חיפוש בבלוג על אם תרצו ומשה קלוגהפט וגם על בנט למרות שעליו ספציפית כתבתי מעט.
הצעה לסדר היום: במקום להסתופף במדורת השבט במלמול המשמים אודות הצדק שבמבצע, אנחנו עומדים מאחורי ממשלת ישראל ותנו לצה"ל לנצח; או לחילופין – לצאת בביקורת נוקבת כנגד העדר האפקטיביות של המבצע המוצדק/לא מוצדק, הייתי רוצה לדבר על פתרונות.
לית מאן דפליג – אין עם מי לדבר עם בחמאס על משהו שהוא יותר מרגיעה לצורך הצטיידות, רה-ארגון ואימון. הם ושאר החברים ברצועה ימשיכו לזרוק עלינו טילים כל עוד נשמה באפם, וזו בדיוק הסיבה למה צריך לדאוג שלא תהיה יותר מדי נשמה באפם, ויפה שעה אחת קודם.
אממה, הצלחה צבאית (עם אופק מדיני) ברצועה דורשת שיתקיימו שני תנאים מצטברים:
1. יכולת לבצע פעולה צבאית קרקעית מקיפה שתקרע את ארגוני הטרור ברצועה לגזרי גזרים
2. יצירת אלטרנטיבה שלטונית שתכנס לואקום ביום שאחרי
וכאן הבעיה. היכולת לבצע פעולה צבאית קרקעית אפקטיבית דורשת זמן ואורך רוח הן של אזרחי ישראל (נגיד שיש) והן של הקהילה הבינלאומית. ביבי וליברמן עובדים כבר ארבע שנים על לחסל כל חלקה טובה של יחסי החוץ של מדינת ישראל ולכן אין סיכוי שאנחנו יכולים לעמוד בהצלחה בתנאי הקריטריון הראשון.
אבל נגיד שכן. אם כן, יש את סוגיית האלטרנטיבה. בעולם נורמאלי, הייתי מציע שאחרי שקרענו את ארגוני הטרור ברצועה לגזרים, נקרא לאבו מאזן שיקח אחריות על הרצועה (לא בטוח שהוא ישמח…). הכל כמובן במסגרת הסדר מדיני כולל, אבל זה הסיכוי היחיד ואולי האחרון לאחד מחדש את הרצועה עם הגדה באופן שיועיל לישראל.
וגם כאן הם נכשלים. ביבי וליברמן מסבירים לכל העולם ולעם היושב בציון שאבו מאזן גרוע כמו החמאס, ושמה שהוא עושה לנו בעולם זה בכלל טרור מדיני ואוי ואבוי לנו אם הוא ימשיך להנהיג את הפלסטינאים.
במילים אחרות, ממשלת ישראל בהרכבה הנוכחי מציעה חסינות אפקטיבית לחמאס, כי היא מעדיפה את השטן הזה על פני השטן מרמאללה או החברים מהג'יהאד העולמי הטוענים לכתר ברצועה.
אז למה אני מבלבל לכם את המוח? כי אם הניתוח שלי חצי נכון, אז כל העניין פוליטי, המבצע הזה הוא בזבוז זמן ומשאבים (למרות שאני מודה שמופע הפירוטכניקה הידוע בכינויו "כיפת ברזל" מגניב לאללה) וסופו זהה לתחילתו, או במילים אחרות, תושבי הדרום, לא הייתי מחזיר ציוד מיותר לתוך הממ"ד.
ואם פוליטיקה – אז צריך להגיד את הדברים בצורה ברורה: ביבי יחזק את שלטון החמאס, יאפשר המשך ירי הטילים וימנע כל פתרון מדיני אמיתי הן בגדה והן ברצועה.
זה בערך מה שעשינו בלבנון הראשונה. קיבלנו את החיזבאללה.
מתי לסרב? כשברור לכל בר דעת שמדובר במהלך פוליטי ציני פרטי של הקרבת חיי אדם לצרכים אישיים ולא למען רוח כללי לטוח הארוך.
Pingback: כשחוטבים עצים | חיים שרירותיים