אני מסתכל על הבחירות כמו על המשחק הזה שמדריכים עושים לילדים, בו כולם צריכים להסתובב בחדר לכל הכיוונים, בלי סדר מסוים, וכשהמדריך מוחא כפיים כולם חייבים להתיישב כמה שיותר מהר על הכיסא הכי קרוב. ואין מספיק כיסאות לכולם.
ספירת המנדטים לא משקפת את התפלגות העמדות בציבור הישראלי. אם יש משהו שברור שמוסכם על הרוב המוחלט שהמערכת המפלגתית כפי שהיא היום לא מייצגת את אזרחי ישראל. מעטים מבינינו באמת מזדהים עם מפלגה כלשהי. הרוב עוינים בגלוי את המפלגה שלה הם מצביעים, אם בכלל טורחים להצביע. רובנו מוצאים כמה דברים שמדברים אלינו בכמה מפלגות, שלא תמיד נמצאות ב"גוש" פוליטי אחד, ולצידן כמה דברים שמרתיעים אותנו באותן המפלגות. זאת הסיבה לתופעת ההתלבטות הגורפת עד הרגע האחרון, שאני לא חושב שהתקיימה בעוצמה כזו בשום מערכת בחירות קודמת.
לכן, תמונת המנדטים היא בסך הכול צילום מסך רגעי. אלו היו הכיסאות הקרובים ביותר, מכל מני סיבות, למסלולים שאזרחי ישראל נעים בהם. אז הם התיישבו עליהם. אבל המדריך מחא כפיים שוב והמשחק נמשך. אנחנו עדיין מסתובבים בחדר ומי שימשיך להסתכל על תמונת הכיסאות ולא על המסלולים שהשיח הפוליטי נע בהם, ימצא את עצמו מופתע שוב בבחירות הבאות.
הסחף ימינה נשבר
הסחף ימינה נשבר בבחירות האלה – חד משמעית. כשהסחף נשבר, זה לא אומר שהגל נעצר ומתחיל לזוז אחורה. זה לא עובד ככה. תחשבו על גל שפוגע בקיר. חלק ממנו חוזר אחורה, אבל חלק אחר שלו עדיין ממשיך לכיוון הקיר. אחד הדברים שקורים זה מערבולת גדולה במרכז, איפה שהתנועות המנוגדות האלו נפגשות. אז יש לנו תופעות של המשך התנועה ימינה כמו הרשימה המטורללת של הליכוד. יש לנו כמה נתזים של חזרה שמאלה בדמות הכפלת כוחה של מרצ. ויש את החלק המעניין – התופעות שקורות כשהגל שהלך ימינה פוגש באמצע את הגל החוזר שמאלה.
התופעה המורכבת הזאת שאנחנו מכנים בשטחיות "הסחף ימינה" קרתה בגלל מגוון סיבות שאפשר לשים תחת הכותרת של "משבר זהות". תראו מה קרה בין אמצע שנות השמונים לתחילת שנות האלפיים:
קריסת דוקטרינת "כור ההיתוך" עם שקיעת האליטות הישנות ועלייתה של הפריפריה. הפוליטיקה ה(כאילו)מזרחית פילסה דרך לקדמת הבמה בדמות ש"ס, מיליון דוברי רוסית – חמישית מאוכלוסיה, הגיעו תוך עשור. גלובליזציה, ישראל הצטרפה לשוק העולמי ותוך שנים ספורות עברנו מחנויות שמתבססות על תוצרת מקומית למגוון מהמם של מותגים מכל כדור הארץ. מערוץ ממלכתי אחד לעשרות ערוצי כבלים ולוויין. וכמובן, הופעת האינטרנט. חוץ מזה, התחילה האינתיפאדה הראשונה, מו"מ ראשון בין ישראל לפלסטינים והסכמי אוסלו.
דבר כזה, מערער את הזהות שלנו. אנחנו מפסיקים להבין מי אנחנו כחברה, מה מאחד ומייחד אותנו ומתחילים לחפש הגדרה עצמית מחודשת. זהות היא הבסיס לתחושת הביטחון של הפרט ובמובנים רבים, הפחד מאבדן זהות גרוע יותר מהפחד מפני פגיעה פיזית. אם אני אפגע או אמות, זה יהיה "אני" שייפגע או ימות. אבל אם אשתנה, האם עדיין אהיה "אני"?
אז תהליך של ערעור ושינוי הזהות מפחיד בכל מקרה, אבל מפחיד הרבה יותר כשטרוריסטים מתפוצצים באוטובוסים ובבתי קפה, וכשראש הממשלה נרצח.
אז הקולקטיב דובר העברית בארץ נבהל ונאחז בתשובות הפשוטות והזמינות ביותר של "מי אנחנו" ו"מה אנחנו עושים פה". תשובות פשוטות הן תשובות שכבר קיימות. אם הפסקנו להבין מהו "יהודי" ומהו "ישראלי" ואנחנו לא רוצים להיות במקום המברר והמתלבט בזמן שחמאסניקים מתפוצצים לנו באוטובוס, אז נחליט שיהדות היא יהדות קמאית, אורתודוכסית, קשיחה וברורה. וישראליות היא דגל, הימנון, צה"ל, ולהיות "בעד ישראל" ו"נגד האויב".
אבל הבירור וההתלבטות לא נפסקו. אחת התופעות הדרמטיות ביותר בישראל מאז רצח רבין היא הופעתם של עשרות ארגונים שעוסקים בשיח של בירור היהדות והישראליות. מה שצמח מתוך השיח הזה הוא תחילתה של ליברליזציה של היהדות שכן למרות הנסיגה החדה של ימי הפיגועים, זהו עדיין תהליך העומק ההיסטורי. ועם הזמן שעבר והרגיעה הביטחונית, תהליך זה התעצם עוד יותר.
חלקים גדולים מהימין הישראלי השתתפו בשיח הזה והפרויקט הגדול של הימין בעשור האחרון הוא ניסיון להכיל את השיח והבירור בתוך "גבולות גיזרה" צרים וקשיחים שהם מכנים "ציונות" או "ניאו-ציונות". השמאל הישראלי, ברובו, הפקיר את הנושא ונאחז בתשובות הפשוטות שלו, שנשענות על חילוניות, קוסמופוליטיות ומערביות. כשהתחיל גל הליברליזציה הפנים יהודי, הוא לא פגש שמאל ישראלי שקיבל אותו בזרועות פתוחות אלא שמאל ישראלי שהתייחס אליו בחשדנות ועוינות, שהעדיף להסתכל לא עליו אלא על הדודות המשגיחות מהימין שליוו אותו כדי לדאוג שלא יתרחק מדי מהבסיס הקמאי והלאומני.
הטוב, הרע והמכוער
ובחזרה למה שקרה בבחירות האחרונות, שבן אנחנו רואים בבירור שלוש תופעות מובחנות:
1. החלקים שניסו להמשיך ולרכב על תופעת ההיאחזות המתלהמת בתשובות הפשוטות והקמאיות של דם ואדמה, דגל ולאום, הפסידו. הרשימה הקיצונית של הליכוד וליברמן, וגם הכהניסטים שכרגע נראה שלא עברו את אחוז החסימה.
2. מי שרכבו על הזהות היהודית הפתוחה והמכילה זכו להצלחות. הבית היהודי בראשות נפתלי בנט היא הכול חוץ מיהדות פתוחה ומכילה. המפלגה עצמה, ברובה, היא לאומנית ודתית על גבול הפונדמנטליזם. אבל הדור שבנט מייצג מבין שזה לא עובד. בנט הוא בדיוק הדודה הזאת שנצמדת למהפכת היהדות הליברלית כדי לדאוג שתישאר צנועה ותומתה לא תחולל. רק עד הזמן האחרון, החבורה הזאת בניצוחו של משה קלוגהפט, האסטרטג והקמפיינר של 'אם תרצו', של קמפיין 'הגז הערבי', של 'ישראל שלי' ושאר מיזמים שהובילו את שיח השנאה וההכפשה בשנים האחרונות, הבינה שזה מפסיק לעבוד ועשתה סיבוב פרסה. הם עטפו את אידיאולוגיית ההארד-קור שלהם בערימה של צמר גפן מתוק ועמוס צבעי מאכל שכולו מתינות והכלה של כל הזרמים בעם. אפילו של הערבים. לפחות באותו חלק מהקמפיין שיועד לציבור החילוני והמסורתי. אז בנט הציג פסאדה של יהדות מתונה ומכילה, וזה עבד לו.
יאיר לפיד הציג פסאדה של ישראליות מכילה ומתונה. אמנם קשה להבין מה הישראליות הזאת אומרת, אם בכלל, אבל בזה גם סוד קסמו. ברור לכולם שזה משהו "ישראלי", אבל זה גם דף חלק שכל אחד יכול להקרין עליו את מה שהוא רוצה. אני יכול להבין למה אזרח שמסתכל מסביב ולא רואה אף מפלגה שמייצגת אותו יבחר ביאיר לפיד. אם אני לא רוצה להתחייב למה שהאחרים מציעים, אני אבחר במה שלא דורש ממני להתחייב לשום דבר אבל מספק איזו תחושת "ביחד" דביקה.
3. מי שלא נכנס לסיפור הזה, השמאל, שמר על כוחו אבל לא גדל. ההיאחזות בתשובות הזמינות הועילה למרצ שהחזירה לעצמה שלושה מנדטים שברחו קודם בעיקר לקדימה אבל אלו היו מצביעי מרצ מהמאגר המסורתי שאת גבולותיו היא אפילו לא מתיימרת לפרוץ. העבודה דווקא התיימרה לפרוץ את מאגר הבוחרים המסורתי ומתוך מפלגות השמאל היא היחידה שאשכרה פנתה לציבור הרחב ולא רק למצביעים המסורתיים שלה. אבל התמקדות היתר בדמותה של שלי יחימוביץ' ובנושאי חברה וכלכלה קמפיין מיושן בסגנון אמריקאי של לפני עשר שנים בניצוחו של סטנלי גרינברג ואי הבשלתה של ההבנה החדה שהשמאל לא יכול לעשות את מה שהוא עשה עד עכשיו לתובנה של מה הוא צריך לעשות מעכשיו השאירה את כל זה כפוטנציאל לא ממומש.
השמאל הרדיקלי התעסק, כרגיל, במלחמה פנימית בתוך עצמו. אמנם דעם עשתה ניסיון מעניין לפנות לכלל הציבור, אבל במקום לתת מענה לשאלות הזהות שמטרידות אותו, היא ניסתה למחוק את עניין הזהות ולהישאר רק עם הזהות המעמדית. את זה עושים כבר 150 שנה, וזה אף פעם לא הצליח.
זהות והזדהות
יהיו מי שישאלו למה הזהות וההזדהות חשובים כל כך? הרי הדבר הנכון לבחון הוא האם מפלגה כזו או אחרת מקדמת מדיניות ומחוקקת חוקים שמיטיבים אתי. לא?
לא. קודם כל, מי שטוענים כך, כדאי שיסתכלו על המפלגות שלהם ויראו שיש להן הצבעה מסורתית ושבטית קשיחה לא פחות מזו של מצביעי הליכוד המיתולוגיים שעליהם אוהבים כל כך לטנף. שנית, המצביע הישראלי חשדן ולא ממהר לוותר על התפוח הרקוב שיש לו ביד לטובת תפוחים שנמצאים על העץ, במיוחד לא כשמי שמבטיח להוריד לו אותם הוא מישהו שלא חולק את חוויות החיים שלו, לא מבין אותו ולא חשובים לו אותם הדברים. ובטח לא כשהוא מרגיש ממנו זלזול והתנשאות. מי שלא חושב שזאת סיבה מספיק טובה, שידמיין את עצמו מצביע למפלגה שמי שמאייש אותה הם לא אנשים מהסוג שמאיישים את הסביבה שלו, גם אם הוא מסכים עם המצע. אני למשל, מסכים לגמרי עם המצע של אמנון יצחק. חלוקה מחדש של אדמות הקיבוצים והמושבים? לחם בשקל? הורדת מחיר הדלק? בטח שאני בעד. אבל זובי אני מצביע לו.
תמונת מצב
הכנסת הזאת טובה יותר מהכנסת היוצאת כי יש בה מספיק כוחות לקיים אופוזיציה אפקטיבית. הסיפור שהימין טחן לנו בשנים האחרונות לפיו התנועה ימינה היא עובדה מוגמרת והשמאל עתיד להצטמק על שייעלם, הוכחה כמוטעית. נתניהו ומפלגתו יצאו מהבחירות האלו על תקן חיה פצועה – ולכן מסוכנת מאוד.
למרות שחלק מהמפלגות פנו לשאלות הזהות וההזדהות, כל מה שהן עשו היה להציע תשובות שמרניות בעטיפה חדשה ונוצצת. זה לא מספיק טוב. התהליכים שעוברים על החברה הישראלית דורשים מענה רציני יותר.
הכנסת הזאת היא גם כנסת אשכנזית מאוד. חלקם של המזרחים, דוברי הרוסית והערבים בה נמוך אף יותר משהיה. נפתלי בנט, בחושיו הפוליטיים החדים, הרגיש את זה ואמר שאלו הבחירות האחרונות בהן הנושא העדתי משחק תפקיד מרכזי. היה מת. הנושא הזה הולך לתפוס מקום יותר מרכזי בעתיד, לא פחות.
בשמאל, הבחירות האלו היו בסימן של הבנה הולכת וגוברת שהם לא עובדים נכון. אף אחד לא ידע בדיוק מה לעשות עם ההבנה הזאת והיא לא הבשילה לתכנית פעולה. איך הופכים את זה לתכנית פעולה? בזה נעסוק אינשאללה בפוסט הבא.
Shahar Bar-tal אני מסכם עם הרבה דברים אבל לא לגבי מרצ. עברו 20 שנה מאז 92, וחלק מהדור שהצביע אז למרצ הלך לעולמו. מרצ הצליחה בגלל עבודה מאומצת של כארבע שנים של פעילי שטח שהתנדבו והאמינו במסרים של המפלגה, יחד עם ח"כים חרוצים וטובים.
אני חולק עליך לחלוטין. אני לא מכחיש את זה שהקהל של מרצ היא עירוני, אבל חלק לא קטן מהקולות באו גם מאנשים שממש לא עונים על הסטריאוטיפ של אחסו"לי. מרצ קיבלה לדעתי לא מעט קולות גם: מדתל"שים, מזרחים, רוסים וערבים.
אני פשוט רואה את הדור הצעיר יותר של המפלגה לעומת הדור המבוגר. אין מה להשוות אצל הצעירים יש האוכלוסיה הרבה יותר מגוונת.
עוד נתון מעניין מרצ קיבלה פי שתיים יותר קולות מהתנועה בירושלים ובתל אביב. לדעתי זה אומר שמרצ מקבלת יותר קולות איפה שיש עירוניות מובהקת על פני ערי שינה של פרברים.
מסכימה. אני מכירה כמה מצביעי ימין מסורתיים שהצביעו למרצ בגלל התעסקותה בנושאי זכויות אדם, מעמד האישה, סביבה וכדומה. אני לא בטוחה שכל האנשים האלה שווים מנדט, או אפילו חצי, אבל אם מרצ תמשיך בדרך שבה התחילה, היא יכולה רק לצמוח.
יש לך נתונים שתומכים בזה? קלפיות בשכונות מצוקה? בעירות פיתוח? באשדוד? (1%) באשקלון? (1%) בשדרות? (1%)
המצביעים של מרצ בירושלים הם בדיוק האשכנזים שמצביעים לה בתל אביב, שפוט בירושלים הם גרים ברחביה ובעין כרם במקום בפלורנטין
אני לא אדבר על סטטיסטיקה, אבל הנראות של השמאל באיזור מגורי (שדרות נתיבות ומה שביניהן) היא אפס עגול. לא שלטים, לא תעמולה, לא חוגי בית, לא קיום של תאי פעילות מקומיים. השמאל ממש ממש לא בכיוון הנכון, אפילו לא קרוב לזה (נניח פעילות לא מוצלחת, אבל אני מדבר על העדר מוחלט. לכולם. עבודה, מרצ, חד״ש).
אני גר בחיפה, דווקא בשכונה של דתיים וחילוניים ביחד וראיתי המון פוסטרים של בנט, בעיקר במרפסות וחלונות בתים ועל בית הספר הדתי. ראיתי גם כרזות של ש"ס, ציפי ומופז (פחחחחח) על אוטובוסים. פגשתי פעילים של עלה ירוק.
במערכת הבחירות הזו לא ראיתי אפילו פוסטר אחד של מרצ.
שלא לדבר על זה שבכל השנים שלי בארץ אני לא חושב שאפילו פגשתי פעם פעיל של מרצ איפשהו.
אז אם לא בפריפריה ולא בעיר (לפחות לא בחלקים שהם מעמד בניים ומטה) אז איפה לעזאזל כן היית הפעילות הזו ששחר ועדיגי מדברים עליה? באיזה קיבוץ איפשהו?
לא אמרתי שיש פעילות. אמרתי שנתקלתי בימנים מהסוג הליברלי והמפוכח, שהעדיף להקריב את דעותיו המדיניות לטובת פעילות פרלמנטרית למען זכויות אדם וכדומה.
דרך אגב, רחובות יד אליהו ושכונת התקווה נשלטו כליל על ידי ש״ס, עוצמה לישראל ואמנון יצחק. לא היה שום זכר לשמאל. או לפיד.
אני גר באזור עם הרבה קיבוצים, והפעילות הפוליטית היחידה שראיתי היתה של ארץ חדשה. וכמה כרזות של אמנון יצחק.
בקיצור, מצב דיי עגום מבחינת מרצ.
כנראה ששלום צודק וכל המנדטים הם מצביעי מרצ הקלסיים שתמיד היו מצביעי מרצ.
קצת מעפן לחשוב שאתה יושב במעין ביצה כזו של מים עומדים. שאתה סקטוריאלי בדיוק כמו החרדים שכולם יודעים שתמיד יצביעו בשביל ש"ס/ יהדות התורה.
במערכת הבחירות הזאת לראשונה מזה הרבה זמן הייתה רכזת פעילות של מרצ בדרום. ונכון, היא הייתה אחת, ואנחנו היינו כמה פעילים אז זה רחוק מלהיות מספיק.
אבל עצם זה שהמפלגה הבינה שזה משהו שהיא צריכה להתעסק בו, ולהשקיע בו כסף (לשכור מישהו במשרה מלאה שיעשה את זה) באמת מראה על התחלה של שינוי.
אגב, לא קל במיוחד לתלות שלטים של מרצ. בכל פעם שתליתי בישוב שלי הורידו לי אותם תוך כמה שעות (לא המועצה, אנשים פרטיים- זה היה בשבת).
שלום אוהב לספר את הסיפור שלו שהוא רצה לתלות פוסטרים של מרצ ולעשות פעילות שטח באיזה מערכת בחירות לפני הרבה שנים ואמרו לו שאין טעם לעשות את זה כי שם זה לא ציבור הבוחרים הטבעי של מרצ.
מאז כל פעם שמישהו אומר לו שהוא יוצא על השמאל סתם הוא מספר את הסיפור הזה בתור דוגמא לקיבעון המחשבתי בשמאל שחושב כמו שבט ולא כמו מפלגה שרוצה לגדול (אם לא פיספסתי את מוסר ההשכל).
מעניין כמה שנים חלפו מאז הסיפור של שלום ומאז שמשהו בפעילות של מרצ השתנה.
"ולכן מסוכנת מאוד"
אמור להיות שם לינק?
לא, הדגשה.
"…הבינה שזה מפסיק לעבוד ועשתה סיבוב פרסה."
לדעתי זה לא סיבוב פרסה, אלא עוד שלב בתכנית. מעין שוטר טוב-שוטר רע שכזה.
Pingback: הבוקר שאחרי: הערות פזורות | החברים של ג'ורג'
הנה מה שאני לא מבין בכל הנושא הזה של "משחק הזהויות"- אם המצביע הישראלי הוא חשדן כלפי כל מי שלא נמצא בקבוצה שלו, ואפילו יותר כלפי מי שהוא מרגיש שמתנשא עליו ומזלזל בו, אפילו אם הוא מסכים עם המצע שלו, איך בדיוק שינוי פסאדה זה מה שיעזור? הרי זה שיא ההתנשאות והזלזול. זה בדיוק מה שכל כך דוחה אצל בנט ולפיד. זו העמדת פנים. אז הם זוכים ביותר קולות בזכות העמדת הפנים הזו, אבל מה הלאה? הרי הם לא באמת הולכים לעשות עם זה כלום. אם כבר, הם יעשו את ההפך הגמור. זו הונאה.
יאיר לפיד אסף את השבט הלבן ואת מי שרוצה להידמות לשבט הלבן כי הוא מבין שזה כרטיס הכניסה. כמו דוברי רוסית שהצביעו קודם לליברמן.
ואתה רוצה שהשמאל יעשה אותו דבר?
לא.
הבנתי.
יאיר לפיד הציג רעיון של ישראליות שמתאים לתפיסה העצמית של ישראליות שמזוהה עם מה שנקרא השבט הלבן: ליברליות מסויימת, חילוניות, אשכנזיות במידה מסויימת, נוסטלגיה למפא"י, לא-מזרחיות, פחות פריפריה, ציונות, שאיפה לפתיחות כלפי העולם מבחינה מדינית לצד בטחוניזם, קוסמופוליטיות מסוייימת לצד גאוווה לאומית, וכו'. אבל בזמן שבדרך כלל כשמישהו בשמאל עשה את זה ומדבר על ישראליות זה נשמע כמו הרמת חומות, הסתגרות, התנשאות, עויינות, ונוסטלגיה מגוכחת ומיושנת, לפיד הצליח לעשות את זה בצורה רכה, ידידותית יותר, פתוחה יותר (יחסית) ומעודכנת. אבל אין שום העמדת פנים במה שלפיד עשה. זו כנראה באמת התפיסה העצמית שלו, והיא מתאימה למה שהמרכז הישראלי רוצה.
לחלופין שלי יחימוביץ' ניסתה להימנע מזהות שבטית בו בזמן שהיא משקמת את מלגת העבודה כמפלגה סוציאליסטית, ציונית, בטחוניסטית, ממלכתית וכלל ישראלית, היא לא הצליחה. אנשי השבט היותר שמאלי נבהלו שהיא לא שייכת יותר לשבט השלומי. אנשים אחרים ששייכים לשבט של העבודה הם כבר מזמן לא סוציאליסטים. אנשים משבטים אחרים לא האמינו שהעבודה באמת השתנתה.
בהקשר הזה ליחימוביץ' היו שתי בעיות.
(א) היא ניסתה להתרחק מנושא השלום והבעיות הכרוכות בכך, אבל זה גרם לה להיראות כאילו היא בורחת ממשהו אבל המשהו הזה כל הזמן רודף אחריה והיא מנסה להסתיר אותו מאחורי הגב. מי שלא אוהבים את נושא השלום כל הזמן הרגישו שהיא פשוט מסתירה משהו. אלא שכן אוהבים את הנושא הצביעו מרץ או חד"ש או אפילו לבני. לפיד לעומת זאת הצליח להתרחק מנושא השלום בלי בעיה. אולי בגלל שהוא היה חדש. אוולי בגלל הצורה שבה הוא התנהג כלפי הנושא. הוא היה יותר פרו-אקטיבי. הוא לא ברח מהנושא אבל גם לא התמקד בו. השלומניקים ממש ממלא לא היו מצביעים לו, אבל הרבה אחרים כן הצביעו.
(ב) שלי יחימוביץ' רצתה להציג את מפלגת העבודה כמפלגה הממלכתית של פעם שכוללת את כל בית ישראל, לא רק השבט הלבן, אבל היא לא עשתה מאמץ אמיתי כדי לבנות Rainbow Coalition.
נשאלת השאלה עד כמה בנט הליח לשבור את גבולות השבט שלו? או שאולי הוא רק הצליח לאחד מחדש חלקים מהשבט שלו שהתרחקו והתפזרו. בכל מקרה אני שמח שעוצמה לישראל לא נכנסו. אבל אני חושש שבבחירות הבאות הם לא ירוצו והמנדטים שלהם יחזרו לבית היהודי. אצל בנט יש רמה מסויימת של המדת פנים, אבל יכול להיות שיש גם ביטוי לשינויים בציבור הממלכתי דתי. אני לא מכיר מספיק טוב.
אני לא מסכים. לדעתי ההצלחה של לפיד ובנט באה מסיבות שונות לחלוטין.
אבל אני מודה שאני לא ממש מבין את כל השיח הזה על זהויות, מגזרים ושבטים. לי זה נשמע כמו יופמיזם.
לפיד הצליח בגלל שהוא הצליח לדבר בצורה חיובית לעמדות ולזהות של המרכז הישראלי.
למה בנט הצליח? אני לא יודע באיזו מידה הוא הצליח בגלל שהוא הצליח לפנות לציבור חילוני עם גרסא של ממלכתיות-דתיות שמדבר אליהם, או שהוא הצליח לאחד את הגוונים השונים בציבור הממלכתי-דתי.
בנוגע ללפיד אני מסכים פחות או יותר, אבל אין לזה שום קשר לשבט הלבן. הבורגנות הניאו ליברלית בישראל (או כפי שהם ידועים בכינויים- סחים) אינה לבנה או שחורה או עדתית מכל בחינה שהיא.
בנוגע לבנט- לדעתי ההצלחה שלו היא בגלל שהוא פונה לקהל דתי גדול מצד אחד, ולקהל שעומד לו ממטכליסטים מהצד השני. וגם לסחים.
אני מסכים ששבט לבן זה הגדרה לא טובה. אבל אני לא יודע אם "בורגנות ניאו-ליברלית" זה יותר טוב, או אם יש הגדרה קצרה. מה שברור זה שיש פה גם אלמנט של זהות ורגש, וגם פשוט העובדה שהרבה ישראלים נמצאים במרכז בשאלות פוליטיות רבות.
ההגדרה ששלומי רשם למטה היא טובה אבל ארוכה: "לפיד הצליח כי הוא עונה בעיקר על הצורך של הקהל היהודי בישראל בשחזור המכנה המשותף של 'אנחנו' אלמנטארי, רגשי, של הזהות היהודית-ציונית שבגללה אנחנו בכלל נמצאים פה ומוכנים להגן על הוילה בג'ונגל שלנו ולא לעזוב אותה או להתנכר אליה. הוא לא מזלזל ומפקפק בזה כמו השמאל הפוסט ציוני, וגם לא מתבלבל בין זה ובין לאומנות ואפליה גזענית כמו הימין המתנחלי. הוא מציע לפתח את הזהות והתרבות היהודית החופשית, הלאומית-הומאנית-דמוקרטית, בעברית, בארץ ישראל, על בסיס השורשים והזיכרון היהודי וארון הספרים היהודי והעברי החדש, בקונסנזוס ותחושת שותפות שאינה מתביישת בערכים לאומיים ובזהות ציונית מובלטת, אבל גם לא נגררת ללאומנות ושוביניזם אגואיסטי וכוחני."
כשאני קראתי את ההגדרה הזו חשבתי לאפשר לסכם את זה ב
"הוא הרבה מכלום, אבל עם חיוך הוא ידפוק את הדתיים."
בקשר לבנט, אני מאמין שחוץ מהתחזקות של הרגשות ומחשבות של המחנה שהוא מייצג בציבור הישראלי בכמה שנים האחרונות הוא גם קיבל המון תמיכה מרוסים שראו שליברמן לא עשה כלום חוץ מלברבר למיקרופונים כשהעולם מקשיב ובסוף נבלע למפלגה של נתניהו ככה שלא היה יותר את ה"מנהיג חזק" הזה שהם רוצים. הבחירה שנתפסת הכי קרובה לעמדות שנתפסו כעמדות של ישראל ביתנו היא באמת הבית היהודי ואז המון מהם הלכו להצביע עם בנט.
אם יש משהו שאפשר לקחת מכל הפסקה על הזהות זה עד כמה היא מיותרת, מעיקה ומכבידה.
"אני למשל, מסכים לגמרי עם המצע של אמנון יצחק. חלוקה מחדש של אדמות הקיבוצים והמושבים? לחם בשקל? הורדת מחיר הדלק? בטח שאני בעד. אבל זובי אני מצביע לו."
בחייאת, שלום. הסיבה שאנשים לא מצביעים לאמנון יצחק זה לא בגלל שהוא לא מסוג האנשים שמאכלסים את הסביבה שלהם. לפחות במקרה הזה, לזהות ושבטיות אין קשר.
זאת הדוגמה שלי. מוזמן למצוא לך אחת משלך או להמציא אחת היפוטתית.
זאת באמת הסיבה שלא הצבעת לו? או הסיבה שלדעתך אנשים אחרים לא הצביעו לו?
זאת דוגמא קיצונית להמחשה.
אתה בטוח שלא הצבעת לו בגלל שהוא מחזיר בתשובה שבז לחילוניות ולערכי כבוד האדם הכי בסיסיים?
אתה בטוח שלא הצבעת לו כי הוא קורא לאובמה אובמבה?
גם אם הטענה שלך נכונה, הדוגמה של אמנון יצחק מאוד לא מתאימה. ודווקא הבחירה של הרבה חילונים בעם שלם נותנת קונטרה נגדית(אלא אם תגיד שאמסלם הוא חרדי שעטה על עצמו זהות חילונית, אבל אז אתה מפסיק לדבר על זהויות ומתחיל לדבר על עמדות).
לא הייתה שום בחירה של הרבה חילונים באמסלם.
חכם ומחכים. תודה.
אין ספק שאנחנו בעיצומו של משבר זהות, אבל המשבר, לדעתי, נובע מעצם הגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית מבלי לעצור ולעמוד על הסתירה ואז לנסות ליישב אותה.
אני מאמינה שניתן ליישב אותה, אבל אנחנו לא מעזים בכלל לפתוח אותה לדיון.
כשנגדיר לעצמנו מהם ערכי הדמוקרטיה ומהם ערכי היהדות, נוכל, סופסוף, לפתור יחד את משבר הזהות שלנו. ברגע שנגדיר לעצמנו את ערכי המדינה, נוכל גם ליישם אותם.
זה לא יקרה כל עוד נתבצר בדעותינו.
זה לא יקרה בלי דיאלוג.
אף אחד לא יביא את התשובה מוכנה בשבילנו.
אחרת, החטאנו את הערך הדמוקרטי
הצעד הראשון הוא להפסיק לומר שיש סתירה בין ההגדרה היהודית והדמוקרטית. מי שאומר את זה נשמע כאילו הוא מעוניין לשבור משהו ולא לבנות משהו, כאשר מה שצריך זה בניה והסדרה של היחסים בין שני המאפיינים האלה.
+1
למה? מה רע במדינה שהיא רק דמוקרטית? מי שרוצה להיות יהודי, שיהיה יהודי.
שלוש בעיות:
1) בדרך כלל בתקופה הנוכחית מדינות הן לא "רק דמוקרטיות" נטראליות. בדרך כלל יש משהו נוסף שאפשר לקרוא לו זהות לאומית.
2) זהות (לאומית) זה דבר די חשוב לאנשים בכלל, ובוודאי לאנשים פה ועכשיו. מי שתוקף זהות של אנשים בדרך כלל רק גורם להקשחה של הזהות הזו ולהגברת הלאומנות, וזה לא טוב.
3) ישראל קמה כבית לאומי לעם היהודי מתוך צורך היסטורי ותרבותי. הצורך הזה עדיין מוצדק ורלוונטי, ואין הצדקה לפגוע בו. מה שצריך לעשות זה להסדיר את הזהות הזו של המדינה בצורה חיובית יותר. והדרך לעשות זאת היא בוודאי לא על ידי תקיפת עצם הזהות הזו. זה בערך בגיוני באותה מידה כמו לנסות להגיע לשלום עם הערבים-פלסטינים על ידי תקיפת הזהות הערבית ו/או הפלסטינית שלהם.
מיכה,
אני מבקשת להשתתף בדיון על הזהות של המדינה הזו מכיוון שאני חלק ממנה.
אני לא תוקפת את הזהות כשאני אומרת שהיא עוד לא מגובשת.
אני מצביעה על כך שאין עדיין זהות מגובשת ושמכאן נולד משבר הזהות.
להצביע על פצע ולבקש לטפל בו, אינו שקול לתקיפה.
אני מבינה שאתה רואה במילה "סתירה" כמתקפה על זהותו של מישהו (ואני המישהו הזה לא פחות), אבל זה שאתה מפרש את בחירת המילים שלי כתקיפה, לא אומר שתקפתי. אז כדי להסיר ספק, לא היה בכוונתי לתקוף בשום שלב.
אולי תחושת התקיפה מגיעה מהמחשבה ששני אידיאלים יפים, ראוי שלא תהיה בינהם סתירה, ואז האמירה שיש סתירה כאילו רומזת שלא מדובר בשני אידיאלים יפים?
ואולי היא מגיעה מהאשליה שההגדרה "יהודית דמוקרטית" היא זהות מגובשת ומוגמרת?
אולי היא מגיעה מהמחשבה שלהגיד "משבר זהות" זה לתקוף?
הרי מה זה "משבר זהות"? זה כאשר הזהות מושכת/נמשכת לשני צדדים שונים (או יותר). כאשר לא ברור מי אתה ומה עליך לעשות.
ואנחנו במשבר זהות.
לרובנו ברור שאנחנו יהודים, מעטנו יודעים מה המשמעות של להיות יהודי.
לרובנו ברור שאנו שואפים להיות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, מעטנו יודעים מה המשמעות של דמוקרטיה.
אז אני אומרת שאלה שני דיונים שחשוב לנהל,
מה זה אומר להיות יהודי?
מה זה אומר משטר דמוקרטי?
אגב, השאלה הראשונה היא הקשה יותר לפיצוח.
כשנתחיל להתעמק בה ונפסיק לקבל תשובות מוכנות, אז בעיני נתחיל להיות מדינה בעלת אופי יהודי.
התשובה לשאלה השניה די ברורה בתיאוריה. אך כפי שאתה יודע ומבין עדיין לא נמצא המקום בו היא מיושמת כהלכתה.
אחרי שנתחיל לעסוק בשאלות האלה, יהיה לנו בסיס פורה יותר להתחיל לבנות מדינה יהודית-דמוקרטית.
מקימי המדינה, אם יורשה לי רגע לשחוט קצת את הפרה, אמנם טבעו את המונח, אך הם היו סוציאליסטים-קומוניסטים ברוחם. העולים מאירופה שהפכו לאליטה השלטת, באו עם האמונה שדת היא אופיום להמונים. הם באו מאירופה שעלתה על גדותיה בגזענות ואפליה והביאו אותה איתם.
המדינה שאני נולדתי אליה, צריכה ללכת עוד הרבה כדי להפוך ליהודית ודמוקרטית.
אם ארצה לתקוף, האצבעות שלי לא יופנו למושגים כמו "יהדות" או "דמוקרטיה". אם ארצה לתקוף האצבעות שלי יופנו לאנשים שבמעשיהם מרוקנים את המושגים האלה ממשמעות.
אבל אני לא רוצה לתקוף. אני רוצה לעודד.
האחריות להחזיר למושגים האלה את משמעותם היפה מונחת בידיים של כל אחד ואחת מאיתנו.
אני אשמח לעודד אנשים להעמיק בזהות, לבחור בזהות.
לבחור בעצמם את זהותם ולא להסתפק במילים שמישהו אחר אמר פעם.
ואם נבחר להיות יהודים דמוקרטיים, אז מגניב ^_^
לא צריך להסתבך. הסיבה שאני חושב שמי שמדבר על סתירה מנסה לתקוף היא שבדרך כלל בשיח הפוליטי סביב ישראל כאשר מישהו טוען שיש סתירה בין הזהות היהודית לזהות הדמוקרטית זה בגלל שיש לו אג'נדה פוליטית שמטרתה לשלול את קיום מדינת ישראל או לשלול את הזכויות הדמוקרטיות של לא-יהודים (ויהודים).
מקבלת, יש צורך בהבניה והסדרה של היחסים בין שני המאפיינים האלה.
הצורך הזה נובע משני טעמים עיקריים, כפי שאני מבינה:
1. מדינה דמוקרטית, בצורתה הטהורה, לא יכולה להיות להיות בעלת זהות דתית שכן חופש הדת הוא אחד מערכי הדמוקרטיה.
2. מדינה יהודית, אולי יכולה להיות דמוקרטית במידה מסוימת, אבל זה דורש ארגון והגדרה מחדש של מוסדות הדת. בצורתה הנוכחית, היהדות אינה דוגלת בעקרון שכל קול שווה (בסיס הדמוקרטיה) ונותנת לקולות מסוימים את מרב המשקל ומשתיקה לחלוטין קולות אחרים.
אם נבין שדמוקרטיה דתית או דת דמוקרטית הם מושגים שנושאים בחובם סתירה פנימית, אולי נעצור ליישב את הסתירה. אולי ננהל דיון מהותי.
אני לא מוצאת טעם להמנע מהשימוש במילה סתירה כשמה שאני רואה לנגד עיני הוא סתירה.
אם אתה לא רואה סתירה, שכנע אותי שהיא אינה קיימת ואז לא ארגיש צורך להשתמש במילה הזאת. ^_^
כל הדיון פועל מתוך ההנחה המטעית שאנחו מדברים פה על מדינה יהודית במובן התיאוקרטי — כלומר מדינה הנשלטת על ידי חוקי הדת — מול מדינה דימוקרטית. אולי יש דתיים מאד קיצוניים שחושבים ככה. אבל זו מעולם לא הייתה העמדה של הציונות וזו גם לא המציאות בפועל של ישראל. אז ההנחה שיש סתירה נובעת מבעיה בהגדרות.
הנה דוגמא פשוטה:
ישראל היא יהודית כמו שאירלנד היא אירית ויוון היא יוונית-אורתודוקסית (למשל).
כלומר, למדינה יש גם קשר לזהות תרבותית-היסטורית-אתנית להלן זהות לאומית.
לזהות הלאומית הנ"ל יש גם קשר לזהות דתית שגם היא חלק מהתרבות וההיסטוריה של הלאום הנ"ל.
כתוצאה מכך לאנשי הדת יש (או היתה) השפעה תרבותית, פוליטית וממסדית שיש מי שחושב שהיא מוגזמת ושואף לשנותה ולצמצמה. אבל צימצום כוחם של אנשי הדת לא צריך שיתבטא בביטול הזהות הלאומית של המדינה באף אחד מין המקרים.
שלושת המדינות הן גם דמוקרטיות.
הן דמוקרטיות למרות הכח וההשפעה שיש לאנשי הדת בארצות הרלוונטיות. זאת מכיוון שצורת השלטון היא דמוקרטית ולא תיאוקרטית למרות הכל.
בשלושת המדינות חיים אנשים שאינם שייכים לקבוצת הלאום או לדת שקשורה ללאום ושהם עקרונית בעלי זכויות אזרח שוות מבחינה דמוקרטית. גם בכך אין לשלול את הזהות הלאומית של המדינה. אבל יש חשש שבפועל היחס לחברי קבוצות המיעוט אינו מספק מבחינת האידיאלים של דמוקרטיה וסובלנות.
כמובן שיש עוד דברים שמשותפים לשלושת המדינות. שלושתן כמו מתוך אימפריות רב-לאומיות. שלושת העמים חוו דיכוי. לשלושת העמים יש פזורה משמעותית בעולם בכלל ובארה"ב בפרט. שלושת העמים החיו את השפה שלהם, וכו'.
יש בעיה עם ההגדרות של ימין-שמאל.
בנושא המדיני, ההבדלה הכי ברורה היא בין אלה שמדברים על שתי מדינות, ואלה ששוללים את זה. אם ככה הגבול עובר בין הבית היהודי לליכוד. הליכוד לטענתו בעד שתי מדינות למרות שזה מוטל בספק. ואותו דבר אפשר להגיד על יש עתיד שמעדיפים להשאר מעורפלים בנושא.
בנושא הכלכלי, ההבדלה המשמעותית היחידה בעצם היא בין קפיטליזם לסוציאליזם. במקרה הזה הגבול עובר בין העבודה לתנועה/יש עתיד.
בכל מקרה, למיטב הבנתי אם הליכוד זה ימין אז יש עתיד זה בטוח ימין והתנועה כנראה גם. אם העבודה זה מרכז כנראה שגם מרצ וחד"ש
This is usually a really great site content, im delighted I came across it. Ill be back off the track to look at other reports that.
מצויין
אני הצבעתי ללפיד (וכמוני עוד ימניים רבים)כי האמנתי שרק הוא ועופר שלח יטפלו ברצינות בנושא השיוויון בנטל.
אלמלא הנושא הזה היינו מצביעים שוב לנתניהו.
המצב הסתדר לשביעות רצוננו-נתניהו ינהיג את המדינה כשלצידו לפיד שיאלץ אותו סוף סוף לטפל בנושא החשוב שנוגע לכל אזרח במדינה.
החרדים מתרבים על חשבוננו(כבר עלו ל7 מנדטים) ומה שהתאים לתקופת בן גוריון לא מתאים יותר.
אז למה לפיד? כדי להיות גוש חוסם חרדים היה אפשר להצביע למפלגות אחרות שכן הייתה להן אג'נדה ברורה וכבר ידענו מה לצפות מהן – מר"צ או אפילו חד"ש, ואפילו שלי/ציפי שהיו גרועות כמו לפיד בשימוש בסיסמאות, אבל יש להן רקורד של עשייה פוליטית אז אנחנו יודעות שהם יעשו. מה לפיד יעשה? זה לא עוזר לי שבזכותו ש"ס מחוץ לממשלה אם לא יתחילו לקבל החלטות אמיצות ולא אותן החלטות שהובילו אותנו לאן שאנחנו.
מעולם לפני הבחירות האלה לא שקלתי להצביע למרצ ובטח שלא לחד"ש, הייתי מצביעת ימין. אבל הפעם החלטתי להסתכל מה בדיוק מבטיח כל אחד ומי סתם מתחמק מתשובות (לומדים כמה דברים אחרי כמה שנים ושתי מערכות בחירות במדינה אחרת).
מירית,לא התכוונתי להצביע מר"צ מפני שאני לא תומכת בשמאל.
התכוונתי להצביע לנתניהו כמו שעשיתי בבחירות קודמות אבל כשראיתי שהוא רק מבטיח הבטחות בנושא השיוויון בנטל אבל בפועל הוא לא מקיים -החלטתי הפעם לתמוך בלפיד בגלל שידעתי שהוא יצטרף לממשלת נתניהו ויפעל למען קידום השיוויון בנטל.
אם הוא יאכזב אותי-גורלו יהיה כגורל אביו.הוא יעלם מהמפה הפוליטית באותה מהירות שהוא נכנס אליה.
תודה על המאמר, אבחנות יפות. אני חושב שלהתייחס ללפיד דרך הפריזמה הסוציאליסטית/קפיטליסטית או היונית/ניצית זאת טעות. לפיד הצליח כי הוא עונה בעיקר על הצורך של הקהל היהודי בישראל בשחזור המכנה המשותף של 'אנחנו' אלמנטארי, רגשי, של הזהות היהודית-ציונית שבגללה אנחנו בכלל נמצאים פה ומוכנים להגן על הוילה בג'ונגל שלנו ולא לעזוב אותה או להתנכר אליה. הוא לא מזלזל ומפקפק בזה כמו השמאל הפוסט ציוני, וגם לא מתבלבל בין זה ובין לאומנות ואפליה גזענית כמו הימין המתנחלי. הוא מציע לפתח את הזהות והתרבות היהודית החופשית, הלאומית-הומאנית-דמוקרטית, בעברית, בארץ ישראל, על בסיס השורשים והזיכרון היהודי וארון הספרים היהודי והעברי החדש, בקונסנזוס ותחושת שותפות שאינה מתביישת בערכים לאומיים ובזהות ציונית מובלטת, אבל גם לא נגררת ללאומנות ושוביניזם אגואיסטי וכוחני.
Pingback: אקטיביזן
Pingback: העם! דורש! שינוי קטן! (ומהיר) | חיים שרירותיים
Pingback: אקלקטיקה אהובתי » הולך וצובר הדור