רורי מילר עם כוח גדול באה אחריות גדולה.
ספיידרמן
את הפוסט הזה רציתי, והייתי צריך, לכתוב מזמן. ולפני החפירה התיאורטית, שלדעתי הלא אובייקטיבית מעניינת וחשובה, צריך כמה הבהרות:
הצורה שבה מתאים לי להציג את הטענה היא ז'אנר מאוס ולעוס במיוחד (גם על ידי) של ביקורת "השמאל" אבל אל דאגה. לא יהיו פה דיבורים על ניתוק, התנשאות, לובן, בועה תלביבית וכו'. אלה דיבורים חשובים אבל הגיע הזמן להתקדם הלאה. המסר נקלט אצל מי שרוצים ויכולים לקלוט אותו ומי שלא, כנראה מקרה אבוד. כמו כן, זאת לא באמת ביקורת על "השמאל" אלא על פילוסופיה נפוצה, לפחות ב"מערב", שנהייתה מזוהה עם מה שבעממית מכונה "השמאל" וכל זמן שכך הם פני הדברים הוא ייתפס כמנותק גם אם ימלא את שורותיו בלסביות שחורות בעלות רגל אחת שילדותן עברה עליהן בכספומט סמים בלוד. והוא ייתפס כאיום ביטחוני גם אם ימלא את שורותיו בגנרלים שלא יכולים ללכת או לדבר בגלל כמות הברזל שעל המדליות והסכין בין השיניים.
הפילוסופיה הנ"ל היא זאת שבגללה צודקים גם אלה שטוענים שעמדות "שמאל" נפוצות הרבה יותר משמשתקף בכוחו האלקטורלי – וגם אלה שאומרים עזבו אתכם מכל החרטא של "לפנות החוצה". העם פשוט לא שמאלני ולא יהיה.
אני, למשל, זוכה פה ושם ללעג וחשדנות כשאני מסתייג, קשות, מהזיהוי שלי כ"שמאלן". כאילו, על מי אני עובד? וגם כאן, צודקים אלו שאומרים זאת וגם אני צודק בהסתייגות שלי. ובלי להיכנס לדיבור המאוס, המטופש והמיותר של "מיהו שמאלן" אגיד שהדיפולט הנכון בעיניי לחברה אנושית הוא של פתיחות, העדפת משא ומתן על אלימות, דאגה לעני ולחלש וחירות. ולא המצב ההפוך. זה אומר שאני נגד שליטה על עם אחר, בעד הסדר במו"מ ולא במלחמה, בעד רשת ביטחון חברתית טובה במקומות בהם השוק לא מספק אותה ובעד השארת הכפייה של המדינה מחוץ למשחק מעבר למינימום ההכרחי. זה אומר שאני מעדיף להיות הפשיסט בחברה של יפי נפש מאשר להיות יפה הנפש בחברה של פשיסטים. וזה אומר, מן הסתם, שאין לי מה לחפש בבית היהודי או בליכוד.
מצד שני, פה נגמר המשותף ביני לבין "השמאל". כי אני חושב שהפילוסופיה המובילה בו כיום אולי מביאה אותו לפעמים לאותו סוג של עמדות אבל כשלעצמה היא מוטעית, בלתי מוסרית, מזיקה ומהווה דרך ללא מוצא. ואת הפילוסופיה הזאת אפשר לסכם באופן פשטני כ"כוח זה רע".
מסרבותים להגמוניה הפריווילגית
משפחת התיאוריות הביקורתיות התפתחה מכל הסיבות הנכונות, וטוב שהתפתחה. אדם מוסרי שהסתכל סביבו בעשורים של אמצע המאה העשרים ראה את היטלר וסטלין. הוא ראה את בריטניה הדמוקרטית שולטת באימפריה שהשמש לא שוקעת בה. הוא ראה את מערב אירופה הלבנה והמפותחת טובחת באנשים כהים בכל רחבי הגלובוס. הוא ראה שהדמוקרטיה האמריקאית מחסלת, בשתי פצצות, מספר אנשים שכל הסמוראים האכזריים ביפן הפיאודלית היו מתקשים להגיע אליו גם אם היו שוחקים את כל החרבות באיים. הוא ראה שהתרבות בעלת הכוח הרב ביותר בהיסטוריה האנושית גרמה לנזקים הגדולים ביותר וזאת למרות שהיו לה יומרות מוסריות של קידמה ונאורות. זה גורם לך לחשוב.
אז הפרויקט הגדול של מדעי החברה והרוח בשבעים השנים האחרונות היה לימוד נושא הכוח. אנחנו יודעים היום איך עובדים יחסי כוח מכל הסוגים ובכל הרמות. התיאוריה הביקורתית פירקה, ניתחה וקיטלגה אל כל האופנים שבהם אדם יכול להפעיל כוח על אדם אחר באלימות, במניפולציה, בעצם העמדה הפריווילגית שלו, בגלוי, בסמוי, בהפוך על הפוך, באישי, בפוליטי, באישי שהוא הפוליטי, בפוליטי שהוא אישי, יו ניים איט.
התיאוריה הביקורתית לימדה אותנו כל מה שיש לדעת על איך עובד כוח, אבל לא לימדה אותנו איך נכון להפעיל אותו.
התוצאה מכך היא שאנשים בלי יומרות מוסריות קיבלו את המדריך השלם והמקיף ביותר להשגת כוח, הפעלתו על בני אדם אחרים ועל הז'רגון הנכון להצדיק זאת. אנשים עם יומרות מוסריות, לעומת זאת, הגיעו למסקנה שהדבר המוסרי לעשות זה להפוך את עצמך לחסר כוח. הרי אם אין לך כוח, אתה בטח לא תפגע באף אחד.
סוג זה של תפיסה "מוסרית" הוא זה שעומד מאחורי תופעות כמו סלחנות כלפי פשעי המדוכאים למיניהם ואלה ש"עומדים לצידם", כגון אנסים שהם "פעילי זכויות אדם", העוינות כלפי מי שעיסוקם בביטחון, הרעיון שהמוסריות שלך היא פונקציה לא של מה שאתה עושה אלא של מה שאתה נמנע מלעשות והשפה שנובעת מכך: "מסרבות ומסרבים ל…", "אומרים לא ל…", "עוצרים את…", "נמנעים מ…".
הנה דוגמא: אם תיקחו את דבריו של מלקולם אקס ובכל מקום שבו כתוב "שחורים" תכתבו "יהודים" תקבלו ציונות מיליטנטית. אז איך קרה שאקס הוא גיבור והציונות היא התגלמות הרשע? כי אקס נכשל ונרצח ואילו הציונות הצליחה. רומנטיזציה של חולשה וכישלון בפעולה.
זוהי תפיסת מוסר של בעלי כוח שמתוך פחד שמא ינצלו את כוחם לרעה, הגיעו למסקנה שהם צריכים להתפרק מכוחם, ואפילו את זה לא עשו. הם בסך הכול נותרו עם כוח שאין להם מושג מה לעזאזל אפשר לעשות איתו חוץ מלהפעיל דיכוי על מישהו או להיות מדוכאים בעצמם.
דבר בנחת ותחזיק מקל גדול
עכשיו, תחשבו על האדם הממוצע. הוא לא סובל מעודף בכוח, אם כבר אז ההיפך. צרכיו לא מסופקים והוא צריך כוח כדי לספק אותם. ובאים לאדם הזה אנשים חזקים ממנו ומטיפים לו להקריב את מעט הכוח שיש לו על מזבח ה"מוסר". אדם כזה יראה זאת כצביעות. הוא יחשוב שמדובר בשיטה של בעלי הכוח להשאיר אותו חסר כוח כדי לשלוט עליו ומן הסתם, תחושה זו תתחזק כשאותם בעלי כוח יטענו שהם כאן כדי לדאוג לו. הוא יחשוב כך במידה רבה של צדק, והתשובה הסבירה תהיה "לא תודה".
זה המקום שבו נפגשות האידיאולוגיה והסוציולוגיה. כשאליטות חזקות מחזיקות באידיאל של חוסר כוח הן לא יכולות לצפות להיות רלוונטיות למי שלא שייך אליהן. האדם הסביר יעדיף אליטה כוחנית בגלוי שמציעה לו שותפות בכוחה.
כך שכל "שמאל" שזוהי תפיסת המוסר שלו, שאצלו התיאוריה הביקורתית הפכה לאורתודוכסיה, הוא מקרה אבוד. כלום לא יעזור לו ודינו פשוט להיעלם.
אבל מי שמחזיק בעמדות של פתיחות, העדפת דיפלומטיה על אלימות, תמיכה ברשת ביטחון חברתית, חירות אישית וכו' מתוך קומון סנס ואידיאל של "חזק וצודק", ולא מתוך איזה תורת מוסר פסיכית לפיה הדבר היחיד שאפשר לעשות עם כוח – שהוא היכולת שלך להשפיע על המציאות – הוא דיכוי, יכול להתחרות בהצלחה במגרש הפוליטי. וההצלחה הזאת חשובה כי העולם של היום צריך ללמד את עצמו אתיקה של שימוש בכוח. זה התחליף היחיד שיש לשימוש בכוח לרעה. כי אחרי הכול אין מנוס מהמסקנה שהדבר היחיד שיכול לגבור על אנשים רעים עם כוח זה אנשים טובים עם יותר כוח.