פולקלור זה בריא.

37 Responses to פולקלור זה בריא.

1. דורצח says:

   11 בספטמבר 2010 at 16:29

   יפה מאוד ודי מייצג את דעתי (בדיוק התפתח ויכוח בנושאים דומים אצל גורביץ), אם כי הרעיון די ברור כבר אחרי חמש-שש פסקאות. מה שכן, נראה לי שמה שאתה כותב אינו מדויק לגבי חלקים נרחבים בארה"ב, שם לדת עצמה (ולא לכל מיני פרקטיקות של פולקלור) יש עדיין מקום מרכזי מאוד.
   • שלום בוגוסלבסקי says:

     11 בספטמבר 2010 at 16:37

     אני לא יכול להגיד שאני מכיר את ארה"ב מספיק, אבל אני חושב שאצל הרפורמים, שהם הזרם הדתי הגדול בין יהודי ארה"ב, הפרקטיקה היא יותר פולקלור מאשר דת. לפחות ככל הנוגע לחברי הקהילה הרגילים, אלו שאינם עמוק בקטע. אורתודוכסים בהחלט מאשימים אותם בזה, והם צודקים, אם כי אני לא רואה בזה שום דבר רע.
     • דורצח says:

       11 בספטמבר 2010 at 17:24

       כן, אבל לא התכוונתי ליהודים, אלא לפרוטסטנטים. מה שקורה ב"חגורת התנ"ך" קצת חורג מההגדרה של פולקלור, שלא לדבר על הדיון הכלל-אמריקני והמאוד נגוע-דתית בנושאים כמו הפלות ומחקר בתאי גזע.
       • שלום בוגוסלבסקי says:

         11 בספטמבר 2010 at 18:15

         אה, זה לא שדתיים נעלמו מן העולם. אבל בכל זאת, פולקלור כמגדיר זהות מרכזי מקובל יותר כמעט בכל בכל מקום שאני יודע עליו, יותר מאשר כאן.
     • Shunra says:

       11 בספטמבר 2010 at 18:55

       לאחרונה יצא לי להתחכך באנשים רבים שמגדירים את עצמם כיהודי ארה"ב, וחשפתי אחד מעיקרי הפולקלור המעשי שלהם: סגידה למדינת ישראל.

       הדברים מגיעים לשיאי פירכה כאשר בעימות שיש לי מול קבוצת ישראל-אובר-אלעס מקומית אני מתייצבת מול הרבה-המתלמדת (שעברה מדת משפחתה הלותרנית דרך שלושים שנות בודהיזם להכרה ביהדות והתלמדות כחזנית ורבה) ונשים משונות-משהו (משום מה הן בנויות כולן על פי תבנית החרגול, ארוכות-מתקפלות-מצרצרות) שמספרות לי שהן לא יהודיות אבל בני-זוגן וילדיהן דווקא כן, ומאחורי כל הנשים האלה, מבויישים קמעט, מסתובבים אשכנזים קלאסיים (להלן, איש-כנזים) שמגיעים לפגישות פוליטיות מקומית בחגים כי הם, בשונה מנשותיהם, לא כל כך אוהבים בית-כנסת.

       ואני עומדת מולם ובמבטא שעוד שומעים בו את האידיש מבית סבתא, מסבירה שישראל אינה נושא לסגידה אלא יישות פוליטית ושיהדות היא דת ולא אידיאולוגיה, ואז משלחת את אלה שאני חפצה ביקרם לדרך עם סנדוויצ'ים ארוזים ומפצירה בה שיאכלו, כי אי אפשר לתקן את העולם על בטן ריקה, גם לא ברמאדאן, ושינהגו בזהירות כי הכביש מלא משוגעים.

       מה היו אותן גברות יהודיות חושבות על ישראל, האמיתית והמיוזעת, זו שהן היו נאסרות בה לו התפללו ליד הכותל – זו שלא היתה מאפשרת להן להינשא לבני-זוגן – זו שהיתה מחייבת אותן להביא זכר שיעיד על זהותן אילו הצליחו להתגייר על פי סטנדרטים של הרבנות הראשית?

       אז מיהו יהודי? לדעתי, מי שמתסרט את חיי עבד לפני-כן בטלנובלות ויש לו חוש הומור סדיסטי.
       • שלום בוגוסלבסקי says:

         11 בספטמבר 2010 at 19:27

         נו, בשביל זה את שם, להוציא אותם מהסרט. איך הולך באמת?
         • Shunra says:

           11 בספטמבר 2010 at 19:42

           ההצלחה העיקרית נרשמת בחזית ההשתקה: אחרי עשור בעיירה, עכשיו זו הפעם הראשונה שאני שומעת דיבורים על ישראל בלי הצטדקות של "אני לא אנטישמי אבל…"

           הפקעת הבלעדיות על הזכות לדבר על ישראל מידי אנשים שמזדהים כיהודים היא הישג עצום, במיוחד כי ארה"ב היא המממנת העיקרית של הפרוייקט הישראלי – וכרגע, ארה"ב קורסת כלכלית.

           ב-21 בספטמבר יהיה כאן פורום של הקו-אופ המקומי. מועצת המנהלים תדון בהצעה להחרים את כל המוצרים מישראל. להערכתי נצליח להחרים את המוצרים מהתנחלויות, לכל הפחות – אבל ההצלחה הגדולה היא בהסרת הסטיגמה של אנטישמיות מהדיון הענייני בישראל. אני מקווה שהרחבת הדיון הזה מעבר לאידיאולוגים אל תוך גבולות הפרקטיקה המציאותית יעזור לשמור על בריאותם ובטחונך של היקרים לי, בישראל ובפלשתין גם יחד.
           • שלום בוגוסלבסקי says:

             11 בספטמבר 2010 at 19:48

             לפי מה שסיפר לי חבר אמריקאי בזמנו, העניין הזה שביקורת על ישראל היא לא תקינה פוליטית זה וואחד קיבעון. אם הצלחתם להזיז את זה, כל הכבוד.

             בא לך לכתוב מאמר על כל הסיפור ולפרסם אותו כאן?
           • Shunra says:

             11 בספטמבר 2010 at 20:20

             בשמחה! צפה לדואל. שניים, ככל הנראה – אחד בעיצומו של התהליך, השני אחרי ה-21.

             ואכן, זהו קיבעון בעל מימדים פתולוגיים. אני מנסה להסביר לאנשים שלא כל האנשים בישראל הם רופאים ורואי חשבון ומקבלת מבטים זגוגיים להפליא: כל היהודים ש*הם* מכירים הם רופאים ורואי חשבון. ועורכי דין.
           • שלום בוגוסלבסקי says:

             11 בספטמבר 2010 at 20:38

             זה מזכיר לי את סבא שלי ז"ל, ואת השוק של החיים שהוא קיבל כשהגיע לארץ.
           • Shunra says:

             11 בספטמבר 2010 at 20:55

             במסגרת הוויכוח הזה, מסתבר שאותן נשות-האישכנזים כתבו לאחד מחבריהן, אישכנזי שעבר לגור בישראל. הוא ניסה להסביר להן שישראל היא לא מה שהן מדמיינות ושאחרי שהוא החרים באדיקות את דרום אפריקה, הוא לא יכול להסתכל לנו בעיניים ולהגיד שאסור להחרים מדינות.

             הן לא ממש התרשמו מטיעוניו, אבל אותי זה הצחיק. והצחוק יפה לבריאות – הרופאים מצווים לצחוק. (הן, למרבה הצער, לא יבינו את האלוזיה הזו, משום שהתרגום של שולום עליכם לאנגלית נגוע בתרבותיות יתר ובאי-קריאות מוחלטת.)
           • ג'ו says:

             11 בספטמבר 2010 at 22:05

             ממה את מתפרנסת שם אם יורשה לי לשאול?
           • Shunra says:

             12 בספטמבר 2010 at 03:21

             לחץ על הקישור שבשמי, ג'ו; זה סוג של פרסומת.
2. ירדן says:

   11 בספטמבר 2010 at 17:40

   אני לא יודע אם במקרה אבל הפוסט שלך בא בדיוק לקראת יום כיפור. וזה יום שאני מוצא שאני מאוד מתחבר אליו. אני לא צם ואני לא מאמין באלוהים, אבל הקונספט של היום וזה שאנחנו לא נוהגים בו – זה דבר שמרגיש לי מאוד נכון.
   לדעתי זו מסורת טובה ולישראלי זה מתחבר גם לצד היהודי של יום כיפור וגם לצד ההיסטורי של המלחמה – שיש אפילו האומרים שהם צמים בלעדית לשמה.
   אני אשמח אם נשאיר את היום הזה ונמשיך לכבד אותו ולא לנסוע. ימים רגילים לא חסר לנו ואני שמח שיש גם ימים מיוחדים כאלו.
3. שמוליק says:

   11 בספטמבר 2010 at 17:50

   אני חושב שאתה טועה. יש בישראל שכבה די רחבה של אנשים שמתייחסים לכל העסק בתור פולקלור. הולכים לבית הכנסת בשישי והולכים לים בשבת. זה נחמד להם, זה מזכיר להם את סבא ואין להם שום עניין בהלכות הריגת גוי.

   באנגליה ובאירלנד יש מספיק פסיכים שמתייחסים לכל הקטע של הדרואידים ברצינות ומאמינים בזה אמונה דתית, אם כי לגבי רבים זה דרך לצאת מהעיר ביום הארוך/קצר של השנה ולעשות משהו מופרע ואנטי ממסדי. קטע של גיקים. בכל מקרה, גם באירלנד, וגם במקסיקו וגם באיסלנד וגם בשאר המקומות שבהם הדת העתיקה היא קטע של פולקלור, היתה קטיעה של הקטע של האמונה של כמה מאות שנים וזה מה שמאפשר את ההפיכה של כל זה לפולקלור. אין שכבה מבוססת שמתייחסת לפולחן הנורדי בתור משהו "אמיתי". לעומת זאת, בתרבויות שבהן היה רצף, הם לא מתייחסים לזה (ככלל) בתור פולקלור. הפרוטסטנטים, המוסלמים והיהודים החזיקו רצף של אמונה דתית ועדיין לא התרחקו מספיק דורות בשביל להתייחס לזה כאל פולקלור.
   • שלום בוגוסלבסקי says:

     11 בספטמבר 2010 at 23:50

     אז שאמריקאים חוגגים את חג ההודיה או ליל כל הקדושים, שלא לדבר על כריסמס, הם עושים זאת, לרוב, ממניעים דתיים או ממניעי פולקלור? רוסים אתיאיסטים לגמרי לא חוגגים את הרז'דיסטבו (הולדת ישו לפי הלוח הפרבוסלבי הישן)? האם לא היה רצף בבודהיזם ובשינטו? האם חוגגי הקרנבלים והמארדי גרא למיניהם עושים זאת עקב אמונה קתולית?
4. hilanoga says:

   11 בספטמבר 2010 at 17:58

   אני לא יודעת…
   זו רק תחושה, אבל נראה לי שבארץ יש לך הרבה פחות אפשרויות לא לקחת חלק בפולקלור הזה אם אתה לא מעוניין בו. קשה לי להאמין, למשל, שאיסלנדי שיבחר שלא לעטות קסדה עם קרניים ולרקוד בפסטיבל ויקינגי יתקבל במבטים מוזרים על ידי חבריו. אני גם בטוחה שבאיסלנד אפשר לתלות תמונות של נזירות אנגליות ברחובות בלי לעורר סערה ציבורית.
   כאן, לעומת זאת, אם אתה לא עושה ברית מילה לילד שלך אנשים יתייחסו אליך כאילו דנת אותו לחיים של נידוי חברתי, ותמונה של מועמדת לרשות הממשלה ברחובות הערים היא תועבה שיש להסתיר.

   כלומר – הניכור שהחילוני הממוצע מרגיש כלפי המסורת שלו בארץ הוא פרופורציונלי לחדירה של המסורת הזו בכח לכל התחומים שהוא לא מעוניין בהם. בגלל זה ליורדים לחול, למשל, הרבה יותר חשוב, קל ונעים לעסוק בוריאציה כזו או אחרת של פולקלור יהודי, גם אם בארץ הם היו מעקמים את האף.
   • שלום בוגוסלבסקי says:

     11 בספטמבר 2010 at 18:17

     לא כל צורה של מסורת היא פולקלור. הדוגמאות שהבאת, למשל, לא.
     • hilanoga says:

       11 בספטמבר 2010 at 21:16

       מקובל, אני לא שוחה במושגים. אז מה כן?

       בכל מקרה, זו לא היתה הנקודה. אתה כתבת:
       "ישראל מיוחדת בכך שרק בה מצופה מאדם שאיננו מאמין בחבר הדמיוני ורשימת חוקיו לזנוח, ואף להתנגד, לכל פרקטיקה מסורתית שמא יואשם בצביעות"
       המצב הזה לא נוצר בריק. לדעתי "דחיית המסורת בשאט נפש מתוקף כפירה בהלכה" בקרב חלקים מסויימים באוכלוסיה היא תגובת נגד קיצונית לעובדה שבין אם אתה רוצה או לא רוצה בהלכה הזאת, היא שם בחיים שלך. ככל שיש יותר קיצוניים (לשני הצדדים), נוצרת ציפיה חברתית שאתה תבחר צד, וכשלצד אחד יש בעלות על המסורת, הצד השני צריך לבנות תחושת זהות סביב מושגים חלופיים.

       לדעתי המצב הזה לא משותף למדינת ישראל ולשאר המדינות שהבאת כדוגמה, ומכאן הפער.
       • שלום בוגוסלבסקי says:

         11 בספטמבר 2010 at 23:32

         די נראה לי שעל זה דיברתי.
         • hilanoga says:

           12 בספטמבר 2010 at 11:46

           אז איבדתי אותך איפשהו באמצע הפוסט…

5. Pingback: Tweets that mention פולקלור זה בריא. | תניח את המספריים ובוא נדבר על זה -- Topsy.com

6. עדו says:

   11 בספטמבר 2010 at 21:46

   אבל אני לא יכול לכבד את הפולקלור שלי.
   אם הייתי בריטי בהחלט יכול להיות שהייתי עומד בין ההמונים שעות כדי לראות את המלכה עוברת פעם בשנה בכרכרה שלה ומנפנף לה בהתלהבות, המלכה היא חלק מהעבר המפואר של הבריטים אבל כיום לא מסוגלת להטיל מסים, לערוף ראשים או להכריז מלחמה על מדינה שכנה.
   לעומת זאת אם הייתי ירדני… כאן לאהוב את בית המלוכה זה סיפור אחר לגמרי, זה אומר שאני תומך בכך שמישהו בשם עבדאללה ישלוט בחיי ובגורל המדינה רק כי נולד לאבא הנכון ובלי שום כישורים אחרים (בהחלט יכול להיות שאני אתלה תמונה שלו בבית אבל זה משום שאני פוחד מהשלטונות לא מרצוני החופשי)
   באותה מידה, במדינת ישראל לפני או אחרי הסכמי אוסלו לדת יש כוח אמיתי על החיים שלי. להגיד שאתה 'מכבד את הדת' זה לכבד את זכותם של אנשים מזוקנים שעולמם בימי הביניים לקבוע לי אם אני אתחתן או אתגרש ואיך, זה לכבד את העובדה שאסור לי לייבא לארץ בשר טרף ושבשבת אין אוטובוסים, גם כאן אי אפשר באמת לסמוך עלי אם אפגין הערצה לדת הזאת, האם זה רגש אמיתי שבא מהלב או שיקול קר של מי שיודע מה טוב בשבילו ואיך כדאי להתנהג כדי לשרוד במדינה הזאת.
   • TIBERIVS GRACCVS says:

     12 בספטמבר 2010 at 15:41

     אני לא חושב שמוסד המלוכה יכול להיחשב כפולקלור, זה מוסד פוליטי (מבלי קשר לכמה כוח יש למונרך).

     בכל מקרה לא הבנתי למה העובדה שמישהו מדליק נרות בחנוכה לדוגמה אומר שהוא תומך בכל הדברים הרעים שמנית.
     • עדו says:

       13 בספטמבר 2010 at 09:42

       היתה תקופה שבה הקפדתי לא לחגוג שום חג יהודי בדיוק בגלל זה, הרי החגים הם לא 'פולקלור'
       אלא חגים דתיים ואני לא דתי. היום אני כבר לא מכבד כל כך את הדת ולכן מרשה לעצמי להדליק
       נרות בחנוכה. עדיין נראה לי מגוחך שאנשים עוצרים ליד דוכן של חב"ד ומניחים תפילין "בשביל הנשמה", זה קצת כמו הסיפור על הטיפש שהולך לטיול עם דלת של מכונית כי במקרה שיהיה לו חם הוא יפתח את החלון. או שהנחת תפילין היא משהו שצריך לעשות ואז צריך
       לעשות את כל היתר גם כן או שלא, כך גם לגבי חילוני שצם ביום כיפור. מבחינה הלכתית אם ברור
       לך בעודך צם שמחר בבוקר תקום ולא תגיד קריאת שמע על המיטה הצום שלך חסר משמעות, בוודאי
       אם אתה צם בעודך רואה סרטים בDVD כדי להעביר את הזמן.
7. ג'ו says:

   11 בספטמבר 2010 at 22:10

   איך אפשר לא לאהוב את חג האופניים הבא עלינו לטובה? לא לאהוב את החג מנימוקים אנטי דתיים זה פשע.
   • עדו says:

     12 בספטמבר 2010 at 08:16

     בוודאי שאני שונא את יום כיפור, יש לי ילד קטן שעומד לראות בעוד כמה ימים את כולם הולכים על הכביש,
     יום למחרת, למעשה כבר בערב, פתאום זה שוב יהיה אסור ואני רועד מפחד שמא הוא ישכח ויחשוב
     שמותר עדיין ללכת על הכביש כשכבר יש תנועה. לעזאזל עם החג הזה והסכנה שמרחפת על הילד שלי.
     • סלבה says:

       12 בספטמבר 2010 at 20:49

       לא שמתפקידי לומר לך אך לגדל את ילדך, למרות שאני מקבל את הרושם שהוא בידיים טובות, אבל זה חלק מהחבילה. בסופו של דבר לומדים לחיות עם זה. תן לו להנות מזה, זאת באמת חוויה מיוחדת כשאתה ילד. למרות שבתור ילד אף פעם לא הבנתי למה זה לא בסדר לצאת החוצה כל היום לשחק ובגדול לעשות הרבה ספורט, אבל זה לא יפה לעצור ולאכול סנדוויץ' אם אתה רעב… סה"כ ילד, מה כואב לכם?
       אבל זה כבר משהו אחר.

       יאללה, אם כבר אז כבר, אני אנצל את הבמה הזאתי לומר שאני מרגיש דיי שמח שאני לא צריך לחשוב כל כך הרבה על הנושאים של הפוסט הזה. בתור לא-יהודי (או עיברי או ערבי) אני רואה עצמי פתור מסוגיות הזהות האלה, למרות שיש לי מספיק אחרות משלי.

       דרך אגב, אני רוצה לשאול אם המאכלים והמנהגים והרבנים הישנים של פעם שאנשים מחזיקים בהם נחשבים לחלק מהפולקלור של העדה שלהם ובעקיפין של יהדות? נגיד המימונה לדוגמה? זה מסורת או דת או מה?

       אמא שלי שמה לי תמונה של איזה קדוש נוצרי כזה או אחר בארון, מתחת לבגדים. והיום אני שומר אותה שמה כי היא מזכירה לי את אמא שלי, זה נכנס תחת פולקלור או תחת דת? סיפורים על רבנים וחכמים יהודים של פעם, זה בטח פולקלור יהודי לא? כליזמר? סיפורים מהתנ"ך בתור סיפורים ולא אמת אלוהית? הדברים האלה קיימים עדיין.. למרות שעכשיו שאני חושב על זה, הם באמת לא נמצאים פה בארץ עם מספיק נוכחות כמו שהיית להם בגולה. אולי זה חלק מהעניין? שבגולה אנשים היו צריכים את הדברים האלה כדי לשמור על אחידות ורצף כלשהו, וכדי להרגיש שייכים למשהו ייחודים שלהם בארץ זרה? אולי היום כשאתה מסתובב בארץ הקודש הכל נראה לך זניח טיפה?

       ל"ג בעומר, למשל, זה פולקלור יהודי? אני חושב שרוב ילדי הארץ חוגגים את זה כחג יהודי בעל אופי של פולקלור, מדברים על גיבורים ישנים של פעם, מדליקים מדורות, עושים על האש, זורקים נפצים. זה מריח לי כמו פולקלור, ואני חושב שזה פיתוח דיי חדש שקרה בארץ, אחרי העליות. (למרות שאני לא באמת יודע להגיד).

       אני יודע שזה טיעון קצת מתחמק, ושיהודים בגולה אוהבים לתת אותו כתירוץ למצב של מדינת ישראל כיום, אבל כשאתה מדבר על הווי וסיפורים ומורשת, הדברים האלה צריכים זמן כדי להתגבש ולהתאים את עצמם למקום חדש ושינויים כל כך דרסתיים באורך החיים. אני בטוח שבעוד 200 שנה יהיו לנו יותר דוגמאות שיוכלו ליפול תחת פולקלור. למרות ששוב, אני רואה את הנקודה שלך. שחלק לא מבוטל מהגדולה של התרבות היהודית שהיית קיימת מסביב לדת בגולה לא שרד כל כך טוב במעבר לארץ הקודש… תן לזה קצת זמן.

       שמעו אני יודע שהבאתי פה בחפירה מפוזרת, אבל אם למישהו יש סבלנות לתת לי תשובה אני אשמח לקרוא לזרוק את הדעה שלו על כל אחד מהנושאים האלה, אני אשמח לקרוא.

       גם אני,דרך אגב, מחכה לקרוא את מה שיש לשנורה לספר.
       • שלום בוגוסלבסקי says:

         12 בספטמבר 2010 at 22:39

         הי סלבה.

         אני חושב שהדברים שציינת הם אכן פולקלור, מעשית. אבל בארץ, ובזה בעצם עוסק הפוסט, לא מקובל פשוט לבוא ולהגיד שאני עוסק בפולקלור וסבבה לי עם זה, כי המושג "פולקלור" הוא בכלל לא חלק מהשיח.

         האנשים שעושים פולקלור, וזה הרוב, יצדיקו את זה במונחים של דת, או בסיבות "נייטרליות" (בריאות למשל). וזאת הבעיה. אי אפשר סתם להתפלש קצת במסורת בשביל הכיף ובאופן לא מחייב, כל דבר צריך להפוך לאידיאולוגיה מעיקה.

         אני לא יודע מה הסיפור עם האיקונין שלך, אבל אנשים שאני מכיר, כולל חברות שלי, היו הולכות לפעמים לכנסיה ומדליקות נר, ואני חושב שהנצרות אצלן היא יותר עניין תרבותי מאשר דתי. יש שם איזה אמונה בסיסית בכוח עליון, אבל לא בדוקטרינה נוצרית כלשהי.

         אני בטוח שאתה מכיר לא מעט צעירים דוברי רוסית שעונדים צלב כסמל לשייכות תרבותית לרוסיה ולמשפחה (אם התליון עבר בירושה), או כקריאת תיגר על האופן בו היהודים בישראל מתייחסים אליהם, בלי שיהיה להם עניין כלשהו בישו.
         • גיל says:

           13 בספטמבר 2010 at 00:30

           אחת הבעיות היא ההפיכה המזורזת של כל דבר לחלק מחייב מהדת תחת הקטלוג של "מסורת אבותינו". יש הרבה דברים שגם הרבנים לא מתיימרים שיש להם איזו שהיא הצדקה הלכתית אבל הם מחייבים כמו עשרת הדיברות כי הפכו למנהג באיזה כפר באוקראינה. כך למשל אצל דתי אשכנזי אכילת שוקולד בפסח שקולה לחלוטין לאכילת פיתה.
           זה אומר שאפילו משהו שהוא פולקלור אמיתי, מייד משוייך לדת.
           • שלום בוגוסלבסקי says:

             13 בספטמבר 2010 at 00:45

             שוקולד זה בטח איזו "חומרה" הלכתית דווקא.

             אבל כיפה למשל, היא לגמרי פולקלור ולא הלכה ואף אחד לא טוען אחרת. יש אצל במגזר הכיפות הסרוגות אנשים שהולכים בלי כיפה, למרות שהם דתיים הלכתיים (אם כי כאלה שלא הולכים בתלם) ודי עושים להם את המוות על זה, אפילו כשמדובר בסביבה דתית ליברלית יחסית.

             יש גם תופעה של מורים חילונים, או מדריכים שבאים להעביר פעילות בבתי ספר דתיים, שנדרשים ללבוש כיפה בבית הספר.
           • Shunra says:

             13 בספטמבר 2010 at 03:24

             כל הקטע של הכיפות משונה מאוד.
             בספר של בורג על "לנצח את היטלר" הוא כותב על מנהגו של אביו, השר התמידי יוסף בורג, לחבוש יפה רק לצורך פעולות דתיות – ועל העבר שלו לחבישת כיפה כל הזמן אחרי מלחמת 1967.
             אני זוכרת מנהג דומה של אבי, שחבש כיפות רק בהקשרים דתיים עד שעבר לישראל, ב-1970, ואת ההחלטה שלו שכל מה שהוא עושה בארץ הקודש הוא מעשה קודש.

             הסממנים האלה של טשטוש ההבדלים בין קודש וחול מדאיגים אותי. אין, לדעתי, אף אדם מפחיד יותר ממי שחושב שחוקי הפיזיקה של העולם האמיתי אינם תקפים לגביו, בגלל שיש לו אבא גדול בשמים שמגן עליו.
           • סלבה says:

             14 בספטמבר 2010 at 04:25

             לשלום,

             טוב, אז אני יודע שכבר עברנו פוסט (ואני רץ לקרוא אותו ברגע שאני מסיים פה), אבל רציתי להגיד לך תודה שהגבת. גיליתי שהאיקון שיש לי בארון הוא של קדוש מקומי של ארץ המוצא שלי, ואני והוא חולקים את אותו השם, שזה דיי נחמד.

             בקשר לנושא המקורי של הפוסט, אני חושב שהבלוג שלך מציע כמה הסברים למצב, בין ההשלכות של השואה על התודעה היהודית והצורה שבה אנשים מתחברים לדת, וגם למנהגים שלהם. גם הדרך שבה עמים אחרים הסתכלו על כל פעילות של יהודי בגולה כמשהו "יהודי מטבעו" בטח לא עזרה לבלבול הזה של מה באמת נחשב כדבר דתי ומה לא. תוסיף לזה את הדתיים בארץ היום, שרוצים להשאיר או לתת אופי דתי להרבה מהמנהגים או האמונות של אנשים, ובנוסף לשלושת אלו, גם תזכור שאנחנו על חברה שסוג של לחצו לה על כפתור האתחול, וזה מה שאתה מקבל. אני בטוח שהמצב יותר מורכב ממה שאני יכול לתאר בשתי שורות, אבל אני חושב שמה שקורה עכשיו הוא חלק טבעי מתהליך שבו דת, או חלק ממנה, הופכת לפולקלור של עם. אנחנו סוג של התחלנו מחדש, אני בטוח שגם הפוריטנים האנגלים שהגיעו לאמריקה לא היו שמחים כל כך כשהוציאו את העוקץ הדתי מחלק מהחגים שלהם, אבל זה בלתי נמנע, וזה יקרה גם בארץ. מצד אחד אי-אפשר להאיץ בתהליך הזה יותר מדי, ומצד שני אי-אפשר לבלום אותו לחלוטין. אבל כן אפשר לריב על עד כמה מהר הוא באמת יתרחש.
8. גולה פוליטי says:

   11 בספטמבר 2010 at 22:27

   קראתי פעם באיזה מקום ש"התורה היא סולת, ההלכה היא פסולת"

   שונרא, מחכה לפוסט בקוצר רוח.
9. חגי אלקיים says:

   11 בספטמבר 2010 at 23:11

   בזמן האחרון נתקלתי יותר ויותר בתחום המדרשות החילוניות – עין פרת היא הדוגמה הטובה ביותר שאני מסוגל לחשוב עליה, וצצות עוד (לפחות שתיים חדשות יקומו בירושלים השנה). ויש גם פרוייקטים של לימודי יהדות חילוניים בסגנון "אלול" שהם נפלאים. זו בדיוק הדרך ליצור תרבות יהודית ופולקלור יהודי בלי קשר מחויב לדת. אני מקווה שהדברים האלה יפרחו כמה שיותר.
10. קורא כלשהו says:

    12 בספטמבר 2010 at 11:54

    לצערי אצל רוב החילונים יש זהות אחרת שהחליפה את הזהות הדתית – זהות ציונות-ימנית. גאווה להיות ישראלי כובש, רגשות לצבא ולסממנים לאומניים. הלא חייבים לאחוז באיזה דגל-קונצנזוס כלשהו בשביל להרגיש טוב.
    • קורא כלשהו says:

      12 בספטמבר 2010 at 11:57

      (כלומר אצל החילונים ש-כן- הצליחו להיפרד מהזהות הדתית, הרי רובם לא)