עשור ל"אינתיפאדת אל אקצא", והעניין עבר בשקט. אחד האירועים במהלכה, ירי למוות בנשק חם ב-13 מפגינים, כולם חוץ מאחד אזרחים ישראלים, במהלך הפגנות אלימות בהן נהרג יהודי ישראלי אחד, זכה למאמר או שניים, שלא היה בהם שום חידוש. אבל ככלל, תיק 2000 לא נפתח מחדש, למרות הרלוונטיות האדירה שלו למציאות היום, ואולי בגללה.
כחברה בעלת מנטאליות מתגוננת, אנחנו לא חזקים בפתיחת תיקים. תיק 1973 נפתח לדיון ציבורי רחב ומחודש, שלושים שנה אחרי המלחמה, עם פתיחת הארכיונים. תיק 1982 נפתח שוב לאחרונה, בקטנה. תיק 1967 עוד לא נפתח מחדש. השלכות המלחמה אמנם מעולם לא היו חיות יותר בדיון הציבורי, אבל גם הם יצאו מגבולות השמאל לכלל הציבור רק ב-1987, ורק בשנה האחרונה הדיבור עליהן הגיע, סוף סוף, לעיקר: בחירה הכרחית בין שתי מדינות לאומיות למדינה אחת דו לאומית. היום זה בכל פה, אבל רק לפני שנה זה כמעט שלא נאמר, וזאת למרות שלא מדובר בתובנה חדשה. המכללה לביטחון לאומי חזתה זאת עוד ב-66, כשכיבוש יהודה, שומרון ועזה עוד היה תסריט היפותטי. אבל בהקשר למלחמה עצמה, דימוייה לא השתנה בתודעה הציבורית. תיק 1948 נפתח בתחילת שנות התשעים, אבל נסגר עשור לאחר מכן כחלק מההנגאובר של הניינטיז שעליו נדבר מיד.
קשה להגזים בחשיבותם של אירועי 2000 למנטאליות הפוליטית של הציבור הישראלי. בתחילת שנות התשעים, ישראל חוותה היפתחות מהירה ופתאומית לעולם, שכמו כל פריצת חומות של חברה סגורה בעיקרה, גררה אחריה גם ליברליזציה פתאומית. החידושים של תחילת שנות התשעים כל כך מובנים מאליהם היום, במיוחד לדור ילידי אמצע שנות השמונים שחי אותם (רוב הפעילים, הסטודנטים, אנשי התקשורת הפורמאלית והבלתי פורמאלית ואלו שמפלסים עכשיו את דרכם אל מוקדי הכוח) שהם שקופים.
באותו הזמן, השתלבותה של ישראל בכלכלה הגלובאלית על תרבות הצריכה שלה ושלל מוצרים ומותגים חדשים הורגשה בכל בית. כדאי להזכיר שעד אז, שתינו שחור או נס, שניהם של עלית, ובבתי קפה הגישו נס על חלב עם קצפת מלמעלה וקראו לזה "קפוצ'ינו". אספרסו בארים לא היו, שוקולד של טובלרון היה מתנה נפוצה שהביאו חוזרים מחו"ל למי שנמאס לו משוקולד פרה של עלית (בגרסה המקורית) וגבינה הייתה משני סוגים: צהובה ולבנה.
התקשורת עברה תוך שנים בודדות מערוץ ממלכתי פלוס שידורי הניסיון של ערוץ2, ערוץ המזרח התיכון לברי המזל שקלטו אותו וכבלים פיראטיים שחאפרים שכונתיים מתחו מגג לגג, לעשרות ערוצי כבלים ואח"כ לוויין, מכל העולם. אז גם הופיעו שלל תחנות רדיו, בעיקר פיראטיות וכמובן, האינטרנט. תדמיינו רגע שאין אינטרנט בכלל… ועכשיו תדמיינו שפתאום יש. הציבור הישראלי נחשף באחת להתפוצצות מידע.
שינוי נוסף היה המהפכה המשפטית, שלא קרתה בגלל התפיסה המגלומנית של אהרון ברק את מעמד ותפקיד השופט, אלא בגלל שהכנסת חוקקה את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, הוסיפה סייג לפיו תחולתם תהייה לאור אופייה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (וכך, לראשונה, ישראל הוגדרה רשמית ככזאת) והשאירה לבית המשפט העליון להיות הפוסק בנדון.
אם שאלתם את עצמכם למה דווקא "התל-אביבים", התקשורת ומערכת המשפט נחשבים כ"שמאלנים" על כל המשתמע מכך בתוך השיח, התשובה היא שבדיוק בגלל זה. אחרי כמה שנים הגיע הריבאונד והחברה ראתה צורך להתבצר מחדש מאחורי גבולות ברורים. והרי מהי מגננה אם לא מניעה של דברים מבחוץ מלהיכנס לתוך גבולות הגוף, הפיזי, הפסיכולוגי או הסמלי? היות שתרבות הצריכה (שנוכחת בת"א יותר מכל מקום אחר בארץ), התקשורת ומערכת המשפט הם הדברים בהם התרחשה ההיפתחות הפתאומית ביותר, האנשים שנתפסים כמייצגי הנ"ל נחשבים כמי שמחדירים דברים מבחוץ לתוך הגוף הלאומי ולכן כאיום, כבוגדים או בגרסה הדתית, "ערב רב" (PDF), כת טמאים שמתחזים ליהודים, שעניינם הוא לטמא את גוף העם היהודי (יסוד כיסא ה' בעולם) בהשפעות זרות. התרגום של "ערב רב" לשפת החילונים הוא "סמולן" ומונחים חלופיים ונלווים שונים.
פתיחת גבולות היא חוויה מפחידה, מפחידה יותר כשהיא מתרחשת בפתאומיות, ומפחידה עד כדי פאניקה כשהביטוי הפוליטי שלה, הסכמי אוסלו שהונהגו ע"י הממשלה הליברלית ביותר בתולדות המדינה, מתפוצצים בדם ואש של פיגועי התאבדות במרכזי הערים. בחירתו של אהוד ברק, שהציג את עצמו בתור רבין חדש, לראשות הממשלה בסוף העשור, היה ניסיון נואש אחרון להחזיר את אותה ישראל חדשה למסלולה אחרי הריאקציה הקצרה של שלטון נתניהו. היום, קשה להאמין שהברק שאנחנו מכירים ייצג את התקווה הזאת. אחרי שברק השתפן כהרגלו ולא מנע את סיור הפרובוקציה של יו"ר האופוזיציה, שרון, על הר הבית למרות תחנוני ערפאת וצוות המו"מ הפלסטיני, התחיל הבלגאן ותוך שלושה חודשים, יו"ר האופוזיציה כבר ישב בכיסא שלו.
על האופן שבו צמרת צה"ל והשב"כ התעלמו מהדרג המדיני, לקחו את העניינים לידיהם, החליטו על תפיסה מדינית משלהם ותוך שלושה חודשים, בתיאום מוצלח ולא מקרי עם חילופי השלטון (ובאשמה תורמת לא מבוטלת מצד הפלסטינים), הצליחו לדרדר את ההתקוממות משלב המהומות ופיגועי הירי לשלב מתקפות המתאבדים, ולגרור גם את מנגנוני הרשות של אש"ף למלחמה (חייבים להזכיר: הם לא השתתפו בה בשלושת החודשים הראשונים) ולאחר מכן גם לתחום פיגועי ההתאבדות שהיו עד אז נחלתם הבלעדית של ארגוני הסירוב האסלאמיים, תוכלו לקרוא ב"בומרנג" של דרוקר ושלח ולראות ב"מיליון קליעים באוקטובר". הסיפור הזה מסתובב בקרב יודעי ח"ן עוכרי ישראל, ויגיע לציבור יום אחד, רחוק, בעתיד.
לאופן בו צה"ל גרר את הרשות הפלסטינית ללחימה, ולהתנהלות השקרית שאליה כבר התרגלנו, נחשפתי בתור מילואימניק בעמדת שמירה במחנה עופר. אז הוא עוד לא היה בית כלא ומתקן חקירות מרכזי אלא בסיס של אוגדת מילואים. כלומר, מחסנים וסדנאות תיקון, מספר זעום של ג'ובניקים חסרי מזל שמנגבים אבק מהטנקים המאופסנים, יחידת חי"ר שפעלה בכפרים הסמוכים, ראפת וביטוניא, מתקן שב"כ קטן וקצת מילואימניקים שטוחנים שמירות בחלקים הבטוחים יותר של הבסיס. אני הגעתי לשם בתחילת מאי 2001, כשמנגנוני הרשות עוד לא עסקו בלחימה וג'יבריל רג'וב, ראש השב"כ הפלסטיני, התגורר בבית שצפה על הבסיס ונהג לדבר בטלפון עם מקביליו הישראלים. ביתו, אגב, הופגז פחות מחודש מאוחר יותר. המצב בבסיס היה שקט, לא היו שום אירועים מיוחדים בשלושת השבועות שלי שם, ומקריאת יומן האירועים הבנתי שכמעט ולא היו אירועי ירי על הבסיס מאז תחילת העימות.
לילה אחד, בזמן שאני בעמדת השער שמוביל לביטוניא ומשמש רק ליציאה למבצעים, עוצר לידי טנדר של הימ"מ, חולייה יוצאת ממנו דרך השער, הטנדר מחכה לה עד שהיא חוזרת ונוסע לדרכו. למחרת נודע לי שאותה חוליה חיסלה חמישה שוטרים פלסטינים בזמן שישנו במחסום שהוקם על הדרך שאליה נקלעו בטעות שני המילואימניקים שנרצחו בלינץ' הזכור ברמאללה, כדי למנוע הישנות מקרים כאלה. צה"ל הודיע, בהתחלה, שאותם שוטרים היו מעורבים בלחימה, אך כשהתברר שחוסלו חמישה שוטרים אחרים, צה"ל שינה את גרסתו מהיום למחר. מתברר שמאותו המחסום בוצע ירי יומיומי על הבסיס וכשהגיעו מים עד נפש, צה"ל "הגיב". בתור מי שסיכוייו היו טובים לחטוף כדור אילו אכן בוצע ירי כזה, אני יודע שזה קשקוש בלבוש, אבל הציבור הישראלי קיבל את הגרסה החדשה ללא סייג, וממשיך לקבל גם את שאר הגרסאות עד היום.
מאז האירועים ההם, שרון ייצב את המערכת הפוליטית ובנה אותה מחדש כמרכז גדול שמורכב משלוש מפלגות, ושוליים מימין ומשמאל. המיינסטרים, שאותו המרכז הפוליטי מייצג, לקח על עצמו את התפקיד לבנות ולהגדיר מחדש את הגבולות הלגיטימיים של השיח ולייצב את הקולקטיב הישראלי אחרי הזיג-זג הפתאומי שעבר בין תחילת שנות התשעים לאמצע שנות האלפיים. מדובר במיינסטרים ריאקציונרי באופיו, שנסוג בהדרגה לצורות שונות של ניאו-שמרנות (מפא"יניקית, דתית, לאומנית, חינוכית וכיו"ב) בדומה לעידן בוש בארה"ב ובתמיכה,אידיאולוגית וכספית, של מי שעמדו מאחוריו. ראשי הצבא שהובילו על דעת עצמם את הפרדיגמה החדשה, שאול מופז ובוגי יעלון, התברגו מאז בצמרת הפוליטיקה.
כך שאת אירועי 2000 וצפונה, שהגדירו מחדש את החברה הישראלית באופנים מרחיקי לכת, שאותם אנחנו רק מתחילים להרגיש, לאף אחד אין אינטרס לפתוח. ואני חושב שצריך.
פוסט משובח (לפרוטוקול: אני לא מרבה לחלק מחמאות. אם אני עושה את זה, זה רק בגלל שאני חושב שצריך.)
התחושה שלי, כבר מראש השנה 2000, הייתה שבמקום אסטרטגיה, ישראל אימצה את הגישה של "בואו ניכנס בהם כדי שיראו שלנו יש יותר גדול". חלק מזה נובע, לדעתי, מהרצון של המערכת הצבאית "למחוק את החרפה" של מהומות אוקטובר 1996, שגם עליהן משום מה כמעט ולא מדברים. בהשוואה למה שקרה באוקטובר 2000 ולאחר מכן, סופן של המהומות ההן יכול להיחשב דווקא לסיפור הצלחה.
תודה. אני נוטה להסכים, לעשות שטות כדי "לפצות" על השטות הקודמת היא דפוס צה"לי מוכר.
Pingback: Tweets that mention פותחים את תיק 2000 | תניח את המספריים ובוא נדבר על זה -- Topsy.com
חבל באמת חבל, כשהתחלתי לקרוא את הפוסט הזה כיוויתי שיעסוק בנושא בעל משמעות- איך השפיע אינתיפדת 2000-2003 על החברה הישראלית. במקום זה הדרדנו בחזרה לדיון האינסופי על "אשמה", דיון עקר שאי אפשר באמת להפיק ממנו כלום חוץ מסיפוק מוסרי רדוד ועקר.
אי אפשר להכחיש שמאז מאורעות 2000 החברה הישראלית נמצאת במצב חד של ריאקציה. לא מדובר רק בדחיה של חזון "מזחר תיכון חדש" או "רק תשירו שיר לשלום", אלא דחיה מעוד עמוקה של ערכים אוניברסליים ועקרונות דמוקרטית וחזרה להסתגרות פנימה, חזרה ל"כל העולם אנטישמיים" ו"זכויות אדם זה רעיון של גויים".
הריאקציה הזאת לא הייתה ריאקציה טבעית שהופיע מהאויר והיא גם לא נבעה מאירועים שקראו 4-5 שנים קודם לכך, היא הייתה תולדה טבעית של שני הגורמים שמדרך כלל משאירים צלקות בחברה מודרנית- תחושה חזקה של איום קיומי בטחוני-כלכלי (שאולי הייתה שגויה אוביקטיבית אבל הייתה עמוקה מאוד סוביקטיבית) ותחושת בגידה, אותו כוח שהוא אולי הכוח החזק לקסנופוביה (ראה ערך גרמניה של שנות ה30, ארה"ב של שנות ה50 ורוסיה של שנות ה90 המאוחרות). רוב הישראלים, בצדק או לא בצדק לא יכולים לסמוך יותר על הפלסטינאים או על העולם כי הם מרגישים שבגדו בנו, שאנחנו עשינו הכל כמו שצריך ו"הם" (פלסטינאים, שמאל, העולם) בגדו בנו.
אחת מהבעיות הקשות של השמאל היא שהוא עדיין לא הכיר בטראומה הזאת ובמקום לנסות להתמודד איתה, במקום לנסות לרפא את הפצעים העמוקים מאוד שנוצרו הוא עסוק בלשחק ב"מי אשם".
תשאירו את משפט ההיסטוריה להיסטוריונים, להם תהיה את הפרספקטיבה ואת מסמכי הארכיון ואת ספרי הזכרונות כדי לקבוע את מי אשם, אנחנו צריכים להתרכז בלנסות לתקן את ההווה.
אני מסכים, אבל נראה לי שכתבתי בעיקר על הדברים שאמרת ובקושי התייחסתי לשאלת ה"מי אשם". לגבי משפט ההיסטוריה, אני לא מאלו שחושבים שצריך לחכות 30 שנה. אם כך זה היה, הרי גם מה שקורה לחברה הישראלית הוא היסטוריה, ואנחנו חיים בתוך זה, גם בזה לא לעסוק?
אבנר, האם אתה סבור שמאבק להטלת אחריות ציבורית (ופלילית) על פושעי מלחמה הוא עניין טפל ?
שלום לא ייכון בלי פיוס, ופיוס לא ייכון בלי אמת.
"אבנר, האם אתה סבור שמאבק להטלת אחריות ציבורית (ופלילית) על פושעי מלחמה הוא עניין טפל ?"
איפה דיברתי פה על פשע מלחמה? פשע מלחמה הוא אירוע ספציפי: טבח באזרחים לדוגמא, וגם אז הוא צריך להיות בוטה כדי שלהיות מספיק ברור שניתן יהיה להטיל בו אחריות ציבורית או פלילית (ראה הטבח בסברה ושטילה). הדיון פה הוא על פרוץ סכסוך, מהלך אירועים מורכב, רב מימדי שכמעט בלתי אפשרי לקבוע איפה הוא התחיל ואיפה הוא נגמר ומי התכוון למה. ראה ערך מלחמת ששת הימים או פרוץ המלחמה הקרה. בדיוק בגלל זה השאלה "מי אשם" היא לא באמת בעלת משמעות פה כי התשובה אליה היא מספיק רב מימדית כדי ששני הצדדים יוכלו לטעון בטווח הקצר "הוא התחיל".
"שלום לא ייכון בלי פיוס, ופיוס לא ייכון בלי אמת."
בולשיט, שלום לא נובע מאמת בדיוק כמו שהוא לא נובע מצדק. הוא נובע מפשרה, מקבלה של שני הצדדים שהמשך הסכסוך, התקווה לקבל צדק מוחלט, לא משתלמת. בוויכוחים כאלה כל צד מתקבע על האמת שלו ורואה בכל נסיון של הצד השני לכפות עליו הכרה בפשעיו כשיפור עמדות במאבק, לא כנסיון לישב אותו.
קל מאוד לקמרון להגיד מה שהוא הגיד 40 שנה אחרי….אני בטוח שגם ראש ממשלת ישראל וגם נשיא מדינת פלסטין יוכלו לעשות אותו דבר 40 שנה אחרי סיום הסכסוך שלנו. כרגע כל מה שהם מסוגלים לעשות זה לצעוק על הצד השני.
1. "איפה דיברתי פה על פשע מלחמה? "
זו הבעיה. באוקטובר 2000 הפעיל צה"ל כח קטלני כלפי אוכלוסייה אזרחית לא חמושה. לדבר כזה קוראים "פשע מלחמה". ובאוקטובר 2000 התרחש פשע מלחמה מובהק עוד יותר, לפי חשדות מבוססים : הריגתם/רציחתם של אזרחים ישראלים בידי שוטרים ישראלים
2. "בולשיט, שלום לא נובע מאמת בדיוק כמו שהוא לא נובע מצדק."
צודק. מעביר את דבריך הכתובים בטוב טעם לכמה דבילים מדרום אפריקה שחשבו שכדי לבנות עתיד חדש חייבים לדבר על פשעי העבר ולהטיל אחריות (לפחות מוסרית) על המבצעים:
http://en.wikipedia.org/wiki/Truth_and_Reconciliation_Commission_%28South_Africa%29
3. "אחת מהבעיות הקשות של השמאל היא שהוא עדיין לא הכיר בטראומה הזאת ובמקום לנסות להתמודד איתה, במקום לנסות לרפא את הפצעים העמוקים מאוד שנוצרו הוא עסוק בלשחק ב"מי אשם". "
הרהורי כפירה בעיקר: אולי הציבור הישראלי לא מפגין את אדישותו ותמיכתו כלפי פשעי מלחמה רק בגלל טראומה. אולי הוא חי בכיף (בעיקר השכבות המבוססות, הליברליות) עם הכיבוש, וליתר דיוק עם כלכלת המלחמה המשגשגת של ישראל. לא בטוח שהמעשה המוסרי ביותר והמועיל ביותר מבחינת השמאל בעת הזו הוא לנסות את הטיפול מספר מיליון ב"טראומה" הזו.
לעיונך:
http://jewishpeacenews.blogspot.com/2010/09/collectively-addicted-to-occupation-and.html
"זו הבעיה. באוקטובר 2000 הפעיל צה"ל כח קטלני כלפי אוכלוסייה אזרחית לא חמושה. לדבר כזה קוראים "פשע מלחמה". ובאוקטובר 2000 התרחש פשע מלחמה מובהק עוד יותר, לפי חשדות מבוססים : הריגתם/רציחתם של אזרחים ישראלים בידי שוטרים ישראלים"
אתה באמת רוצה להתחיל לעבור פה על רשימת כל הפעלות הכוח הקטלני כנגד אזרחים ששני הצדדים בצאו בסכסוך הזה? אתה באמת חושב שיש לזה סוף חוץ מלהקים כלא ענק של האו"מ ולזרוק לתוכו את כל מי שגר בין הירדן לים? להזכיר לך שאולי חוץ מפואד סניורה ושלי יחימוביץ כמעט כל ההנהגה של שני הצדדים בסכסכוך הזה לקחו חלק בפעולות שהובילו להרג אזרחים?
"צודק. מעביר את דבריך הכתובים בטוב טעם לכמה דבילים מדרום אפריקה שחשבו שכדי לבנות עתיד חדש חייבים לדבר על פשעי העבר ולהטיל אחריות (לפחות מוסרית) על המבצעים"
שמת לב שהדיון על אמת בדרום אפריקה החל אחרי שהסכסכוך פחות או יותר הסתיים? ושהוא הוקם אחרי שאחד הצדדים פחות או יותר נכנע? ושהוא הוקם מתוך ראיה ששני הצדדים הם חלק ממדינה אחת עם אינטרסים משותפים?
"הרהורי כפירה בעיקר: אולי הציבור הישראלי לא מפגין את אדישותו ותמיכתו כלפי פשעי מלחמה רק בגלל טראומה. אולי הוא חי בכיף (בעיקר השכבות המבוססות, הליברליות) עם הכיבוש, וליתר דיוק עם כלכלת המלחמה המשגשגת של ישראל. לא בטוח שהמעשה המוסרי ביותר והמועיל ביותר מבחינת השמאל בעת הזו הוא לנסות את הטיפול מספר מיליון ב"טראומה" הזו."
איזה בדיוק רווח יש ל90% מהאוכלוסיה שלא חיים בשטחים מהמשך הסכסוך? איך בדיוק מרוויח תושב תל אביב או ירוחם או כרמיאל מקיומה של יצהר? או מזה שהוא צריך לשלוח את הילדים שלו לצבא או לשלם יותר מיסים או לפחד לדבר בעברית בחו"ל?
איזה כלכלת מלחמה? ה12% תקציב שמתבזבז על תקציב הביטחון? או הכסף מתיירות שלא מגיע? או הפחות מאחוז מהתל"ג שלנו שמייצג היצוא הכפוי לשטחים?
רוב הציבור הישראלי הישראלי לא מאמין בהסכם שלום מסיבה מאוד פשוטה- אין בו טיפה של אמון בפלסטינאים או בשלום או קהילה הבין לאומית כי מבחינתו כל הדברים האלא בגדו בו וכזיבו אותו…
1. העניין הוא שישראל העמידה לדין או רצחה ללא משפט המוני פלסטינים, גם בכירים, בגלל חשדות לפשעי מלחמה. לעומת זאת, אף בכיר ישראלי לא הועמד לדין על כך, וכמעט אף זוטר ישראלי לא הועמד לדין (וכאשר זה קורה, העונשים מגוחכים, בוודאי העונשים בפועל). חוסר הסימטריה הזה הוא גורם *מרכזי ביותר* לליבוי הסכסוך (שגם צריך לטרוד את מנוחתך מהבחינה המוסרית). השיח הפטאליסטי בנוסח "אתה באמת רוצה להתחיל לעבור פה על רשימת…" לא מתייחס לכך. וכן, אני רוצה לעבור על הרשימות.
2. מובן מאליו שוועדת אמת ופיוס תקום רק אחרי שינוי פוליטי. השאלה מדוע אבנר לנגוט אינו חותר לכך בכל מאודו כבר עכשיו. למשל, תביעות נגד חשודים בפשעי מלחמה יכולות להקדים את בואו של אותו היום.
3. לעניין תגובתך המלומדת בנוסח "איזה כלכלת מלחמה", ובכן, לא מאוחר לקרוא את הכתוב בקישור שהוצע לך, ולהתייחס עניינית !
לילה טוב
קראתי את הלינק שלך, ובאמת באמת קיוויתי שלא לזה התכוונת, "Shock Doctrine" נחשב נפילה ביחס "No Logo" של קליין, במיוחד בגלל ההתייחסות השטחית שלו לישראל ולסין, ראה
http://www.tnr.com/article/books/dead-left
שווי היצוא של ישראל 2008 היה קרוב ל100 מיליארד דולר, זה אומר שה3.4 מיליארד של היצוא הביטחוני זה גרושים, אינטל לבדה מייצאת יותר מזה מישראל. רק ב2001 איבד היצוא הישראלי 10% מערכו בגלל האניתיפדה השניה, שזה בערך פעמיים היצוא הביטחוני כולו.
למעשה אם אני זוכר רוב המחקרים שנעשו על תהליך אוסלו הראו לחץ מסיבי מצד בעלי ההון בעד ההסכם מתוך ראיה שהוא יאפשר להם גישה לעובדים זולים בשטחים ויוביל להורדת מיסים. "מזרח תיכון חדש" היה חזון כלכלי, לא בטחוני.
1. קליין מתייחסת לנפילה שהייתה ב- 2001
ולמה שקרה בעקבותיה. היא אפילו מתמקדת בכך…
2. חלק גדול מההיי-טק הישראלי איננו מוגדר כ"ייצוא בטחוני", אך הוא צומח מהתשתית הצבאית.
3. מומלץ לקרוא גם את מה שקוק כותב. הרבה ישראלים מפסידים מהכיבוש, אולי אפילו הרוב. אבל ישראלים *משפיעים* מרוויחים ממנו.
4. אני לא יודע למה אתה ממקם את אוסלו בצד של השלום. מבחינת רבים מהמושכים בחוטים, וכעבור זמן קצר, גם מבחינת המדיניות הישראלית, אוסלו הפך לגרסה נוחה יותר (לישראל) של המשך הכיבוש.
ברוח דבריך אפשר לומר ש "המשך הכיבוש באמצעים אחרים" היה חזון כלכלי, לא בטחוני. ואכן חזון משתלם. משתלם למי? למשל למי שהזכרת.
1) אני קראתי מה קליין כתבה על אינתיפאדה, אני פשוט חושב שזה שטויות שנכתבו בלי שהיא טרחה לעשות עבודת רקע בסיסית כמו לקרוא את נתוני היצוא של ישראל. אלוהים אדירים קצת קנה מידה, רק לדוגמא- מי שהייתה אמורה הייתה להיות אחת מהמרוויחות הגדולות של סיום הסכסוך, כי"ל, שווה בפני עצמה יותר מכל התעשיה הבטחונית ביחד ושייכת אולי לטייקונים הכי מקושרים בארץ, האחים עופר.
2) אוקי לטעון שלישראל יש אינטרס לשמר את הסכסוך כי הוא בונה לה מוניטין בעולם היצוא הביטחוני זה תלוש אבל הגיוני (תלוש משום בכל תקופת אוסלו לא ירד הנתח של מדינת ישראל בסחר הביטחוני העולמי), להגיד שלישראל יש אינטרס בשימור הסכסוך פשוט בשביל שהתוכניתנים שלה יוכשרו בטכניון ולא בחייל הקשר זה תלוש נקודה…מה הקשר בין רמת ההכשרה של ממר"ם להמשך קיומו של הסכסוך הישראלי פלסטיני?
3)א. אם רוב הישראלים סובלים מהסכסוך אז למה הם לא פועלים לסיומו? את התשובה שלי כבר נתתי, טראומה שהובילה לאובדן אמון בתהליך וכל מה שהיה מקושר לתהליך. (ובבקשה אל תתן את התשובה הניאו-מרקסיסטית של "תודעה כוזבת" אם האליטות בישראל היו כל כך מוצלחים בלשלוט במה האזרחים שלהם חושבים אולי הם גם היו מצליחים להישאר בשלטון יותר משנתיים ולא להיזרק לכלא על נסיון להוציא עוד כמה גרושים מהאגודה למען החייל)
3)ב. גם הקנה מידה של קוק לא מדוייק, נכון שמתנחלים הם גורם בעל כוח פוליטי אבל הם רחוקים מלהיות הגורם הכי חזק בחברה הישראלית, ראה ערך ההתנתקות. בנוגע לקציני קבע וקציני מילואים ראה תשובה 4.
4) המדד שכתבת כאן הוא בעצם טאוטולוגיה, כי גורם רציני שבחר לעצמו עמדות במדינה הזאת ב15 שנה האחרונות הציב את עצמו או בעד תהליך השלום או כנגדו, זה היה הפיבוט שסביבו נקבעו עמדות. אם אתה קובע שגם מי שתמך בתהליך וגם מי ששלל אותו הם היינו הך אז אתה בעצם פוסל את כולם, אני יכול להביא לך את רבין ואתה תשלול אותו.
5)בנוגע לוועדת האמת והפיוס, לא היא לא תקום אחרי שינוי פוליטי, אם היא תקום היא תקום אחרי סיום הסכסוך, קודם תסיים את הסכסוך אז תתחיל לדבר על אמת…
1. שים לב להבדל: יש כאלה שממשיכים לחיות טוב עם הכיבוש, ויש כאלה שממש מרוויחים ממנו. כימיקלים לישראל שייכת (לפחות) לקטגוריה הראשונה
זה כבר מספק תמריץ לראשיה לא לטלטל את הספינה
2. לא אמרתי "לישראל יש אינטרס בשימור הסכסוך".
אני טוען שלאוסף גדול של יחידים בישראל יש אינטרס מובנה
בשימור המצב הקיים.
ולא דיברנו על ההיקף האדיר של הפרויקטים בשטחים שכל מיני חברות מרוויחות מהם
3.
כתבת
"אם האליטות בישראל היו כל כך מוצלחים בלשלוט במה האזרחים שלהם חושבים אולי הם גם היו מצליחים להישאר בשלטון יותר משנתיים"
ובכן, במציאות שהתהוותה כאן בעשור האחרון, וגם לפניו, האליטות האלה בשלטון כל הזמן, גם כשהליכוד בשלטון.
הטייקונים ממשיכים להכתיב מהלכים, וחלק גדול מהם בכלל אולטרה-ימניים, וגם מהנדס תוכנה עיגולד בצ'קפוינט שמזדעזע מליברמן ממשיך להרוויח יפה ולחיות בשקט בלי פלסטינים מול העיניים, כך שהשלטון, מבחינת אינטרסים מהותיים מאד, פועל לטובת כל אלה.
4.
"אם אתה קובע שגם מי שתמך בתהליך וגם מי ששלל אותו הם היינו הך אז אתה בעצם פוסל את כולם"
אני פוסל (כמעט) את כולם. החלוקה בין קשקשני השלום הבונים התנחלויות ומפציצים אזרחים במצרר ובזרחן לבן
למי שנמצא ימינה מהם היא בעיקר סכסוך פנימי של השבט.
5. אם אתה בן אדם , אתה מחויב לפעול להבאת פושעי המלחמה "שלך" לדין. יתרה מזו, לחץ כזה יכול לאלץ את ישראל להתחיל לכבד את החוק.
ואני השתכנעתי שכל הטראומטיים שאתה מדבר עליהם (ויש כאלה). לא יזיזו את הישבן גם אם הפלסטינים יצבעו לבלונד וירכיבו עדשות מגע כחולות. לא מוסרי לעסוק בליטוף הקולקטיבי האינסופי הזה, שהשמאל מנסה כבר שנים, כשאתה יכול עם קצת מאמץ לגרום לציבור כאן להרגיש בכיסו שצריך לעשות משהו ומהר. ראה בכך ביטוי לאמונתי שחיים כאן לא מעט אנשים רציונליים. במובן מסוים אני נותן לציבור כאן יותר קרדיט ממך.
1) אלו חברות מסחריות ותאגידים, אין כזה דבר "לחיות טוב" או יכול להרוויח יותר כסף ואתה לא מרוויח אתה מפסיד…כי"ל, וIDB ושל הקומפלקסים בארץ היו יכולים להרוויח הרבה מאוד כסף מנומליזיציה של היחסים מול הפלסטינאים ומדינות ערב, כסף שהם לא יכולים להרוויח כל עוד הסכסוך נמשך, קרי כסף שהם מפסידים. לעומת הסכומים האלא הסכומים שאתה מדבר עליהם הם גרושים…
הפרויקטים הקבלניים בשטחים זה שוב כמה מליונים עלובים שחברות הבניה היו יכולות להרוויח מפרויקטיי תשתית (הרי ככה או ככה זה כסף שהמדינה משקיעה בכבישים, מה אכפת להם איפה הם בונים את הכבישים האלא) אם כבר הם היו מעדיפים גישה יותר אמינה לעובדים פלסטינאים זולים ולא המצב הרעועה שהם נמצאים בו היום.
2) כן יש אוסף של יחידים שמרוויחים מהמשך הסכסוך כלכלית, זה נקרא המתנחלים, הבעיה היא שיש גם אוסף הרבה יותר גדול של יחידים שמפסידים כלכלית מהמשך הסכסוך, נגיד רוב הטייקונים. בסוף היום ההסבר הכלכלי של נעומי קליין לסכסוך פשוט לא טועם את העובדות הכלכליות במציאות.
3) שוב הטייקונים האלא שאתה מתאר היו יכולים להרוויח יותר כסף מסיום הסכסכוך מאשר המשכתו ופעלו באופן נמרץ לכך (לדוגמא בהתערבות הון שלטון בוטה בניסיון למנוע את בחירתו של ביבי לקדנציה הראשונה שלו), זה לא עזר להם כי בסוף היום הפוליטיקאים יותר מפחדים לאבד את הכיסע שלהם מאשר לעצבן את נוחי…
אני לא טוען שהיום מדובר בפעילי שלום, אני שמדובר בגורמים שיש להם אינטרס כלכלי ברור לסיום הסכסוך אבל מ2001 לא עושים בנוגע לזה כלום. אתה צריך להסביר למה…
4) מיותר להתווכח עם טאוטולוגיה
5) איך זה קשור לרציונאליות? התנהגות רציונאלית היא ההתנהגות היעילה ביותר למימוש המטרות שלך על פי הצורה שאתה תופס את העולם. ציבור שמאמין בצורה מלאה שהוא לא יכול לסמוך על הפלסטינאים יפעל בצורה רציונאלית לחלוטין עם הוא לא יפעל בשום צורה להגעה להסכם. אין שום דבר לא רציונאלי לא בפעולות שלו ולא באמונות שלו.
אני רוצה להתייחס רגע אחד לעניין האמת כגרעין לזיכרון מחד, ואבן יסוד לפיוס מאידך. אני אמנם מסכימה בעניין השתת אחריות ציבורית על פשעי מלחמה וחשיפתם המלאה, אבל יש משהו בגישת ה"לזכור ולא לשכוח" חסרת הפשרות של שני הצדדים הפוליטיים על המפה, שמעקר מראש כל ניסיון לפיוס ולחיים יחד.
ניסחה זאת טוב ממני סונטג:
"התמונות אומרות: אלה הדברים שבני אנוש מסוגלים לעשותם – מרצונם החופשי, בהתלהבות, בהתחסדות. אל תשכחו.
אין זה בדיוק אותו הדבר כמו לבקש מאנשים לזכור אירוע מרושע ומפלצתי במיוחד ("לעולם לא לשכוח"). אולי נהוג לייחס ערך רב מדי לזיכרון, ומועט מדי לחשיבה. אמנם הזיכרון הוא פעולה מוסרית, יש לו ערך מוסרי לכשעצמו. הזיכרון, למרבה הכאב, הוא יחס היחידי האפשרי בעבורנו עם המתים. לכן, האמונה שזכירה היא פעולה מוסרית, מושרשת עמוקות בטבענו כבני-אנוש, היודעים כי נועדו למות, ומתאבלים על אלה שבאופן טבעי מתים לפנינו – סבים, מורים וחברים מבוגרים יותר. נראה שאכזריות ושכחה הולכות יד ביד. אולם מן ההיסטוריה עולים מסרים מנוגדים באשר לערכו של הזיכרון בטווח הארוך יותר של עבר משותף. פשוט, יש יותר מדי אי-צדק בעולם. וזיכרון חד מדי (של עוולות עתיקות יומין: סרבים, אירים) גורם למרירות. לעשות שלום, פירושו לשכוח. כדי להשלים ולפשר יש צורך בזיכרון לקוי מוגבל.
אם המטרה היא לזכות במרחב כלשהו שבו ניתן לחיות את החיים, כי אז רצוי שרשימת העוולות המפורטת תתמוסס בתוך הבנה כללית יותר, שבני אנוש בכל מקום עושים דברים איומים זה לזה".
(מתוך "להתבונן בסבלם של אחרים", עמ' 97-98).
נעזוב בצד לרגע את זה שאני לא מסכימה לחלוטין עם תהליך ההסקה שלה, אלא רק עם המסקנה עצמה. שתי התרבויות, שני העמים כאן, מתחילים (או לפחות, במקרה של כמה יהודים כאן, ממשיכים) להיות נטועים עמוק במסורת של זיכרון והתחשבנות יבשה על כל מטר, על כל עץ, ועל כל בית – על העבר וההווה. בהחלט יש צד אחד שהחשבונאות הזו הרבה יותר נוחה לו, משום שיש לו את המשאבים לקיים אותה. אני מאוד מפחדת שהחשבונאות הזו היא זו שמאפשרת, בטווח הארוך, את חשבונאות הדמים הארורה של הסכסוך הזה. אבל רק על דבר אחד אנחנו לא מתחשבנים: על העתיד. מהעתיד אנו לווים בריבית דריבית. שלום עשה יפה את הקישור בין פתיחת וסגירת גבולות מסוימים, וכיצד זה משפיע על תפיסת המציאות וצדקת הדרך של צד אחד, וכיצד זו משפיעה על המציאות וצדקת הדרך של הצד האחר. התפיסות הללו מתאפשרות על חשבון משהו: על חשבוננו, ועל חשבונם של הרבה אנשים עתידיים.
חשוב שיהיו מקורות אמינים ומוסכמים להצביע על עוולות, במיוחד אלו הגדולות. אבל חשוב יותר, לדידי, שלא לטבוע בזיכרון ובחשבונאות הפשוטה והעקרה, אשר לא מספקת דרך, ובסופו של דבר, גם לא פתרון שיהיה מוסכם על ידי הרוב.
אני חושב שמהומות 2000 היו שיא (מקומי, אולי) של ריאקציה שהתחילה הרבה לפני זה. המוביליזציה והפלסטיניזציה של ערביי ישראל, שהתחילה בשנות ה-80 והגיעה לשיא מסויים בממשלת רבין שנסמכה על תמיכתן של המפלגות הערביות, היא שהביאה לדעתי לריאקציה הזו, שהתבטאה בניסיונות הולכים וגוברים להחזיר את ה"שד הערבי" לבקבוק ולהחזיר את ערביי ישראל להיות גורם חסר משמעות פוליטית במדינה.
תראה, תהליכים חברתיים הם דבר מורכב, ואני לא אתפלא אם תימצא עדות לריאקציה, שעליה אתה מדבר, כבר בשנות ה-90 המאוחרות.
עם זאת, אני זוכר איך בספטמבר 2000, משהו כמו שבועיים לפני פרוץ האינתיפאדה, מרים בן פורת דיברה באיזה כנס על כך שיש לשקול לאמץ שיר בערבית שיהיה ההמנון הלאומי של ישראל לצד "התקווה". נראה לך שהיא, או מישהו במעמד הדומה לשלה, היה אומר דבר דומה כיום?
פוסט מצוין.
יכול להיות אחרת (בעניין קבלת האחריות והניסיון לתקן):
Bloody Sunday report: David Cameron apologises for 'unjustifiable' shootings
http://www.guardian.co.uk/uk/2010/jun/15/bloody-sunday-report-saville-inquiry
Pingback: לא שומעים! » רק ליברמן דוגל בפתרון שתי המדינות
פוסט מצוין, כרגיל.
Pingback: לא (כולם) שוכחים את אירועי אוקטובר 2000 | פרויקט דמוקרטיה
אשכרה עצרתי את הקריאה כדי להגיד את זה:
לא אומרים
ערוץ המזרח התיכון לברי המזל שקלטו אותו
אלא
ערוץ המזרח התיכון לבני המזל שקלטו אותו
אתה מתאר פה עדות מיד ראשונה על אירוע של רצח בדם קר שביצע הימ"מ , אתה בטח יודע יותר טוב ממני לאן הולכים עם עדויות כאלו.
לא שווה מהבחינה הזאת. מה הם עשו בחוץ אני יודע מהתקשורת, אני ראיתי רק טנדר עומד.
נדמה לי שהמעשה הזה תואר מקרוב, בסרט של אבי מוגרבי, וזה לא הביא לאף העמדה לדין
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,636,209,26937,.aspx