להוציא את עמיר מהבידוד.

בדיון שקיים המכון הישראלי לדמוקרטיה על חוק הטרור החדש, צוטט היועץ המשפטי של השב"כ כאומר "אוי ואבוי לנו אם לא תהייה עלינו ביקורת שיפוטית". מה יש להגיד, צודק הבחור. והנה, מספר ימים אחר כך, כמו בכל שנה בסביבות יום הירצחו של יצחק רבין, נפלה הכרעה להשאיר את המתנקש והטרוריסט יגאל עמיר בבידוד שהוא נמצא בו חמש עשרה שנה.

גם ההחלטה הזאת, כמו כל החלטה מפוקפקת שנוגעת למעללי השב"כ, התקבלה בבית המשפט הביתי של השב"כ, המחוזי בפתח תקווה. אפשר לנחש שהמחוזי פתח תקווה הפך לחותמת הגומי המועדפת על השב"כ לא בגלל שפע מקומות החניה לידו אלא בגלל ששם יושבת השופטת אל"מ במיל' עינת רון, שבהיותה התובעת הצבאית הראשית, הציעה (PDF) ב-2001 לטייח מקרה של הריגת ילד פלסטיני שמהראיות לגביו עלה, כפי שהודתה בעצמה, שהיה לא מוצדק ושלחיילים לא נשקפה סכנת חיים. ההצעה התקבלה, והנושא נחשף במקרה.

יש אנשים, טובי לב ממני, שבאמת אכפת להם מזכויות פושעים נתעבים שונים וחושבים שיש דברים שלא מגיעים גם לגרועים שבהם. אחרים, רבים הרבה יותר, חשבים כך רק לגבי פושעים שאתם הם מזדהים או לפחות, נוטים להתייחס בסלחנות או הבנה אליהם או לפשע שביצעו. אני לא שייך לאף אחת מהקבוצות הנ"ל. יש הרבה פושעים, בבתי הסוהר ומחוצה להם, שמבחינתי לא היה נגרע שום דבר מהעולם אם היו מתנגשים במשאית או נופלים בטעות לבריכה מלאה בדגי פיראנה. ולמרות זאת, אני תומך מושבע בזכויות האסיר והחשוד. לא בשבילם, בשבילי. אם יש למדינה את האפשרות לרמוס אז זכויותיו של יגאל עמיר, שום דבר לא מבטיח לי שזכויותיי לא יירמסו. או שהמדינה יכולה לעשות דברים כאלה, או שלא. אין אמצע.

כך שלמרות שאישית, לא מזיז לי אם יגאל עמיר לא יזכה להתפלל במניין או לראות את אחייניו, אני יודע שאין סיבה אמיתית למנוע זאת ממנו. נימוקי השב"כ נשמעים כמו התירוצים הרגילים והשימש בשופטי מחמד עם קופת שרצים על הגב אומרים לי שגם כאן, השב"כ מרשה לעצמו הרבה יותר מדי. אז מה שמפריע לי בסיפור, זאת העובדה שהשב"כ יכול לפגוע בזכויות האסיר והחשוד כמעט ללא הגבלה, ולצאת מזה. וזה מצב שכאזרח, לא מקובל עלי.

מה שמפחיד עוד יותר, זאת העובדה שאותו שב"כ שנהנה כבר עכשיו מיד חופשית ומרשה לעצמו לעשות בה שימוש חורג ופסול שאיננו מתחייב מתפקידו להגן על אזרחי המדינה, מעורב באופן פעיל בניסוח וקידום החוק החדש (PDF) שיאפשר לו גמישות גדולה הרבה יותר. כאמור, שלל העבירות והמעשים שאפשר לקטלג תחת "טרור" וכך להעביר אותן למסלול של סף ראייתי נמוך, הטלת נטל ההוכחה על החשוד ולא על המאשים, ושימוש באמצעים חקירתיים ומשפטיים מרחיקי לכת הרבה יותר מהמקובל במשפט הפלילי הרגיל, עומד להפוך כל בית משפט בארץ למחוזי פתח תקווה. ואף אחד לא מבטיח לנו שהשימוש באמצעים הנ"ל ייעשה רק על אנשים שבאמת מגיע להם להתנגש במשאית או להיאכל ע"י פיראנות.

העניין הוא שבישראל אין פוליטיקה של השקפות עולם, או אפילו עמדות או אינטרסים. מה שיש לנו זה פוליטיקה של זהויות, ומרבית השימוש שעושה כל מחנה פוליטי בהשקפת העולם שלו נועד להגן על היקרים לליבו. כבר התייחסתי להימנעות של "השמאל" מלהגן על זכויות נשים במגזרים שלהם הוא מתנגד, התנחלויות, דתיים וצה"ל בעיקר. לזכותו אומר שהחלקים בו שמוגדרים "חברתיים" ולא "פוליטיים" (כאילו שיש הבדל), ובראשן הקרן החדשה לישראל, דווקא עושים עבודה יפה בנושא. גם ארגוני זכויות אזרח נקטו בעמדה הוגנת במה שנוגע לזכויות החשוד מהימין פעמים רבות, למרות שאין בכך כדי לזכות אותם בשום הכרה ציבורית, הציבור ימשיך לחשוב שהם מגנים רק על ערבים.

ל"ימין", לעומת זאת, יש רקורד עלוב ביותר בכל מה שכרוך ביושרה מינימאלית. אני זוכר במעומעם ארגון ימין אחד שיצא להגנת זכות ההפגנה בשייח ג'ראח מתוקף ההבנה שמה שמונעים מהשמאלנים יכולים למנוע גם מהם (וכך הבינו, סוף סוף, בשביל מה צריך דמוקרטיה) אבל ככלל, הימין עושה שימוש גובר והולך בשיח דמקרטי רק כשזה נוגע לפגיעה, מדומיינת לעיתים קרובות, בזכויות הדמוקרטיות של אנשי שלומו.

לאחרונה, הרטוריקה הדמוקרטית של הימין הגיעה לשיאי צביעות מהממים. ח"כ דני דנון ואורית סטרוק, מנהלת "ארגון זכויות האדם ביש"ע" ("ארגון זכויות היהודי" הוא שם נאות יותר) הצהירו שניהם ש"לא ייתכן חוק אחד ליהודים וחוק אחד לערבים" בשטחים, הצהרה שהפכה לסוג תחמושת עיקרי בכל פעם שלא נותנים למתנחלים לעשות מה בזין שלהם.

זה מסוג הטיעונים שמסתדרים יפה במוח של הישראלי הממוצע שהפנים את הטשטוש המכוון של הקו הירוק שבו עסקו במרץ כל ממשלות ישראל, שבעד דמוקרטיה אבל חושב שהיא לוקסוס שאפשר לוותר עליו, ולחלוטין לא מבין את משמעות המילה "אזרח". וכך, אנשים שחיים, תומכים, מקדמים ומנציחים משטר שבו היהודי הוא אזרח של מדינה דמוקרטית, נחשב כבוגר משפטית בגיל 18 ונשפט בבית משפט אזרחי, בין היתר, דורשים "שוויון" עם השכן הפלסטיני שאיננו אזרח של שום מדינה, נחשב כבוגר בגיל 16 ונשפט בבית דין צבאי. מה יש להגיד, רק שיחליטו האם הם מעדיפים להשוות את מעמדם החוקי של הפלסטינים לזה של המתנחלים או להיפך. שתי האפשרויות מקובלות עלי.

אם המחנה הדמוקרטי בארץ חפץ חיים, הוא צריך להתערב בכל מקרה של הפרת זכויות שמגיעות לאזרח בדמוקרטיה. גם, ובמיוחד, כשמדובר במישהו שקשה במיוחד לצאת להגנתו, ויגאל עמיר הוא מן הקשים שבהם. בימין מאמינים בדמוקרטיה ליהודים בלבד, במרכז הולכת ומתגבשת תפיסה של דמוקרטיה לתומכי האידיאולוגיה הרשמית של המשטר בלבד. שניהם מכנים את מרכולתם "דמוקרטיה" וזאת דמוקרטיה בערך כמו ש"הדמוקרטיה העממית" במזרח גרמניה הייתה דמוקרטיה. האלטרנטיבה חייבת להיות דמוקרטיה לכולם. לא רק להלכה, אלא למעשה.

מנהלתי: ביום שישי הקרוב אדריך סיור-דיון נוסף של "טירוף ירושלמי למתחילים", סיבוב בין ירושלים הדמיונית לירושלים האמיתית. נדבר על האופן שבו דפוסים היסטוריים ממשיכים לחיות ולבעוט עד ימינו, נעשה המבורגרים מפרות קדושות לכל הדתות וננווט בין היסטוריה הזויה למציאות נוכחית הזויה לא פחות. 10 בבוקר, חמישים שקל לראש (יש על מה לדבר אם אתם מאותגרים כלכלית), מינימום 5 מקסימום 12 משתתפים, פרטים ואישור במייל: [email protected]