דרייב-אין השכינה.

לפרנסי העיר ירושלים אף פעם לא נמאס להרוס אותה. התופעה איננה חדשה, והמקורות שלה היו נעוצים תמיד בצרכים פסיכולוגיים, שלא לומר פסיכיאטריים, יותר מאשר תכנוניים. ההבדל בין העיר הקונקרטית לעיר הפנטסטית שקובעי גורלה רואים בעיני רוחם, מזמין אותם לעשות כל מני שטויות כדי לאנוס את המציאות התכנונית כך שתשקף את הפחדים, החלומות והטראומות שלהם. הם עצמם, כמובן, מעדיפים שלא להישאר בה כדי להתמודד עם הבלגאן שיצרו. הנציבים הרומיים העדיפו את קיסריה, הורדוס תפס ראש במצדה, הביזנטים, המוסלמים לסוגיהם והנוצרים באירופה הסתפקו בלשלוח אלינו את הפסיכים שלהם, וכך עושים גם הישראלים שמעדיפים דווקא את תל אביב. אפילו חז"ל העדיפו להשאיר את ירושלים בהריסותיה ולשבת ביבנה ובגליל, אבל לזכותם ייאמר, שלפחות לא היו להם יומרות אדריכליות.

את זה אי אפשר להגיד על השלטון הישראלי, שמגיע לכאן עם שילוב נפיץ במיוחד של מגלומניה וחוסר ביטחון עצמי ומגלה, בעצם, שאין מה לראות. ירושלים היא גן עדן לארכיאולגים מבחינה מחקרית, אבל אין בה במה לשטוף ת'עיניים. אין מונומנטים מרשימים, המונומנטים שיש רחקים מלהיות מרשימים, אז מה שנשאר זה לייצר סביבם המון הייפ.

חבורת מונתי פיית'ון סיפרו בזמנו על הקרנת ניסיון של סרטם "החיפוש אחרי הגביע הקדוש". הם הציגו אותו לקבוצה של צופים בקליפורניה, בחינם, וביקשו מהם לחוות את דעתם. להפתעתם, הסרט זכה לקיתונות של ביקורת. רגע לפני שהתחילו להצטער על שבכלל צילמו אותו, החליטו על הקרנת ניסיון שנייה. הפעם, הם גבו תשלום ולא ביקשו שום משוב, והקהל התפקע מצחוק ונהנה מכל רגע. למה? כי הוא ציפה לקבל בדיוק את זה, ושילם על זה כסף.

התיירים שמגיעים לירושלים עמוסים במטען כבד של ציפיות שהקשר בינן לבין המציאות מקרי בהחלט ומבנים לעצמם את המציאות כך שתתאים לציפיות, הרבה יותר קל מלהודות שהמלך עירום. אותו הדבר, אגב, קורה גם לשונאי העיר, ואני כולל בקטגוריה הזאת את רוב הישראלים, גם אלו שנוהגים לשלם את מס השפתיים המקובל. הם, לרוב, לא מצליחים לראות בעיר הזאת שום דבר חוץ מדת ודתיים. אלו מהתיירים שמצליחים לצאת לרגע מהסרט של עצמם ולראות את ההבדל בינו לבין מה שקורה בשטח, מסתכנים בטרמפ לבית המשוגעים שעל חורבות דיר יאסין.

אפשר לעורר הייפ מסביב למשהו בכל מני דרכים. הטובה בהן היא פשוט לטפח בזהירות ובצניעות את אופיו המיוחד הקיים ולהניח לו לדבר בעד עצמו. אבל בשביל זה צריך היות אנשים תרבותיים. הבריטים הבינו שהעיר צריכה מקלחת, מכון כושר ומלתחה מעודכנת ולא סדרה של ניתוחים פלסטיים. הם העיפו את מגדל השעון המכוער, שהתורכים תקעו על הגג של שער יפו, קבעו מדיניות נוקשה של שימור וטיפוח בעיר העתיקה וסביבתה והתחילו לבנות את העיר החדשה בשכל ובטוב טעם.

אבל אנחנו לא אנשים תרבותיים אלא ישראלים, לא מתאים לנו הקטע הזה. ישראלים מעדיפים להאכיל את המבקר בכפית, שלא לומר בצינור האבסה של אווזים, ולהפוך אתרים בעלי משמעות היסטורית, סמלית וארכיאולוגית ללונה פארק על ידי הקפתם בקומפלקסים ענקיים מטורללים שאמורים "להעצים" את החוויה של האתר המקורי ועל הדרך, לגייס אותו לשירות האתוס הממלכתי הרשמי כדי שחס וחלילה, לא יהיו לו חיים משלו.

בזמנו, הדבר הראשון שהמדינה הקימה בכל אתר כזה הוא מגרש מסדרים. כך היה במצדה, כך היה במה שאמור היה להיות המונומנט החדש של ירושלים הישראלית החדשה – הר הרצל וכך היה גם בכותל המערבי. מה שהתגבש בהדרגה ובאופן ספונטאני במאות השנים האחרונות כמקום תפילה צנוע, ומרשים ככזה, גומד לסתם קיר ביזנטי-ממלוכי-עות'מאני ע"י מגרש מסדרים ענק ומכוער שאין בו אפילו חתיכת צל לשבת בה. דוגרי, אני מסתכל על רחבת המסגדים שבשליטת הוואקף האיסלאמי ופשוט מקנא בהם.

עם התפוררות האתוס הממלכתי המפא"יניקי שהצבא, כסוכן כור ההיתוך הראשי, במרכזו, רחבת הכותל הופקרה והפכה למגרש המשחקים של הדתיים, והחרדים בעיקר, שהפכו אותה למשהו שנראה יותר כמו מזבלה. מי שרוצה, יכול לראות בזה סוג של צדק פואטי, העיר מתקוממת על השטויות שמעוללים לה ומחזירה את המתחם לתפקיד שמילא מאז פינה הלגיון העשירי פרטנסיס את הנדל"ן ועד לאחרונה.

החרדים הצליחו להבריח מהאתר את מרבית הטקסים הממלכתיים עם דרישותיהם המסלימות והולכות ל"צניעות" והפרדה בין נשים וגברים. בשנים האחרונות, המחיצה שברחבת התפילה זזה ימינה כמה סנטימטרים בשנה ומגדילה את עזרת הגברים על חשבון עזרת הנשים. ההפרדה זוחלת גם למגרש המסדרים, בו הוספה אופציה להתקנת מחיצות מודולריות, ואפילו לתור לבידוק הבטחוני בכניסה העיקרית משער האשפות.

גם התכנית הפסיכית החדשה לבנייה מחדש של מתחם הכותל המורחב משקפת את האידיאולוגיה השלטת העדכנית ביותר. החברה הישראלי עברה בעשורים האחרונים שתי טלטלות מרכזיות: "קץ שלטון האחוס"לים" של מפא"י ועליית הפריפריה החברתית, בעיקר מזרחים ומהגרים דוברי רוסית למקום מרכזי יותר, ו"ריבאונד" מההיפתחות המהירה לעולם בשנות התשעים, שהתפוצצה עם התרסקות הסכמי אוסלו ופריצת אינתיפאדת אל אקצה. היום, המיינסטרים של החברה הישראלית מנסה להתגבש מחדש סביב אתוס מכונן ולקבוע גבולות צרים ומחייבים יותר לשיח הפנימי בו.

האתוס החדש הוא בעצם טוויסט ישראלי לניאו-שמרנות אמריקאית. יש בו מרכיב דומה של קפיטליזם חזירי, אבל בלי המרכיבים הליברטיאניים של הקפיטליזם האמריקאי. הקפיטליזם המקומי הוא לא של שוק חפשי ואחריות אישית אלא קפיטליזם של העברת נכסי המדינה לכמה משפחות אוליגארכים. מזכיר קצת את הקפיטליזם הפוסט-סובייטי ולא במקרה. זהו קפיטליזם פוסט-מפא"יניקי, קפיטליזם של מדינה שמשתלב בקלות עם הגעגועים לישראל ההומוגנית והמגוייסת אותה מפא"י מייצגת. סינדרום געגועיי למפא"י משתלב עם לאומנות חדשה שמקורותיה בלאומנות הדתית-משיחית. למרות שנעשים נסיונות "לתרגם" אותה למונחים חילוניים, לא נעשה נסיון לחלן אותה.

וכך, הרשוית מתכוונות לבנות, למשל, חניון תת קרקעי ענק שייחצב בהוצאה כספית לא נורמאלית היישר בתוך סלע האם. גנרל אלנבי ירד מסוסו בשער יפו ונכנס אל העיר ברגל, כדי לכבד אותה, אבל האח"מים שלנו, כמו הקייזר הגרמני, צריכים לפרוץ כניסה חדשה לעיר העתיקה כדי שיוכלו להגיע ברכב ממש עד לכותל. מישהו צריך ללכת לקבר של לייבוביץ' ולספר לו שהכותל הוא כבר לא "דיסקוטק השכינה", אלא פאקינג "דרייב-אין השכינה". ודרייב-אין אינדיד, שכן אני מתערב אתכם שיהיה שם איזה סרט באנימציית מחשב זולה, או לחילופין, עם סטודנטים למשחק זולים שיפאר וירומם את הקיר. אולי אפילו יחייבו את המבקרים לצפות בו, כמו שעושים במצדה, לפני שיניחו להם לגשת לקיר עצמו.

הדרך לקיר תעבור במנהרה תת-קרקעית כדי שהמבקר ייחשף אליו בבת אחת ויקבל את כל ההלם מפארו המרשים בבת אחת ולא במנות קטנות. זה, אגב, רעיון שנגנב מהמוזיאון החדש ביד ושם. המוזיאון שם הוא מניפולציה פסיכולוגית אחת גדולה, מוצלחת ודורסנית (אין לי בעיה עם זה, אגב, אבל מה שמתאים ל"יד ושם" לא מתאים לכל מקום אחר). המדינה לא גילתה מנהיגות ולא ניצלה את ההזדמנות כדי לטפל בנושא הדרת הנשים מרחבת התפילה והאיסור על כל טקס דתי שאיננו אורתודוכסי. במקום זה, עשו פשרה מפא"יניקית לפיה המחיצה ברחבת התפילה תהייה ניידת ותוזז לפי הצורך. כך החרדים אפילו לא יצטרכו להתאמץ כדי להקטין את תחום המושב לנשים. המנהרה תקושט בממצאים הארכיאולוגיים המעטים ששרדו מהתקופה בה בית המקדש היה קיים ושעליהם, בטיפשוטה, מדינת ישראל מנסה לבסס את הלגיטימציה לקיומה, ואני לא אתפלא אם תונהג הפרדה גם שם. והרחבה תיסוג אחורה בזמן משלב המזבלה לשלב שבו, כמו בתקופת הורדוס, היה שם אותו השוק שבו ישו, עוד כשהיה סתם יהודי מורד ולא סיפור אגדה פגאני מהונדס מחדש, הפך את השולחנות של חלפני הכספים.

מנהלתי: נותרו ארבעה מקומות בסיור-דיון נוסף של "טירוף ירושלמי למתחילים" אותו אדריך ביום שישי הקרוב. נעשה סיבוב בין ירושלים הדמיונית לירושלים האמיתית. נדבר על האופן שבו דפוסים היסטוריים ממשיכים לחיות ולבעוט עד ימינו, נעשה המבורגרים מפרות קדושות לכל הדתות וננווט בין היסטוריה הזויה למציאות נוכחית הזויה לא פחות. 10 בבוקר, חמישים שקל לראש (יש על מה לדבר אם אתם מאותגרים כלכלית), מינימום 5 מקסימום 12 משתתפים, פרטים ואישור במייל: [email protected]