במחלקת החדשות הטובות, קראתי לפני כמה ימים שמספר הסטודנטים בפקולטות למדעי הרוח עלה. אלו חדשות טובות לא רק כי זאת אצבע בעין של הקואליציה הלא קדושה והמועתקת מהניאו-שמרנות האמריקאית של דתיים, לאומנים וקפיטליסטים, אלא מפני שמדעי הרוח דווקא, ואליהם אפשר להוסיף את מדעי החברה שכן ההפרדה ביניהם היא אנכרוניסטית ומלאכותית, הם צו השעה.
האוניברסיטה היא לא ארגון אלא מסורת, לא במובן של Tradition, אלא במובן של transmission. מאמץ משותף של צבירה ושימור של ידע, ועברתו מדור לדור תוך הרחבה, פיתוח וביקורת. החברה נהנית מקיומה של האוניברסיטה בכל מני דרכים, אבל היא לא נמצאת שם כדי לשמש מטרה קונקרטית. יש אפילו מקצועות שדי קשה למצוא בהם תועלת כלשהי. האוניברסיטה עוסקת בידע בשביל לעסוק בידע ולא כדי לספק מוצר או תוצר כזה או אחר. אבל למרות שלמסורת הזאת אין מטרה, יש לה בהחלט סיבה.
ידע זה דבר משחרר. ידע זה כוח, כוח מכתיב אחריות ומי שלוקח אחריות על השימוש שהוא עושה בכוחו הוא אדם חפשי. לא במקרה חברות סגורות מכל הסוגים מתעסקות באובססיביות בפיקוח על ידע שמסתובב. אבל כמו כל דבר נכון שנאמר שוב ושוב, זוהי קלישאה. הבעיה הנוכחית היא לא מחסור בידע אלא עודף ידע, או יותר נכון להגיד, עודף מידע. היום, יש כל כך הרבה מידע שמסתובב, בכל כך הרבה תחומים, שאנשים לא מצליחים להתמודד אתו.
בספרו "הגן האנוכי", ריצ'ארד דוקינס הציע תיאוריה לפיה מידע תרבותי לסוגיו עובד בדומה לגנטיקה, כשיחידת מידע תרבותי בסיסית נקראת "מם", בהקבלה ל"גן" שהוא יחידת מידע ביולוגי בסיסית. בדומה לגנים, אין הגדרה חד משמעית לממים, אבל מדובר ביחידה קטנה מספיק כדי להיות בסיסית ומובחנת, אבל גדולה מספיק כדי שתהיה לה משמעות כשלעצמה. בדומה לגנים, תפקיד המם הוא רק פועל יוצא של האורגניזם התרבותי שעושה בו שימוש, וההישרדות שלו תלויה ביכולת שלו להיות מועתק ומופץ.
הנה מם מוצלח: "מדינה יהודית ודמוקרטית". המם הוא לא משמעות הביטוי, כל אחד יכול לייחס לו כל מני משמעויות, אלא הביטוי עצמו. וזה ביטוי מוצלח ביותר. מאז נדחף לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ע"י חברי כנסת דתיים במטרה להגביל את הכבוד והחירות, הצליח תוך 18 שנים לא רק להיות בכל פה ובכל כותרות העיתונים, אלא גם להשתלב ב"אורגניזמים" רעיוניים תוקפניים שדואגים לסמן ממים מתחרים, "מדינת כל אזרחיה" למשל, כמטרה שאותה יש לחסל.
שוק המידע היום הוא "שוק של קונים". כלומר, היצע המידע גדול בהרבה לא רק מהביקוש, אלא גם מהיכולת של המוח שלנו להכיל אותו. ילד ממוצע היום נחשף תוך זמן קצר להרבה יותר מידע מאשר פרופסור מלפני חמישים שנה, נניח, שהעביר את זמנו בעישון מקטרת בספריה, נחשף אליו כל חייו. והמוח שלנו לא יודע ולא אכפת לו האם אוגרים בו את כתבי אוגוסטינוס או פורנוגרפיה וריאליטי.
אז היות שהמוח הוא בצד הקונים והמידע בשוק המוכרים, המידע נהיה זול. היות שכל פריט מידע מתחרה עם אלפי פריטי מידע אחרים על אותה נישה במוח, לא משתלם להשקיע באיכותו. במה כן משתלם להשקיע? ביכולת להפיץ אותו – בקלות העיבוד וההעתקה שלו, ובמוטיבציה להעתיק אותו. במילים אחרות: בשוק המידע הקניבאלי של היום, הדברים ש"מצליחים" לבלוט החוצה מתוך רעש הרקע הם רעיונות פשטניים שמשתלבים בקלות עם מבנים רעיוניים קיימים ומפעילים אותנו רגשית. בהקשר של מידע פוליטי ישראלי, למשל, מדובר ברעיונות נוסח "אם תרצו", סיסמאות פשטניות שמתיישבות יפה על הזבל שהנחילו לנו בבית הספר היסודי, ומנגנות על הפחדים הקמאיים שהיהודים דואגים להנציח מדור לדור.
הקניבליזם האינפורמטיבי הזה לא פסח גם על האקדמיה ונגזרותיה החינוכיות. כמוסד שהורגל, מאז שהוקם בימי הביניים הדלים במידע, להפוך את בוגריו למחסני מידע מהלכים, האקדמיה גילתה שאין לה את היכולת להעניק לבוגריה סקירה סבירה של כל המידע שהצטבר בה ולכן עברה לאסטרטגיה של התמחות צרה יותר ויותר, דבר שיצר כאן דור של אידיוטים מלומדים. כאלה יש מהסוג המקצועני – מומחים בתחום עיסוק שלא מבינים את העולם שהם חיים בו בשיט, או מהסוג האינטלקטואלי – מומחים שהתחפרו בתחום האקדמי שלהם עד שהעולם הפסיק להבין אותם.
ודווקא בסביבת המידע הזאת, שווה להחזיר את המקצועות שכל עיסוקם הוא בהתמודדות עם מידע – מדעי הרוח, למקומם המכובד הראוי. היסטוריה מלמדת אותך לצוד מידע, לעשות לו בקרת איכות, להצליב אותו ולשלב אותו עם פריטי מידע אחרים לסיפור קוהרנטי ורלוונטי. ספרות מלמדת אותך לקרוא ולהבין מידע ברמה מעמיקה, לימודים קלאסיים חושפים אותך למודלים רעיוניים מהעבר כדי שלא תצטרך להמציא את הגלגל מחדש, אמנות מלמדת אותך שפות שאינן מילוליות והרטוריקה, מקצוע שפעם היה מרכזי מאוד וחסרונו היום מורגש במיוחד, מלמדת אותך להוציא את מה שהצלחת לעשות עם כל המידע הזה מהראש שלך כדי שיועיל גם למישהו אחר. את הכוח הזה, לברא חלקות ולגדל דברים בג'ונגל המידע, מדעי החברה יכולים להביא לידי ביטוי ע"י הפנייתו לעיסוק במה שמתרחש במציאות בה אתה חי.
אם זה היה תלוי בי, לא היה שום תואר ראשון באף אחד מהמקצועות הנ"ל. כל מי שאיננו מדען "קשה" (וגם אותם הייתי מכריח לקחת מבואות) היה צריך לעשות תואר ראשון כללי במדעי הרוח והחברה. ההתמקצעות, בתקשורת, עריכת דין, מקצועות הליבה עצמם וכל דבר אחר, רק בתואר השני וצפונה.
בסמסטר הקודם חזרתי לאוניברסיטה אחרי היעדרות ארוכה כדי לסגור תואר ראשון. צריך לציין שאני סטודנט בזיוני לגמרי אפילו במונחים של מדעי הרוח, אם הייתי טורח להיבחן על הקורסים שישבתי בהם ומקפיד להכניס הערות שוליים והפניות לעבודות הספקולטיביות הדי מוזרות שכן כתבתי, כבר הייתי פרופסור אמריטוס. אבל מסתבר שהאוניברסיטה, זו הירושלמית לפחות, התחילה לעשות כמה צעדים בכיוון הנכון בזמן היעדרי עם קורסים רוחביים לסטודנטים מדיסציפלינות שונות בתכנית "אבני פינה" והכנסת הקורס "מבוא להיסטוריה עולמית" כקורס חובה לא רק להיסטוריונים ובטח עוד כמה דברים שאני לא יודע עליהם עקב זרקנות כללית.
אז מי מכם שהלך ללמוד משהו מהדברים הנ"ל, תרגישו חופשי לשלוח את הפוסט הזה לדודה שחופרת לכם עם ה"מה תעשו עם זה אחר כך" כי יש סיכוי לא רע שהתחום עומד לפני רסטורציה, ותמצאו מישהו עשיר להתחתן אתו.
אני איכשהו בספק לגבי זה שאני אמצא מה לעשות עם התואר שלי, אבל היי, אם אתה צודק יש לי רק להרוויח.
פוסט מוצלח, אני חושב שאתה קצת מגזים ברמה שבה באמת מלמדים אותך לנתח מידע, ובשימוש שהסטודנט מהשורה עושה עם מה שהוא לומד. היחידים שראיתי שבאמת מוכנים לפתוח ראש ולדבר על כמעט כל דבר לעומק, ולא רק על דברים שנוגעים ישירות לתחום שלהם, זה החבר'ה שלומדים פילוסופיה… ואלה אנשים שאף אחד לא באמת רוצה לדבר איתם כי הם פשוט מתישים.
אבל כן, סבבה, סטודנט להיסטוריה ידע לדבר איתך על משהו חוץ מהשואה, אנשים שלומדים חינוך מיוחד יותר רגישים ומבינים את הצרכים של אנשים עם מוגבלויות ופסיכולוגים לומדים לקבל את זה שיש אנשים שהם חולים בנפש שלהם, ושכולם צריכים קצת תשומת לב אוהבת. הנקודה שלי היא שמעבר למה שנמצא ישר מתחת לאף שלך, אתה לא באמת רואה או רוצה לראות. אולי בגלל זה אתה מציע להכריח אנשים ללמוד קצת מהכל, אבל על בניה מחדש של מערכת החינוך אפשר לעשות בלוג שלם בפני עצמו. אני חושב שהגישה השולטת באקדמיה, גם של מדעי הרוח, היא עדיין יותר מדי מכוונת מטרה וצרת אופקים.
וקח בחשבון שאם אנחנו באמת מייבאים את כל החרא השמרני מארצות הברית, אז בקרוב יהיו לנו מוסדות או חסות ללימודי רוח ומשפטים של "צעירים שמרנים מבטיחים" כמו שבארצות הברית יש לך מכללות מיוחדות לדת ומשפטים שהם מסלול הזנקה לעסקנות פוליטית בשם האידאולוגיות האלה. למרות שיוסי כתב הבלוג שלו פוסט שמדבר על זה שהדתיים-לאומיים מתרחקים מהאקדמיה והלימודים בהשוואה לאיפה שהם היו פעם, אני חושב שהצעד הבא אחרי זה, זה להבין שזה לא עובד, לעשות טיפה חושבים ולבצע שינוי נוסף של הטקטיקה כדי להקים בתי ספר שיתנו חותמת אקדמית למחזיקים ומתווכחים בשם הרעיונות המשיחיים והלאומניים. אני עוד יכול לראות את זה קורה.
האקדמיה היא ספינה גדולה שמסתובבת לאט. מדעי הרוח שם לא ממלאים את הפונקציה עליה כתבתי ולא מוכוונים לשם, אבל יש להם את הפוטנציאל הזה. ועם כל הכבוד, למי שלמד אותם תהיה לרוב יותר יכולת לטפל במידע ממי שלא, לפחות ממה שאני רואה.
זה אחד מהחסרונות בזה שהמדינה כל כך קטנה, זה עושה אותה נוחה יותר להשתלטות, וזה כולל את השיח הציבורי. אני מבין למה אתה מתכוון בקשר לתפיסת קווי המידע של הסלוגנים ועיצוב השיח הציבורי, אני חושב שזה נעשה גם בארצות הברית ובכל מקום. יכול להיות שאני טועה בעניין ההשכלה האקדמית-דתית, אולי אנחנו באמת קטנים מדי בשביל הדברים האלה. אבל אני מנחש שמשהו כזה עוד יקרה, שילוב של האקדמיה עם הזרם החדש-ישן הזה של דתיים לאומיים.
האמתי שכל הועדות והארגונים האלה שמבקרים את הנעשה באקדמיה הסמולנית הם כבר מראה לזה שהם מודעים לזה שצריך לשלוט או לפחות להתחרות גם במישור האקדמי.
Pingback: Tweets that mention הקאמבק של מדעי הרוח. | תניח את המספריים ובוא נדבר על זה -- Topsy.com
פעם התפרסמה מודעת דרושים 'דרוש פילוסוף' . ככל הנראה זה היה בשביל חיבור שאלות לוגיות לפסיכומטרי או משהו כזה אבל ידידה שלי מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית סיפרה לי שהם הגדילו את המודעה ותלו אותה במקום של כבוד בלוח המודעות כדי להפריך אחת ולתמיד את המיתוס שאין מה לעשות עם תואר בפילוסופיה.
גם עם תואר ראשון במתמטיקה או פיזיקה אין מה לעשות (אלא אם כן למדת במקביל גם מדעי המחשב). אני משוחד בתור מישהו שלמד מתמטיקה אבל לדעתי זו הדיסציפלינה האקדמית הפתוחה ביותר. רק במתמטיקה יכול מישהו בן 19 כמו גלואה או בן 34 כמו גדל ליצור תיאוריות שקוראות תיגר וממוטטות את כל הידע שקדם להם (בתחומם). עם כל הכבוד למדעי הרוח, שם הרבה יותר חשוב איך קוראים לך ואיפה למדת מאשר הערך של העבודה שלך. אין סיכוי שהיסטוריון בן 20 יוכל לחולל מהפיכה. אני ממש לא תומך ב"אם תרצו" אבל הסיבה שהם יכולים להשתלח בחוגים של מדעי הרוח ומדעי החברה היא שמדעים אילו מעצם טיבם מועדים לשרלטנים. אני תמיד חשבתי משהו הפוך ממך, שכל מי שגומר תואר ראשון בתחום כלשהו יחוייב ללמוד כמה קורסים במתמטיקה עיונית (לא הזבל המשעמם וה"שימושי" שמלמדים בביה"ס). זו הדרך הטובה ביותר לגרום לאנשים להיות פתוחים גם לרעיונות שבמבט ראשון נראים מופרעים לגמרי. וכמובן, ללמד אותם לבסס את הרעיונות שלהם על עובדות והיגיון ולא על אופנות. אולי נתפשר על קריאת חובה של ספר שנכתב ע"י מתמטיקאי, "אליס בארץ הפלאות"…
אין לי מושג ירוק במתמטיקה אז אני לא יודע מה זה נותן ומה לא. אבל הגישה שלך, כמו שאני מבין אותה, למצוא חוקים קשיחים, אוניברסליים ועובדתיים ששולטים בהיסטוריה או בחברה ניסו יותר מפעם אחת והיא די התבררה כקישקוש בלבוש. מדעי הרוח אכן מודעים לבולשיט, אבל להבדיל ממה שנוטים לחשוב, את הבולשיט שלך אתה בהחלט צריך לבסס טוב טוב.
זה לחלוטין לא מה שהתכוונתי אליו. להיפך, במתמטיקה אתה צריך להיות פתוח גם לרעיונות שנראים דביליים ולא נכונים לחלוטין. כל רעיון, גם אם הוא נוגד לחלוטין כל אינטואיציה, כשר אם אתה יכול לבסס אותו. לא מדובר כאן על "עובדות", זה לא פיזיקה. מדובר ברעיונות אבסטרקטיים שלעתים נראה שאין להם שום קשר לעולם האמיתי ולעולם לא ימצא להם שום שימוש מעשי.
ובדבר הביסוס של מדעי הרוח, אני לא מומחה בתחום אבל יצא לי לשמוע כמה תיאוריות שדי ברור שהביסוס היחיד להם הוא אופנות פוסט מודרניסטיות או אנטי קולוניאליזם עיוור. מעצם טיבם מדעים אילו הם הרבה יותר דוגמטיים.
זה רק אני, או שאתה מבקר תחומים של חוסר ביסוס בהם מתוקף "שמעתי ש…"?
למעשה גיל ב' צודק. יש במדעי הרוח תיאוריות שמשקפות השקפת עולם יותר ממשהו אחר. אחת הסיבות היא שבמדעי הרוח לא תמיד ברור מהי הוכחה.
זה שפירסום משקף, מבסס, תומך או מבטא השקפת עולם זאת בכלל לא בעיה.
אם הביסוס שלו הוא השקפת עולם, מאידך, זה פשוט פרסום מדעי גרוע. וזה שפרסום משקף השקפת עולם עוד לא אומר שאין לו ביסוס.
בעצם, כל פרסום בתחומים הנ"ל משקף השקפת עולם, אבל שמים לב לזה רק אם מדובר בהשקפת עולם של מישהו אחר.
לא דיברתי על פרסום, אלא על תיאוריות, גדולות ומרכזיות.
עם זה בכלל אין בעיה.
למה?
למה שתהיה בעיה?
מכיון שהן תיאוריות בנויות על השקפת עולם ולא על הוכחה, והן מכתיבות את האופן בו מפרשים את הנתונים שאוספים מהשטח.
אבל תיאוריה והוכחה הם דברים שונים לגמרי. האם את מכירה תיאוריה שלא כרוכה בהשקפת עולם?
ודאי, בכל המדעים המדויקים ומדעי הטבע, ואפילו חלק מהמקרים במדעי הרוח והחברה. שנית, נדמה לי שאתה כותב תאוריה וחושב על השערה.
גלואה ואפילו גדל לא מוטטו את כל הידע שהיה קודם? "הציגו תוצאות מפתיעות, שנגדו את ההשערות שהיו לפניהם" נשמע לי נכון יותר; במתמטיקה, בניגוד למדעי הטבע, אין "מהפכות" מהסוג הזה, שאומרות ש"כל מה שחשבנו שידענו לא נכון".
לא מדובר במציאת שגיאה באיזה הוכחה אלא בפתיחת הענף לדרכי חשיבה חדשות שיכולות להיות בסתירה מוחלטת למה שהיה מקובל עד אז.
גדל ניפץ לחלוטין את האשליה בדבר מתטיקה "סגורה" שגדולי הענף כמו הילברט האמינו בה. הוא לא מצא טעות באיזה חישוב אלא שינה לחלוטין את הדרך התיאורטית שבה חושבים על מערכות לוגיות. אני לא יכול לחשוב על הרבה ענפים אקדמיים אחרים שבהם מישהו די אלמוני בן 34 יכול לכתוב מאמר בן 30 עמודים ולנפץ לחלוטין "אמיתות" מבוססות שכל הגדולים האמינו בהם.
גלואה שינה לחלוטין את האלגברה בצורה כה מהפכנית שעברו כמה עשרות שנים עד שהתחילו להבין את הרעיונות שלו.
אני חושב שאתה קצת מאחורה בפוסט הזה.
קודם כל, דרך הרבה יותר טובה ממדעי הרוח כדי להתמודד עם עומס המידע בימינו היא ללמוד תלמוד.
סליחה, התכוונתי לכתוב תלמוד, וממילא בתהליך הכתיבה יש לימוד.
עומס המידע היום הוא הרבה יותר מסתם נפוץ, יותר ויותר בעיות שאנחנו מתמודדים איתן הופכות לבעיות מורכבות, להלן בעיות שלא ניתן להבין דרך הראש אלא רק דרך הבטן. רק כשהמוח נכנס למצב "חישוב מקבילי" כמו שצריך.
גם מדעי הרוח עדיין שואפים לנתח את הכל דרך קו המחשבה הלינארי הרגיל.
מה שיכול עדיין להביא תועלת זה אולי האמנות, עם יותר דגש על הטכניקה ופחות על ביקורת האמנות.
התחום שמעניין אותי ללמוד הוא דווקא מחשבים, או פיסיקה, פיסיקה אמורה להתעסק בהכנסת סדר לכאוס של תופעות, ומחשבים גורמים לך להסתכל על העולם באלגוריתמים.
אבל כאן אנחנו מגיעים לעובדה שמבחינת מידע, האוניברסיטה כמוסד היא חסרת ערך. הקורסים של ייל וMIT פתוחים לכולם בחינם באינטרנט, מחקר עצמאי, מידע של מקצועני, ידע איזוטרי, הכל עף באינטרנט, בעקרון אם אני אצליח להתחמק מהלחץ של ההורים לעשות פסיכומטרי ולהירשם לתואר, אני יכול לפתוח קבוצה של כמה אנשים, שיפגשו כל יום בדירה וילמדו מה שבא להם ברמה הכי גבוהה שאפשרית.
כמו שכתבתי, מידע זמין כמו זבל. היכולת לעשות משהו עם המידע כבר לא כ"כ זמינה ורחוקה מלהיות מובנת מאליה. אם אני מבין, אתה גם בעד שימוש באינטואיציה. אז קבל עצה ממישהו שאוהב להשתמש באינטואיציה: להישאר רק ברמת האינטואיציה זה פשוט לא מספיק טוב. לא ברור גם מהו "הקו הליניארי הרגיל" ולמה החלטת שככה שואפים לנתח הכל במדעי הרוח.
הקו הלינארי הרגיל הוא לוגיקה, בניית טיעונים על טיעונים עם התחלה אמצע וסוף.
אני אמנם לא קורא מאמרים, אבל אני מנחש שאין בהם קפיצות אסוציאטיביות כמו בתלמוד, או זינוקים למסקנות על סמך דמיון בצליל של שתי מלים. אני מנחש שאין מאמרים שכתובים בחרוזים או עם מקצב ועוד דברים בסגנון.
אני מסכים שלהסתמך רק על האינטואיציה זה לא מספיק, אבל אני חושב שהיום את רוב העבודה צריך לעשות באינטואיציה ,ואת הפיניש בלוגיקה.
למה אתה מתכוון כשאתה אומר שהיכולת לעשות משהו עם המידע לא זמינה?
וסתם בקשר לזה שאנחנו נחשפים להמון מידע, גשש בדואי נחשף ליותר מידע כי כשהוא מסתכל על צמחים סלעים ותואי קרקע הוא צריך להתמודד עם עולם שלם של משמעויות כשכל מה שאנחנו רואים זה תמונה.
המידע רק הפך למידע מעובד ונטול הקשר.
יש לנו מידע באותו סדר גודל כמו בסוואנה באפריקה רק שכיום מדובר בסלט של דברים לא קשורים ואנחנו חיים במין ממלכת חלומות ואיזור דמדומים מלא בשטויות.
"קפיצות אסוציאטיביות כמו בתלמוד, או זינוקים למסקנות על סמך דמיון בצליל של שתי מלים […] מאמרים שכתובים בחרוזים או עם מקצב ועוד דברים בסגנון." – זה הרעיון שלך לצורת חשיבה *מוצלחת*?
אוי ויי זמיר…
כן, זה הרעיון שלי לצורת חשיבה מוצלחת.
מה קרה, פגעתי לך באקסיומה?
אתה יכול לזנק למסקנות על סמך מה שבא לך. אין במה שכתבת שום דבר חדשני או מיוחד. אבל תצטרך לבסס את זה. כלומר, אם אתה מגיע למסקנה שמשהו הוא כך ולא אחרת כי זה מרגיש לך נכון ומישהו אמור להשתכנע שאתה צודק כי כתבת את המאמר בחרוזים, כנראה שהמקום שלך זה ספרות ולא מדע.
אני דווקא חושבת שלמה שאתה מתאר בהחלט יש מקום ושהוא מתקיים במחקר, אם כי לא תראה את זה במאמרים, כי זה בא בשלב אחר – שלב בניית ההשערה. לפי התחום, לפעמים אתה רואה משהוא וזה מזכיר לך משהו אחר, ואז אתה יכול לחשוב על זה ולהגיע למסקנה שאולי הדמיון לא מקרי, ואז אתה הולך לחקור את זה – הפעם כבר בצורה מאוד מסודרת – ורואה אם זה מוכיח את עצמו או לא. לאינטואיציה יש הרבה מקום במדעים שונים, כולל מתמטיקה למשל.
סיבה אחרת שבגללה חשוב להכיר מסלולי חשיבה כאלה היא שבתחומים שונים של מדעי הרוח אתה חוקר אנשים או תחומים שנבנו בצורה אסוציאטיבית, ואז אתה צריך להיות מודע לזה כשאתה מפענח את זה.
עוז,
אם המידע כל כך זמין לך באינטרנט, למה שלא תלך ותקרא קצת? תגלה לא מעט מאמרים שמשתמשים במשחקי מילים (לקאן, דרידה, פרויד) ואפילו כאלו שכתובים בחרוזים (אני זוכרת מאמר כזה של בחור אמריקאי ששכחתי את שמו).
אפילו בתלמוד חכמינו היקרים לא סתם ניחשו מה שנוח היה להם לחשוב, אלא היו צריכים להביא אסמכתא או נימוק.
בקיצור, אתה ההוכחה הטובה ביותר למה ששלום כותב – שזמינות של מידע והיכולת להשתמש בו הם שני דברים שונים.
אני רק ניטפוק: דת לאום וכסף הסתדרו יופי ביחד עוד הרבה לפני שגילו את אמריקה
כן, אבל כסף וקפיטליזם זה לא אותו דבר.
אני עושה תואר בפילוסופיה. האם זה אומר שאני צריך לטפוח לעצמי על השכם?
כן. אבל קודם תגדיר מי זה "עצמי".
אכן משעשע אבל אני אנסה לענות לך ברצינות, 'עצמי' הוא מי שבסיום התואר ישאל אותך
"אתה רוצה רוטב בלסמי עם זה?"
לול, זו הגרסה החדשה והצפונבונית ל:
"would you like some fries with that?"
פנטסטי
כמובן שצ"ל רוטב בָּלֵסַמִי
לא יודע, אני מסיים השנה תואר בפילוסופיה, ורוב חבריי לתואר עובדים בעבודות מכובדות למדי שאינן כוללות רוטב בלסמי בכלל.
רציני? דווקא הרושם שלי היה שמדעי הרוח הם במשבר מבחינת אחוז הנרשמים.
ראה למשל את הנתונים כאן:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3965480,00.html
מזמן במשבר. אבל השנה הייתה עליה קלה.
אני חושב שהרבה חוגים במדעי הרוח במשבר ולא נראה שעלייה קלה מסמלת "קאמבק" והיפוך המגמה השלילית.
אה, גישת ה"מה שיש היום יימשך לנצח" הישנה והטובה.
אתה לא לוקח בחשבון דבר מסויים: חלק עצום מהאנשים שמאכלסים את האוניברסיטאות, אלה לא בדיוק אנשים שהתשוקה לידע ביחסים בינלאומיים או סוציולוגיה בוערת בעצמותיהם, אלא סתם ילדים שמשעמם להם מספיק, ויש להם כסף מספיק, והם לא בקטע של לנסוע לאנשהו אחרי הצבא. לומדים כמה שנים, חיים בינתיים קצת על חשבון ההורים ואז מחליטים מה לעשות בחיים. דרך למשוך עוד קצת את הנעורים ושאפשר יהיה לכתוב "אקדמאי" בפרופיל באתרי השידוכים.
זו גם הסיבה, לא נעים להגיד, שיש כ"כ הרבה נשים בלימודי תואר ראשון (נדמה לי ששם הן רוב) והאחוזים צונחים דרמטית כשמדובר על תארים מתקדמים יותר.
(הכותב איננו אקדמאי)
איך הגעת לזה שזו הסיבה שיש פחות נשים בתארים מתקדמים? כי אני יכול לחשוב על כמה סיבות יותר מוצקות.
אל תטרח לחפש. נשים הן רוב בכל התארים.
חוץ מבתואר במתמטיקה, לצערי
בכל התארים=בתואר הראשון, השני והשלישי
לא בכל הדיסציפלינות. רק באלו שאני נמצא בהן
יש הרבה קשר, דמיון והשפעות הדדיות בין מדעי הרוח ומדעי החברה, אבל דווקא בפוסט הזה לא נכון לכרוך אותם יחד.
ההבדל המהותי בין מדעי הרוח למדעי החברה, הוא שמדעי החברה (כמו מדעי הטבע) עוסקים בניתוח תופעות בעולם החיצוני, בעוד שמדעי הרוח עוסקים, אם תרצה, בניתוח של מידע – והמידע, לצורך העניין, יכול להיות מבנה של שפה, ספר, יצירת אומנות או קודקס חוקים דתי.
אז היסטוריה זה מדעי רוח או חברה?
זה מדעי החברה שטעו בדרך והגיעו למדעי הרוח.
גם ארכיאולוגיה.
ובלשנות זה מדע רוח שטעה בדרך והגיע למדעי הטבע. למה להגן בכוח על החלוקה הגרמנית מהמאה ה-19 הזאת?
(הפוך)
לא לגמרי. הסווג הוא לא רק לפי נושא, אלא גם לפי שיטות. מדעי החברה עובדים במידה רבה עם מחקר שטח. מדעי הרוח עם חומרים כתובים.
אגב, במקומות שונים ארכיאולוגיה נכנסת תחת כותרת "אונמנויות", כנראה בגלל העניין של ניתוח איקונוגרפיה.
זה כבר מזמן לא כל כך חד. כולם גונבים שיטות עבודה מכולם בלי חשבון, כולל ממדעי הטבע.
במקרה זה השאלה היא מהיכן אתה אוסף את הנתונים, ולא איך אתה מעבד אותם.
אבל איך מפרידים?
אחת העבודות שכתבתי בזמנו, למשל, עסקה במשמעות שלוחמים בימי הביניים ייחסו לחרבות שלהם. מקורות היסטוריים קלאסיים לא ממש עונים לשאלה הזאת. אז פניתי גם לחומרים ארכיאולוגיים, פולקלור, ועבודות שיחזור של לחימה עתיקה שעושים אנשים מחוץ לאקדמיה, וגם ושאבתי מהידע שלי בלחימה מעשית כדי לעשות סדר.
את הנתונים שואבים בהתאם למה שנראה לך שיכול לענות על שאלת המחקר, וכנ"ל התיאוריות בהן את משתמשת.
לא מפרידים כמובן ומחקרים מסוג זה הם יותר ויותר מולטידיסציפלינרים. היסטוריה ("מדעי הרוח"), ארכיאולוגיה (בהרבה מקרים מסווגת תחת "אומנויות" כנראה בגלל האיקונוגרפיה) ובמקרה זה אתנוגרפיה (מדעי החברה) כמובן הולכות ביחד המון פעמים. (מה שלא יכולת לעשות במחקר שלך זה משאל דעת קהל, למשל, או מחקר אוכלוסייתי כמותי אחר, שזה מה שעושים במדעי החברה באופן כללי – סוציולוגיה וכו').
חוץ מזה יש הרבה נושאים שעליהם עובדים גם אנטרופולוגים וגם היסטוריונים, אבל בגישות מאוד שונות.
נכון. למעט זה שהיסטוריונים משתמשים באנתרופלוגיה ולהיפך כדבר שבשגרה. אמנם אי אפשר לעשות עבודת שטח ברומא העתיקה, אבל אפשר להשתמש במודלים שלקוחים מהמחקר האנתרופולוגי ואפשר להשתמש בשאלונים ועבודת שטח וכו' כשחוקרים היסטוריה עכשווית. הקו בין הסטוריה וסוציולוגיה בכלל מטושטש מאוד. האם "מהגרים, מתיישבים, ילידים" של קימרלינג, למשל, הוא מחקר סוציולוגי או היסטורי? גם וגם אני מניח.
רק בשביל להבהיר: כמו שכתבתי, העיקר באוניברסיטה זה שיטות מחקר ולא הנושא. אחד ילמד הסטוריה וילמדו אותו לקרוא טקסטים, אחר ילמד ארכיאולוגיה וילמדו אותו לחפור, ובסוף שניהם יחקרו שימוש בחרבות, אבל בשיטות שונות. אתה בתור הסטוריון ידעת לקורא טקסטים וידעת גם שאתה צריך להשתמש (מילת המפתח) בתוצאות (מילת מפתח שניה) של ארכיאולוגים, אבל אתה לא יודע לחפור בעצמך.
זאת נקודה טובה וחשובה, שמצדיקה חלוקה דיסציפלינארית לפחות בשלב ההתמקצעות וזאת אכן שאלה. האם העיקר זה שיטות המחקר, או שמא מה עושים אתן?
טקסטים קוראים לא רק היסטוריונים אלא גם פילולוגים, אנשי ספרות ופילוסופים, אבל לא לאותה המטרה. ואלה יכולים להיות גם אותם הטקסטים.
באותה המידה, הסטוריון יכול להשתמש בכלים של כלכלנים כדי לבדוק את הסחר בימי הביניים, וזה עוד לא עושה אותו כלכלן.
בקיצור, התמחות זה חשוב, אבל בתור מצע לעבודה משותפת.
מסכימה.
לגבי פילולוגים והיסטוריונים שקוראים טקסטים – זה מה שאמרתי: מדעי הרוח הם באופן כללי "קוראי טקסטים" ומדעי חברה הם באופן כללי "חוקרי חברה" ז"א עובדי שטח. לגבי הקשר בין הסטוריונים ואנטרופולוגים – ראשית, יש ביניהם מחלוקות לוהטות. שנית, בדיוק כמו שכתבתי בדוגמה הקודמת – אתה כהסטוריון משתמש בנתונים מעובדים ומנותחים – ולא נתונים גולמיים – של אנתרופולוג, ואגב המסקנות שהסטוריון יכול להסיק מנתונים אנתרופולוגיים הן תמיד בערבון מוגבל ("הכל זורם").
ולמה שיטות מחקר הן העיקר? הרבה סיבות, אחת מהן היא שכל שיטה כזו לוקח שנים ללמוד בשביל באמת להיות בה טוב.
אכן, בשביל זה צריך התמחויות. אבל זה שלוקח הרבה זמן להתמחות בעבודת הנמלים של השגת מידע גולמי עוד לא אומר שזה העיקר, אלא רק שצריך שיהיה מי שיעשה את זה.
נראה לי שהחשיבות של מיומנויות הליבה הדיסציפלינריות עולה ככל שהחוקר עוסק בכריית מידע, וחשיבות המולטי-דיסציפלינאריות (על חשבונן) עולה ככל שמדובר בעיבוד מידע. אני חושב שלרוב, אלו לא אותם אנשים. קשה מאוד לכסות תחום גם אנכית וגם אופקית.
לא, כל דיסציפלינה לא רק כורה מידע, אלא מעבדת אותו (ואיש לא יכול לעשות את זה במקומה כי העיבוד תלוי בשיטת האיסוף). אחרי זה יש שלב נוסף, שהוא שלב אינטגרציה. כאן השילוב.
אם אתה רוצה דוגמה של ארגון אינטרדיסציפלינרי – המכון למדעי המח בגבעת רם. אתה יכול לעשות בו דוקטורט אם אתה בא מתחומים של מתמטיקה, סטטיסטיקה, מדעי המחשב, ניורוביולוגיה, פסיכולוגיה ועוד. זה ארגון אדמיניסטרטיבי על פי נושא ולא על פי שיטה.
לא, אני מתכוון שבכל דיסציפלינה יש כרייה של מידע ועיבוד שלו בכל מני רמות. ככל שהמידע עמוק ביותר בשלב העיבוד, הוא מתרחק מההארדקור של הדיסציפלינה ומתקרב לאחרות. אנשים שונים, באותה הדיסציפלינה, נוטים להתמקד בשלבים שונים בתהליך. אבל כמובן שזה רק הנראטיב שלי וכל היקום זה טוקבק שמטקבק את עצמו:)
אני גם לא יודעת מאיפה הנתונים ששמעת. אני לומדת באוניברסיטה העברית, איפה שברוח כבר הרבה שנים מרבית היושבים בקורסים הם פנסיונרים (שבאים לקורסים כ"מאזינים חופשיים" עם איזו הנחה). רק השנה נסגרו 3 קורסים בהיסטוריה יומיים לפני תחילת השנה כי לא היו מספיק אנשים.
כנ"ל. ראיתי סטטיסטיקה שהצביעה על עלייה של כמה אחוזים השנה אחרי כך וכך שנים של ירידה. בטוחה שלא היו דברים מעולם?
הרעיון המדובר, שבו כולנו נלמד קודם כל תואר ראשון כללי במדעי הרוח הוא יפה. אבל עד כמה הוא יכול באמת לצאת מגבולות התיאוריה ועדיין להיות יפה?
ראשית, יש לנו את הצבא. ז"א שאתה מתחיל את החיים האקדמאים שלך במקרה הטוב בגיל 22. במקרה שהתחשק לך לנקות את הראש 23. במקרה שאין לך יותר מדיי כסף לעצמך… 25, 26. בזמן שבארצות הברית אתה יכול להיות רופא בגיל 24 מה אתה באמת יכול להספיק כאן עד גיל 24 אלא אם כן לא עשית צבא? מעטים האנשים שיש להם את הרצון אחרי הכל להתחיל לעשות תואר נוסף שלא מהווה צעד משמעותי במסלול הדוגמטי של לימודים-עבודה-משפחה. ועד כמה שאני הייתי רוצה, מאוד, להעשיר את הדעת שלי בכמה קורסים בהיסטוריה, פילוסופיה וכו', I simply can't be bothered. יש לי דברים יותר חשובים שאני צריכה לדאוג להם.
שנית, אני לא יודעת עד כמה הרעיון הזה באמת תורם. כאן אני כבר ממש לא בטוחה בפסאודו-עובדות שלי, אז אשמח לתיקונים או הבהרות. אבל למיטב ידיעתי בארה"ב קיים הקולג', שאליו אתה הולך אחרי בית ספר, כדי ללמוד קצת מכאן וקצת משם, לפני שאתה מחליט מה לעשות הלאה. האם הוא באמת גורם לצעירים האמריקאים להיות נאורים יותר? טובים יותר בהתמודדות עם מידע, אנשי העולם והרוח?
ז"א שעקרונית אני מסכימה, והלוואי והיינו חיים בעולם טוב יותר, בו יש לכולנו את הזמן, הכסף והכוונות הטובות.
איזה קטע, חשבתי שאני הסטודנט הכי ביזיוני לתואר ראשון בעברית.
"היסטוריה עולמית", ד"א, הוא אחד הקורסים המרתקים (בעצם, בין המרתקים הבודדים) שלמדתי בעברית. הייתה לי מרצה מדהימה בשם סתיו, שלקחה את הקורס הזה ברצינות אבל את עצמה קצת פחות – וככה אני אוהב את המרצים שלי.
היי. אני חולקת על נקודה אחת : העניין המרכזי באוניברסיטאות הוא לא מידע וזה לא מה שהן אמורות ללמד. מה שאמורים ללמוד שם זה איך ללמוד, איך לפתור בעיות חדשות שאף אחד לא לימד אותך איך לפתור, איך ליצור שיטות מחקר חדשות, ז"א איך להשיג מידע חדש. בגלל זה אוניברסיטאות שבהן אין מחקר הן לא אוניברסיטאות אלא בתי ספר גבוהים. התפיסה הזאת בולטת במיוחד בכל מיני מוסדות אירופאים, נדמה לי שבמיוחד בצרפת, שם אדם שקיבל קביעות כחוקר בתחום מסוים יכול לאחר זמן מה להחליף תחום ולחקור משהו שונה לחלוטין, כולל מעבר ממדעי הטבע למדעי הרוח.
לא הבנתי איפה קראת אצלי את העמדה שאת מתנגדת לה.
אם שנינו אומרים את אותו הדבר זה מצוין.
למיטב הבנתי (מבת זוגי) – מבוא להיסטוריה עולמית הוא קורס שטחי במיוחד, שגורם לסטודנטים להיסטוריה לחפש איפה המצלמה בכיתה הזאת, שבה עוברים בשטחיות ובחפיפניקיות על אלפי שנות היסטוריה.
תלוי מי מלמד.