הרבנים, כך מספר לנו הרב אליקים לבנון, "יכולים לפרוץ את גבולות הדמוקרטיה" שכן להבדיל מהדמוקרטיה שעיסוקה בפשרות וריאל-פוליטיק, "הרבנים מחויבים לתורה, שהיא אמת מוחלטת". צריך להגיד משהו על אותה "אמת מוחלטת": בהמשך דבריו, מספר לבנון על חילוקי דעות שלו עם רב אחר. היהדות יכולה להכיל ריבוי אמיתות, החל מ"שבעים פנים לתורה" ועד ל"אלו ואלו דברים אלוהים חיים". גם לבנון לא כופר בכך, כל זמן שהאמיתות הן "דעת תורה". כלומר, מסופקות ע"י רבנים. זה לא שהרב לבנון אומר את האמת, אלא שהדבר אותו לבנון אומר, יגיד מה שיגיד, הוא האמת, משום שלבנון אומר אותו.
מדובר בויכוח שחוצה את המגזר הדתי-לאומני לשניים. האם הרבנים בסך הכול מביעים עמדה כמו כל אזרח אחר, ומי שרוצה לקחת את דבריהם ברצינות מיוחדת מוזמן לעשות זאת, בדומה למי שמקשיב יותר לאנשי אקדמיה או סלבריטאים? או שמא, דעתם היא "דעת תורה" שגוברת על דעה של כל אחד אחר, כולל כלל הציבור שהדמוקרטיה "מעוותת את המציאות" שלו.
לבנון שייך לאסכולה השנייה, שידה על העליונה כרגע. כמובן שהוא מצדיק את זה בהתפלפלות סטייל אוגוסטוס קיסר. לפני שהיה אימפרטור (ולפני שנקרא אוגוסטוס) הוא סידר הצגה יפה שבה חברי הסנאט התחננו בפניו שיואיל לקבל סמכויות חורגות ולא מקובלות בעליל ברפובליקה. הוא עשה הצגה של סירוב, ובסוף "נכנע ללחץ". גם יורשיו ביימו הצגות דומות, וזכור במיוחד טיבריוס שלא ידע מתי להפסיק והפך את ההצגה לפארסה טוטאלית.
אז אליבא דלבנון, "אנחנו לא כופים, אלא אנשים צובאים על דלתותינו כדי לשאול מהי דעת תורה, ואסור לרבנים לעגל פינות". כה אמר אחד הרבנים הקיצוניים והמטורללים שברבני ההתנחלויות. אבל עד כמה, אם בכלל, המצב טוב יותר אצל ה"מתונים"?
הציבור החילוני נוטה לזהות קיצוניות דתית עם קיצוניות מדינית. במציאות, לפעמים זה בא ביחד, לפעמים לא. לעיתים קרובות, אותה יהדות "מסבירת פנים" באה עם עמדות פוליטיות מטורללות למדי. קחו למשל את הרב ישראל רוזן. רוזן הוא רב ומהנדס, וראש "מכון צומת" שמוצא דרכים עקלקלות לרמות את החבר הדמיוני ולהעביר את האדם המאמין ממוד "יתגבר כארי לקום בבוקר לעבודת השם" (שולחן ערוך) למוד "יקום בסבבה בבוקר לעבודת השם", כדי שחלילה, לא יחליט שחבר דמיוני שדורש ממאמיניו דרישות דימיוניות צריך ללכת לפסיכויאטר דמיוני כדי להיבדק.
הרב רוזן כבר הציע להקים ארגוני טרור יהודים שיסתובבו בעזה ויפגעו בתושבים כדי להפסיק את ירי הקסאמים, והוסיף שזה בטח לא יעבוד כי השמאלנים האלה בתקשורת יחשפו את התכנית. הוא גם הציע "להכריז מלחמה" על הערבים אזרחי ישראל ולשלול מהם זכויות, "עד שיוכיחו נאמנות" למדינה.
ועכשיו, הוא מפרסם את תכניתו בגלוי. אין בה שום חידוש, זוהי העמדה המסורתית של רוב הימין הדתי מאז ומעולם, וזוהי דרכם ליצור מדינה שתהיה "יהודית" למרות שלפחות חצי מתושביה לא יהיו יהודים. החידוש הוא בבוטות. הוא כבר מרגיש משוחרר מהצורך לנקוט במתק השפתיים הרגיל וקורא בפירוש להנהיג רשמית מעמד של "אזרח סוג ב'". נקודה נוספת היא שהוא בעצמו מציג את היוזמה שלו כהמשך ל"חוק הנאמנות" למתאזרחים, לכל מי שטען "מה הביג דיל" בחוק הזה.
כתבתי כאן לא פעם שמדובר בחוקים חינוכיים והצהרתיים שמטרתם לשנות את השיח ולהכין את הקרקע לדברים מעשיים יותר. הרב רוזן אומר את אותו הדבר, ומציע את הצעד המעשי שצריך לבוא בעקבות הכשרת הלבבות.
מזה זמן רב מקדמים חוגי ימין ודתיים תפיסה אלטרנטיבית של "אזרחות" שאותה אפשר לסכם במילותיו של יקיר השמאלנים הרב יואל בן נון: "זכויות אדם לכולם – זכויות אזרח לא". לפי השקפה זו, זכויות אזרח, שמעניקות את הזכות להשפיע פוליטית, יינתנו רק למי ש"נאמן" להגדרתה של המדינה כ"יהודית". מי שלא, זכויותיו הפוליטיות, כמו גם חובות כמו שירות צבאי, יישללו ממנו. מהי "מדינה יהודית" ומי מגדיר? אשאיר לכם לנחש.
לא צריך להיות בנג'מין פרנקלין כדי להבין שיש כאן משהו אנטי-דמוקרטי בעליל. הרי דמוקרטיה היא "של העם, למען העם וע"י העם", לא "של האידיאולוגיה, למען האידיאולוגיה וע"י חבורה של רבנים שיחליטו מהי האידיאולוגיה הנכונה ומי נאמן לה". הדמוקרטיה היא גם של כל העם ולא של רוב העם, לכן שמורות בה זכויות למיעוטים, ואפילו למיעוטים כרוניים.
המעמד של "אזרח" בדמוקרטיה נעוץ בעיקרון ששלטון דורש הצדקה, שלטון שאין לו הצדקה הוא משטר עריצות שנגדו מותר להתקומם באלימות, וההצדקה היחידה לשלטון היא זכותם של הנשלטים לבחור את השולטים ולהשפיע על החלטותיהם. באותה "אזרחות" אלטרנטיבית, יהיו הרבה נשלטים שאין להם את הזכות לבחור או להשפיע על השלטון מעצם העובדה שהם לא מסכימים אתו.
הרבה גורמים עמלים בשנים האחרונות להחדיר את התפיסה הזאת לשיח הציבורי הישראלי. שווה לציין במיוחד את "המכון לאסטרטגיה ציונית", ארגון האב של "אם תרצו" שמנהל מלחמה נגד מקצוע האזרחות בבתי הספר. את עיקרון הליבה הדמוקרטי היסודי אותו הצגתי כאן הם מציגים כעוד סגנון, אחד מני רבים, של התנהלות דמוקרטית. ולא רק עוד סגנון, אלא סגנון קיצוני, מרחיק לכת וחסר אחריות שלו הם דואגים להצמיד שמות כמו "אולטרה-ליברליזם".
נציג המכון ברשות המבצעת, יו"ר המזכירות הפדגוגית צבי צמרת, ששלח את ילדיו ללמוד בבתי ספר דתיים למרות שהוא חילוני בעצמו, כבר נקט בצעדים וקיצץ את לימודי האזרחות בבתי הספר לטובת לימודי נאמנות.
לא רק "אזרחות" ו"דמוקרטיה" הן מילים שהמחנה האנטי-דמוקרטי נוסך בהן משמעות חדשה והפוכה מזו המקורית, כדי לנצל את הילת הלגיטימיות שיש להן. גם המילה "שוויון" עוברת אונס קבוצתי. חוק האזרחות מסוג ב' אותו מציע רוזן הוא לא גזעני, כך לטענתו, אלא לאומי. אין בו אפליה שכן הוא יחייב יהודים וערבים באותה המידה. אז גם אם נשים בצד את העובדה שהלאומיות היהודית היא מולדת וקשורה לדת ולכן ערבים לא יכולים להיכלל בה, יש כאן כשל מחשבתי (מכוון) שאני מכנה "מבחן המשתנה הציבורית":
אם יעבור בכנסת חוק לפיו בכל המשתנות הציבוריות בישראל יהיה מותר להשתין בעמידה בלבד, אנשים כמו רוזן ובורים ישראלים מהסוג הטיפוסי יציגו אותו כחוק "שוויוני". הרי יש אותו חוק לכולם, ללא הבדל דת, גזע ומין. מה רע? אבל כמובן שהחוק לא מזיז לגברים ופוגע מאוד בנשים ובנכים. אז זה יהיה חוק מפלה שלא מצהיר על כך במפורש. על העיקרון המשפטי של "מבחן המשתנה הציבורית" אגב, מבוססים כל חוקי האפליה הישראלים מכל הסוגים. זה מה שמאפשר לנו להיתמם ולהגיד שאין לנו חוקים מפלים.
גם אזרחות סוג ב' כבר יש לנו. היא נראית לרוב המוחלט של ישראלים לטבעית ונורמאלית, ואין סיבה מיוחדת שיתנגדו להרחיב אותה. קוראים לזה "תושב קבע". העולם מחולק למדינות, והמצב הנורמטיבי הוא שכל אדם הוא אזרח המדינה בה הוא חי. היוצאים מן הכלל הם אורחים ששוהים במדינה שאינה שלהם. אם השהות שלהם היא ארוכת טווח, הם מקבלים זכויות מסוימות ואפילו רשות לבקש אזרחות קבועה. בישראל, לעומת זאת, מעמד ה"אורח" ניתן למאות אלפי אנשים שנולדו בשטחה של המדינה, הם ואבותיהם, וגם הוא נשלל מהם אם, למשל, הלכו ללמוד בחו"ל למספר שנים. המשותף לילידים שנחשבים אורחים – הם לא יהודים.
כל כנופיית הנאמנות הזאת עושה גם היא כמעשה אוגוסטוס קיסר, אבל מעשה אחר שלו. הקיסרים היו מלכים לכל דבר ועניין, אבל הציבור הרומי החזיק באתוס של עיר-מדינה חופשית, הוא שנא מלכים. אז אוגוסטוס שימר את כל מערכת המונחים הרפובליקנית, העלה אותה על נס, אבל יצק בה תוכן חדש שמנוגד למשמעותה המקורית – הגנה על האזרחים מפני רודנות. הוא מעולם לא קרא לעצמו רודן, אבל זה מה שהוא היה. גם כנופיית הנאמנות תמשיך לקרוא למדינה שהם מנסים להקים כאן "דמוקרטיה" ולא יגידו "אפרטהייד", אבל זה בדיוק מה שהיא תהיה.
"טיבריוס שלט ידע מתי להפסיק" צריך להיות 'שלא'
Pingback: Tweets that mention על קיסרים, משתנה ציבורית ורבנים מהימין. | תניח את המספריים ובוא נדבר על זה -- Topsy.com
שיעור מאלף בתורת ה"שיחדש", הניוספיק. גזענות היא שיוויון, אפרטהייד הוא צדק חברתי, בדיה מרובת-סתירות היא האמת המוחלטת. עגום.
לטעמי ההתקפה שלך על בן-נון מוגזמת. הוא אמנם לא מציע לילדי העובדים הזרים אזרחות, אבל הוא מציע תושבות קבע – שזה הרבה יותר ממה שהם מקבלים היום. מכיוון שמדובר בחוקי הגירה – שבהם הרבה יותר קשה לדבר על 'זכויות יסוד' – זה פתרון סביר ודמוקרטי, גם אם לדעתי הוא שגוי ולא מספיק ליברלי.
הוא מציע תושבות קבע גם לילדיהם וילדי ילדיהם. וגם מדבר על תושבות קבע כמעמד שראוי שיהיה ללא-יהודים בארץ, ועניין העובדים הזרים זה רק יישום אחד של זה.
לגבי 'המעמד הראוי ללא יהודים בארץ' – זו השלכה (חמורה) של מה שהוא אומר, אבל הוא לא טוען את זה.
אני לא בא להגיד שבן-נון הוא מגדולי ההוגים הדמוקרטיים. אבל הוא לא דוגמא מוצלחת לפשיסטים שצומחים כאן מתחת לכל עץ. בסך הכל מאמץ גרסה עדינה-יחסית של עניין 'המדינה הדמוקרטית', שרוב מכריע של היהודים (כולל החילונים) מאמינים בה בכל ליבם.
לדעתי הוא מאמץ גרסה עדינה של מדינת האפרטהייד, ודווקא בגלל שהוא מתון ושפוי, צריך לשים את האצבע דווקא עליו. זה מדגיש עד כמה הרעיון הזה בסיסי ונפוץ במקום ממנו הוא בא.
מה, הרעיון שמדינת ישראל היא מדינת יהודית, וצריכה להישאר כזו?
הוא נפוץ גם 'במקום שממנו אני בא', קיבוץ שמאלני למהדרין שמרצ והעבודה קיבלו בו מעל 80% מהקולות אפילו בבחירות האחרונות. זה הקונצנזוס.
לא. הרעיון שהמדינה יכולה להיות יהודית גם אם היהודים יהיו בה מיעוט, באמצעות מעמד של גר תושב למי שאיננו יהודי.
אבל זה לא מה שהוא אמר. הוא דיבר ספציפית על הילדים המועמדים לגירוש.
שוב, אתה יכול לטעון – בצדק לטעמי – שלמה שהוא אומר יש השלכות מסוכנות. אבל קשה להאשים אותו בזה שזאת עדתו.
הוא טען טענה עקרונית: שזכויות אזרח לא מגיעות לכל תושבי המדינה. אלה לא השלכות מסוכנות, זאת עמדה מסוכנת.
להגנתי, לא אמרתי (או לא התכוונתי) להגיד "מה הביג דיל, אז יעבור החוק. לא נורא", אלא אמרתי "מה הביג דיל דווקא בחוק הזה? למה להלחם רק בו ולא בעוד סדרה של חוקים שמיסדה את העקרונות עליהם הוא מתבסס?" רוצה לומר – כל האנשים שהתגוללו על החוק נשמעו כאילו אם החוק הזה לא יעבור, הכל יהיה בסדר, ואם הוא כן יעבור, נהפוך למדינה גזענית. לא כך הוא – החוק הזה הוא רק עוד אחד בסדרה של חוקים. גם אם לא היה עובר היה יכול הרב שלעיל לבסס את ההצעה שלו על כל אחד ממגוון החוקים שקדמו לו (למשל סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת). ישראלים צריכים להיות מודעים לכל החוקים הללו, ואם הם מתנגדים לחוק הנוכחי, הם צריכים להתנגד גם להם.
החוק שמגדיר את המדינה כיהודית ודמוקרטית זה דבר אחד. חוקי נאמנות נכנסים למה שאתה חושב ומרגיש, ומתנים זכויות בכך. אין הבדל?
כאמור, שבועת נאמנות למדינה, למתאזרחים שלא מתוקף חוק השבות, קיימת מאז נחקק חוק האזרחות בשנות החמישים. יתר על כן, חוק נאמנות שכזה קיים בכל מדינה שאני מכיר – מי שמעוניין להתאזרח במדינה, אינו אוחז בשום זכות עד שלא ניתנה לו אותה אזרחות, ובהחלט אפשר להתנות את ההתאזרחות בדרישות מדרישות שונות, כמו נאמנות לחוקת המדינה, הכרה של תרבותה ולשונה וכיו"ב.
אם היו מציעים את החוק המקורי של ליברמן, שאזרחים נוכחיים של המדינה היו נדרשים להביע נאמנות או שיאבדו את אזרחותם, אז היה הבדל משמעותי. אבל לדרוש דברים ממתאזרחים חדשים? מה החידוש הגדול?
קיומה של שבועת נאמנות למתאזרחים הוא דבר סביר. תוכן השבועה, במקרה המדובר, סביר הרבה פחות (כמו שציין שלום, השבועה אינו דורש מהמתאזרחים הצהרה על קבלת מרותם של חוקי המדינה אלא הסכמה עקרונית עם אותם חוקים, כלומר, ויתור מוצהר על האפשרות לפעול לשינוים). העובדה ששבועת הנאמנות נדרשת מקבוצה אחת של מתאזרחים (אלה שאינם מקבלים אזרחות לפי חוק השבות) ונמנעת מקבוצה אחרת של מתאזרחים (אלה שמקבלים אזרחות במסגרת חוק השבות) היא בלתי-סבירה בעליל. דרך אגב, החוק אומנם תוקע אצבע בעין של האוכלוסיה הערבית בישראל, וגם של מתאזרחים לא-יהודים באשר הם (למשל, בני זוג לא-יהודים של אזרחי ישראל), אבל הוא עשוי לעורר סוף סוף תשומת לב בקהילה הבינ"ל לאפליה החוקית נגד לא-יהודים בישראל. זה, וההתנהגות הכללית של "ישראל ביתנו" (שהעומד בראשה החליט כנראה להיות מין שילוב של ולדימיר פוטין ואנדריי גרומיקו) עוד יגרמו לקהילה הבינ"ל להעמיד את ישראל במקומה בכל מה שקשור ליחסה לפלסטינים, כולל הפלסטינים אזרחי ישראל.
כבר יש שבועת נאמנות למתאזרחים במדינת ישראל, וגם היא נדרשת רק ממי שמתאזרח שלא מכוח חוק השבות. איפה היית עד היום?
אם אני אתאזרח בקנדה, אני אדרש להשבע אמונים למלכה, ולקבל את קנדה כממלכה, כלומר, עקרונית, אשבע שלא לפעול למען הפיכת קנדה לרפובליקה. אז?
אין חידוש גדול דובי, אבל יש מגמה והקשר. זה לא חסר תקדים, אז אפשר גם להגיד ששום דבר לא השתנה מאז שדגניה א' עלתה על הקרקע. אבל זאת סתם רדוקציה.
אני חושב שהסעיף ההוא בחוק היסוד מיותר מכל בחינה, המדינה הסתדרה יפה בלעדיו ושום דבר לא נגרע מהיהדות של או מהדמוקרטיה שלה כשלא היה אותו. מאז שהוכנס, הדבר הזה מתפשט לכל מקום ונהיה חודרני יותר ומדיר יותר. למגמה הזאת צריך להתייחס ואין סיבה מיוחדת להפחית מהבעייתיות שלה רק בגלל שהיא התחילה איפה שהוא בעבר.
גם אני מסכים שהסעיף די מיותר אבל מכיוון שאין לו השלכות אמיתיות אני לא באמת מבין את ההיסטריה של כמה מן התגובות.
וכמו שאתה בעצמך מודה אין בזה איזה חידוש מרעיש, זה פשוט מפריע בעין לכמה אנשים (ואני מנחש שיש כאלה שמוצאים בזה פלטפורמה לניגוח הממשלה).
מסתבר שבשביל הממשלה זה בהחלט חשוב ומשמעותי. אז אם זה מספיק חשוב להם, כנראה שזה מספיק חשוב כדי לנגח אותם. לא צריך להיתמם.
שוב, הבעיה שלי עם ההמולה עכשיו היא שעושה רושם שאנשים חושבים שאם נצליח למנוע את חקיקתו של החוק הספציפי הזה, הכל יהיה טוב, תוך שהם מתעלמים לחלוטין מכך שההגדרה של המדינה כ"יהודית ודמוקרטית" תמשיך להתקיים בדיוק באותה מידה, ואפילו ששבועת נאמנות תמשיך להדרש רק ממתאזרחים שאינם יהודים.
כלומר, החוק הזה הוא כמעט "עז" שמכשירה את כל מה שקדם לה.
אני לא יודע איך ולמה החלטת את כל זה. ובכל אופן, מה לא יכשיר את את כל מה שקדם לחוק, שלא יעשו המולה?